הפר והרומח

בחשכת ליל מתחיל הנסיך קורום ג'יילן אירסיי לשמוע קולות הקוראים בשמו. ממקום לא ידוע הוא נקרא אל הדגל ומזומן על-ידי כוחות כבירים למישור קיום אחר כדי למצוא את הפר ואת הרומח, ובאמצעותם להביס את הפהוי מיור, יצירי התהום המפלצתיים, המאיימים להמיט אסון וחורבן על בני האדם. קורום מקבל עליו את גורלו ויוצא לקדם את פני הסכנה. ביצירת פנטזיה קלאסית ורבת-דמיון מביא לנו מייקך מורקוק את סיפורו של קורום, הנסיך בעל יד הכסף וגלימת הארגמן, סיפורו של הגיבור הנצחי הנודד בין חמישה-עשר המישורים בנסיון להביא שלום ומזור לעם מוכה ייסורים ויגון. הנסיך קורום הוא האחרון מבני הוואדהאג, האחרון מבני הגזעים העתיקים, שנותר לבדו בממלכות הצעירות של בני האדם – המאבדן. בן אל מוות, מונע בכוחה של אהבה אבודה, יוצא קורום אל העולם החדש כדי לגלות כי שרידי העולם העתיק, שאותו הותיר מאחוריו, חוזרים כדי לרדוף אותו כצללים שחוקים של עבר מבהיק. הפר והרומח הוא החלק הראשון בטרילוגיית הפנטזיה המופלאה של אגדות קורום בעל יד הכסף המובאת בראשונה בעברית.

מקט: 4-692-40

סקירת הספר באתר סימניה

הפרק הראשון: חשש מפני העתיד בעוד העבר מתעמעם – רהלינה, בת תשעים ושש ויפת תואר, מתה. קורום ביכה אותה. כעת, שבע שנים לאחר מכן, היא עדיין חסרה לו. הוא הרהר בתוחלת חייו שלו שתימשך אולי עוד אלף שנים, וקינא בגזע המאבדן על חייהם הקצרים, אבל נמנע מחברת בני הגזע הזה שכן הם הזכירו לו אותה.
בני גזעו, הוואדהאג, שכנו שוב בטירותיהם המבודדות, שצורותיהן שיקפו את הסלעים הטבעיים כך שרבים מהמאבדן שעברו לידן לא הבינו כלל שהיו אלה בניינים, אלא טעו וחשבו שהן גושי שחם, גיר ובזלת. הוא נמנע מהם מכיוון שלמד, כאשר הייתה רהלינה בחיים, להעדיף את חברת המאבדן. הייתה בכך אירוניה שעליה יכתוב שירה, יצייר ציור או ילחין מוזיקה באולמות שהוקצו למטרות אלה בטירת ארורן.
וכך הוא הלך והפך לזר בטירת ארורן שליד הים. ריחוקו גרם לאלה שנשבעו לו אמונים (כולם ואדהאגים עכשיו) לתהות כיצד להביע בפניו את דעתם שאולי כדאי שייקח לו אישה ואדהאגית, שממנה אולי ייוולדו לו ילדים שבאמצעותם אולי יגלה עניין מחודש בהווה ובעתיד. אבל הם לא הצליחו למצוא שום דרך לגשת אל אדונם, קורום ג'יילן אירסיי, הנסיך בגלימת הארגמן, שעזר להביס את האלים רבי-העוצמה ביותר ולפטור את העולם הזה מדברים רבים שמהם פחד.
אנשיו התחילו לפחד. הם התחילו לפחד מקורום ― מאותה דמות בודדה שלה רטייה המכסה את חור העין הריק ומגוון ידיים ימניות, כולן מלאכת מחשבת (שהוכנו על-ידי קורום לשימושו שלו;) מהפוסע דומם בהיכלי חצות; מהרוכב העגמומי ביערות החורף.
וגם קורום ידע פחד. הוא פחד מפני ימים ריקים, מפני שנות בדידות, מהמתנה למוות במאות המתחלפות לאטן.
