דבר שמתחפש לאהבה

* * *

בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל. האלימות היתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר.

חיינו בקיבוץ. מיטתי, הבגדים שלי — הכול היה בבית הילדים. את הוריי ביקרתי רק למשך כמה שעות בכל יום. אבל גם זה היה יותר מדי. זה לא הבית שלך, אמרו לי, לכי לבית הילדים. הייתי מוזנחת באופן שחרג מהנורמה הבעייתית ממילא שהיתה נהוגה אז, בחסות הלינה המשותפת.

אבא שלי היכה את אמא שלי. זה קרה בנוכחותי. אבל היא ביטלה את עצמה בפניו, ובמקרים שבהם העזה להפגין כעס וכאב הוא רמס והשתיק אותה. כשהיה מדובר בי הם היו חזית אחת. היא שיתפה פעולה איתו ומצאה תירוצים להרחיק אותי. הייתי דחויה ושנואה, אבל לא ויתרו עליי לגמרי. עריצוּת צריכה קורבנות, ואני, כמו כל הילדים המוכים, חזרתי שוב ושוב כדי לבקש קִרבה, בתקווה שמשהו ישתנה.

בבית היה טרור, והיתה העמדת פנים מתמדת בפני זרים. אני כותבת את המילה טרור כי האיום באלימות תמיד עמד באוויר, וזה הספיק כדי לזרוע אימה ולהשיג שליטה. ההפחדה והעמדת הפנים היו כרוכות זו בזו: המיקרוקוסמוס המשפחתי שלנו, שבו אירועים קשים רדפו זה את זה, התקיים לא רק בשביל לספק איזה דחף אכזרי שהיה באבא שלי, אלא גם כדי שתמיד ירחף איזה איום מעל הראשים, וכך שום תלונה לא תדלוף החוצה אל העולם. והיה הדבר הזה שהתחפש לאהבה, שהוצג כעובדה מוחלטת בפומבי ובחוג המשפחה, ומחק את כל הספקות והשתיק מראש כל מחשבה מרדנית. עד היום קשה לי להאמין כמה יעיל והרמטי היה המבנה הזה. הייתי ילדה אבל לא היתה ילדוּת. עברו עשרות שנים עד שהבנתי שהאלימות לא נעלמה כשנעשיתי אדם בוגר, אלא רק לבשה צורה אחרת. שהדפוס הזה של הפחדה והכחשה לא השתנה עד יום מותו של אבא שלי.

כשהתחלתי לכתוב הרגשתי שאני דורכת בשביל צר מאוד. הבושה והאשמה, שהן תג המחיר של התעללות מתמשכת, נטעו בי את התובנה שזה קרה רק לי, שממילא לא אצליח להסביר וגם אין סיבה לפרסם. היתה גם השאלה איך יקראו את מה שאני כותבת, כי כשמדובר באיש מפורסם ובכתיבה אוטוביוגרפית קל להניח שמדובר ברכילות ירודה, ‘כביסה מלוכלכת’. זה לא המקרה. הווידוי שלי מרחיק לכת רק במידה שנדרשת כדי להעמיד את החלק הזה בביוגרפיה שלי בהקשר רחב יותר. הספר הזה הוא עליי, אבל אני לא יחידה. בתים כמו הבית שבו גדלתי צפים איכשהו בחלל, הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים, מחוץ לטווח ההשפעה של מהפכות כמו ״מי טו״, בלי להשאיר סימן ברשתות החברתיות. מסויטים ומבודדים, הם מצפינים בחוכמה את הסודות שלהם כמו ארגוני פשיעה. כדי לכתוב על זה אין לי ברירה אלא להתגבר על האילמוּת והחשאיות, על ההרגל לשמור הכול בבטן ועל הפחד מה יגידו. אני לא באמת מתגברת, כמובן. אבל אני כותבת.