22.00 ₪
הדוד של אדי זוכה בפרס. עשרה מיליון יורו! אדי יודע היטב מה הוא רוצה לעשות עם הכסף הזה: ללמוד באוניברסיטה ולהפוך לחוקר ידוע. אבל לדוד שלו יש רעיונות אחרים לגמרי. הוא מוציא את אדי מבית הספר וביחד הם יוצאים לטיול, הרבה יותר מדי יקר, כפי שמגלה אדי.
ואז… צץ מישהו שרוצה לשדוד אותם…
למרבה המזל, אדי זוכה לעזרתן של חברתו פְלוֹ והכלבה שלה, בֶּלֶּה, כלבת שמירה ממדרגה ראשונה.
סיפור משעשע ומותח לבעלי חוש הומור מגיל 8 ומעלה
קרני השמש של הבוקר חדרו דרך חלונות הכיתה. אֶדְחַר אֶדְמֵנְדְסֵן ישב כפוף מעל שולחנו, שקוע בתרגיל חשבון קשה שהסב לו אושר רב. הוא כלל לא שם לב שהשמש זורחת על גבו בחמימות כה נעימה והוא גם לא שם לב לזבוב שהתעופף לתוך הכיתה וחג סביב ראשו בזמזום קולני.
אֶדְחַר אֶדְמֵנְדְסֵן אהב ללמוד, ויותר מכול רצה להפוך לחוקר גדול וידוע. הוא השתוקק ללמוד באוניברסיטה כדי להפוך לאיינשטיין הבא, ואם זה לא יצליח, אז לכל הפחות לפרופסור אֶדְמֵנְדְסֵן.
הוא היה שקוע כל-כולו בתרגיל, כשדלת הכיתה נפתחה בתנופה אדירה ולתוך הכיתה נכנס איש גדול ושמן בעל רעמת תלתלים בלונדינית. האיש לבש אוברול אדום, נעל מגפי גומי ירוקים ובידו האחת החזיק מזוודת קש ענקית. הוא היה גדול כל-כך עד שהסתיר לכל הכיתה את הלוח הדיגיטלי.
אבל אדחר לא שם לב לשום דבר מכל זה. רק כשפְלוֹ, הילדה שלידה הוא הכי אהב לשבת, תקעה לו מרפק בצלעות, הרים אדחר את ראשו מהתרגיל.
“מה קרה?” הוא שאל בשקט. אחר כך הזיז בידו הגדולה קווצת שיער חום מעיניו והביט בפְלוֹ בחיוך. איזה חמודה היא, חשב לעצמו. עם שתי הצמות השחורות האלה והמשקפיים הגדולים והשמלה השחורה עם הצווארון הלבן.
עכשיו היא החוותה בעיניה לכיוון הלוח.
אדחר עקב אחרי מבטה וכמעט נחנק מבועה של רוק. “פחחחקחחחחחח,” הוא השתנק.
מול הכיתה עמד הדוד שלו! דוד אֶוַולְט, שאצלו התגורר בשנתיים האחרונות. מה הוא עושה פה? הדוד שלו אף פעם לא בא לבית הספר. אפילו לא פעם אחת. אפילו לא כשהתקיים יום הורים. “אני אלך כשיהיה יום דודים,” הוא אמר באותן הזדמנויות.
פְלוֹ נתנה לו טפיחה רבת-תועלת על הגב, שלא הועילה כלל כי פְלוֹ הייתה קטנה ואילו אדחר היה גדול מאוד. אבל זה ממש לא הפריע לו לעקוב בין שיעול לשיעול אחרי מה שהתרחש בכיתה.
“הֵי, חמודונת,” קרא האיש המגודל בגסות. “תעצרי את השיעור.”
המורה לִיקֶה ישבה ליד שולחנה ובחשה בכוס הקפה החמה.
הכיתה כולה עצרה את נשימתה, המומה. לפנות למורה לִיקֶה ב”הֵי, חמודונת”? אף אחד מעולם לא העז לעשות דבר כזה.
המורה לִיקֶה הזדקפה מייד. היא ישבה נוקשה וקפואה כמו בובת שלג בכיסא שלה, שאותו סובבה בתנועה קלה של רגלה לעבר הפולש. היא הרימה את ראשה באיטיות רבה והביטה בו. רק לפי הפקעת הג’ינג’ית הגדולה האסופה מעל ראשה, היה אפשר לראות שהיא רועדת בתוכה מרוב כעס.
