המנורה הטמונה

מסע, דרך.

ביזה כללית מתבצעת ברומא על ידי הוונדלים במאה החמישית לספירה. אנחנו מובלים בקצב קדחתני אל הרובע העני טרסטוורה. שם, בגדה השמאלית של נהר הטיבר, חיים היהודים, המתכוננים באישון לילה להשיב את הדבר היקר להם מכול: מנורת שבעת הקנים. מכאן והלאה לוקח אותנו צוויג יד ביד תחת אור הירח ללוות את היהודים במסע נדודיהם אחר המנורה הקדושה, אחר הרוח ואחר האמונה.

אנו שותפים לסיפור עַם, למשל ארוך בשפה כמו-תנכית על אמונה המעדיפה את הנצחי על פני הזמני, את הרוחני על פני הגשמי.

 

״אבל מי שקושר עצמו לבלתי נראה הוא חזק ממי שדבק בגשמי, שכן השני בר־חלוף ואילו הראשון מתקיים לעד״.

 

צוויג עושה את הדבר שהוא יודע לעשות כבמטה קסמים – מחיה עידנים שחלפו ונשכחו ומחזיר אותם לתודעה ולדמיון.

 

הסיפור "המנורה הטמונה" מצליח לגעת ללב האדם המודרני בזכות המסורת והאמונה אשר נשכחו מליבו.

מקט: 4-1298-84

מסע, דרך. ביזה כללית מתבצעת ברומא על ידי הוונדלים במאה החמישית לספירה. אנחנו מובלים בקצב קדחתני אל הרובע העני טרסטוורה. […]

---

ביום יוני בהיר אחד של שנת 455 בקירקוּס מַקסימוּס ברומא נגמר זה לא כבר הקרב המדמם בין שני ענקים בני שבט האָרוּלים ובין להקת חזירי בר מחבל הִירקַניָה, ובשעה שלוש אחר הצהריים החלה מתפשטת המולה הולכת וגוברת בקרב אלפי הצופים. תחילה הבחינו רק הצופים הקרובים ביותר כי לטריבונה הנפרדת, המקושטת בשטיחים ובפסלים מהודרים, שבה ישב הקיסר מַקסימוּס בין פקידי חצרו, נכנס שליח, מאובק מהרכיבה המאומצת על סוסו, ומייד כשמסר את הודעתו לקיסר, קם זה על רגליו באמצע הקרב הסוער, בניגוד לכל מנהג; כל אנשי חצרו יצאו אחריו באותו חיפזון ניכר, וחיש קל התרוקנו גם המושבים המיועדים לסנאטורים ולמכובדים האחרים. הסתלקות נחפזת כזאת לא יכלה להיות ללא סיבה חשובה. לשווא ניסו להכריז בתרועות חצוצרה רמות על קרב אדם־חיה נוסף, ומאחורי הסורג המוגבה החישו אריה נוּמידי בעל רעמה שחורה, בצעקות גסות, אל פגיונותיהם הקצרים של הלוּדָרים — כי הגל הקודר של אי־שקט, שמעליו נישא קצף הגלים של פנים נרעשות מרוב דאגה, כבר החל להתקדם משורה לשורה ולא היה אפשר לעצור בעדו. אנשים קמו על רגליהם, הצביעו על מושביהם הריקים של המכובדים, שאלו והרעישו וצעקו ושרקו; אז התפשטה בבת אחת השמועה המבולבלת, בלי שאיש יֵדע מי הגה אותה לראשונה, ולפיה הוַונדָלים, שודדי הים מטילי האימה של הים התיכון, נחתו בפּוׂרטוּס עם צי חזק והם כבר בדרכם אל העיר השאננה. הוונדלים! תחילה עברה המילה רק כלחישה חלושה מפה לפה, אבל לפתע התגברה לצרחה צורמת 'הבַּרבָּרים! הבַּרבָּרים!' שהרעימה במאה, באלף קולות מעל מדרגות האבן של הקירקוס, וכאילו נשאה אותם רוח פרצים, התנפלו המוני האדם בבהלה משתוללת על היציאה. חיילי המשמר נטשו את עמדותיהם והצטרפו למנוסה; האנשים קפצו מעל המושבים, פילסו להם דרך באגרופים ובחרבות, רמסו נשים וילדים מייללים, וליד היציאות נוצרו משפכים מסתחררים וצורחים של המוני אדם נדחסים ונמעכים. כעבור כמה דקות היה הקירקוס רחב הידיים, שהכיל עד לפני רגע בין קירותיו המהדהדים שמונים אלף איש, ריק לגמרי. האליפסה המדורגת העשויה שיש עמדה בשמש הקיצית, אילמת וריקה כמו מחצבה נטושה. רק למטה בזירה עמד האריה שנשכח — הלודרים נמלטו עם האחרים כבר מזמן — ונִענע את רעמתו השחורה ושאג בהתרסה אל הרִיק הפתאומי.