"תחשוב על חיה, החיה הראשונה שקופצת לך לראש," "כלב", השבתי. "למה? מה הוא מסמל עבורך? מה אתה רואה בו?" שאל […]
היי,
אתה בטוח חושב שזה מוזר. אני יודע. גם אני חושב שזה מוזר. אבל החלטתי לעשות את זה בכל זאת. אין לי הסבר למה. אם ההר לא יבוא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר. אתה שם איפה שהוא, מחפש אותי. אז בינתיים, עד שתמצא אותי, אשלח לך מכתבים.
זה מוזר לשנינו. נכון. בוא ננסה לשבור את הקרח. דמיין שאנחנו יושבים ביחד, מדליקים סיגריה, מדברים על זה שצריך להפסיק לעשן כי זו תלות, כי זה לא בריא, כי ככה וככה. ואז אנחנו מצחקקים. עכשיו כשאתה מחייך, אני אתחיל.
אני אספר לך על ילד בשם אסף. אסף חי בבית קטן בעיר קטנה שנמצאת במדינה קטנה. בבית הקטן אסף למד מהו פחד וכאב. בעיר הקטנה אסף למד מהי זרות ושונות. ובמדינה הקטנה, למד מהי דאגה גדולה, מהו חוסר הסכמה, מהו צדק ומהי אשליה.
הוא ילד בודד, אך אף פעם לא לבד. הוא לא יודע אם הוא אהוב או לא. הוא לא יודע איך זה מרגיש. הבית הוא מקום שממנו למד לברוח, אבל כך גם הרחוב. מה הוא יודע? להיות לבד בתוך עולם גדוש וגדול משל עצמו.
לא, זה לא עובד לי. יוצא לי קודר, דבילי.
ננסה שוב.
היית בהודו?
קבל סיפור: בלב הג’ונגל ישב באבא זקן, מכוער ומאוד לא נקי. התיישבתי בקרבתו והנחתי על ידו שק תפוחי אדמה, כי זה מה שאמרו לי שנהוג להביא. העוזרים שלו, שהיו נראים קצת פחות גרוע ממנו, קפצו ממקומם לכיווני בלחץ ובדאגה, כאילו שעברתי על איזה חוק כלשהו. הבאבא הרים את ידו, והשניים התיישבו והביטו בי בחשדנות. אני יודע שאני הרבה לשאת ברגע אחד כשרואים אותי, משהו באנרגיה שלי, אולי הקימורים, אולי כי הזעתי, אבל מאז ומעולם הלכתי עם המתח הזה. אני חושב שבגלל זה אני צוחק ומצחקק כל הזמן, כדי לרכך את הנוכחות שלי.
ידו הארוכה והמקומטת של הבאבא נמתחת לכיווני, ובכף ידו הסדוקה, אצבעותיו הארוכות והצהובות הנמשכות לציפורניים ארוכות, מעניק לי ג’וינט גדול ושמן. לקחתי את הג’וינט ושילבתי את כפות ידיי לברכת נמסטה כאות תודה. חושך. אין באבא ואין כלום מסביב. רק חושך. ופתאום מנורה קטנה. ככל שאני מביט במנורה הזו יותר אני קולט שאני נמצא בחדר של מבוגרים, שוכב במיטה. אני רואה את עצמי ילד בן 10 שלא רוצה ללכת לבית הספר. אסף הקטן מעמיד פנים שהוא חולה.
אימא נכנסת לחדר מודאגת ואומרת, “אני רוצה שנמדוד שוב חום. הפעם אני יושבת לידך. אני לא מצליחה להבין איך יש לך חום כל כך גבוה. אתה אמור להיות מת עם חום של 50, אתה מבין? וזה מד חום שהבאנו מברית המועצות, הוא לא משקר.”
היא מניחה לי את המד-חום מתחת ללשון. צריך להמתין כעת חמש דקות שלמות. אימא שלי חסרת מנוחה, כמו ילדה קטנה בגוף של אישה. היא חושבת על משהו אחר לפתע, מסיטה מבט. אולי אנצל מהטריק שלה. אחר כך היא הביטה בי ואמרה, “אל תזוז. אני צריכה לבדוק משהו ברשימה לסופר.”
ברגע שהיא יוצאת מהחדר הילד מוציא את המד-חום מהפה ומקרב אותו למנורת הלילה שעל השידה. קצה המד-חום נוגע קלות במנורה. אך הילד לא רואה שאימא שלו חזרה והיא עומדת עכשיו בכניסה לחדר. “אם אתה לא רוצה ללכת לבית ספר אתה רק צריך להגיד.” היא מביטה באסף הקטן רגע ארוך, מלטפת את ראשו ומנשקת לו את המצח, ואסף רק שותק. נראה שאין לו מה לומר.
