למות חכם – מניפסט לשפיות ולנשמה

לדבר על המוות – בעז עמיחי

‘שמעתי שאתה לא מפחד לדבר על המוות,’ אמרה האישה מהצד השני של הטלפון. ‘אני צריכה מישהו שיהיה מוכן לדבר איתי על המוות ולעזור לי להתכונן אליו.’ הופתעתי וגמגמתי שזה משהו שמעולם לא עשיתי, ושאין לי שום הכשרה או מיומנות בנושא.

‘אני צריכה מישהו שיסכים להביט לי בעיניים ולהקשיב לי. יחד נמצא את הדרך,’ היא אמרה. וכך יצאנו למסע משותף שנמשך כמעט שלוש שנים. העובדה שאני כותב כאן את ההקדמה הזו, וגם עושה רבים מהדברים שאני עושה היום בחיי, היא בזכותה ובזכות אמיצות ואמיצים אחרים שהזמינו אותי להצטרף למסעם בשנים שעברו מאז.

בבודהיזם בכלל, ובבודהיזם הטיבטי שאותו למדתי שנים בצפון הודו, בפרט, מרבים לדבר על המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים. המודעות למוות הינה חלק מהמודעות הפשוטה לארעיות של הגוף ושל הרגע הזה. הדיבור על המוות שזור בלימוד על ההשתנות הבלתי פוסקת של כל מה שנולד ונוצר אי פעם.

מצאתי שתרגולי המדיטציה והמודעות פיתחו בי מיומנות של התבוננות נכוחה, של אומץ לחוות את החיים במלואם, והבנה של הבסיס המשותף לכולנו, שכולל את השבריריות הבלתי נתפסת – ולעתים הבלתי נסבלת – של החיים האלו.

אל תוך העולם הזה פרץ בסערה סטיבן ג’נקינסון. התבקשתי להרצות בפתח הסרט שנעשה עליו ‘Griefwalker’. הסרט חשף לעולם את עשייתו, ויותר מכך את תפיסותיו ואופיו הייחודי של ג’נקינסון. כל צפייה בסרט המחישה לי כמה עמוקה ומסודרת משנתו ועוררה בי שמחה גדולה. זו יצירה של שפה ייחודית, מוקפדת ומותאמת.

לאחר אחת ההקרנות ניגשה אלי אחת המשתתפות שכבר פגשה בג’נקינסון ולמדה עימו, והציעה שנזמינו לארץ כאורח של עמותת ‘שותפים למסע’ שבדיוק הקמנו על מנת לסייע לחולים נוטים למות, למתמודדים עם אבל ולקידום השיח על המוות.

האישיות הצבעונית, הלב החם, השיח מעורר המחשבה, שלא לומר לעתים פרובוקטיבי ומתריס, הנדיבות הגדולה בהסכמה לחלוק רעיונות, דעות והתלבטויות, נותרו חקוקים בלב כל מי שזכה לפגוש את סטיבן. זכיתי ללוות אותו במהלך כל הביקור, והמפגש לא רק יצר חברות עמוקה, קירבה והערכה רבה, אלא לימד אותי דרכי חשיבה אחרות והחדיר בי תחושת שליחות מחד, ובטחון בדרך מאידך שמניעות אותי ואת שותפי ב’שותפים למסע’ עד היום הזה.

סטיבן ג’נקינסון לא מגיע מרקע בודהיסטי. למען האמת, יש לו ביקורת על תפיסות בודהיסטיות, כמו שיש לו ביקורת על תפיסות רווחות אחרות במזרח ובמערב. הוא פגש ואימץ במהלך חייו את המסורת השמאנית של האינדיאנים בצפון אמריקה ובה מצא מסגרת ההתייחסות למוות כחלק בלתי נפרד מהחיים, לפרידה, לאבל, למחלה ולגסיסה באופן שתואם את הזרימה הטבעית של נהר החיים.

