מגורשת הוא סיפורה של אישה חילונית שבעלה חוזר בתשובה ונוקט מהלכים קיצוניים ובלתי מתפשרים. עולמה מתהפך עליה מן הקצה אל […]
כשהלכתי עם ירדן להרצאה בפני סטודנטים במכללה ללימודי משפטים פנה אליה אחד הסטודנטים ושאל “מה הרגע שבו הכי התאכזבת ממערכת המשפט”? מבלי לחשוב פעמיים ירדן ענתה תשובה שהדהימה אותי ואת רוב הסטודנטים שנכחו באולם ההרצאות.
בקול נמוך כמעט בלחישה ענתה : “בשנת 1996 הגשתי תלונה במשטרה כנגד בעלי בגין אלימות ואיום ברצח ובקשתי צו הרחקה. הגעתי לבית המשפט לבדי, ללא עורך דין, עמדתי מול השופטת כשהחבורות הכחולות עדיין מתנוססות על גופי ותיארתי בפניה את האלימות שחוויתי מבעלי ועל איומיו כלפי כי ישחט אותי בעודו מנופף בסכין גדולה. השופטת הביטה בי גערה בי, הטילה ספק בדברי וסירבה לפסוק לצו הרחקה”
לאחר שקראתי שוב את הפרק המדובר בלילה לא עצמתי עין. ניסיתי להבין איך שופטת מכובדת וותיקה, אישה, החזירה אותנו שלושים שנה לאחור לימים חשוכים שבהם האשימו את האישה במעשי ההתעללות והאלימות של הבעל. אני מרגישה צורך לשתף אתכם בחלק זה מהספר. (עמ’ 145 – 149)
“אחרי ששיחות הגישור לא צלחו, האמינה ירדן כי הדרך לגירושין כבר סלולה. מועד הדיון הבא נקבע לתקופה שאחרי החגים, אבל עד אז עמדו בפניה לא מעט קשיים. ערב ראש השנה התקרב ואיתו הוויכוחים על הדרך שבה יחגגו את החג ובעיקר – איפה? ירדן הציעה לחגוג בביתם ולהזמין את רחל אימו של שביט, את משפחתה שלה ואת יואב אחיו של שביט ומשפחתו. שביט סירב להצעה בכל תוקף. הוא החליט שהילדים יחגגו את ראש השנה כהלכתו בבית הרב. ירדן ניסתה להסביר לו, שהילדים יתקשו לשהות במשך שלושת ימי החג בבית הרב, שאין שם תנאים מתאימים ושמדובר בפרק זמן ארוך מדי עבורם. שביט סירב להקשיב לדבריה ועמד על דעתו. לבסוף הסכימה ירדן שייקח את הילדים איתו לארוחת ערב החג בבית הרב, אולם התנתה זאת בכך שהיא תוכל לבוא ולהחזירם הביתה בסוף הארוחה. “ממילא אין להם שם מקום לישון. ויעל כבר בת תשע ולא תוכל להיכנס לישיבה של גברים. הרי לא יעלה על הדעת שהיא תלך לישון לבדה אצל משפחה זרה”, ניסתה לשכנע את שביט בדברי היגיון. בתגובה צעק שביט בזעם: “אני לוקח אותם איתי, ככה בדיוק יהיה! ואם לא…” הוא נכנס במהירות למטבח, הוציא סכין מהמגרה, והמחיש לירדן בתנועה חדה כיצד ישסף בו את גרונה, כפי שכבר ניסה להמחיש לה זאת גם בעבר. ירדן נבהלה. היא ידעה ששביט לא יהסס להכריח את הילדים לבוא איתו, גם אם יצטרך להפעיל אלימות כדי להשיג את מבוקשו. היא הבינה שלא תוכל לחכות עוד, מיהרה לתחנת
