האם רצחתי את גדי אלמליח?

מהו אותו גורם נעלם המצייר את הגבול שבין חברות נפש ובין זרות מוחלטת? עבור איתמר רובין מדובר בקו אחד קצר, דקיק וחד משמעי של ידיעה ברורה. הידיעה מי הוא מי, ומה הוא מה. זה הכול.

 כל כך פשוט. קו עדין ונהדר המעניק את היכולת להבחין בין התחושה שהוא מכיר היטב את חבריו, את העולם ואת הסובב אותו ובין אותם גילויים אקראיים המלמדים אותו אחרת.

 ביום שגדי אלמליח נעלם, קו הוודאות הנפלא של איתמר רובין נמחק לגמרי. כל שנותר במקומו היא ביצה דלוחה ומעופשת של חוסר וודאות המטביעה אותו לאטה בבוץ הסמיך של איבוד האמון.

 איתמר, מלווה בשי אפלבאום, חבר וותיק שכולם מכנים בשם רוקמן, ובעזרתם של שלל דמויות צבעוניות נוספות, יוצא בחיפוש אינטנסיבי במטרה להתחקות אחר גורלו של גדי.

 נואש מלצייר לעצמו מחדש את קו הידיעה, איתמר ימצא את עצמו בעיצומה של תעלומה גדולה בהרבה על מידותיו.

 רון דניאל, יזם ומנכ”ל חברת סטארטאפ, יליד שנת 1976. מתגורר עם אשתו ורד ובתו מאי–מאי ובנו יונתן בתל אביב. זהו ספרו השני הרואה אור. ספרו הראשון, עצה מרוברט שווה זהב יצא לאור בשנת 2009 וזכה לתגובות נלהבות.

