התפנקו בקערת פירות עתירי שמש ואור – הרומן החדש של יעל קניג! העלילה מתרחשת בתוככי צבעיה וניחוחותיה של תוניסיה בתחילת […]
1
שרה זִירָאט דומה לחתולה המקבצת סביבה את גוריה לעת סכנה, ונושאת אותם למקום שהחלב טרם יבש בו, הרחק מכל איום.
היא בת יחידה המתגוררת עם הוריה, מרים ושימָח. היא יפה, מבטה צלול ונבון, חזותה חזות מלכה ועל ליבנו היא מולכת.
שרה היא אימי.
היא עדיין אינה יודעת זאת; אני רק משאלת לב נשגבה, עובר שהיא נכספת לו עד כלות הנפש.
לעת עתה שרה חוצה בהליכה נינוחה את בית הקברות הערבי, הבוהק תחת השמש בבֶּזָ’ה.
המרצפות הלבנות מקרבות את המקוננות אל מתיהן. מקצועניות הדמע ישובות ברגליים מוצלבות על הדשא החם, עוטות רדיד לבן ומכמינות את שערן מתחת לכיסוי ראש דמוי חרוט. הן מתייפחות במקצבים קבועים וזועקות בקול מעט רם מדי את כאבה של משפחה אשר נחה לה בשעת הצהריים ונפשה שְלֵווה, מאחר שמתיה זוכים לכבוד תמורת תשלום.
בֶּזָ’ה היא הבטחה נייחת; היא קשובה כמו מְסַפֵּר סיפורים המתענג על מילותיו בטרם יגיש אותן כשי למאזיניו.
העיר, במרחק כמאה קילומטר מתוניס, משקיפה על שדות חיטה עשירים המתכרבלים בעמק מֶדְגֶ’רְדָה, לרגלי הרי חְ’רוּמיר.
כבכל יום ראשון, שרה באה לבית הספר הצרפתי־ערבי כדי לתרגל את מה שלימים ייקרא בפי פדגוגים דגולים בעלי רוח חדשנית – “שיעורי עזר בלימודים”. מנהל בית הספר, אדון לַרָאבִּי – מוסלמי כן ופתוח – קיבל בלי היסוס אל בין כותלי המוסד את הנערה היהודייה, הנראית כמי שהפכה את עיסוקה לשמחת חייה.
כל מה שעולה במבטה מייצר אצל שרה חלומות. היא חיה בקרב אלוהי אבותיה, ואליו היא נושאת את תפילותיה בקביעות. ככל שנקרית לה הזדמנות – בקהל עליז שחוגג כלולות או במפגשים תכופים של בני המשפחה המרובים לאין ספור – שרה מאזינה בחפץ לב לסיפורי ותיקי הדור. כך נודע לה שמאות בשנים אהבו אבותיה את תוניסיה, את אותה ארץ ברוכה.
הצעירה מדמה שהיא חיה בתקופתה העתיקה של אל־כָּאהִנה, הנסיכה היהודייה הפראית בת המאה השביעית, שבני עמה גוננו עליה. לשמע סיפורי זקני הדור, הזורמים מפיהם כמי בדולח של מעיין שוקק, עולות באוזניה הצעקות והצהלות של הילדים כלחן על־זמני ומרגיע. הגברים עסוקים בעבודות השדה בזמן שהנשים לשות את הבצק.
אלה תמונות הלקוחות מאזור אֶפִּינָל ומוטבעות בהרי אַאוּרֶס בעת קדומה.
הקרקע סיפקה את פת הלחם, והים חולל את המורא הנלווה להרפתקאות. כבר אז היה אדם לאדם זאב. ואולם – עוד אומרים ותיקי הדור – חכמי היהדות, בתמימות ובעיקשות, שילבו כוחות במטרה לנגוס במעטפת הנבערות, ולפלס דרך אל ימות המשיח אשר להם פיללו בלהט עז. יהודים אמיצי לב פנו לשרת על סיפון אוניות, כמו אָמָרַנְתוּס, רב החובל המפורסם, שהשיט את ספינתו במי הימים המסוכנים ורוויי האוניות שבשליטת רומא.
שרה וחברותיה מספרות בתורן לצעירים יותר את קורות הדמות הזאת, הלקוחה מן האגדות, תוך הבעת משאלה כמוסה שיפגשו בגרסתה המודרנית: מהנדס אזרחי או מורה בשירות משרד החינוך הצרפתי, למשל.
שרה הרומנטית שוזרת אלומות של חלומות, אשר מטים את הפועל “לאהוב” בכל הזמנים, ועִתותיהם – אושר.
הבחורים העוקבים אחריה במבט ברחובות בֶּזָ’ה, בניסיון ללכוד את תשומת לבה, אינם מעוררים בה עניין. הם צעירים מדי, רועשים מדי. הם עדיין משחקים לפעמים בג’ולות או בכפתורי מעילים שהם משליכים בסמיכות ככל האפשר לקיר כדי לזכות בכמה מטבעות. הם מפלחים את אבני המשחק של אחיותיהם ומשתעשעים בזריקתן למעלה ובתפיסתן במיומנות, בזמן שהילדות הקטנות פונות להתאמן בגלעיני משמש כדי לשכך את אכזבתן.
