שאלות רבות פוגשות את האדם במהלך חייו בלא שתהיה לו אף רגיעה להתבונן בדברים ולתהות על משמעותן האישית בעבורו.
ומה כבר ביקשתי לי פרט לרגעים עדינים של קיום אשר בהם אוכל להתמסר לשתיקה שבתוכי ולהתדיין עם נפשי על הכרעות אמיתיות בנושאים הגדולים?
והרי מה היא החלופה השכיחה?
לאיין את קיומי בהתמסרות עיוורת לבחירותיהם של ההמונים שמכתיבים לי דרך חיים בלא שכלל ביקשתי מהם עצות? בחירה זו תהא עלבון.
מכך חשבתי, כי בוודאי מוכרחה להיות דרך נוספת לחיות לפני אותו תסריט מוכתב מראש שמבקשים לקעקע בנפשם של הצעירים.
מילים חמורות מן הסוג הזה פרצו מתוכי כסערת הגנה מתוך העלבון האפשרי להיות עלה נידף ברוח, בלא כל אחיזה, בלא כל הכרעה פנימית.
בשל כך הכרעתי ביני לבין עצמי לקיים דיאלוג פנימי עם נפשי על כל אותן השאלות הגדולות שמעסיקות אותי מאז ומתמיד, בלא שאתן לקולות
חיצוניים להוות משקל מכריע.
אך לא זאת בלבד, אלא שאף ביקשתי לשוחח עם האדם הזקן שאהיה, כמו למצוא שותף ראוי לשיחות אינטימיות מן הסוג הזה, שכל כך חריגות
במציאות המקפיאה.
שיחות שקטות אלו, אשר בהן עולות מחשבות בלתי מצונזרות, הן לעיתים סיבה ראויה להמשיך לחיות. להמשיך להיות אדם.
האם אנחנו ערים לכך שיכולנו שלא להיוולד ואיש לא היה שם לב?
אילו יכולנו לצפות בתעתועי הנפש פנימה, את מי היינו מזמינים להקרנה?
מדוע אנחנו פוחדים כל כך מהאפשרות לחיות סוף-סוף?
עד כמה אנו מסוגלים להנכיח את הצרכים העמוקים שלנו בעולם?
האם יש לנו ולו מחשבה מקורית אחת משל עצמנו?
מדוע איננו מסוגלים לקבל את הבדידות כחלק בלתי נפרד מן החיים?
זהו ספרו השני של דניאל צ'צ'יק, פסיכותרפיסט אקזיסטנציאליסטי.
