אשר חליוה – גרפולוג משפטי בכיר, מומחה, רב אמן באבחון כתבי יד וציורים, נמנה עם דור המייסדים של הגרפולוגיה בארץ […]
שבט אשר
"מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" (בראשית, מט כ).
לכאורה שבט אשר הוא השולי בשבטים: אחרון בני השפחות – בנה השני של זלפה, שפחת לאה, שמעמדה נמוך ממעמד בלהה, שפחת רחל. אף ששבט זה לא העמיד שופט או מלך, דברי חכמינו מלמדים על מעלותיו הרבות.
שרשרת ברכותיו של אשר – עושר גשמי, ריבוי שמן ושפע פרנסה המובטחים לו בברכות יעקב ומשה רבנו – מתחילה בלאה, המעניקה לו את שמו מן המילה "אושר". עושר חומרי אמור לדור בכפיפה אחת עם אושר רוחני, ואינו מסוגל להעיב עליו, גם אם מדובר בנחלה עשירה למדי בצפון ארץ ישראל.
לפי פרשנינו, לשבט אשר היו רכוש וממון רב, ומהם התפרנס בכבוד רב. מנחלתו היו מביאים שמן זית לטיגון מאכלים, כגון לחם, ולהשבחתם. בשל כך היה רצוי בקרב אחיו, ובנותיו היה נאות ביותר, עידנו עצמן בשמנים, ונישאו לכוהנים ולמלכים, שנמשחו בשמן המשחה, ככתוב בברכת משה: "בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" (דברים, לג כד). הרד"ק אומר שרק מקצת מנחלתו הייתה שמנה, ובעקבותיו פירשו אברבנאל ומחברי "דעת זקנים" שנחלת גד שמנה ועשירה מנחלת אשר, ושממנה יהיה ניתן לספק מזון לכל גדודיו, ואף להעניק לשבט אשר מעדני מלך, אך לפי הפרשנות הקלאסית, שבט אשר הוא המבורך, וממנו שופעת הברכה לשבט גד. רבנו בחיי מדגיש: "ממנו שפע השמן, ומאִתו יובל לשאר הארצות".
פירוש "צרור מור" מבאר מדוע סמך יעקב אבינו את אשר לגד: "לפי שהיו אחים ולא רצה להפסיק ולהכניס ביניהם נפתלי[…] לפי שגד מאס בארץ חמדה זבת חלב ודבש ונשאר בארץ טמאה. ואשר אחיו היה להפך, שנכנס לארץ טובה ורחבה ושמנה".
עושרו של שבט אשר מתואר בהרחבה במסכת מנחות (פה ע"ב) אגב אזכור המקומות שמהם הביאו סולת, יין ושמן לבית המקדש. העיר תקוע שבנחלת אשר הייתה הראשונה במעלה בכל הנוגע להבאת השמן, והיא העיר שממנה הביא יואב אישה חכמה, כדי לשכנע את דוד המלך להחזיר את אבשלום בנו מגלותו. לפי המסורת, נדרשו שבעה ימים כדי להביא שמן טהור חדש למקדש. לאור מרחקה של נחלת אשר ממרכז הארץ, סביר להניח שבימי החשמונאים נאלצו לחכות לשמן הבא משם עקב היותו מובחר ביותר. אם כן, לא רק שמן למשיחת מלכים וכוהנים גדולים, אלא אף שמן למאור היה מובא משם, לפי שהר הכרמל היה בחלקו של אשר. נראה שאף בגדי הכוהן הגדול היו נתפרים שם – "הוא היה מעמיד בגדי שמונה". שבט אשר הוא שהזין את המקום שממנו ניזון העולם כולו.
הגמרא מספרת על אנשי לודקיא ששלחו שליח נוכרי כדי לקנות להם שמן במאה ריבוא מנה. לאחר שחיפש בירושלים ובצור ולא מצא כמות עצומה שכזו, הגיע לגוש חלב לשדה של אדם שעדר סביב זיתיו. הוא נתבקש לחכות עד סיום המלאכה, ואז ראה שהוא מסקל אבנים ומפשיל כליו לאחוריו כדרך פועל שכיר עני. בתמיהה עקב אחריו בחושבו שאלו ששלחוהו היתלו בו. לפני שנכנס לביתו, קידמה אותו שפחתו בכלי ובו מים חמים לרחיצת ידיו ורגליו, ובספל זהב מלא שמן לטבילתן בו. לאחר שאכלו ושתו, מדד לו האיש שמן בכמות הנדרשת, ואף שאלו אם הוא זקוק ליותר מכך. כשהתברר שאין לשליח עוד כסף, הלך עימו האיש ללודקיא, וכדי להוביל את השמן, נזקקו השניים לשכור את כל בהמות המשא שבארץ ישראל (סוסים, גמלים, פרדים וחמורים). כשיצאו אנשי לודקיא כדי לשבח את השליח, אמר להם: "קלסו את זה שבא עימי עד כאן, שהלוא מדד לי שמן במאה ריבוא ואני עוד חייב לו שמונה עשר ריבוא!" (מנחות, פה ע"ב) זהו חלקו של אשר, המושך שמן כמעיין.