הוא שקל לסיים את חייו, אבל חש שבאופן כלשהו תהיה פעולה כזו עלבון לזכרה של רהלינה. הוא שקל לצאת למסע, אבל לא היו עוד ארצות לחקור באותו עולם תפל, חמים ושֵלו. אפילו המאבדן החייתיים של המלך ליר-א-בְּרוֹד חזרו לעיסוקיהם המקוריים והפכו לחקלאים, סוחרים, דייגים, כורים. שום אויב לא הטיל את אימתו; שום אי-צדק לא נגלה. חופשיים מהאלים, הפכו המאבדן שבעי רצון, אדיבים ונבונים.
קורום נזכר בבילויי נעוריו. הוא צד. אבל עכשיו לא התענג עוד על המרדף. הוא ניצוד לעתים קרובות במהלך הקרב שלו עם שליטי החרבות מכדי שיוכל להרגיש עכשיו משהו פרט לסבלו של הניצוד. הוא רכב. הוא התענג על השדות הפוריים והיפהפיים שבשטחים הסובבים את טירת ארורן. אבל התענוג ששאב מהחיים נמוג.
ובכל זאת הוא המשיך לרכוב. הוא היה רוכב ביערות עצים רחבי עלים שהקיפו את הצוק שעליו שכנה טירת ארורן. לעתים היה מגיע עד הביצות הירוקות, העמוקות, שמעבר להם, על שיחי האלגומין העבותים שבהן, הנצים, השמים והדממה שלהן. לעתים היה רוכב בדרך החוף חזרה לטירת ארורן, בקרבה מסוכנת לשפת הצוק המתפוררת.
הרחק מתחתיו התנפצו הגלים הגבוהים, הלבנים, כנגד הסלעים, לחשו ונהמו. לעתים הכו בפניו של קורום מחושים של רסס ים, אבל הוא בקושי חש בהם. פעם הייתה תחושה כזו גורמת לו לחייך בעונג.
ברוב הימים קורום לא יצא כלל. לא שמש, לא רוח ולא גשם נוקש פיתו אותו לצאת מחדריו העגמומיים, אשר בימים שבהם שיכנו בתוכם את משפחתו ואחר כך את רהלינה היו מלאים וגדושים באהבה, באור ובצחוק. לפעמים הוא אפילו לא קם מהכורסה שלו. גופו הגבוה, הרזה, היה סרוח על הכריות. הוא היה מניח את ראשו היפה, המחודד, על אגרופו הבשרני, ובעינו הצהובה והסגולה שצורתה כשקד היה בוהה אל הָעָבר, שהלך והפך עמום יותר ויותר והאיץ את נשימותיו בשעה שהתאמץ להיזכר בכל פרט מחייו עם רהלינה. הוא היה הנסיך של בני הוואדהאג הגדולים, המתאבל על אישה בת תמותה. מעולם לא היו רוחות בטירת ארורן לפני בוא המאבדן.
ולפעמים, כשלא ערג לרהלינה, הוא הצטער שגַ'רִי-א-קוֹנֶל החליט לעזוב את המישור הזה ― מכיוון שגַ'רי, כמוהו, היה כנראה בן אלמוות. נראה שאותו בן לוויה של גיבורים מטעם עצמו מסוגל לנוע כרצונו דרך חמישה-עשר מישורי הקיום כשהוא משמש מדריך, עזר שכנגד ויועץ למי שלדעתו של ג'רי היה קורום בדמויות שונות. היה זה ג'רי-א-קונל שאמר שהוא וקורום יכולים להיות "היבטים של גיבור גדול יותר", בדיוק כפי שבמגדל של ווילוֹדיוֹן גאגְנאסְדיאק הוא פגש שני היבטים אחרים של אותו גיבור, אֶרְקוֹזֵה ואֶלְריק. ג'רי טען שהשניים הללו היו קורום בגלגולים אחרים, והיה זה גורלו המיוחד של ארקוזה להיות מודע לרוב אותם גלגולים. באופן שכלתני היה קורום יכול לקבל רעיון כזה, אולם רגשית הוא דחה אותו. הוא היה קורום. וזה היה גורלו.