אני מביט מהצד ותוהה למה הילד פשוט לא אמר לאימא שמציקים לו מאוד בבית הספר.
אני פוקח עיניים ורואה את הבאבא מביט בי מחויך ומבקש את הג’וינט חזרה. בהלם העברתי לו את הג’וינט והבטתי סביב, לוודא איפה אני. מה קרה עכשיו?
בחור הודי נחמד שישב לידי הגיש לי כוס מים בחיוך. לגמתי כמו ששותים קפה בבוקר.
“החומר הזה טוב,” אמרתי לבחור ההודי שחייך אליי. הוא הזיז את ראשו מצד לצד לחיוב.
הבאבא המשיך להביט בי כל הזמן, לא הזיז את מבטו ממני ולו לרגע. הלכתי לעשות פיפי וחזרתי והתפנה מקום ממש צמוד אליו בצד השני. התיישבתי. הוא המשיך להביט בי. זה קצת הלחיץ אותי, בייחוד כשהוא שוב הציע לי שכטה, אבל הסכמתי.
הצמדתי את הג’וינט לשפתיים הבשרניות שלי ולקחתי שאיפה עמוקה. שחררתי עשן סמיך החוצה, והוא עלה לשמיים כמו ענן.
ואל הענן נכנס ילד חמוד, לבוש בשמלה ונעלי עקב הגדולים ממנו בכמה מידות. שפתיו מרוחות באודם אדום, וסומק על לחייו המלאות כעננים. סביבו הופיעו לפתע נשים רבות, די מבוגרות, ומחאו לו כפיים. וברגע אחד דלת נפתחה וממנה יצא גבר בצבע אדום, כמו האדום על שפתיו של הילד, אדום עמוק של תשוקה, של כעס. היה זה אביו של הילד, שצבע הכול באדום. הנשים נעמדו דום ולא עשו דבר, והילד עמד קפוא ומבולבל.
“אדישות היא מחלה של אנשים חלשים,” אמר הבאבא, מנתק אותי מהחלום.
“מדוע כל כך הרבה נשים היו חלשות אל מול גבר אחד?” שאלתי. הוא לא ענה.
הנחתי את הג’וינט שכבר כבה בפי והדלקתי אותו. שאפתי עמוק, כמו בנשימה, שלוש פעמים. והחיזיון השלישי התחיל: שלוש בבושקות על מדף ספרים, כל אחת יצאה מתוך קודמתה, מסודרות לפי הסדר, מלאות וחלולות כל כך. אחר כך שעון מחוגים שמראה את השעה – שלוש. לפי החשכה בחוץ זו שעת בוקר. השעון נמצא בסלון בדירה קטנה וריקה. שקט. אסף, בן שש-עשרה הפעם, ניגש לפתוח את הדלת. גבר צולע לאט לתוך הבית, מתיישב על הכורסה, ממלמל מילים ונרדם. הוא משמיע נחירה גדולה, כזו שמרעידה את כל הבית.
אסף יוצא החוצה מהדירה. הוא נכנס לרכב שעומד מחוץ לבניין, האורות עדיין דולקים, הדלת פתוחה ואין שם איש. הוא נכנס למכונית ומחנה אותה. אין לו רישיון, אבל הוא זוכר איך אבא שלו מחנה.
הנער יוצא מהרכב וצועד חזרה אל ביתו, מחויך. הוא מכסה את הגבר שעל הספה ומכבה את האור הקטן במטבח. אחר כך הוא הולך אל חדרו שבקצה המסדרון, סוגר את הדלת, מדליק סיגריה ומתיישב על המיטה. והדמעות החלו זולגות לאט על פניו, נחות על שפתיו הבשרניות והקפוצות. פניו מכווצים והוא סוער כולו בשקט חרישי. החדר היה חשוך, ורק נקודה אחת של אור האירה את החלל בכל פעם שהוא לקח שכטה מהסיגריה הרטובה מדמעות.
אני מול הבאבא שוב. הוא מחייך אליי. “תירגע, ידידי,” אמר הבאבא והניח את ידו על כתפי. “כולם באים לשאול אותי שאלות שהתשובות להן נמצאות אך ורק בתוכם הם עצמם. אתה בחור עם סיפור מיוחד, אני רואה את זה בבירור. הגעת לעולם כדי להיות נקודה של אור בתוך החושך.”
