שום דבר לא הכין את אריקה פוסטר למראה שיתגלה בפניה כשתפתח מזוודה חשודה שהתגלתה על שפת נהר התמזה. גופה מבותרת […]
| 1 |
יום שני, 2 באוקטובר 2017
מפקחת בילוש בכירה אריקה פוסטר סוככה על עיניה מפני הגשם הצולף. היא ומפקחת בילוש מוס מיהרו לאורך הגדה הדרומית של נהר התמזה, בשביל הולכי הרגל. הגאות בנהר הייתה נמוכה, ואפיק הנהר החשוף היה מכוסה במעטה חום של מים עכורים, לבֵנים ואשפה. מכשיר הקשר בכיס מעילה השחור והארוך של אריקה, השמיע לפתע רחשוש מתכתי, והשוטרת בזירת הפשע ביקשה עדכון לגבי המיקום שלהן. אריקה שלפה את המכשיר וענתה לתוכו: “כאן מפקחת בילוש בכירה פוסטר. עוד שתי דקות אנחנו ביעד.”
הייתה שעת בוקר מוקדמת, עם העומס הרגיל בכבישים, אבל היום כבר התחיל להחשיך, וערפל קודר ועגמומי ירד על העיר. אריקה ומוס הגבירו את קצב הליכתן וחלפו על פני הבניין הגבוה של המשרדים הראשיים של איי־בי־אם והבניין השפוף והחיוור שבו ממוקמים האולפנים של רשת איי־טי־וי. בפינה הזו, הגדה הדרומית של הנהר התעקלה בחדות ימינה, אל שדרה רחבת ידיים ועטורת עצים שמובילה אל התיאטרון הלאומי ואל גשר הנגרפורד.
“הגענו, בוס,” אמרה מוס, והאטה חסרת נשימה.
על שפת הנהר, כשלושה מטרים למרגלותיהן, התאספה קבוצה קטנה של אנשים על רצועת חול בהירה. אריקה עיסתה את צלעותיה וחשה את התפרים. גובהה היה כמעט 1.83 מ’ והיא היתמרה מעל מוס. שערה הבלונדיני הקצר דבק לראשה בגלל הגשם השוטף.
“את צריכה להרגיע עם הסיגריות,” העירה מוס ונשאה אליה את מבטה. היא הסיטה מפניה קווצות שיער אדומות ורטובות. לחייה הדשנות היו סמוקות מההליכה המהירה ופניה היו מכוסות נמשים.
“את צריכה להרגיע עם חטיפי השוקולד שלך,” ירתה אריקה בתגובה.
“הרגעתי. עכשיו אני אוכלת שוקולד לארוחת בוקר, שוקולד לארוחת צהריים, וארוחת ערב רגילה.”
“אצלי זה אותו דבר עם הסיגריות,” חייכה אריקה.
הן הגיעו למדרגות אבן שמובילות אל הנהר. המדרגות היו מוכתמות בסימני מים, ושתי האחרונות היו מרופדות באצות חלקלקות. רוחבו של החוף היה כארבעה מטרים, והוא הסתיים בפתאומיות בנקודה שבה התערבלו המים החומים העכורים.
אריקה ומוס שלפו את תעודות השוטר שלהן, והאנשים בקבוצה פילסו להן דרך. הן ניגשו אל השוטרת המיוחדת הממונה על זירת הפשע, שעמדה מעל מזוודה גדולה וחבוטה מבד חום, שהייתה קבורה למחצה בחול, וכאילו הגנה עליה.
“ניסיתי להרחיק את הסקרנים, המפקדת, אבל לא רציתי להשאיר את הזירה ללא השגחה,” אמרה האישה הצעירה והציצה באריקה מבעד לטיפות הגשם. היא הייתה נמוכה ורזה, אבל בעיניה הבהב ניצוץ של נחישות.
“את לבד פה?” שאלה אריקה והביטה במזוודה. מבעד לחור גס שנפער בקצה המזוודה בצבצו שתי אצבעות חיוורות ונפוחות.
השוטרת הנהנה בראשה לאישור. “השוטר המיוחד שהיה איתי הוזעק לאחד מבנייני המשרדים הסמוכים, בעקבות התראה על אזעקה שהתחילה לצפצף,” הסבירה.
“זה לא תקין,” אמרה מוס. “בזירת פשע חייבים להיות שני שוטרים ממונים כל הזמן. אז את מסיימת עכשיו משמרת לילה במרכז לונדון, לבד?”
“אוקיי, מוס…” ניסתה אריקה להתערב.
“לא, בוס, זה לא אוקיי. השוטרים המיוחדים הם מתנדבים! למה אין תקציב לעוד שוטרים מן המניין?”
“הצטרפתי לשירות המתנדבים כדי לצבור ניסיון ולהפוך לשוטרת במשרה מלאה…”
“אנחנו חייבים לפנות את הזירה לפני שנאבד את הסיכוי למצוא ראיות משמעותיות,” קטעה אריקה את דבריה.
מוס והשוטרת המיוחדת התחילו לכוון את הסקרנים שבהו במתרחש לעבר המדרגות. אריקה הבחינה במשהו בקצה רצועת החול, ליד חומת האבן הגבוהה. איש מבוגר עטוי בשכמייה צבעונית חפר שני בורות קטנים באדמה. הוא התעלם משאר האנשים ומהגשם העיקש והמשיך לחפור. אריקה הוציאה את מכשיר הקשר והזעיקה תגבורת של כל שוטר אפשרי במדים שנמצא בסביבה. השתררה דממה מבשרת רעות. האיש המשיך בשלו.
