כראמל – היהלום האבוד

פרק ראשון

ובו יסופר על ילד קטן אך מיוחד, על הבלש הכי טוב בעולם, וגם על איש אחד שחייו נמצאים בסכנה.

לפני הרבה־הרבה שנים, בארץ רחוקה־רחוקה, חי ילד קטן שקראו לו ויש.

טוב, אולי הגזמתי קצת עם ה״הרבה־הרבה״. אולי גם עם ה״רחוקה־רחוקה״. אבל בדבר אחד דייקתי: לילד קראו ויש.

הייתי רוצה לספר לכם שמדובר בילד רגיל כמו כל הילדים, אבל זה יהיה שקר מוחלט. ויש אומנם לא ידע את זה, אבל הוא היה ילד מאוד מיוחד.

היו לו שיער צהוב פרוע, עיניים ירוקות וגוף כחוש. הוא היה רזה כל כך, שהיה אפשר להרגיש ואפילו לראות את הצלעות שלו דרך החולצה שלבש. ורגליו היו ארוכות במיוחד כמו שתי אטריות.

ויש אהב מאוד את השם שלו והכיר כל בדיחה אפשרית עליו — ויש כביש, ויש העכביש ועוד. מיום שידע לכתוב, ניהל רשימות מדוקדקות ואסף משפטים מעצבנים שנאמרו לו בנושא.

אבא של ויש, אלכסנדר, ברח מבית יתומים כשהיה קטן והצטרף לחבורת ילדי רחוב. הילדים בחבורה לא קראו אחד לשני בשמותיהם אלא השתמשו בכינויים. הכינוי של החבר הכי טוב של אלכסנדר היה ויש. הוא היה אמיץ, חכם, טוב לב וספורטאי מצטיין. כולם אהבו אותו. כשלאלכסנדר נולד בן הוא החליט לקרוא לו על שם חברו הטוב.

ויש הדביק במחברת הרשימות שלו תמונה ישנה ודהויה של ויש ההוא מחבורת הרחוב, ולמרות שלא הכיר אותו בעצמו, בכל פעם שמישהו הקניט אותו הוא הביט בתמונה ונזכר שאין לו שום סיבה להתעצבן. הוא היה גאה בשמו.

לוויש היו כל מיני מחשבות, כללים, רעיונות וחוקים משונים:

ויש אהב לאכול פסטה. מה כל כך מוזר בילד שאוהב לאכול פסטה אתם שואלים? סליחה, אולי לא הסברתי את עצמי כמו שצריך: ויש אהב לאכול רק פסטה. בוקר, צהריים וערב, שלוש פעמים ביום — פסטה עם קצת מלח וזהו. בכל יום, כל היום! לא ירקות, לא פירות, לא שניצל ולא קציצות, אפילו לא ממתקים או גלידה, רק פסטה.

ויש שנא מספרים אי־זוגיים. הוא התקשה להירדם בחדר שיש בו מספר אי־זוגי של מרצפות, תמונות או מדפים. כשיצא מהבית, דרך תחילה על רגל שמאל, ואם זה היה תלוי בו, הוא היה הולך תמיד לאותו מקום ובאותה הדרך בדיוק. ויש שנא שינויים, לא אהב הפתעות ורצה לדעת הכול מראש.

ויש לא אהב שמחבקים אותו או נוגעים בו. הוא היה רגיש לרעשים פתאומיים, לאורות חזקים, לריחות, לרוחות ולאנשים שלא אומרים את האמת.

ויש גר בבית אבן קטן וחמים עם אבא שלו. הבית נמצא בחצר של טירה נהדרת שבה התגוררו מילה, אחות של אבא שלו, עם ספ והבן שלהם אוליבר, ואיתם עוד חמישה ילדים שאימצו: אל־אל, גול, רובי, ג׳יין והלנה.

וגם כלב פאג נחמד ושמו אוגוסט, סוכן בית ושמו מר בראון, שף שמתמחה בעצות יותר מאשר בבישול ושמו צ׳אנג, והכי חשוב — חתול קסום ושמו כראמל.

בטח שמעתם על כראמל, מי לא שמע עליו.