לקחתי עוד שכטה, הפעם מהסיגריה שלי, כי הייתי חייב להבין במה מדובר. “למה הכוונה להיות נקודה של אור בתוך החושך?” שאלתי.
הבאבא הביט בי, ואז עצם את עיניו. עצמתי את עיניי גם אני. הקשבתי לצליל שהחל להתנגן באוזניי, כמו מחיאות כפיים מלוות במנגינה אלקטרונית. אני נושם נשימה עמוקה ונושף, בדיוק בקצב של הבאבא. הוא מחזיק לי את היד.
אני מתחיל להרגיש קלילות ונינוחות. הכול היה ברור לפתע, ברור כל כך עד שבלתי אפשרי היה להסביר את התשובה.
צעדתי לפני שיחשיך בחזרה לכיוון הגסטאהוס שלי. לאורך ההליכה בג’ונגל חשבתי על החזיונות שראיתי באופן גלוי וברור כאילו מהצד. אחר כך חשבתי על דבריו של הבאבא. מה זה אומר להיות נקודה של אור בתוך החושך? זו שאלה שהדהדה לי בראש והתעצמה עם כל צעד בשבילי הג’ונגל. לענות על השאלה הזו היה סבוך בדיוק כמו הדרך שבה צעדתי.
אני מתקרב לכיוון הכפר שבו הגסטהאוס נמצא. צריך לעבור דרך החוף וקצת מלחיץ אותי ללכת שם. הודו יכולה להיות מלחיצה ברדת הלילה. האנשים מוזרים, החיות כמו בדיסקברי. שלא יבוא איזה נמר ויטרוף אותי.
כלבת רחוב טיפוסית ניגשה אליי, הגיעה משום מקום. היא קשקשה בזנב ומאוד שמחה לראות אותי. “באת להגן עליי? פרח שלחה אותך?” אמרתי לכלבה וליטפתי אותה. פרח היא הכלבה של עדי, חברה יקרה מאוד שלי. הכלבה רחרחה אותי כאילו כדי להבין עם מה יש לה עסק, רחרוח שהסתיים בזנב מקשקש והתלהבות גדולה. דמיינתי שהכלבה אומרת, “פרח שלחה אותי, בטח. היא גם אמרה שתריח ככה, כמו במבה. יאללה, בוא איתי, אדם חמוד. יהיה כיף אם תיתן לי לטעום מהבמבה המפורסמת הזו שלכם.”
הכלבה המדהימה שפגשה אותי יצאה להגנתי מפני כלבים אחרים על החוף, ומפני פרה אחת שהתחילה משום מה לרדוף אחריי ולהשמיע קולות מוזרים. הגענו בשלום אל היעד – עמוד התאורה היחיד בחוף, ממש מול הגסטהאוס. אני שתיתי קפה ולכלבה האמיצה הגשתי חלב. הבטנו אל עבר האינסוף של הים, שגרם לי לתהות על יציאתי למסע הזה. למה טסתי לקצה השני של העולם, להודו, כל הדרך מישראל?
ישבתי על החול, נשען על העמוד, והכלבה הניחה את ראשה על הירך שלי. ליטפתי אותה ארוכות כאות תודה על ההגנה ועל הביטחון שהעניקה לי כל הדרך מהבאבא המוזר בלב הג’ונגל ועד לפתח הגסטהאוס, וזה היה רגע של אור בתוך החושך.
נזכרתי שאני תמיד מקדים את זמני, איש עם רעיונות גדולים שלא מתאימים לזמן הזה ואולי נכונים לעוד מעט. לפעמים אני תופס את עצמי כמו מישהו שהגיע מהעתיד ותפקידי לדחוף קדימה כדי שנגיע מוכנים לזמן הנכון. ומהו הזמן הנכון אם כך? באותו רגע חשבתי על האישה הכי חשובה בחיים שלי – סבתא שלי. היא אמרה לי, “כל דבר קורה כשהוא אמור לקרות, בזמן שלו. לא משנה כמה תנסה להאיץ בהם, הדברים יקרו כשהם יקרו. אבל זו הבעיה שלך ילד שלי, אתה חסר סבלנות.” ואולי חוסר הסבלנות הזה נובע מחוסר בהירות בנוגע לעבר שלי, אותו עבר שמסרב לעבור ומבקש להיות נוכח בהווה כדי לעבור באמת, בזמן הנכון.
מאימא אינדיה.
יצאתי לחפש אהבה בהודו.
עוד ניפגש,
אסף.
אין עדיין תגובות