“אני מבקשת שתתפנה מהשטח ותצא כמו כולם דרך המדרגות,” אמרה אריקה ופסעה לעברו.
הוא הביט בה והמשיך לשטח את ערימת החול ספוגת הגשם. “סליחה. אתה. אני מדברת אליך.”
“ומי את?” הוא שאל ביהירות וסקר אותה מכף רגל ועד ראש.
“אני מפקחת בילוש בכירה אריקה פוסטר,” היא ענתה ונופפה בתג שלה. “אנחנו נמצאים בזירת פשע. ואתה מתבקש לעזוב. עכשיו.”
הוא הפסיק לחפור ונראה פגוע עד כדי גיחוך.
“מותר לך להיות כל כך גסת רוח?”
“כשאנשים מחבלים בזירת פשע ומפריעים לעבודת המשטרה, אני חושבת שמותר לי, כן.”
“אבל זאת ההכנסה היחידה שלי. יש לי רישיון מהעירייה להציג כאן את פסלי החול שלי.”
הוא פשפש בשכמייה שלו ולבסוף הוציא תעודה עם תמונה שלו, שנרטבה מייד מהגשם.
לפתע נשמעו קולות במכשיר הקשר של אריקה. “כאן השוטר ווטפורד, ואיתי נמצא השוטר צ’ארלס…” היא ראתה שני שוטרים צעירים במדים ממהרים אל הזירה.
“תתפקדו אצל מפקחת בילוש מוס. אני רוצה שכל האיזור ייחסם, בטווח של חמישה־עשר מטרים בכל כיוון,” אמרה לתוך המכשיר והחזירה אותו לכיס מעילה. האיש המבוגר הראה לה שוב את הרישיון שלו.
“ראיתי,” היא אמרה.
הוא צמצם את עיניו כלפיה, החזיר את התעודה לכיס השכמייה ואמר, “את מאוד לא מנומסת.”
“אתה צודק, ואם אתה לא רוצה שאני אעצור אותך באופן מאוד לא מנומס, כדאי מאוד שתסתלק מפה.”
הוא קם על רגליו באיטיות. “ככה את מדברת לעדים?”
“אתה עד? מה ראית?”
“אני זה שגילה את המזוודה. בזמן שחפרתי.”
“היא הייתה קבורה בחול?”
“חלקית. היא לא הייתה שם אתמול. אני חופר כאן כל יום. הגאות מזיזה את החול.”
“למה אתה חופר כאן כל יום?”
“אני אמן של פסלי חול,” הוא הכריז בחשיבות עצמית מודגשת. “זה האזור שלי בדרך כלל. יש לי פסל מאוד פופולרי של בת הים הקטנה שיושבת על סלע גבוה ומתחתיה דגים קופצים במים ו…”
“נגעת במזוודה? הזזת משהו?” שאלה אריקה.
“ממש לא. נעצרתי כשראיתי… כשראיתי שהמזוודה קרועה ושיוצאות ממנה אצבעות…”
אריקה ראתה שהוא פוחד.
“אוקיי. צא משם ונגבה ממך תצהיר.”
שני השוטרים במדים והשוטרת המיוחדת מתחו סרטי סימון מסביב לשביל הולכי הרגל.
מוס הצטרפה לאריקה בזמן שהאיש המבוגר השתרך במעלה המדרגות. כעת הן היו שתי הנפשות היחידות שנשארו על החוף.
הן עטו כפפות גומי וניגשו אל המזוודה. האצבעות שבצבצו מבעד לחור שנפער במזוודה החומה היו נפוחות ובעלות ציפורניים שחורות. מוס הסירה בעדינות את החול מתפרי הבד, ואז התגלה רוכסן חלוד. אריקה משכה בו כמה פעמים ולבסוף הוא נכנע ונענה לאצבעותיה. המזוודה נפתחה לאיטה. מוס עזרה לאריקה להרים את המזוודה, שמים נשפכו מתוכה. לעיניהן התגלתה גופה עירומה של גבר שנדחסה פנימה.
מוס נסוגה לאחור וחיפתה על אפה בזרועה. ריח הבשר הנרקב והמים המעופשים הלם במעמקי גרונן. אריקה עצמה את עיניה לרגע, ואז פקחה אותן שוב. הגפיים היו לבנות ושריריות. הבשר נראה כמו רקמה שומנית גסה והתחיל לנשור בפתיתים, ופה ושם נחשפו עצמות. אריקה הרימה בעדינות את חלק הגופה הגלוי לעין. מתחתיו היה מונח ראש, עם שיער שחור ודק.
“שיט, ערפו לו את הראש,” אמרה מוס והצביעה על הצוואר.
“וכרתו לו את הרגליים כדי שייכנס למזוודה,” המשיכה אריקה. הפנים הנפוחות והחבולות היו בלתי ניתנות לזיהוי. לשון שחורה ונפוחה השתרבבה מבין שפתיים סגולות גדולות.
אריקה הניחה בעדינות את חלק הגופה נטול הגפיים מעל הראש, וסגרה את המזוודה. “אנחנו חייבים להזעיק לכאן עכשיו את אנשי הזיהוי הפלילי. אני לא יודעת כמה זמן נשאר לנו עד שהגאות תשתלט פה על הכול.”
אין עדיין תגובות