אבל אולי כדאי שאפסיק לנסות לתאר לכם את ויש ולהסביר את התנהגותו. כמה מכם בוודאי כבר מכירים אותו מהרפתקאות קודמות, ומי שלא מכיר, יכיר עכשיו.

סיפורנו נפתח בחופשת הקיץ.

כמעט שבעה חודשים חלפו מהיום שבו שוחרר אביו של ויש מידיהם של חוטפיו המרושעים. העניינים החלו לשוב לשגרה כשפורסם בעיתון שיוזמת החטיפה, אגתה סטמבל האיומה, נלכדה ונכלאה.

הלנה ואל־אל היו עסוקים יותר מתמיד; הם נרשמו ללימודי קיץ כדי להשלים את כל החומר שהפסידו בשנה שעברה. בכל זאת, הם עמדו לפני שנת הלימודים האחרונה בתיכון. גם גול מיעט להסתובב בטירה. ברברה החברה שלו חזרה מאוסטרליה, והשניים לא נפרדו זה מזה אפילו לדקה, כנראה בניסיון לפצות על הזמן שלהם לחוד.

ג׳יין ורובי עזרו למילה ולספ עם אוליבר התינוק מאחר שגברת בלום עדיין לא חזרה מירח הדבש, וּויש בילה את רוב זמנו עם אביו שהחליט באופן סופי ומוחלט לפרוש מחיי הפשע ולפתוח בחיים חדשים וטובים בלי להסתיר סודות מאף אחד.

ויש ישב בסלון וקרא בספר ששאל ערב קודם לכן מהספרייה. כבר כמעט לא נותרו ספרים בספריית הטירה שלא קרא, ולכן נאלץ להירשם לספרייה העירונית.

שלוש דפיקות חזקות נשמעו על הדלת.

אלכסנדר קפץ ממקומו, ״נראה לי שזאת מילה. אני לא יכול עוד לסבול את זה. בכל יום היא מגיעה לכאן לבדוק אם כבר התחלתי לחפש עבודה.״

״אלכסנדר! ויש!״ נשמעה צעקה מבחוץ ולאחריה סדרת דפיקות חזקות.

״ששש, תהיה בשקט. בוא נעשה כאילו אנחנו לא בבית.״

ויש נראה מבולבל, ״אבל אנחנו בבית.״

״אני שומעת דיבורים. ויש, זה אתה?״ שאלה מילה מעבר לדלת.

אלכסנדר נכנע, ״טוב, תפתח לה, אבל אל תגיד לה שאני כאן.״ הוא נכנס לחדר השינה והתחבא בתוך הארון הגדול. ״תזכור, אני לא כאן,״ קרא לעבר ויש וסגר את דלת הארון.

ויש קם ממקומו ופתח את דלת הבית.

״שלום, חמוד שלי. מה נשמע?״ מילה שאלה, אבל לא המתינה לתשובה. ״אתה יודע אולי איפה אבא שלך?״

״כן.״

״איפה הוא?״

״הוא אמר לי להגיד לך שהוא לא כאן.״

״תודה, מתוק. ועכשיו, אחרי שעשית את מה שהוא ביקש, תוכל להגיד לי איפה הוא?״

״כן, בטח.״ ויש הצביע על חדר השינה. ״תמצאי אותו בארון.״

״אהההה, בארון אתה אומר,״ היא נשמעה נרגזת ומיהרה אל החדר.

״צא משם, אלכסנדר.״

אף קול לא נשמע.

היא דפקה על דלת הארון פעמיים. ״אני יודעת שאתה שם. לא שאני מבינה למה…״

אלכסנדר יצא מהארון מובס.

״בוקר טוב,״ הוא חייך וניסה להתגבר על המבוכה. ״מה מביא אותך אלינו הפעם?״

״כמו בכל בוקר, באתי להתעניין בשלומך, לראות אם עברת על המודעות בעיתון, אם יש חדש בענייני עבודה, פרנסה, אתה יודע.״

אלכסנדר חזר לסלון והתיישב על הספה כשמילה צועדת אחריו וממשיכה לדבר.