סיפור זה מלמד על אופי השבט: אף שהוא מספק שפע לכולם, הוא נוהג כעבד שרק מגיש את המעדנים. עושר השבט התבטא במגדלים גבוהים ובארמונות פאר, אך בני השבט לא לנו באכסניה מימיהם, אלא רק במקומם השקט. הם לא נדדו בדרכים כסוחרים, מפני שלא חסר להם דבר, וכל מי שנצרך למרכולתם היה בא אליהם. למרות זאת היו אנשי שבט אשר צנועים ולא החצינו את עושרם, כאדם בסיפור שהובא לעיל, שהתנהג כעני לכל דבר, אך בסוף התברר שהוא עשיר מופלג.
מלבד הזיתים אף שאר פירות ארצו של שבט אשר היו שמנים, ולכן היו שולחים אותם לשולחנם של מלכים כמעדן. עם זאת, לפי הרמב"ן, תמורת השמן המשובח של אשר הביאו לו השבטים האחרים מעדני מלכים ומגדנות מנחלתם שלהם, ועל כן התברך אשר משפעם של כל השבטים. הספורנו מפרש שעקב ריבוי השמן בשבט אשר הוא היה מוֹכרוֹ בזול לאחיו, ואף שהיה אשר כה עשיר, שאר השבטים לא שנאו אותו כלל.
התבואה בנחלת שבט אשר הקדימה להבשיל, היא הייתה המשובחת ביותר בארץ ישראל, וממנה הביאו את העומר (שעורה) ואת שתי הלחם (חיטה) לבית המקדש. מחמשת הפירות האחרים שבהם נשתבחה ארצנו – גפן, תאנה, רימון, זית ותמר – הזית הוא המעולה שבהם, ולו דין קדימה בברכות. חמשת הפירות מקבילים לחמש מדרגות הנפש, ולזית המדרגה הגבוהה ביותר: רימון (נפש), תאנה (רוח), גפן (נשמה), תמר (חיה), זית (יחידה).
כשמונה התורה את שבעים הנפש שירדו למצרים, היא מזכירה שתי נשים בלבד: דינה וסרח בת אשר. סרח זכתה לאריכות ימים מופלגת ועלתה לגן עדן בעודה בחיים משלוש סיבות: היא בישרה ליעקב בחוכמה ש"עוד יוסף חי"; היא גילתה למשה רבנו ביציאת מצרים את מקום הטמנת ארונו של יוסף; היא הייתה האישה החכמה מאבל בית מעכה, שמנעה מיואב להחריב את העיר, והביאה לו את ראש המורד שבע בן בכרי.
הובא במדרש ש"מעדני מלך" הם הקישוטים והתכשיטים של בנות שבט אשר, שהיו מנשות מלכי ישראל. כמו כן, האבן היקרה בחושן – תרשיש – שהיא כנגד שבט אשר, דומה בצבעה לאבן שהנשים נהגו להתקשט בה.
שבט אשר דומה במידת מה לאישה: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים, מה יד). היא שמחה בחלקה ואינה צריכה לצאת החוצה, וזהו כבודה. אף המלך מעוניין לקחת את השפע ממי שמכיר את מקומו, ממי שליבו אינו גס בעושרו. שבט אשר מבטא גם את ברית הזוגיות שבין ישראל לאביהם שבשמיים: "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו" (תהילים, קמד טו). לכאורה שבט אשר שולי ורחוק, אולם סגולת ישראל היא שהשבטים הרחוקים והנמוכים הם עליונים ונשגבים, וכולם מבהיקים כאבנים טובות.
נחתום בפירוש מעניין לפסוק "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" (בראשית, מט כ): המחזיק ידי תלמיד חכם הלומד בתורה, חולק עימו את תורה שהוא לומד (תורה מכוּנה "לחם": "לכו לחמו בלחמי"). מי שדואג לתלמידי חכמים ומחלק להם ממאכליו ומרווחיו, זוכה שהקדוש ברוך הוא נותן לו שכר מעדני מלכים: מהשכר הראוי לתלמידי חכמים, המכונים "מלכים", יקבל אף הוא מידי האל.
ראשי התיבות של "מאשר שמנה לחמו" מרכיבים את המילה "משל" ואת המילה "שלם", ובכך נרמז שיהיה התלמיד החכם שלם בתורתו להבין משל ומליצה, ושיהיה המחזיק אותו שלם בממונו.
אין עדיין תגובות