מקט: 4-749-111

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סקירה

סקירת הספר באתר סימניה

עוד לפני שהבוקר הפציע הודיעה לי שילה שחייבים למצוא את גדי ולוודא שהכול אתו בסדר. טוב, היא לא אמרה זאת במילים הללו במדויק, וגם אם חושבים על הדברים לעומק, דבריה היו מיותרים לחלוטין. הרי כבר יומיים שאני ורוקמן מנסים לברר מה עם גדי.
ובכל זאת, ממה שאמרה ומהדרך בה הדברים נאמרו יכולתי להבין מה הייתה כוונתה. אני כבר מכיר אותה מספיק טוב בכדי לדעת. שלוש וחצי שנים עם אישה לא מותירות מקום לספק בנוגע לסבטקסט שיוצא לה מהפה.
“חלמתי על גדי,” היא אמרה בקול הבוקר שלה, קול גרוני ושקט שנשמע כמגיע מתוך צינור ארוך של שינה. צליל הנשמע כאילו רק במקרה הוא מהדהד בעולם כי בעצם המקור שלו רחוק מאוד.
הסתובבתי במיטה ניסיתי להמשיך ולישון. זאת לא דרך להתחיל את הבוקר, צריך לאוורר מעט את המוח לפני שצוללים חזרה לפתרון תעלומה שמרגישה גדולה על המידות שלי בין כה וכה. גדי, גדי אלמליח, כמה שאני חושב עליו ביומיים האחרונים. האמת היא שאני חושב עליו הרבה יותר מדי. למעשה, מאז שהוא איננו אני חושב עליו הרבה יותר מאשר חשבתי עליו בתקופה בה הוא היה חלק מחיי. אבל מה שילה מזכירה אותו פתאום, משום מקום. מוזר. ממתי כל כך אכפת לה מגורלו של גדי אלמליח?
“איתמר,” היא פנתה אלי שוב והניחה יד מלטפת כביכול אך למעשה מעוררת על כתפי הימנית שנותרה מחוץ לשמיכה, “איתמר אתה שומע? אתה ער?”
נו, עכשיו כבר הייתי ער בהחלט, אפילו לזייף קצת שינה לפני שמתחילים שוב את ההרהורים על גדי אי אפשר אתה.
“מה מותק, אני עוד ישן,” עניתי, מנסה לגנוב עוד כמה רגעים לפני שאני מתחיל לחשוב שוב על גדי אלמליח.
“היה לי חלום מוזר. אתה שומע, איתמר? אתה ער? חלמתי על גדי. חלמתי שאני נוסעת באיילון ובדיוק ברמזור שפונים ימינה ליד עזריאלי, הולך במעבר חציה לפני הרכב שלי הומלס שנראה ממש דומה לו.” הסתובבתי לעברה בעצלתיים, כל הגוף שלי עוד חרק מהשינה. סידרתי את הכרית מתחת לראשי והתרוממתי מעט למעין תנוחת שכיבה אלכסונית.
“נו?” שאלתי אותה, “אז מה?”
“חלמתי שאני פותחת את הדלת ורצה אליו, אני קוראת לו, גדי! גדי! זה אתה? גדי אלמליח, זה אתה? אם זה אתה תעמוד רגע! ההומלס מסתובב אלי ואני רואה שזה באמת הוא. גדי אלמליח. אני רצה לחבק אותו אבל הוא שולח יד קדימה ועוצר אותי. ’אל תעזי להתקרב,‘ הוא מורה לי. ’מה קרה גדי? מה קרה לך?‘ שאלתי אותו.”
“נו, והוא ענה לך משהו או רק ביקש שקל?” שאלתי אותה, ניסיתי לשוות לשאלה שלי נימה של הומור שאולי תעזור להניח את הנושא בצד לעוד כמה רגעים בכדי שאספיק להתעורר כראוי. ידעתי שאין סיכוי שהיא תקנה את זה.
היא באמת לא קנתה. “איתמר, זה לא מצחיק. בדיוק התעוררתי, לא הספקתי לשמוע מה הוא ענה. אבל אתה יודע מה, אני בטוחה שאם הוא הופיע לי פתאום בחלום זה סימן, סימן שאולי הוא צריך אותנו.” שילה תקעה בי מבט של פודל תוקפני, כזה שמכריח אותי לשתף פעולה.
“שילה,” עניתי לה וניסיתי לשוות לקולי את הרכות הכי מלטפת שמיתרי קולי יודעים להפיק, “זה בדיוק מה שאני ורוקמן מנסים לעשות. לברר מה עם גדי.” קמתי והתיישבתי במיטה, הנה התנדפו להן דקות השקט הספורות של הבוקר. שילה משכה את עצמה כלפיי וליטפה לי את הגב, צמרמורת נעימה סימרה את פלומתי, הסתובבתי אליה ונשקתי לה בצוואר ברכות.
“סליחה מותק, לא התכוונתי לבאס אותך,” היא לחשה.
“זה בסדר,” עניתי לה, “לא ביאסת, זה סתם, את יודעת. גדי אלמליח, עכשיו על הבוקר. מה קשור? אי אפשר לשתות קפה קודם?”
ניגשתי למטבח והפעלתי את הקומקום החשמלי, וחזרתי לחדר השינה, שילה שכבה במיטה ובהתה בתקרה. חיפשתי הסחת דעת, אולי איזה מזמוז שיבריח את התהיות. הורדתי את התחתונים ונכנסתי חזרה אל מתחת לשמיכה, התקרבתי אליה חיבקתי אותה וליטפתי לה את החזה. מבלי להפנות אלי את ראשה היא הסירה בעדינות את ידי. זיון של בוקר כבר לא יהיה כאן, הבנתי.
“אתה יודע,” היא אמרה, כאילו כל סצנת ההתערטלות שלי, היד על החזה והרמיזה המפורשת שאני מעוניין בקצת סקס מרפא כלל לא התרחשה, “אם חושבים על זה, מאיפה לנו שהוא באמת מת?” היא השתתקה לרגע והפנתה אלי מבט שהיה בו סימן שאלה אמיתי. “הרי זה לא שראינו את הגופה שלו.”
“נו שילה, אולי מספיק עם זה. עוד לא בוקר אפילו!” הרמתי מעט את הקול כדי שתבין שאין לי כרגע עניין לפתח את הנושא.
“עוד לא בוקר?” שוב פרצוף הפודל הכועס, “מה, כבר אי אפשר לדבר אתך על כלום. תחשוב על זה רגע, ראית את הגופה שלו? כן או לא?”
“לא. לא ראיתי,” עניתי חלושות. אפשר לחשוב שזה אומר משהו.
“אז מאיפה אתה כל כך בטוח? אולי הוא בכלל לא מת. אני חושבת שאולי רוקמן צודק. אולי הוא חי וזקוק לעזרה שלנו.”
“טוב, רדי ממני עכשיו, אין לי כוח לחשוב על גדי. חשבתי עליו מספיק גם בשביל הגלגול הבא והאחד שאחריו. אפשר לפחות להתעורר קודם?” שילה לא ענתה, היא קמה והקיפה את המיטה ויצאה מחדר השינה. כעבור רגע שמעתי את המים באמבטיה, היא נכנסה להתרחץ. נותרתי לבד, עירום בין הסדינים, מגע המשי שלהם נעם לי. ההתמכרות למיטה. שוב קפץ עלי החשק להישאר בה, רק עוד רגע, חשבתי לעצמי. התכרבלתי בין הסדינים, עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין שאני חילזון.
חילזון שלא הכיר את גדי אלמליח.
***