״אין לי בעיה עם העובדה שאתה לא עובד, אבל בן אדם צריך לעשות משהו בחיים שלו, בן אדם צריך סיבה לקום בבוקר, אתה יכול להתנדב, אני לא חושבת שכדאי שתהיה רק בבית כל היום, כל הזמן ו…״

אלכסנדר שנא שאחותו נזפה בו. הוא לא היה יכול לספר לה על מה שהטריד אותו באמת, על היהלום הענקי שמצא לא מזמן בכניסה לביתו. שמו היה כתוב על הקופסה בכתב יד קריא ויפה במיוחד. מעבר לזה לא היה כל רמז לזהות השולח. הוא חשד שהעניין קשור לחברים המפוקפקים שלו מהעבר והמתין להסבר או לרמז שיגיעו בהמשך, אך דבר לא קרה.

במשך חודש שלם החביא אלכסנדר את היהלום בתוך קופסת נעליים בתחתית הארון. הדבר שהטריד אותו יותר מכול היה העובדה שמדובר ביהלום נדיר, יהלום טבעי, שגודלו ככדור פינג פונג וצבעו אדום. יש פחות מעשרים יהלומים טבעיים אדומים בעולם, אבל בגודל הזה, ככל שידוע לו, הוא היה היחיד מסוגו.

״למה את חושבת שלא מצאתי משהו? אולי יש לי בראש איזו תוכנית גדולה, ופשוט עדיין לא הספקתי לספר לך? אולי הפרעת לי באמצע משהו חשוב הבוקר?״

מילה הופתעה. ״במה יכולתי להפריע לך? מצאתי אותך מתחבא בתוך ארון בגדים.״

אלכסנדר התחיל לגמגם. הוא ניסה לחשוב על משהו חכם לומר. הוא צעד לסלון באיטיות כדי למשוך זמן, מילה הלכה אחריו. אלכסנדר הביט על ויש, שהמשיך לקרוא בספר שלו המדריך השלם לבלש המתחיל, ולא נתן לוויכוח להפריע לו במעשיו.

״אז, אחותי היקרה, הרשי לי להפתיע אותך,״ אמר אלכסנדר בנחישות. ״כן, את הפרעת לי. וכן, יש לי רעיון שאני חושב עליו כבר הרבה זמן. למעשה, אני מתחיל בעבודתי החדשה ממש מחר.״

מילה לא האמינה לאף מילה שהוציא מפיו. ״כן? אני אשמח אם תשתף אותי בכל הפרטים.״

אלכסנדר היה זקוק לרעיון משכנע. הוא פזל שוב לעברו של ויש, ולפתע הבזיקה במוחו מחשבה מעניינת. ״החלטתי להגשים חלום ישן, אני רוצה להיות בלש. אני פותח משרד בלשות שיעזור לתושבי המקום לפתור תעלומות או לטפל בכל מיני דברים שמטרידים אותם.״

״בלש?״ מילה לא ידעה אם לצחוק או לבכות. ״זה הרעיון הגאוני שלך?״

״כן,״ אלכסנדר ענה בפשטות. ״מגיל צעיר חלמתי על זה.״

״ומי יהיו הלקוחות שלך בדיוק?״

״לידיעתך כבר יש לי כמה לקוחות, ואין לי ספק שאת תתמכי בי ותעזרי לי כמו שהבטחת שתעשי, נכון? עכשיו אני מציע שתחזרי לטירה. אני צריך לחזור לארון הבגדים. אני מחפש את השכמייה ואת כובע הבלשים שלי, אני די בטוח שהם בארון, לא השתמשתי בהם מאז מסיבת התחפושות לפני כמה שנים.״

מילה לא ידעה מה לומר. היא שמחה שלפחות יש משהו שיעסיק ממחר את אחיה והיא תוכל להפסיק לדאוג לו. היא לא ידעה שההפך הוא הנכון, ושההחלטה הזאת שלו רק תסבך את העניינים.

״יש לי זכוכית מגדלת וגם משקפת, אבא, אם אתה צריך,״ ויש ציין מהצד.

אלכסנדר לא רצה לאכזב את בנו. ״איזה יופי. זה בהחלט יוכל להיות שימושי,״ הוא אמר וליטף את ראשו.

״יש לי כל מיני רעיונות לדברים שנוכל לעשות יחד, אבא. רוצה לשמוע על מה חשבתי?״ ויש היה נלהב.

