״אבא שלי שומט את עצמו על האדמה לידי. בואי, שימי עליי ראש. ראשי בחיקו, ראשה של ענבל בחיקי. שלושתנו מתרשלים… […]
סדק בצלע
במרכז הדשא, מתחת לעץ התות, אמא ברווזה, אבא ברווז ושלושה ברווזונים בשורה. אישה שולפת טלפון מכיס הג'ינס המיוזע והדבוק מדי. הכיס נושם לרווחה והאישה מפעילה את המצלמה. איזה ברווזים מתוקים! היא מגעגעת. על ספסל, אחרת, עוד אי אפשר ממש לקרוא לה זקנה, ממלמלת, הם לא ברווזים ולא מתוקים, אלה יאוריות, זה מין פולש והם גומרים על השדות. אז מה, מגעגעת המצלמת, הם מקסימים ותראי איזה אפרוחים. ההיא, שעוד אי אפשר לקרוא לה זקנה, מאדימה. סביר להניח שהיו יותר וחלקם מתו, את יודעת.
קולות האפרוחים והנשים מעוררים בי בחילה. הבטן עולה ויורדת בתיאום מושלם עם קצב ההליכה הברווזי משפחתי שלהם. הכאב בבטן התחתונה היום חזק, אפילו במונחים של הבטן שלי, אבל אסור להאט. יד ימין אוחזת את המותן, תופסת כמו צבת את העור עד שכמעט נפרד. עוד תשעה בתים אני בבית. בית תכלת, בית עם טרמפולינה, בית שמרחיבים, בית עם בית על העץ, ובית של אלה שכל הזמן צועקים ממנו, 'בואו הביתה.' בסוף הבית שלנו, חצר, עץ תות, דלת עם שלט, 'כאן גרים בכיף', ואיור של שתי יונים מתנשקות בצבעי פסטל. פותחת את הדלת. היא נטרקת מעצמה. משאירה בחוץ את געגועי האפרוחים שהם לא באמת ברווזים אלא יאוריות, ולא באמת מתוקים אלא מין פולש שמתרבה ומשתלט על הארץ. זורקת את המפתחות על השולחן הנפתח. עגול. ללא פינות חדות. קנינו אותו אחרי החתונה. מעולם לא פתחנו אותו. יום אחד ננסה לפתוח ונגלה שהקליפסים תקועים או שהפינים לא בסדר. השנים יעברו ויהיה מאוחר מדי להתחרט או להחזיר. נשכבת על הספה, רגליים על השולחן הסגור.
חמישה לחמש. אם לא יתקשרו בחמש הדקות הקרובות, יתקשרו רק מחר. הבטן מתכווצת ומתפתלת כמו סמרטוט רצפה שכל ייעודו להסחט ולהתקמט, לשטוף מתוכו את כל מה שנספג בו, להבטיח שאף טיפה לא תישאר. השעון מראה חמש. אפילו לאחות נמאס, החליטה לדחות את ההודעה למחר. אני הולכת לישון. רשרוש המפתח של דן מחוץ לדלת. אני לא קמה.
כשרק עברנו לגור יחד, הייתי משחקת בו. מחבואים או תופסת. מפתיעה, יוצאת מוקדם מהמשרד, מסתתרת מאחורי אחד הווילונות, קופצת עליו קפיצת חמור, מנשקת את אוזן ימין ונשבעת שהוא לא מכיר אותי, שאני לא שבירה, עד שהיה נכנע ומפיל אותי בעדינות גלותית על הספה. דווקא ביום ההולדת שלו נפלתי על השולחן וסדקתי צלע. דן נבהל, אבל אחר כך לא יכולנו להפסיק לצחוק מול הרופא. אני קודם, דן אחריי. הצחוק הכאיב בצלע, ולא יכולנו להפסיק, וכאב לי עוד יותר, עד שלמדתי להחניק את הצחוק.
המפתח של דן מסובב את המנעול, הנעליים השחורות נשארות מחוץ לדלת, בארונית. קטנה וכחולה, אבל יכולה להכיל עד עשרה זוגות נעליים. דן שוטף ידיים, שואל אם אני עייפה. אני לא עונה.עייפות יכולה להיות סימן טוב, הוא משׂחק את המִשחק. אני לא עונה. עייפתי מלשחק. דן מתיישב לצדי. אלפית תנועת זרועו השמאלית כנגד האוויר נשמעת אצלי בבירור, חוככת בדעתה אם להתרומם לחיבוק עוטף כתף. התנועה מחליטה להשאיר את היד במקום. אולי תורידי את הרגליים מהשולחן? אני לא עונה. לפעמים אפילו דן מתעייף.
שתיים לפנות בוקר. לא ציחצחתי שיניים לפני שנרדמנו. עכשיו בנוסף לבטן כואב גם הצוואר. מדליקה אור בשירותים. התחתונים עדיין נקיים. נודדת למיטה. משאירה את דן לישון לבד על הספה. מרחוק אפשר לשמוע געגועי אפרוחים. ככה זה, אי אפשר לישון כשיש אותם ואי אפשר לישון כשאין, הומור יכול לעזור, אבל הוא אוזל. בורח ממני טיפין־טיפין, כל חודש קצת, אדום ומסריח.
אין עדיין תגובות