לקורום היה אוסף מציוריו של ג'רי (רובם דיוקנאות עצמיים, אבל אחדים ציורים של רהלינה ושל קורום ושל החתול המכונף השחור-לבן שג'רי לקח איתו לכל מקום, כפי שלקח את כובעו). ברגעיו הקודרים ביותר היה קורום בוחן את הדיוקנאות ונזכר בימים עברו, אבל לאט-לאט אפילו הדיוקנאות הפכו לדיוקנם של זרים. הוא היה מתאמץ להרהר בעתיד, לתכנן תוכניות באשר לגורלו, אבל כל כוונותיו היו לריק. שום תוכנית, ולא משנה כמה מפורטת, כמה הגיונית הייתה, לא שרדה יותר מיום. טירת ארורן הייתה זרועה שירים לא גמורים, סיפורת לא גמורה, מוזיקה לא גמורה, ציורים לא גמורים. העולם הפך איש שלום ללוחם, ואז לא הותיר לו דבר ללחום בו.
זה היה גורלו של קורום. לא הייתה לו סיבה לעבד את האדמה, מכיוון שמזונם של הוואדהאג גדל בין חומות הטירה. לא היה מחסור בבשר או ביין. טירת ארורן סיפקה את כל הנחוץ לתושביה המעטים. קורום הקדיש שנים רבות לעבודה על מגוון ידיים מלאכותיות המבוססות על מה שראה בביתו של הרופא בעולמה של ליידי ג'יין פֶּנְטַליוֹן. עכשיו היה לו מבחר של ידיים, כולן מושלמות, ששירתו אותו היטב כיד עשויה בשר. החביבה עליו, שבה השתמש רוב הזמן, דמתה לכסיה מחושלת בעדינות של מקלעת כסף, העתק מדויק של היד שכרת הרוזן גלאנדית-א-קראיי לפני מאה שנים כמעט. זו הייתה היד שבה היה יכול לאחוז בחרבו או בכידונו או בקשתו, אילו היה לו צורך להשתמש בנשקו עכשיו. תנועות זעירות של השרירים בגדם היד המקורית גרמו לה לעשות כל מה שיד רגילה הייתה עושה, ויותר מכך, מכיוון שהאחיזה הייתה חזקה יותר. כמו כן הוא הפך מיומן בשימוש בשתי ידיו, והיה ביכולתו להשתמש בידו השמאלית היטב כמו בידו הימנית. ובכל זאת כל כישוריו לא יכלו ליצור לו עין חדשה, והיה עליו להסתפק ברטייה פשוטה, מכוסה משי ארגמני ורקומה בדוגמה מעודנת בידי רהלינה. הוא רכש הרגל לא מודע להעביר את אצבעות ידו השמאלית על הרקמה כששקע בהרהורים נוגים בכורסתו.
קורום הבין ששתקנותו הופכת לשיגעון כאשר החל לשמוע קולות בשוכבו במיטתו בלילה. אלה היו קולות רחוקים, מקהלה מזמרת הקוראת בשם שאולי היה שלו בשפה שדמתה ללשון הוואדהאג אבל הייתה שונה ממנה. ככל שניסה לא הצליח לגרש את הקולות, ממש כשם שלא הצליח, ולא משנה כמה כרה את אוזניו להאזין, להבין יותר ממילים ספורות ממה שאמרו. לאחר כמה לילות עם הקולות האלה הוא התחיל לצעוק להם שיפסיקו. הוא נהם. הוא התגלגל בין המשי לפרוות וניסה לאטום את אוזניו. ובימים ניסה לצחוק על עצמו, ניסה לצאת לרכיבות ארוכות ולהתיש את עצמו כדי לישון שינה עמוקה. ובכל זאת פקדו אותו הקולות.
ולאחר מכן היו חלומות. דמויות צללים עמדו בחורש עבות. הן אחזו ידיים במעגל, וככל הנראה הקיפו אותו. בחלומותיו הוא היה מדבר אליהן, אומר שאינו יכול לשמוע אותן, שאינו יודע מה רצו. הוא ביקש שיפסיקו. אבל הן המשיכו לזמר. עיניהן היו עצומות, ראשיהן מוטים לאחור. הן התנודדו.