״כן, בטח, חמוד, אבל אחר כך. אני הולך לחדר שלי לחשוב על התעלומה הראשונה שנתבקשתי לפתור, ואתה יכול להמשיך לקרוא או ללכת לשחק עם כראמל או עם אוגוסט.״

הוא לא באמת התכוון לפתוח משרד בלשות. הוא סגר את דלת חדרו והחליט שהכי טוב יהיה אם יחזור לישון, אבל הכי חשוב לא לספר לוויש שזה היה שקר. אם ויש ידע שאין משרד בלשות הוא עלול לדבר על זה, ואז מילה תתחיל ללחוץ עליו שוב.

״כל דבר בזמנו,״ חשב לעצמו. ״בסוף אני אצליח לגלות במה אני טוב.״

הוא נשכב במיטה, התכסה היטב, ושניות לאחר שעצם את עיניו, נרדם.

ויש הציץ דרך חור המנעול בסקרנות. הוא ראה את אבא שלו ישן במיטה. זה העציב אותו. הוא נעל את נעליו ויצא מהבית אל עבר הטירה.

מר בראון סוכן הבית חייך אליו. הוא בדיוק אסף את הדואר מהתיבה והיה בדרכו פנימה. ״בוקר טוב. אם אתה מחפש את כראמל הוא עם כולם בסלון.״

ויש החיש את צעדיו.

״אני צריך עזרה,״ הוא התפרץ לסלון.

אל־אל והלנה קפצו ממקומם בבהלה. ״אנחנו מאוד עסוקים. אין לנו אפשרות לעזור לאף אחד.״ הם אספו את ספרי הלימוד שלהם ופנו לעבר ספריית הטירה.

״אתה בטח לא צריך את העזרה שלי, נכון?״ גול נבהל, הוא לא אהב שמבקשים ממנו עזרה. ״אני קבעתי עם חברה שלי ברברה בעוד חמש דקות.״ מאז שברברה חזרה מאוסטרליה הוא אהב לחזור על העובדה שברברה חברה שלו למרות שכולם ידעו את זה. ״אבל אני בטוח שג׳יין ורובי ישמחו לעזור לך.״ הוא לקח את העוגייה האחרונה מהצלחת שעמדה על השולחן, דחף אותה לפה ויצא החוצה.

אוגוסט קפץ באושר על ויש. ״רגע, רגע,״ ויש הדף את ניסיונות ההתנפלות, ״רגע, אני רוצה להגיד משהו.״

״תתחיל בלהגיד שלום או בוקר טוב,״ אמרה ג׳יין ותפסה את אוגוסט הנלהב בקולרו ומשכה אותו לכיוונה.

כשמשהו היה חשוב לוויש, הוא לרוב שכח את כללי הנימוס הבסיסיים וחשב שאם הדבר חשוב לו, אז הוא חשוב לכולם באותה מידה. כראמל ורובי הפסיקו להעיר לו, אבל ג׳יין עדיין לא ויתרה, כי מהיום שעבר לגור בבית שבחצר הטירה ויש נתקל בעיקר בה, ותמיד היה לו משהו מאוד חשוב לומר. לא משנה באמצע מה היא היתה, הוא תמיד הכריח אותה לחדול מעיסוקיה ולהקשיב לו. פעם, בשעה שרכבה על אופניים, הוא נעמד באמצע השביל בפתאומיות. היא נאלצה לסטות כדי לא לפגוע בו, וברגע האחרון הצליחה לבלום מבלי ליפול לאגם.

״ראית שירד גשם?״ ״נראה לי שלמים מהברז יש טעם של מיץ ענבים,״ ״חלמתי חלום ממש מוזר אבל שכחתי אותו,״ ״את יודעת שהתחלתי לאכול קרקרים בטעם טבעי?״ הדברים החשובים של ויש לא נראו לה מספיק חשובים.

את כראמל ורובי זה קצת הצחיק כי ג׳יין הזכירה מעט את ויש בהתנהגותה; גם כשלה היה משהו חשוב לומר, היא עצרה את כולם והתחילה לדבר בשטף. אבל ככה זה, לא תמיד אנחנו יכולים לראות בעצמנו את הדברים שמעצבנים אותנו אצל אחרים.

