החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דד ליין

מאת:
הוצאה: | 2016-12 | 370 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

 

"טובאז לילה טוב." הוא פונה ללכת.

"תודה רבה על העזרהדןאו בעצם דניאל." אני אומרת במהירות.

"אין בעיה," הוא מסתובב ומתקרב לעברי. "אני שמח שהייתי שם כדי לעזור ולהתנצל.השם הוא דניאל אבל אני מעדיף שתקראי לי דןאם את רוצה שאענה לך."

"למה?" אני שואלת. "דניאל זה שם כל כך יפה."

עיניו הכחולות מתערפלות כשהוא מביט בי תחת אורה החלש של מנורת

הכניסה התלויה מעלינוקולו סדוק וצרוד כשהוא עונה לינמנע מלהביט לתוך עיניי. "כי דניאל זה שם של מלאךואני רחוק מאוד מלהיות מלאך."

דניאל גולדין

היה לי את כל מה שגבר יכול לבקש בחיים – קריירה מצליחה, מסעות אקסטרים אתגריים ברחבי העולם, נשים וכסף – הרבה כסף. החיים הפרטיים שלי, כמו העסקים שלי, התנהלו תמיד לפי קווים מנחים פשוטים – בלי רגשות ובלי בלאגן, בלי להתאהב ובלי להתאכזב. כל זה היה נכון עד לרגע שבו החיים החליטו להעניק לי גם את מה שחשבתי שאני לא רוצה ולעולם לא ארצה שוב. המציאות החדשה שבניתי סביבי התפוררה לחלוטין כאשר מיכה, השותף העסקי שלי, הציע לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה.

מיכל מייזלס

החיים שלי, שפרחו באהבת נעורים מבטיחה שכל העתיד לפניה, הסתיימו מוקדם מדי, באותו לילה גשום לפני שנים שבו הזמן עצר מלכת והותיר אותי במציאות של הישרדות יום יומית והתמודדות עם קשיים. לא העזתי לחשוב על מציאות אחרת, לא יכולתי לדמיין אותה גם לו רציתי. כדי לסבך עוד קצת את העניינים, מאיה, מנחת קבוצת התמיכה לאלמנות שבה אני משתתפת והחברה הטובה ביותר שלי, הציבה בפניי אולטימטום שהייתי אמורה לעמוד בו או לשאת בהשלכות.

"דד ליין" ספר שקשור לגורל, להסתברויות, לכך ששום דבר בחיים לא קורה במקרה. את הרומן הבלתי שגרתי והסוחף הזה אי אפשר להניח מהיד עד לדף האחרון

זהו ספרה הרביעי של שרון צוהר.

מקט: 001-2850-009

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

 
מיכל

"נו כבר!" אני צועקת אל האוויר מכה על ההגה וצופרת, למרות שאני יודעת שזה חסר תועלת לחלוטין. אני עומדת בפקק תנועה בלתי נגמר מרישפון לכיוון תל אביב, ושום דבר לא זז.

אם הכביש היה קצת פנוי יותר הבוקר, הנסיעה מהבית בבית ינאי למשרד באזור התעשייה של הרצליה הייתה אורכת כעשר דקות אך עם התנועה הנוראית במיוחד הבוקר, נראה שאהיה תקועה פה עוד זמן רב. אני מעיפה מבט קצר רוח בשעון של המכונית, מותחת את צווארי קדימה, מאמצת את עיניי, מנסה לראות מעבר לטור המכוניות, למצוא את מקור העיכוב, אך ללא הצלחה.

רק עוד כמה קילומטרים נותרו לי עד שאגיע למחלף הסירה, אבל בקצב הזה, אני מקווה שאאחר רק בחצי שעה. כמו שזה נראה עכשיו – אני מעיפה מבט נוסף בשעוני ונאנחת בתסכול – יהיה לי מזל אם לא יפטרו אותי היום.

דווקא היום, כשאני אמורה להעביר הדרכה לעובדים חדשים במקום אורה, המנהלת שלי, שנסעה לשבוע חופש בצימר בצפון עם בעלה החדש.

דווקא היום שחר התעוררה עם חום גבוה ועם כאבי ראש.

בסופו של דבר השארתי אותה עם עליזה, השכנה שלי. בשנים האחרונות עליזה עזרה לי רבות, הרבה יותר מאשר ההורים שלי, או אפילו מהוריו של אמיר, שגרים גם הם בבית ינאי, לא רחוק מהבית שלנו אבל תמיד טרודים בענייניהם ואינם מוצאים זמן לאף אחד ולשום דבר, גם לא אלינו.

מזמן שאמיר נהרג, הם דואגים להיות עסוקים מבוקר ועד ערב, רק כדי לא להרגיש את חסרונו. והוא חסר, חסר מאוד, גם לי. חמש שנים עברו מאז שהוא נהרג, וזה נראה כאילו שזה קרה אתמול.