“ועם מי יש לנו הכבוד?” שאלה המורה בנחת, קולה צונן כקרח.
בררר. צמרמורת של התרגשות חלפה בכיתה. אבל זה אפילו לא היה דומה לתגובתו של אדחר. ראשית, הוא הסמיק ואז החוויר ואז גלש באיטיות מהכיסא כדי להיות בלתי נראה ככל שניתן. אבל למרבה הצער, זה לא היה אפשרי, כי אֶדְחַר אֶדְמֵנְדְסֵן היה ילד גדול. לא היה אפשר לפספס אותו.
“חמודונת, אני אֶוַולְט אַדְרִיאָנְסֵן. נעים מאוד.” יד גדולה ובשרנית הגיחה מתוך שרוול האוברול האדום. המורה לִיקֶה הושיטה בהיסוס את ידה הנשית והדקיקה. זה לא היה רעיון טוב: כף ידה נעלמה כליל באגרופו של דוד אֶוַולְט והיטלטלה בפראות לכל עבר. כשסוף-סוף קיבלה אותה בחזרה, הפקעת שעל ראשה הייתה עקומה ופניה סמוקות לחלוטין.
“ומדוע אתה מבקר אותנו?” היא צייצה.
“חה-חה-חה,” שאג הדוד אֶוַולְט, “באתי בשביל אדי!”
“בשביל אדי?” שאלה המורה, “אין בכיתה הזאת שום אדי. אולי כדאי שתיגש למנהלת, ימינה במסדרון, דלת שנייה משמאל.” המורה לִיקֶה הסתובבה בחזרה לספל הקפה שלה. נראה שהיא חשה הקלה.
“אה, לא? הנה, הוא יושב ממש שם.” הדוד אֶוַולְט התקדם בצעדים גדולים לעבר השולחן של אדחר, שניצב ממש בסוף הכיתה.
אדחר ניסה לשקוע עוד יותר עמוק בכיסא. אבל האיש המגודל כבר עמד לידו, אחז בו בחוזקה בשתי ידיים והרים אותו מהכיסא בתנועה קלה, כאילו משקלו היה כמשקל נוצה. הוא קירב את פניו של אדחר ממש סמוך לפניו שלו ושאג: “ילד, אנחנו עשירים!”
“שלום, דוד,” אמר אדחר, עדיין קצת חיוור. “אמממ… זה נחמד. אבל עכשיו תחזיר אותי למקום.”
אבל זה ממש לא מה שדוד אֶוַולְט התכוון לעשות. נהפוך הוא. הוא טלטל את אדחר בעליזות באוויר. “אתה עוד לא קולט, הא, ילד? באתי לקחת אותך! אתה בא איתי! זכינו בלוטו. אני לא צריך יותר לעבוד ואתה לא צריך יותר ללכת לבית ספר. אתה לא צריך יותר לעשות את כל הדברים המשעממים האלה כאן. אתה ממילא כבר יודע הכול. מה אתה אומר, ילד?”
אדחר הניד את ראשו בפראות. אוי, לא! הוא ממש לא השתעמם בבית הספר והוא רצה פשוט להישאר בכיתה, להשקיע את מיטב מאמציו ולהפוך לפרופסור.
מבלי לחכות לתשובתו, חזר הדוד אֶוַולְט אל המורה לִיקֶה, כשהוא נושא את אדחר בזרועותיו. “אני לוקח אותו,” הוא אמר.
“זה לא עובד ככה, “אמרה המורה לִיקֶה באומץ. “אתה לא האבא ולא האמא שלו.”
איזה מזל, חשב אדי. המורה לִיקֶה היא אישה חכמה.
“זה דווקא כן עובד ככה,” אמר הדוד אֶוַולְט. “ההורים של אדי יצאו לחפש זהב באמריקה ולא חזרו, ומאז אני הוא האיש שדואג לאדי. לא ככה, ילד?” שאל הדוד אֶוַולְט.
