לפעמים כישלון הוא נצחון סמוי. יונתן ברנע עשה טעות. הוא ידע שאסור היה לו להכניס לביתו את הצעיר שביקש את […]
מישהו עומד מעלי. מתבונן בי. אני מרגיש שהוא שם. אני שומע את נשימותיו.
אני פוקח את עיני ומתרומם במהירות לישיבה.
למרות התחושה הברורה שאיני לבד, החדר ריק. אף אחד לא עומד לצד מיטתי.
‘רועי?’ אני קורא.
דממה.
אני מושיט יד לנייד. השעה ארבע ורבע לפנות בוקר.
תירגע, תשכב, אני פוקד על עצמי ועוצם עיניים. הכול בסדר. רק חלום. אין כאן איש.
ראשי עמוס במחשבות שמרחיקות כל אפשרות שינה.
מה חשבתי לעצמי כשהכנסתי את רועי אתמול בלילה לביתי? איזו טעות נוראית!
אני חייב לדבר איתו בבוקר על כל הדברים. לעשות סדר במה שקרה. להבהיר לו ולעצמי מה מותר ומה אסור. יש גבולות שלא חוצים. ומה שקרה אתמול היה חציית גבול ענקית. ולכן היא תהיה גם האחרונה. אני אבהיר לו את זה בבוקר, אני שוב מבטיח לעצמי. פעם ראשונה ואחרונה.
אני מביט על השעון. רק רבע שעה חלפה. העובדה שאני שוכב במיטה כשרק תחתונים לעורי בעוד רועי בחדר הסמוך גורמת לי לאי־נוחות. מחדדת עוד יותר את הטעות שעשיתי אתמול. אני קם במהירות, לובש מכנסי ג’ינס וסווטשרט ירוק ויוצא מחדר השינה. בבגדַי אני מרגיש מוגן יותר.
הבית שקט ודומם.
מהחדר של רועי לא נשמע שום קול.
מחשבה רעה תוקפת אותי ובעקבותיה אני ניגש בבהילות למכתבה שבכניסה ופותח אותה. הלב שלי הולם מפחד. מה אמצא שם? או יותר נכון — מה לא אמצא? אני פולט אנחת רווחה כשאני רואה את הארנק ואת מפתחות הרכב. דבר לא נלקח. הכול בסדר. ובכל זאת, אני פותח בזהירות את הארנק כדי לוודא. אותם שטרות שהיו בו בלילה נמצאים שם.
אני ניצב במרכז הסלון, מביט סביבי בחוסר שקט. מה אעשה עכשיו עד שיקום? וכשיקום? מה אומר על מה שקרה הלילה? אני צריך למצוא את המילים הנכונות. להעמיד אותו במקום אך לא ליצור נתק.
אולי אצא לרוץ, לשחרר אנרגיה? אני מיד מבטל את הרעיון. אני לא יכול ולא רוצה להשאיר את רועי בבית לבד.
אולי אעבוד? אני חייב לעשות משהו. כל דבר. אחרת אצא מדעתי.
דלת חדרו של רועי פתוחה מעט. אני מתקרב ומקשיב, אך לא שומע דבר.
הלב שלי ממשיך להלום.
אני שם פעמַי לחדר העבודה, אבל התחושה הרעה לא עוזבת אותי.
רגע לפני שאני פותח את הדלת אני מנסה שוב לשמוע איזה אות חיים מהחדר של רועי. משהו שירגיע אותי.
אני חוזר לאחור. הצצה קטנה ודי. רק לוודא.
אני הודף מעט את הדלת. ומה אם יראה אותי? איך אסביר את העובדה שנכנסתי לתוך החדר בעודו ישן?
‘מה אתה מוצא בי, השופט?’ שאל אותי כשנפגשנו לפני שלושה שבועות במסיבה שאירגן ארז בביתו, לבקשתי. ‘שום דבר,’ נבהלתי מעצם השאלה ומיהרתי להכחיש. ‘אתה לא מתייחס אלי כמו כולם כאן,’ קבע והחווה לעבר האנשים הרבים שגדשו את החצר רחבת הידיים. ‘לכל אחד אני נותן את היחס שהוא זכאי לו,’ הפטרתי משפט מעורפל. ‘ולאיזה יחס אני ראוי?’ הוא המשיך ללחוץ והתקרב אלי — קצת קרוב מדי — ואני נסוגותי לאחור בבהלה. בעודי מחפש אחר מילים, רותי הגיעה ושאלה אם אני חושב שיש מספיק כיבוד, ואני ניצלתי את המצב כדי להחליף את נושא השיחה.
אתמול בלילה שאל אותי שוב, ואני, בגלל השעה המאוחרת, בגלל הבלבול שאחז בי בשל הנוכחות שלו בביתי, לבוש בבגדיו של מנור, מביט בי באותן עיני שקד שהיו למנור, אמרתי לו את האמת.
המילים שלי הפתיעו אותו. הוא לא ציפה לווידוי הזה. היה נדמה לי אפילו שהוא נבהל מדברי. מהישירות שבה נאמרו. הם הבהילו גם אותי. ועדיין, לאחר רגע היה נדמה לי שההפתעה התחלפה בשביעות רצון. כאילו משום מה רצה לשמוע את זה. חיכה לזה.
אני דוחף עוד יותר את דלת חדר השינה. כשאני נושם את הריח העולה מן החדר, אני עוצר. הריח שונה. ריח של רועי, לא של מנור. השינוי דווקא מרגיע אותי. רועי כאן. הכול בסדר. סתם חששתי.
ועדיין, במקום לסגת לאחור, אני מתקדם פנימה. עוד צעד ועוד אחד. אני רוצה לראות אותו.
לרגע נדמה לי שהלב שלי מפסיק לפעום.
המיטה ריקה.
‘בסוף זה יסתיים ברצח,’ מהדהדות בראשי המילים שאמר לי אתמול.
אין עדיין תגובות