המשטרה והגישה שם תלונה על איום ברצח. כתוצאה מכך זומן שביט לחקירה, ואחר כך שוחרר במגבלה אחת: שלא יישן באותו לילה בבית. לפיכך, שביט העביר את הלילה בביתו של השכן הדתי שגר מולם. כבר ביום שלאחר מכן התקיים בבית המשפט דיון בבקשתה של ירדן לצו הרחקה. השופטת עיינה בפנים זועפות בחומר הרב שמצאה בתיק, כיווצה את עיניה, הביטה בירדן ואמרה לה: “אני רואה כאן הרבה מאוד תלונות ובקשות לצווי הרחקה. חלקם אפילו בוצעו!” היא הרימה את קולה, עיניה נעוצות עדיין בירדן: “האם נראה לגברתי שבית המשפט ייתן עוד ועוד צווי הרחקה לבעלה, רק משום שגברתי לא רוצה אותו בבית בחגים? תפתרו את הבעיות שלכם ביניכם! צווי הרחקה לא יפתרו את זה. בזאת אני דוחה את הבקשה לצו הרחקה”. ירדן הבחינה בחיוך המרוצה שהתפשט על פניו של שביט. הוא הביט בה כמנצח. ירדן הבינה בדיוק את משמעותו של החיוך הזה, וכבר ידעה מה מחכה לה כשיגיעו הביתה… כמה ימים לאחר מכן זיהתה ירדן את אותה שופטת בכתבת- תחקיר ששודרה במהדורת החדשות בטלוויזיה. ירדן נזכרה כיצד גערה בה השופטת הזאת וסירבה לפסוק צו הרחקה לשביט, למרות שאיים עליה בסכין. בכתבה הסתבר שאותה שופטת שחררה לפני מספר חודשים גבר שאיים על שכנו ברצח, ואשר מייד לאחר שיצא מבית המשפט רצח את שכנו בדם קר. בעקבות זאת הועברה השופטת לעשות את עבודתה בבית משפט בעיר אחרת. התחקיר אודותיה העלה, שכבר שחררה בעבר אנשים שאיימו על אחרים ברצח, ושחלקם אף הצליחו לממש את איומיהם לאחר שחרורם.
במשך חודשים רבים אחר כך לא הלכה ירדן למקווה, והתגוררה בקומה העליונה של הבית. שביט עבר להתגורר בחדר שבקומה התחתונה. באחד הבקרים הבחינה במכונית זרה החונה במשך זמן רב מול ביתה, כשבתוכה יושב גבר וקורא עיתון. בערב הבחינה במכונית הזרה שוב, וכך היה בכל הבקרים והערבים שבאו אחר כך. בתחילה לא ייחסה לכך חשיבות, אך במהרה הבינה שהיושב ברכב משקיף עליה ועל ביתה, ולמעשה עוקב אחריה. הייתה זו עוד עליית מדרגה בהתנהלותו של שביט מולה: הוא שכר חוקר פרטי שיעקוב אחרי ירדן ויצלם את כל מי שנכנס אל הבית ויוצא ממנו. כך קיווה שיוכל להוכיח כי היא אישה נואפת ומורדת, שעל פי הדין העברי אין לה זכויות על הילדים ואף לא על הרכוש. בוקר אחד החליטה ירדן לעשות מעשה: היא יצאה מביתה כבכל יום, ואז נופפה לשלום לחוקר שישב במכוניתו והביט בה. החוקר חייך אליה מבעד לחלון, הבין שנחשף על ידי ירדן ומאז לא נראה יותר בסביבה. באחד הימים אחר הצהריים, כשהילדים בילו מחוץ לבית אצל חברים, ישבה ירדן בסלון וצפתה בטלוויזיה. שביט חזר מהעבודה במצב רוח זועף במיוחד – מה שניבא לירדן רעות. מסתבר שכמה שעות קודם לכן התווכח בכעס רב עם נמרוד, שניסה להוכיח אותו על התנהגותו הקיצונית וחסרת ההיגיון כלפי ירדן והילדים לאחר שנחשף אליה ב”אירוע כיס המרה”. שביט לא יכול היה לשאת את התוכחות האלה וזעם על נמרוד, שלטענתו “עבר” לצידה של ירדן. את כל כעסו הפנה עכשיו שביט כלפי ירדן. מבלי לומר לה מילה נעמד בינה ובין הטלוויזיה, מסתיר לה את המסך בכוונה.