"קורום. קורום. קורום. קורום".
"מה אתם רוצים?"
"קורום. עזור לנו. קורום". הוא היה פורץ מבעד למעגל שלהן ובורח אל היער ואז היה מתעורר. הוא ידע מה קרה לו. מוחו פנה נגד עצמו. מכיוון שלא היה עסוק, החל מוחו להמציא רוחות רפאים. הוא מעולם לא שמע שדברים כאלה קרו לוואדהאג, אף-על-פי שהם קרו לעתים תכופות למדי לבני מאבדן. האם, כפי ששול אמר לו פעם, הוא עדיין חי בחלום של המאבדן? האם החלום של הוואדהאג והנהאדראג הסתיים לחלוטין? ואם כך, האם הוא חולם חלום בתוך חלום?
אבל המחשבות האלה לא הועילו לשפיותו. הוא ניסה לגרשן. הוא התחיל לחוש בצורך בעצה, אבל לא היה איש שיוכל לייעץ לו. אדוני החוק והתוהו לא משלו כאן עוד, לא היו להם כאן עוד משרתים שלהם העניקו לפחות חלק מחוכמתם. קורום ידע על עניינים פילוסופיים יותר משידעו כל האחרים.
אבל היו חכמי ואדהאג שבאו מגוּלאס-קוֹנֶל ר-גוּ ִריס ,העיר בפירמידה, וידעו משהו בעניינים אלה. הוא החליט שאם החלומות והקולות יימשכו, יֵצא למסע לאחת מהטירות האחרות שבהן חיו הוואדהאג ויבקש עזרה. לפחות, כך אמר לעצמו, היה סיכוי טוב שהקולות לא יבואו בעקבותיו מטירת ארורן.
רכיבותיו הפכו פראיות יותר ויותר, והוא התיש את כל סוסיו. הוא הרחיק עוד ועוד מטירת ארורן, כאילו קיווה למצוא משהו. אבל הוא לא מצא דבר חוץ מהים ממערב לו והביצות והיערות ממזרח, מדרום ומצפון. לא היו שם כפרי מאבדן, לא חוות או אפילו בקתות של פַּחָמים או יערנים, מכיוון שהמאבדן לא רצו להתיישב בארצות הוואדהאג, לא מאז נפילתו של המלך ליר-א-ברוד. והאם היה זה באמת הדבר שאליו השתוקק, תהה קורום, חברת מאבדן? האם הקולות והחלומות שלו ייצגו את תשוקתו לחלוק שוב הרפתקאות עם בני תמותה? המחשבה הכאיבה לו. הוא ראה את רהלינה בבהירות לרגע, כפי שהייתה בנעוריה ― זוהרת, גאה וחזקה.
הוא הכה בחרבו בגבעולי שרכים; הוא נעץ את כידונו בגזעי עצים; הוא ירה בקשתו באבנים ― חיקוי נלעג של קרב. לעתים צנח על העשב והתייפח.
ובכל זאת הקולות קראו לו: "קורום! קורום! עזור לנו!" "לעזור לכם?" הוא צרח חזרה. "קורום הוא הזקוק לעזרה!"
"קורום. קורום. קורום…" האם שמע את הקולות הללו בעבר? האם היה במצב כזה בעבר?
נדמה לקורום שכן; ובכל זאת, כאשר נזכר במאורעות חייו, הוא ידע שלא ייתכן כי זו האמת. הוא מעולם לא שמע את הקולות האלה, מעולם לא חלם את החלומות האלה. ובכל זאת היה בטוח שזכר אותם מזמן אחר. אולי מגלגול אחר? האם הוא באמת היה הגיבור הנצחי?
יגע, מרופט לעתים, לעתים ללא נשקו, לעתים מוביל סוס צולע, היה קורום חוזר לטירת ארורן שליד הים, והולם הגלים במערות שמתחת לארורן דמה להלמות לבו.