אדחר הנהן אל המורה שלו מלמעלה. זאת הייתה האמת לאמיתה. ההורים שלו היו הרפתקנים מאוד. הרפתקנים כל-כך, שהוא שאל את עצמו לא פעם אם הוא באמת הבן שלהם. כשההורים שלו נסעו לאמריקה לפני שלוש שנים, העדיף אדחר להישאר עם הדוד שלו. הוא חי חיים נעימים. הדוד שלו היה שרברב עני שהצטיין בתיקון ברזים דולפים, אבל לא הרוויח הרבה. היה להם בדיוק מספיק כסף בשביל מכונית ישנה לדוד אֶוַולְט וטלפון לאדי. אבל לא מספיק בשביל מועדון ספורט ומסעי תענוגות. וזה דווקא היה טוב, כי אדחר שנא ספורט ומסעי תענוגות. הוא העדיף ללכת בכל יום לבית הספר. אדחר היה באמת ובתמים הילד הכי משעמם ומנומס בכל הארץ. והוא לא ראה שום צורך בשינוי כלשהו.
“טוב, אם כך,” אמרה המורה לִיקֶה – היא התכופפה ופתחה את אחת ממגירות השולחן שלה – “אם כך, עליך לחתום כאן.” היא הניחה על השולחן דף נייר גדול עם אותיות קטנות. בחלקו העליון של הדף היה כתוב באותיות שאדחר הצליח לקרוא רק בקושי: אישור יציאה מיוחד. המורה לִיקֶה הצביעה באצבע תקיפה על מקום קטן ריק בתחתית הדף. היא שלפה עט ממעמד העטים שלה והניחה אותו מול הדוד אֶוַולְט.
“הנה,” היא אמרה בנוקשות.
אדחר לא האמין למראה עיניו. אם הדוד שלו יחתום על הדף הזה, יהיה מותר לו פשוט לקחת אותו משם? אותו? את התלמיד הכי טוב בכל בית הספר? ולאף אחד לא תהיה שום בעיה עם זה? הוא הביט סביבו. כל התלמידים ישבו ובהו בו בפה פעור. ומה עם פְלוֹ? היא ישבה בעיניים עצומות ולעסה חתיכת נייר גדולה ולא הסתכלה עליו בכלל!
הדוד אֶוַולְט תחב אותו עכשיו מתחת לזרועו השמאלית ובידו הימנית לקח את העט. הוא התכופף קדימה ובאיטיות רבה הניח את חוד העט על הנייר.
אדחר הרגיש שגופו הגדול של הדוד שלו מתחיל פתאום לרעוד.
“מה אני בדיוק, אמור לחתוך?” הוא שאל בקול חלוש. “ולא עדיף להשתמש בסכין?”
“לחתום,” אמרה המורה לִיקֶה בקוצר רוח. “לא לחתוך!”
“א-הא,” אמר הדוד אֶוַולְט. הוא כתב בזריזות את שמו, שמט את העט על השולחן וחטף במהירות את המזוודה שעמדה ליד שולחנה של המורה לִיקֶה. אדחר עדיין היה לכוד. דמעות עלו בעיניו כשהדוד אֶוַולְט התקדם בצעדים גדולים לכיוון היציאה. לפתע הוא נעצר. מישהו עמד בפתח הדלת. ילדה קטנטונת עם משקפיים ושתי צמות עמדה בידיים וברגליים פשוטות לצדדים וחסמה את דרכו של הדוד אֶוַולְט. זאת הייתה פְלוֹ!
“תוריד אותו,” היא אמרה. היא מתחה גומייה גדולה הרחק לאחור וכיוונה אל הדוד אֶוַולְט כדור נייר לעוס ורטוב.
הדוד אֶוַולְט שחרר את אדחר מאחיזתו. אדחר צנח ארצה בקול חבטה. הוא מיהר ליישר את בגדיו. פְלוֹ חיבקה אותו.
“הנה,” היא אמרה. “קח.” היא הושיטה לו את התיק שלו. “אה, ועוד דבר,” אמרה ולכסנה אליו מבט, “אדי זה שם ממש יפה.”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
ספר זה זמין להורדה מספרייתך בענן דרך אפלקציית "מנדלי קורא ספרים" במכשירי אנדרואיד, אייפון ואייפד.
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאנדרואיד
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאייפון ואייפד
אין עדיין תגובות