ואז פתח בצעקות: “התחלת להסית גם את החברים שלי נגדי? אני אהרוס אותך, מכשפה! אני אהרוס לך את החיים, ואת לא תזכי לראות יותר את הילדים. אפילו השופטת זרקה אותך מכל המדרגות עם צווי ההרחקה שלך!” ירדן לא הבינה מה גרם לכל זה, אבל כבר ידעה מניסיונה שבמצב כזה מוטב שלא תגיב או תשאל דבר. היא קמה מהספה בשתיקה ופנתה לעלות לחדרה שבקומה העליונה, מתכוונת לנעול אחריה את הדלת. עוד לפני שהספיקה להגיע אל גרם המדרגות, ראתה את שביט לוקח בפראות את אחד הכיסאות שליד שולחן האוכל, דוחף אותו לעברה ומצמיד אותה בעזרתו לקיר הסמוך למדרגות. היא ידעה שהיא נחשבת עתה בעיניו טמאה, מאחר שלא ביקרה כבר שבועות רבים במקווה, ולכן נמנע מכל מגע איתה. ירדן הצליחה להיחלץ ממלכודת הכיסא וניסתה לעלות במהירות במדרגות, אך שביט השליך לעברה בעוצמה את הכיסא שבידיו. המכה החזקה הפילה אותה, והיא התגלגלה לאחור כשראשה נחבל. ברקתה הימנית נפער חתך ארוך שהחל לדמם, והדם שניגר ממנו ניתז על המדרגות ועל הקיר. שביט שנבהל למראה הדם שניתז גם על בגדיו, ברח מהבית כשהוא משאיר אחריו את ירדן חבולה ומדממת על הרצפה. דלת הכניסה לבית נשארה פתוחה. ירדן זחלה לאיטה לכיוון המטבח, הצליחה למשוך אליה מגבת והצמידה אותה בחוזקה לרקתה המדממת. בשארית כוחותיה התקשרה לשכנתה שהייתה גם חברה, וביקשה במילים קצרות את עזרתה. השכנה הגיעה לבית במהירות ונחרדה למראה עיניה. היא התקשרה מייד למגן דוד אדום. הדבר היחיד שהעסיק את ירדן באותו רגע היה להעלים את כתמי הדם מהקיר ומהמדרגות לפני שהילדים יחזרו הביתה. אולם השכנה סירבה לעשות זאת בשלב הזה. היא טענה שהן חייבות להזעיק את המשטרה, כדי שהשוטרים יראו במו-עיניהם את העדויות למה שהתרחש בבית. היא התקשרה לחברה אחרת שלהן, וביקשה שתאסוף את ילדיה של ירדן ותיקח אותם לביתה עד ששלי וליאון יגיעו לקחת אותם.”
בבקשה הכירו את היום שבו בית הדין הרבני , בשקט, בשקט, מאחורי דלתיים סגורות ללא ידיעת הצדדים וללא בקשת אף אחד מהצדדים הכשיר פוליגמיה בישראל.
איך זה מרגיש ואיך זה נראה כשלוקחים לך את הגט אחרי שנה וחצי המהלך מעורר הסערה סוקר בתקשורת בהרחבה.