״שלוםובוקרטוב,״ ויש דיבר במהירות כדי לסמן ״וי״ על כללי הנימוס. הוא לא ממש הבין למה צריך אותם, אבל לא רצה שג׳יין תמשיך לעכב אותו. ״אני חייב עזרה דחופה. זה בקשר לאבא שלי.״

״הוא בסדר?״ כראמל זקף את אוזניו. לא היה לו כוח לעוד היעלמויות מסתוריות.

״כן, הוא בסדר, אבל הוא בבעיה וכנראה מתבייש לבקש עזרה.״

״מה קרה?״ רובי הניח את קלפי המשחק על השולחן והתרכז בוויש.

״היום הוא סיפר למילה שהוא פותח משרד בילוש. כשרציתי לעזור הוא אמר לי שאין לו זמן, כי הוא צריך לחשוב על התעלומה הראשונה שלו, אבל אז הוא נכנס למיטה ונרדם. לדעתי, הוא משקר ואין לו לקוחות בכלל. אני רוצה לעזור לו ולהפוך אותו לבלש הכי מבוקש בעולם.״

״בלש?״ שאל רובי. ״מה פתאום בלש?״

״הוא אמר שהוא רוצה להגשים חלום ישן.״

״או־קיי, אז מה הבעיה?״ לרובי כבר צץ רעיון. ״אפשר להכין שלטים ולהדביק בכל העיר, ככה כל מי שזקוק לבלש ידע למי לפנות.״

ויש שמח, ״ידעתי שאפשר לסמוך עליכם.״

ג׳יין מיהרה לחדרה, ולאחר זמן קצר חזרה עם טושים ודפים.

ויש הכין מודעה:

 

 

 

 

 

 

 

 

״אֶההה… ויש,״ ג׳יין בחנה את המודעה בזעזוע. ״אני לא חושבת שהמודעה הזאת תעבוד כל כך.״

ויש הביט במודעה.

״מה לא בסדר בה?״

״ההבדל בין שקר לאמת מבלבל לפעמים,״ כראמל מילמל מתחת לשפמו.

״אָהה… אתה מתכוון לזה שאני משקר? אתה צודק. אני אתקן.״

״תן לי,״ רובי לקח את הדף. ״נראה לי שכראמל התכוון לומר שאפשר לספר את האמת בדרך אחרת. צריך לנסות לשכנע אנשים שהוא בלש טוב. אולי נכתוב שהוא הכי טוב בתחום?״

״אבל הוא לא הכי טוב בתחום.״ את זה ויש ידע בוודאות.

״לא משנה,״ ג׳יין התערבה. ״ככה זה בפרסומות. לא תמיד מספרים את כל האמת.״

בהקדמה לספר שוויש שאל מהספרייה, המדריך השלם לבלש המתחיל, נכתב שהבלש חייב תמיד להשתמש בשכל הישר שלו, שבלשים טובים חייבים לדעת לשמור סודות, להיות ערניים, לאלתר, לתת תשומת לב לפרטים הקטנים, לדעת להתמודד עם אירועים לא צפויים. ויש ידע שאבא שלו לא טוב בדברים האלה. אבל בהמשך להקדמה נכתב: בלשים מצליחנים כל כך טובים בעבודתם, עד שבדרך כלל בלתי אפשרי להאמין שהם בלשים. אם ככה, אולי אבא שלו באמת יכול להצליח בתפקיד.

״תסמוך עלי,״ ג׳יין לקחה מרובי את הטוש. ״אני יודעת מה לכתוב. לפעמים בפרסומות צריך קצת להגזים, ועוד יותר חשוב שיהיה מסר קצר וקליט.״

 

 

 

 

ג׳יין נראתה מאוד מרוצה מעצמה.

״נו? לְמה אתם מחכים? שכל אחד ייקח עשרה דפים ויתחיל להעתיק. אנחנו רוצים לתלות את המודעות ברחבי העיר עוד היום.״

״אני חושב זה להיות מסוכן,״ נשמע קולו של צ׳אנג מאחור. הוא הניח לפניהם צלחת עם פלחי תפוח ומנת פסטה קטנה עבור ויש. ״אני מצטער שאני להקשיב לכם. אתם לחשוב אלכסנדר להיות בלש יכול?״

״חתול לא יודע מה הוא יכול לעשות עד שהוא לא מנסה. גם בני אדם.״ כראמל התמתח.