שחר הייתה רק בת שלוש כשהוא נהרג, היא לא ממש זוכרת אותו. אולי יש בזה ברכה, הרבה כאב נחסך ממנה. את ההורים של אמיר – אני לא מבינה. אנו באים ממשפחות קטנות מאוד, לי אין אחים ולהוריו של אמיר יש רק בן אחד נוסף, אייל, צעיר מאמיר. אייל אינו נשוי כך שלטובה ולמנשה יש רק נכדה אחת – שחר, אבל הם כמעט אף פעם לא מוצאים זמן לבלות איתה, שלא לדבר על בייביסיטר מדי פעם. לעתים נראה לי כאילו שהנוכחות שלנו בחייהם מקשה עליהם לשכוח ולהתגבר.

לא רק הם מתקשים להתמודד עם חסרונו של אמיר. אם להודות על האמת – גם אני לא מתמודדת טוב במיוחד. חמש שנים חלפו, ואני עדיין מתגעגעת אליו מדי יום. אני מניחה את מרפקי על משקוף החלון ומשעינה את סנטרי על כף ידי, נאנחת בגעגוע.

המכוניות לפניי מתקדמות בקצב איטי ואני איתן, התסכול גואה בי. נעדרתי בזמן האחרון יותר מדי מהעבודה. הימים שבהם שחר חולה, הם אחד מהאתגרים הקשים ביותר שאני מתמודדת איתם בגידול ילדה לבד. בימים כאלה אין לי ברירה אלא להישאר איתה בבית אם לא מצאתי פתרון אחר, וזה בלי להביא בחשבון את האיחורים הרבים מספור בשל התנועה הבלתי נסבלת.

אורה כבר הזהירה אותי שאני צריכה לתפוס את עצמי בידיים ולמצוא פתרון, אחרת אצטרך למצוא לעצמי מקום עבודה אחר. אין ב'אלגו-אדבנס' הנחות לאף אחד, גם לא לעובדת מסורה כמוני, שעובדת בחברה כבר שלוש שנים, במחלקת משאבי אנוש.

"עם כל הצער והסימפטיה על כך שאת מגדלת את הילדה לבד," אמרה לי אורה בשיחת החתך האחרונה שלנו, "את יודעת טוב מאוד שדן גולדין מנהל את החברה הזו במשמעת צבאית כמעט, והוא לא סובל איחורים או היעדרויות. הוא יודע טוב מאוד מה קורה בחברה, ועוקב באדיקות אחר דוחות ההתקדמות והנוכחות של כל העובדים. לא אוכל עוד לחפות עליך הרבה."

הבטחתי לה שאעשה את כל המאמצים, וחיכיתי להזדמנות להוכיח את עצמי ולתת לכישוריי המקצועיים לבלוט במקום לתת להם להיטשטש בשל הדרישות של מצבי המשפחתי. והנה, דווקא בבוקר כזה, שבו היא סומכת עליי כממלאת מקומה, כשזו ההזדמנות שלי לזרוח, אני שוב מאחרת. היא תהרוג אותי.

כבני ישראל ביציאת מצרים – אני רואה את הארץ המובטחת בדמות מחלף הסירה, נגלית לנגד עיני מרחוק. המחלף מתקרב באיטיות מענה, עם כל דקה שחולפת התסכול שלי הולך ותופח.

מחשבותיי נודדות אל דניאל גולדין, המנכ"ל החמקמק והמסתורי שלנו. בכל שנותיי בחברה ראיתי אותו רק פעמים ספורות, בעיקר בהרמות כוסית חגיגיות של עובדי החברה לפני החגים. הוא נושא תמיד נאום קצר, מאחל חג שמח ובהצלחה, והוא גם נדיב עם השכר ועם הבונוסים, אבל בזה זה מסתכם. איני יודעת עליו הרבה. אני מעריכה שהוא בשנות השלושים שלו, והוא גבר נאה מאוד. נאה מאוד מאוד. וברור ששמתי לב. אני אמנם אלמנה שחמש שנים לא יצאה עם גבר, אבל אני לא מתה עדיין, ההורמונים עדיין עובדים, לפעמים.

יצא לי לשמוע מדי פעם שיחות ליד מתקן המים במטבח, על כך שהוא הראשון שמגיע מדי בוקר למשרדים והאחרון שעוזב בשעות הלילה המאוחרות, שהוא תמיד רציני וקורקטי, אף פעם לא מחייך או צוחק, ולעתים נעדר מהמשרדים לתקופות ארוכות בגלל נסיעות לחו"ל. כשהוא נעדר, ממלאת את מקומו זהבית, מזכירתו הנאמנה שמלווה אותו כבר עשר שנים, מאז שהוא ומיכה השותף שלו הקימו את החברה, ומלבדה אף אחד בחברה לא באמת מכיר אותו לעומק.

זהבית נושקת לחמישים כבר לדעתי, וכולם בחברה יודעים שדן סומך עליה בעיניים עצומות. בעיניי היא דומה לדרקון נושף אש, זקן ומפחיד, שעדיף לשמור ממנו מרחק. באיטיות של צב אני מגיעה לרמזור, ופונה ימינה לאזור התעשיה.