לא, לאמיתו של דבר הם צעירים מדי, והתנהגותם אומרת כולה טירוף, עזות מצח וגמלוניות.
שרה רוצה לחוש מוגנת ובד בבד לשלוט כאדונית על מעונה העתידי, שיתאים בתכנונו למשאלותיה. היא אינה ממהרת; היא רק מתבגרת הממתינה לגורל שיטפל בה. דרושה השקעה רבה כל כך לקראת בואו של החתן: מחלצות הכלה שאינן עניין של מה בכך, למידת כל המטלות שדורשות שליטה מלאה, כך שאפשר יהיה להביט בשאר הנשים בגובה העיניים בלי להסמיק… תפירה, בישול, וגם שירים, חיוכים וקריאת ספרים בשקיקה…
במטבח העמוס בכדים ובכלים שהוכשרו בקפידה, שרה עוזרת באהבה לאימה להתקין את מנת הבֶּרְבּוּש לפי המסורת האלג’ירית, אשר מתכונו התלווה אל נדודי אבותיה עד שהגיעו לבֶּזָ’ה.
תנועותיה של מרים מדויקות ויעילות. היא מסבירה תוך כדי שהיא מתקדמת בהכנת המנה, “גלגלי עוד את הסולת שלך, בתי. היא צריכה לזרום בין ידייך כמו צמידי אשת הסולטן. עליה להיות קלילה, ייחודית, מעלה ריח. הוסיפי עשבים ותבלינים. הבֶּרְבּוּש הוא ראשית כול ריחות ובשמים ללא תחליף; ארצך מוגשת בצלחת! הוסיפי כמון בשפע לשעועית הלבנה, מלאי את הקערה במעיים הללו, המבושלים לתפארת. אל תחששי להגדיש את הסאה, כולם רעבים. חובה עלייך לנהוג ברוחב לב. את צריכה לתת, עוד ותמיד. לתת בתחושת עונג ולמכביר. הזמן שתקדישי למשפחתך יוּשב לך בשמחות ובברכות. לעולם אל תחששי להעניק זמן, מזון, תשומת לב, חיוכים. אלוהים הוא שנוקש בדלתך, עני לו והוא ישלים את היתר.”
אחר כך נרתמות שתי הנשים לאפיית המתוקים:
“את, יונתי, מאור חיי, תכיני את היוֹיוֹ, בזמן שאלוש את המָנִיקוּטִי.”
שרה בוחשת את הקמח, השמן, הביצים, את קליפת התפוז המבושמת. הנערה מוסיפה סוכר ואבקת שקדים, והנה היא כבר לשה את הבצק שלה; ידיה חשות את מלוא העונג. היא משהה אותו מעט, ואחר כך יוצרת שני כדורים עבים שהיא אוהבת לגלגל עד השטחה, ולחפור באגודלה גומה במרכזם. היא מזהיבה את הטבעות בשמן החם, ומשהה אותן לסינון הנוזלים בזמן שהיא מכינה את סירופ ההמתקה. ספק עולה בה, והיא מיד שואלת את מרים – אשר בצדק זכתה למוניטין כבשלנית:
“אוֹמִּי, אני צריכה להוסיף עמילן לסירופ?”
“כן, מלאך שלי, חצי כפית, ותוסיפי אותה בסוף. שימי שתי כוסות מים בסיר, אחריהן – שלושה חופני סוכר, מיץ לימון, הוסיפי את הדבש, עוד חצי כוס מים, עמילן, וחממי את הכול למשך אנחה של ילד שחולם.”
שרה פועלת על פי ההוראות ולאחר מכן טובלת את היוֹיוֹ בסירופ המבהיק, הנוטף לאורך כף העץ. היא הופכת את העוגיות כדי ללחלח אותן היטב, ולאחר מכן מניחה אותן בצלחת עמוקה עשויה חרסינה מנָאבּל.
“אוֹמִּי, נשאר לי הרבה סירופ להמתקה. להשאיר לך אותו בצד בשביל המָנִיקוּטִי?”
“ברצון, ילדה.”
“אני יכולה לעזור לך?”
“אם גמרת, קִרבי הנה, קחי את המערוך ורדדי את הבצק עד דק. אסור שהרצועות יהיו עבות, זכרי זאת. הביטי, הבצק חלק ויציב, את תצליחי בזה בלי קושי. פזרי מעט עמילן על פני רצועות הבצק המרודדות, ואז השטיחי אותן ביד כך שלא יידבקו למערוך. לאחר מכן עזרי לי לחתוך אותן לפרוסות ברוחב ארבעה סנטימטר ולכסות אותן במטלית כדי שלא יתייבשו. נטגן אותן בהמשך בעזרת מזלג שסביב שיניו נגלגל אותן ולא נצופף אותן. הנה, בתי, כך הכול מושלם. אושר ימלא את מעונך אם תדעי להכין מנות לכולם באהבה. כשהמָנִיקוּטִי יהיו זהובים ותפוחים כדרוש, נשקיע גם אותם בנוזל הדבש. מחר נהיה מוכנות לקבל את פני השבת אל שולחננו, בעזרת השם!”
אין עדיין תגובות