משרתיו היו מנסים לנחמו, להרגיע אותו, לשאול מה מציק לו. הוא לא ענה. הוא נהג בנימוס, אבל לא סיפר להם דבר על ייסוריו. לא הייתה לו דרך לספר להם, והוא ידע שלא יבינו גם אם ימצא דרך שכזו.
ואז, יום אחד, כאשר כשל אל מעבר למפתן חצר הטירה ובקושי הצליח שלא ליפול, אמרו לו המשרתים שאורח הגיע לטירת ארורן. הוא חיכה לקורום באחד מחדרי המוזיקה שאותם ציווה קורום לסגור שנים אחדות קודם לכן. מתיקות המוזיקה הזכירה לו מדי את רהלינה, שזה היה החדר האהוב עליה.
"שמו?" מלמל קורום. "האם הוא מאבדן או ואדהאגי? מטרתו כאן?"
"הוא לא הסכים לומר לנו דבר, אדון, חוץ מכך שהוא אויבך או ידידך ― שאתה תדע מה מהשניים".
"ידיד או אויב? איש חידות? בדרן? עבודתו כאן תהיה קשה…"
ובכל זאת היה קורום סקרן, כמעט אסיר תודה על המסתורין. לפני שהלך לחדר המוזיקה הוא התרחץ והחליף את בגדיו ושתה קצת יין עד שחש שהתאושש מספיק כדי לפגוש בזר.
הנבלים והעוּ גבים והגבישים בחדר המוזיקה התחילו בסימפוניה שלהם. הוא שמע את הצלילים הקלושים של מנגינה מוכרת מרחפים מעלה לחדריו, כאשר הדממה הארוכה הופרה. הוא חש בעת ובעונה אחת מוכרע על-ידי הייאוש ונחוש לסרב לקבל את פניו של הזר. אבל משהו בקורום רצה להאזין למוזיקה הזאת. הוא חיבר את הלחן הזה בעצמו לאחד מימי הולדתה של רהלינה. היא ביטאה את הרכות שחש כלפיה. היא הייתה אז בת תשעים, ומוחה וגופה איתנים כתמיד: "אתה משאיר אותי צעירה, קורום", היא אמרה.
דמעות עלו בעינו היחידה של קורום. הוא ניגב אותן וקילל את האורח שהחיה זיכרונות אלה. האיש היה גס רוח ― מגיע ללא הזמנה לטירת ארורן, פותח חדר שנסגר בכוונה תחילה. כיצד יוכל להצדיק מעשים כאלה?
ואז תהה קורום אם זה היה נהאדראגי, מכיוון שהנהאדראג, כך שמע, עדיין שנאו אותו. אלה שנותרו בחיים אחרי הכיבוש של ליר-א-ברוד הידרדרו לדרגת תבונה למחצה. האם זכר אחד מהם מספיק משנאתו כדי לחפש את קורום ולהרוג אותו? קורום חש משהו קרוב להתעלות למחשבה זו. הוא ישמח לקרב.
לכן חגר את ידו הכסופה ואת חרבו הדקה לפני שירד במשטח שהוביל לחדר המוזיקה.
בעודו מתקרב לחדר הלכה המוזיקה והתגברה, הפכה מורכבת ומופלאה יותר. קורום נאלץ להיאבק בה כפי שהיה נאבק ברוח עזה.
הוא נכנס לחדר. צבעיו הסתחררו וריקדו עם המוזיקה. החדר היה כה בהיר עד שקורום הסתמא לרגע. הוא מצמץ וסקר את החדר בחיפוש אחר האורח.
לבסוף ראה את האדם. הוא ישב בצללים, אפוף במוזיקה. קורום עבר בין הנבלים העצומים, העוגבים והגבישים, נגע בהם והשתיק אותם עד אשר, לבסוף, השתררה דממה מוחלטת. הצבעים דהו ונמוגו מהחדר. האיש קם מפינתו והחל להתקרב. הוא היה קטן ממדים, ובצעדיו ניכרה שחצנות. על ראשו היה כובע רחב תיתורת וכתפו הימנית הייתה מעוותת, אולי בשל גבנון. פניו הוסתרו כליל בתיתורת הכובע, אבל קורום התחיל לחשוד שהוא מכיר את האיש.