הוא רכש את השפה הרוחנית של המערב בבית ספר לתיאולוגיה, תואר בעבודה סוציאלית הקנה לו כרטיס כניסה למוסדות רפואיים וזכות לדבר עם הממסד. לשני אלו הוא הוסיף אימון נרחב כ’מספר סיפורים’ – תפקיד חשוב ומסורת בסכנת הכחדה. כישוריו הרבים מתיישבים על נטייתו של ג’נקינסון ‘לשבת על הגדר’. הוא נוטל חלק משמעותי בחיי החברה והתרבות הצפון אמריקאיים, אבל חי בחווה מבודדת יחסית, ורואה עצמו כנטע זר. בכך מתאפשרת לו נקודת מבט שמכירה באופן אינטימי ויכולה להשפיע על ההתנהלות היומיומית של אנשים רבים, קבוצות ומוסדות, אבל גם מרוחקת מספיק כדי לאפשר מבט רחב, ביקורתי ונטול פניות.

תרומתו של ג’נקינסון איננה רק לנושא סוף החיים והליווי של חולים הנוטים למות. הוא כותב ומתייחס לסוגיות רבות אחרות בחיי הקהילה של העולם הצפון אמריקאי, או המערבי בכלל. אלו כוללות את היחס לעולם הטבע, לבעלי החיים, את מקומם של הזקנים והזיקנה, הקשר לאדמה, לאבותינו, והעובדה שרובנו (לפחות בצפון אמריקה, וגם כאן בישראל כמובן) בני מהגרים נטולי שורשים. אבל לטעמי, ג’נקינסון מחנך אותנו גם במובנים רחבים יותר. הוא מחנך אותנו לדבר על מה שמביך, לא נעים ולא נוח לנו לדבר עליו. הוא מלמד לשאול שאלות ולא לרוץ לחפש תשובות. הוא מייצר שפה אנושית, ולא רק מייצגת תרבות אחת או זווית ראייה אחת.

עבורי הספר ‘למות חכם’ הוא כתב חידה אינסופי. אי אפשר באמת לאחוז את הרעיונות, למסגר, ולהגיד ‘הבנתי. זהו זה!’ המחשבה מפותלת, לעתים מתסכלת. המשפטים לא נגמרים בסימני קריאה אלא בסימני שאלה. במקום פרדיגמות יש סיפורים. השאלה איננה רק ‘מה הספר אומר?’ אלא גם, ואולי בעיקר, ‘מה הספר עושה?’ ומה קורה לנו כשאנחנו מתמסרים למסע שבו ג’נקינסון מוביל אותנו.

תרגום של ספר כזה לשפה אחרת אינו דומה לכל משימת תרגום אחרת. במשך שנים ייחלנו שמישהו ייקח על עצמו את המשימה הכמעט בלתי אפשרית הזו. עבודתם המסורה והמצוינת של נועה ברקת כמתרגמת ואמה שם-בה אילון כעורכת פותחת שער בפני הקורא העברי למתנה האנושית החשובה הזו. על כך אני שמח להודות להם בקידה עמוקה, בשם כל קהילת הליווי הרוחני, וכל קוראי העברית בכלל.

לפני מספר שנים ישבתי עם צוות רפואי ודיברנו על סוגיות של סוף החיים. כשדיברנו על שינויים בהתנהלות, כמו שיח פתוח ואמיץ יותר, קבלת הסוף כשהוא בלתי נמנע, והפסקת המרדף אחר ‘עוד קצת זמן’ בכל מחיר, אמר לי מנהל המחלקה: ‘מה אתה רוצה מאיתנו? אנחנו לגמרי איתך. דבר עם הלקוחות. חנך את העם.’ בעוד שאין ספק שיש מקום להמשך השיח עם הצוותים הרפואיים והתומכים, אני מסכים עם אותו רופא שהמשימה העיקרית שלנו היא לשנות תפיסות בקרב הקהל הרחב. בשותפים למסע אנחנו מקדישים לכך מאמץ רב. משנתו הסדורה של ג’נקינסון, הרהיטות שלו, האומץ, וכשרונו כמספר סיפורים מהווים את הבסיס והעוגן של מאמצינו אלו כאן בישראל.

בעז עמיחי

תלמיד מורה וחוקר בדרך הבודהיסטית. מייסד ‘שותפים למסע’ והמורה הראשי בתכנית.