״אני מקווה שאני לא להגיד לכם אמרתי אחר כך.״

צ׳אנג אהב את ויש אהבת נפש, ועל אלכסנדר הוא עדיין לא סמך. הוא חשב שאם הוא היה קצת זהיר יותר, היה אפשר למנוע את כל ההרפתקאות האיומות שהתרחשו בעבר.

ג׳יין התעלמה מצ׳אנג. ״חבל שאין דרך לזרז את הכנת השלטים. אני מפחדת שזה יגזול לנו את כל היום.״

החבורה הסתכלה על כראמל והוא השפיל את מבטו. כשהבין שיש בכוונתם להמשיך להביט בו התרתח, ״מה?״ הוא יילל, ״למה אתם מסתכלים עלי?״

״תקשיב, אתה חתול פלאי, בטוח יש משהו שאתה יכול לעשות כדי להעתיק יותר מהר את המודעה ליתר הדפים.״

״השתגעתם לגמרי? בגילי המופלג?״

״חתול לא יודע מה הוא יכול לעשות עד שהוא לא מנסה,״ ויש חזר בניצחון על דבריו של כראמל.

״אני מקווה שאתם לא מצפים לראות כאן איזה כישוף או משהו כזה,״ כראמל אחז בטוש בפיו. הוא התקרב אל ערימת הדפים, לקח נשימה ארוכה ותוך דקה הוא העתיק את הפרטים על יותר ממאה דפים.

״ואווו,״ ויש מחא כפים, ״מה זה היה?״

רובי שיפשף את עיניו. ״חבל שזרקת לפח את דף ההוראות שגברת בלום החזירה לך. לך תדע מה עוד היינו מגלים עליך אם היינו קוראים בו בעיון. הדוד ג׳רום לא סתם התעקש לצרף דף הוראות.״

כראמל נשכב מותש והתנשם בכבדות.

״מה, כראמל?״ ג׳יין התלהבה, ״לא בכל יום מגלים כישרונות חדשים. אין לך מה לומר?״

״לא,״ כראמל ענה בשקט.

״לא יכול להיות! בטוח עברה לך איזו מחשבה בראש,״ היא ליטפה את פרוותו.

כראמל ידע שג׳יין תמשיך להציק לו בעקשנות. ״כן. יש לי משהו אחד לומר לך.״

״נו?״ ג׳יין חייכה. היא היתה סקרנית.

״מיאו.״

״מיאו?״

״כן. רק מיאו.״

ויש, רובי וג׳יין לקחו את המודעות המוכנות ודאגו לפזרן במקומות מרכזיים. הם תלו מודעות בחנויות המכולת, על עצים בגנים ציבוריים, בתחנות האוטובוס והרכבת ואפילו על יד תחנת המשטרה. בערב הם חזרו הביתה שמחים ומרוצים.

למחרת בבוקר כשאלכסנדר התעורר ויצא מחדרו, הוא שיפשף את עיניו כלא מאמין.

הסלון הקטן היה מלא באנשים שלא הכיר. ג׳יין ישבה על יד שולחן הכתיבה הקטנטן וכתבה את פרטיהם, ויש ורובי הגישו לכולם שתייה. כראמל ישב בפינה וצפה בנעשה בשקט.

״מי… מי… מה… מי…״ הוא החל לגמגם. ״מי… כ־כל… האנ־האנשים… האלה?״

״אוי, זה נהדר,״ אמרה אישה מבוגרת עם שמלה פרחונית ואף גדול. ״הבלש הגיע סוף כל סוף? מתי יהיה אפשר להיכנס למשרד שלו?״

״כל אחד קיבל מספר,״ ג׳יין הסבירה. ״אתם תיכנסו לפי הסדר.״

אלכסנדר נותר המום. ״כולם הגיעו אלי?״ הוא שאל בחשש.

״ברור!״ ענה לו גבר מזוקן וגבוה. ״ככה זה כשהבלש הכי טוב בעולם מגיע עד אלינו.״

אלכסנדר נכנס לחדר האמבטיה ושטף את פניו.

לאחר שנרגע, חזר לחדרו ולבש את השכמייה שמצא בארון. היא לא היתה חומה כפי שזכר, גם לא אפורה או משובצת, אבל מספיק טובה בתור התחלה.