קורום זיהה תחילה את החתול. הוא ישב על כתפו של האיש, ודמותו הייתה מה שקורום טעה בתחילה לחשוב שהוא גבנון. עיניו העגולות היו נעוצות בקורום. הוא גרגר. ראשו של האיש התרומם ופרצופו המחייך של ג'רי-א-קונל נגלה.
קורום היה כה נרעש, הוא היה כה מורגל בחיים עם רוחות רפאים, שבתחילה לא הגיב.
"ג'רי?"
"השלום עליך, הנסיך קורום? אני מקווה שלא אכפת לך שהאזנתי למוזיקה שלך. איני חושב ששמעתי את היצירה הזאת בעבר".
"לא. כתבתי אותה זמן רב אחרי שעזבת". קולו של קורום נשמע מרוחק אפילו באוזניו שלו.
"גרמתי לך עצב בכך שניגנתי אותה?" ג'רי נמלא דאגה.
"כן. אבל זו אינה אשמתך. כתבתי אותה לרהלינה, ועכשיו…"
…" רהלינה מתה. שמעתי שהיא חיה חיים טובים. חיים מאושרים".
"אכן. וחיים קצרים". נימת קולו של קורום הייתה מרירה.
"ארוכים יותר מחייהם של רוב בני התמותה, קורום". ג'רי שינה את הנושא. "אתה לא נראה טוב. האם היית חולה?"
"בראשי, אולי. אני עדיין מתאבל על רהלינה, ג'רי-א-קונל. אני עדיין מקונן עליה. הלוואי שהיא…" קורום שלח לעבר ג'רי חיוך קודר מעט. "אבל אל לי לשקול את הבלתי אפשרי".
"האם יש דברים בלתי אפשריים?" ג'רי הפנה את תשומת לבו לחתולו, ליטף את הכנפיים מכוסות הפרווה.
"יש כאלה בעולם הזה".
"יש כאלה ברוב העולמות. ובכל זאת מה שהוא בלתי אפשרי בעולם אחד אפשרי באחר. זהו העונג שבמעבר בין העולמות, כפי שאני עושה".
"יצאת לחפש אלים. האם מצאת אותם?"
"מצאתי כמה. וכמה גיבורים שיכולתי להתלוות אליהם. מאז דיברנו באחרונה ראיתי עולם חדש נולד ועולם ישן נהרס. ראיתי צורות חיים משונות רבות ושמעתי דעות מוזרות רבות בנוגע לטבע היקום והשוכנים בו. החיים באים והולכים. אין טרגדיה במוות, קורום".
"יש טרגדיה כאן", ציין קורום, "כאשר חייבים לחיות מאות שנים לפני שאפשר להתאחד עם מושא האהבה ― ואז להצטרף אליה רק בחידלון".
"אלה דיבורים מורבידיים מטופשים. הם אינם ראויים לגיבור". ג'רי צחק. "זה לא נבון, בלשון המעטה, ידידי. בחייך, קורום ― אני אצטער על שביקרתי אצלך אם הפכת משעמם כל-כך". לבסוף חייך קורום. "אתה צודק. אני חושש שזה מה שקורה לאנשים הנמנעים מחברת אחרים. בינתם מתעפשת".
"זו הסיבה שבגללה העדפתי על-פי-רוב את חיי העיר", אמר לו ג'רי.
"האם העיר לא גוזלת ממך את נשמתך? הנהאדראג חיו בערים והם התנוונו".
"את הרוח אפשר לסרס כמעט בכל מקום. המוח צריך גירויים. זוהי שאלה של איזון. אני מניח שזה תלוי גם בטבעו של אדם. אני מטבעי שוכן ערים. ועדיף כמה שיותר גדולות, מלוכלכות וצפופות! וראיתי ערים כה שחורות מלכלוך, כה שוקקות חיים, כה עצומות, שלא תאמין לי אם אספר לך את הפרטים! אה, היופי!"
קורום צחק. "אני שמח שחזרת, ג'רי-א-קונל ,עם חתולך וכובעך והאירוניה שלך!" ואז הם התחבקו וצחקו יחד.