אני נכנסת לחניון הפרטי של המשרדים שלנו, מחנה את הרכב במהירות המרבית האפשרית ומזדרזת לצאת ממנו, מעיפה מבט בשעון שלי שמראה שאני כבר באיחור של שעה.

אני לוקחת מהרכב את תיק המסמכים ואת המעיל, ומתחילה לרוץ בחניון לכיוון הכניסה לבניין, מנסה להירטב כמה שפחות תחת הגשם השוטף שאינו פוסק לדקה, וברגע של חוסר שימת לב דורכת בתוך שלולית מים, מרטיבה לחלוטין את המגפונים בעלי העקב הנמוך, ומקללת את כל העולם.

אני חוצה בריצה את הלובי המכוסה שיש לעבר המעליות, לוחצת על הכפתור מתנשפת, מושכת ומסדרת את הטייטס השחורים, מחליקה את הטוניקה הכהה, ומסירה את צעיף הצמר האפור מצווארי.

כשהמעלית מגיעה סופסוף, אני דוהרת פנימה, לוחצת כמה פעמים על כפתור הקומה העשירית. הדלתות מתחילות להיסגר, עד שנעל טימברלנד שחורה נדחפת ביניהן, מאלצת אותן להיפתח שוב באיטיות. אני מסננת קללה אילמת מבין שפתיי ומגלגלת עיניי.

״קדימה, אני ממהרת." אני נוזפת בגבר שדחף את רגלו כטריז בין הדלתות, וכשאני רואה מי זה, אני משתתקת, נצמדת לדופן המחופה בנירוסטה מבריקה.

"סליחה." אומר הקול הגברי ונדחף לתוך המעלית, נעמד לידי, ממלא בנוכחותו את החלל הצפוף גם ככה. אני מגניבה לעברו מבט ולבי הולם בחוזקה. זה המזל שלי, להגיע באיחור היסטרי לעבודה, ולעלות במעלית עם הבוס.

אני מסיטה את עיניי שוב בתנועה עדינה, מנסה להביט בו בלי שהוא יבחין. הוא לבוש בג'ינס, בחולצת פולו שחורה ובז'קט ספורטיבי מעור חום, ומתנשא מעלי בגובהו.

הוא מעביר יד בשיערו הכהה, ידו השנייה טמונה בתוך כיס הג׳ינס והוא מביט בי. אני משפילה את עיניי, בוחנת את נעלי הטיולים השחורות הכבדות שלו, נושמת את הניחוח שלו לתוכי. יש לו ריח משכר, ניחוח ממכר של בושם טוב ומושק, וריח של עור.

פניי מסמיקות כשאני תופסת את עצמי חושבת על הבוס שלי בצורה… מינית. הוא מושך.

הוא בוחר את הרגע הכי לא מתאים מבחינתי, ופונה אלי במבט סקרן. "תגידי לי, את לא עובדת פה?"

"כן," אני מודה, נבוכה, משתדלת שלא להביט בפניו, שלא יראה שהסמקתי כמו נערת בית ספר שתפסו אותה על חם מתגנבת אל מחוץ לכיתה בזמן הלימודים. "כבר שלוש שנים, במחלקת משאבי אנוש."

"יש לך שם?" קולו רציני, עיניו חוקרות אותי. שלוש שנים אני עובדת בשבילו, והוא אפילו לא יודע את שמי, אני חושבת בתרעומת. אני מישירה מבט אל עיניו הכחולות, ומיד מצטערת שעשיתי זאת – הסומק שעל פניי מחמיר ואני כבר לא יודעת אם זה משום שאיחרתי בצורה מוגזמת ונתפסתי על חם או כי הוא נראה ממש טוב.

"מיכל." אני מכחכחת בגרון במבוכה. "מיכל מייזלס, נעים מאוד."

"מיכל," הוא מרים גבה, מביט בי בביקורת. "לא ידעתי שבמחלקת משאבי אנוש בחברה שלי מתחילים לעבוד בשעה עשר בבוקר."

"לא, ברור שלא…" אני מתחילה לגמגם. "היה קצת לחוץ הבוקר ו… והילדה שלי חולה והייתי צריכה להשאיר אותה אצל השכנה…"

המעלית נעצרת בקומה התשיעית – קומת ההנהלה, והוא אפילו לא טורח להתעכב כדי לשמוע את המשך ההתנצלות המגומגמת שלי. הוא נועץ בי מבט נוסף של תוכחה וללא מילה נוספת יוצא מהמעלית.

אני משחררת פרץ של אוויר שלא הייתי מודעת אפילו שהיה כלוא בתוך ריאותיי כשדלת המעלית נסגרת, ומטפסת עוד קומה אל משרדי משאבי אנוש.

שיט, שיט, שיט. עכשיו אני באמת בצרות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דד ליין”