עמ’ 175 – עמ’ 177 מתוך הספר “מגורשת”
” כשפתחה ירדן את תיבת הדואר שלה, מצאה בה שוב הודעה על מכתב רשום. היא מיהרה לדואר וקיבלה לידיה את המעטפה הממוענת אליה. כשפתחה אותה – נדהמה. הדיינים בבית הדין הרבני האזורי לא יכלו לשכוח את העלבון שספגו בנזיפתו של בג”ץ על התנהלותם מול ירדן, ולאחר מכן גם את הנזיפות הקשות שקיבלו אף מבית הדין הרבני הגדול בצעד חריג הוציאו את קצפם על ירדן שהרהיבה עוז ופנתה לבג”ץ, זכתה בתביעתה ואף מחנכת את ילדיה במוסדות חינוך חילוניים ולא חרדיים. ביוזמה פרטית שלהם, מבלי שנתבקשו לכך על ידי אף אחד ולאחר שנה ושלושה חודשים מאז מתן גט הפיטורין לירדן – הוציאו הדיינים של בית הדין הרבני האזורי פסק דין חדש: תוקף גט הפיטורין שניתן לירדן מעוכב מעתה בגלל ספקות ב”כשרות” הגט. עוד נפסק שנאסר על ירדן להינשא לאדם אחר ושעליה לחזור ולשנות את מעמדה במשרד הפנים ולהירשם בתעודת הזהות כנשואה. את כל זאת נימקו בכך ששביט חתם על הסכמה לגט בתנאי שהילדים יתחנכו במוסדות חינוך חרדיים. עתה – טענו – לאחר שבג”ץ פסק שהילדים יתחנכו במוסדות חינוך חילוניים ולא כך קרה, הרי שהתנאים לגט הופרו ולכן הגט לא “כשר”. עוד הוסיפו הדיינים בהחלטתם כי עיכוב הגט תקף רק לגבי ירדן ולא לגבי שביט, כי הרי שביט כבר היה נשוי לאישה אחרת, לאולגה. הדיינים אף הגדילו לעשות ופנו ביוזמתם לשביט ובדקו אם הוא רוצה להפנות שאלה לאב בית הדין הרבני האזורי בעניין החזקת הילדים. לאור כל האירועים שקרו, כך ציינו, בית הדין יהיה מוכן לדון ולהחליט בבקשה שכזאת – אם תוגש. דבר כזה עוד לא היה בכל תולדות המשפט בישראל – כך אמרו לירדן הטוען הרבני מעוז ועורך הדין רוזנר. מעולם לא קרה שבית הדין הרבני, ביוזמתו ובאופן חד־צדדי, יעכב גט אחרי שנה ושלושה חודשים; ועוד יפציר באב לבקש את זכות ההחזקה על ילדיו, כאשר קיים כבר פסק דין חלוט מבית משפט מחוזי לטובת האם בנושא החזקת הילדים.
ירדן לא יכלה לשאת עוד את האירועים ההזויים שנפלו עליה. בהמלצת עורך הדין רוזנר פנתה לעמותות נשים ולעיתונאיות והוציאה את הסיפור לתקשורת. התקשורת “חגגה” על הסיפור הבלתי נתפס. ירדן התראיינה לעיתונות, ותוך שעות התארגנו מול ביתה הפגנות תמיכה של נשים. על השלטים בהפגנה התנוססו כתובות וסיסמאות נגד החלטת בית הדין הרבני האזורי. כתבה על כך הוכנה לשידור בטלוויזיה, אך ברגע האחרון נגנזה תחת לחצם הכבד של חוגים חרדיים שהשפיעו על העורכים. במקביל, הטוען הרבני מעוז הגיש ערעור ובקשה דחופה לדיון בבית הדין הרבני הגדול בירושלים. בית הדין הרבני הגדול, שנוכח בנזק העצום שנגרם לתדמיתם של בתי הדין הרבניים, מיהר לקבוע דיון בנושא. בהחלטה חריפה וחריגה בלשונה, הוקיע את פעולת בית הדין הרבני האזורי. בהחלטת בית הדין הרבני הגדול נכתב: “הופתענו והשתוממנו על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי. כיצד ניתן להטיל ספק בכשרות גט שנה ורבע לאחר שניתן? בסיום סידור הגט מוכרז, כי יש חרם שלא להוציא לעז על הגט, וכיצד יכול בית הדין להוציא לעז על גט שהוא עצמו נתן? מה היה קורה אם הייתה ירדן )המערערת( נשואה והיו לה ילדים, כי אז מה? בית הדין היה מטיל ספק בכשרותם של הילדים? – דבר שאין להעלות על הדעת… ומה לגבי הבעל )שביט)? הוא היה נאשם בביגמיה כי יש לו שתי נשים. סוף דבר – פסק הדין בטל ומבוטל “. ירדן חזרה להיות גרושה כשרה.
אין עדיין תגובות