״יש יותר מדי אנשים זרים בבית. זה לא טוב,״ לחש לעצמו. הוא פתח את הארון, הוציא את קופסת הנעליים עם היהלום בתוכה ולקח אותה לחדר העבודה. הוא הניח אותה בארונית שליד השולחן כדי שתהיה קרובה אליו ומיהר לעיין בפרק הראשון בספר המדריך השלם לבלש המתחיל.

חפצים הכרחיים לפעולות הבלש: פנקס קטן, משקפת, פנס, מצלמה, משקפי שמש, עטים, עפרונות.

עד כאן זה נשמע פשוט, חשב לעצמו.

כדי להיות בלש אמיתי עליך להיות מנהיג מלידה, בעל כושר ארגון גבוה, לשלוט בשפות זרות, להיות בעל עיני נץ…

הוא סגר את הספר. ״טוב,״ מילמל לעצמו, ״זה הולך להיות קצת יותר מסובך ממה שחשבתי.״

הדלת נפתחה רגע לפני שאלכסנדר תיכנן בריחה נועזת מהחלון.

״אני מכניס את הלקוח הראשון,״ הכריז ויש.

וכך נכנסו בזה אחר זה כל האנשים שהגיעו: הגבר המזוקן שחושד שהעובד שלו גונב ממנו, האישה בשמלה הפרחונית שנעלם לה האוגר, שני הנערים שבטוחים שהמורה שלהם היא חייזר שרוצה להשתלט על העולם. אפילו ראש העיר הגיע כדי לנסות לברר מי מצייר שפם וקרניים בכל התמונות שלו שמופיעות על גבי כרזות מטעם העירייה. במשטרה לא הצליחו לעזור לו. כל אחד ובעיותיו, כל אחד והסיפור שלו.

לאלכסנדר כבר כאבה היד. הוא דאג לכתוב את כל מה שנאמר לו בפנקס הקטן והבטיח לכולם לחזור אליהם בהקדם.

כשהגיע לפנקס החמישי, הוא שמח לשמוע מהאנשים שנכנסו אליו ששעות הקבלה שלו מסתיימות בשלוש. הוא לא הבין איך הם יודעים על כך והוא לא. השעון הראה שבעוד דקה הסיוט שלו ייגמר.

ואכן, ברגע שהמחוגים בשעון היד שלו הראו את השעה שלוש, הוא קם ממקומו וגירש את כל מי שישב בסלון. ״מצטער! לכו הביתה! אולי מחר יתמזל מזלכם! נגמרו שעות הקבלה! שלום! להתראות! ביי, צ׳או, או־רוואר, דה־סבידניה…״ הוא דחף החוצה את הגבר האחרון שהתמהמה ונעל את הדלת.

״אלוהים אדירים! מה זה היה?״ הוא ניגב את זיעתו בשרוול החולצה.

״הפ־ת־עה!!״ ויש, רובי וג׳יין צעקו יחד!

״עשינו לך הפתעה, אבא!״ עיניו של ויש זרחו מאושר. ״ידענו שעדיין אין לך לקוחות ושאתה מתבייש בזה, אז החלטנו לפרסם אותך בכל העיר. תראה איזה יופי. כולם הגיעו! עכשיו תוכל להגשים את החלום הגדול שלך להיות בלש!״

אלכסנדר נדהם.

כראמל קרא את מחשבותיו והתפוצץ מצחוק.

״אתה רוצה להגיד לי שכל זה היה סתם ושבכלל לא רצי…״ כראמל התחיל לחשוף את האמת, אך דפיקה חזקה על הדלת קטעה את דבריו.

״תפתחו לי. אני מתחנן!״

ג׳יין הציצה בעינית הדלת וראתה גבר משופם לבוש בהידור.

״אני מניחה שזה עוד לקוח.״

״לא,״ אלכסנדר סירב. ״מצטער, אדוני,״ הוא צעק לעבר הדלת. ״אתה לא יכול להיכנס עכשיו. שעות הקבלה הסתיימו.״

״בבקשה!״ האיש התחנן. ״החיים שלי בסכנה. הבלש אלכסנדר! אתה חייב לעזור לי.״

ויש ריחם על האיש שעמד בחוץ ופשוט פתח את הדלת.