'אדילין' הוא סיפור המתאר את עלילותיה של הנסיכה אדילין בממלכת הקסמים. אדילין יוצאת למסע מיוחד להצלת אביה המלך וממלכתה מכוחות […]
אדילין, נסיכת אדומון, ממלכת הקסם העתיקה, הביטה בדיימוּן, הזוטורן הקטן ואחד משומרי הקוסמים הקטנים. הוא שכב על מזרן קטן שהונח על הרצפה לצד מיטתה הגדולה. החלון הגדול של הארמון היה פתוח לרווחה, והווילון החום התנופף ברוח הקלה של שעת הבוקר המוקדמת. תנועותיו של דיימוּן העלו חיוך על פניה של הנסיכה. הוא חיבק כרית לבנה קטנה, ואוזניו הארוכות והירוקות נשקו זו לזו מעל ראשו. לדיימוּן עור ירוק חלק. פניו ארוכות ומצחו רחב. עיניו הנוצצות באפור רחבות אף הן. פיו רחב ובולט קדימה, ומעליו אף שחור מחודד. בלסתו העליונה זוג שיניים ארוכות הבולטות שעה שהוא מחייך. ידיו דקיקות וכפותיו רחבות. בכל כף ארבע אצבעות. כך גם רגליו, אלא שכפותיהן ארוכות יותר. הוא עומד על שתי רגליו, אך הולך על ארבע, בעזרת ידיו. לדיימוּן יש זנב ארוך המתגלגל כלפי מעלה ובקצהו משולש וכנפיים שקופות שבעזרתן הוא יכול לעוף.
דיימוּן חייך וגירד באפו בציפורנו הארוכה. אחר הרים את רגלו וחיבק איתה את הכרית. "תישן, ילד מתוק," אמרה הנסיכה, "בילית לילה ארוך בישיבה לידי," המשיכה, נזכרת כיצד ישבה ליד השולחן החצי עגול שליד מיטתה וכתבה ביומן האדום את השורות האחרונות בעמוד 6 בעזרת הנוצה שמסר לה אביה, המלך סראגון, ושעברה מדור לדור. היא כתבה עד שעות הלילה המאוחרות, כשדיימוּן שיחק סביבה וקיפץ מדי פעם על כתפיה. "נסיכתי, לכי לישון במיטה," אמר כשראה אותה נרדמת, חצי גופה על השולחן, ראשה מונח על יד שמאל וימינה מחזיקה את הנוצה. הוא נטל את הנוצה והתעופף מעליה. הנסיכה קמה מהכיסא, נשמעת לעצתו, לא לפני שלקחה ממנו את הנוצה, הטמינה אותה במגירה והורתה לה להיסגר. המגירה נסגרה והמפתח הסתובב פעמיים בחור המנעול ואז ריחף יחד עם השרשרת שאליה חובר. השרשרת נסגרה סביב צווארה של אדילין.
אדילין קמה ממיטתה ונעמדה במרפסת הקטנה הצמודה לחדרה. חצר הארמון, המשתרעת על פני שטח גדול התגלתה בשיא יופייה לנגד עיניה. במרכזה הייתה מזרקה ענקית המוקפת גדר ירוקה. עצים מלבלבים עיטרו את הגדרות הגבוהות. גינות עם שבילים צרים ביניהן הפריחו פרחים צבעוניים שפנו לשמש הכתומה. הפרחים שרו ורקדו ריקוד שבישר את תחילתו של יום חדש. דונור הגנן הזקן ביקש מהם לשמור על השקט. הוא נופף לאדילין כשהבחין שהתעוררה ואז פנה לעבר פרח לבן ובמחוות יד שלח אותו לכיוון המרפסת. הפרח הביט באדילין ואיחל לה יום מקסים. אדילין שלחה את הפרח חזרה למקומו והודתה לדונור, שהמשיך להשקות את הפרחים באמצעות הכד המוזהב עם הפיה המחודדת. דונור עבד כגנן בארמון מעל מאתיים שנה. הוא לבש אוברול כחול ומתחתיו חולצה לבנה, וחבש כובע ארוך מחודד ועקום עם שוליים רחבים. זהו כובע קוסמים שנמצא ברשותו אף שהוא לא חבר בוועדת הקוסמים. כל מי שחבר בוועדה הוא קוסם בממלכה. דונור קיבל את הכובע במתנה מהמלך טונוסו, אביו של המלך סראגון, לפני שעבר לעיר הקוסמים גולוטו, העיר שאליה מגיעים גדולי הקוסמים לפני שהם עוברים לידיו של קאטורן, אל הקוסמים. הכובע העניק לדונור יכולות קסם מעטות, אך הוא לא הלין על כך ולא ביקש להיות חבר בוועדה.
בדרכה לחדר האוכל הענק, שרה אדילין כהרגלה בקול רם. דיימוּן התעופף קרוב לכתפה הימנית והתנדנד לקצב השיר. היא ירדה במדרגות הרחבות המחברות בין חדרי המגורים לאולם מעוצב להפליא. שני שומרים של משמר הממלכה, לבושים לבוש רשמי של קוסמים וחובשים כובע קוסמים כחול ניצבו בכניסה. הם בירכו אותה בתנועת קידה. האולם היה מרוצף בשיש עתיק בצבע חום-אדמדם. הקירות כוסו בציורי אלים שסביבם דמויות שונות עם כנפיים. ציור של קאטורן, אל הקוסמים, נפרש על פני כל התקרה. בארבע פינות האולם ניצבו פסלי מלכי אדומון הקדומים, כל אחד מהם יושב מאחורי שולחן חצי עגול ומחזיק נוצה, כשלפניו יומן. הפסלים עוטרו בגלימות עם שני כפתורים גדולים באזור החזה, לכולם היה זקן ארוך והם חבשו כובע קוסמים. רק המלך טונוסו הרכיב משקפיים. מעל לראשו של כל אחד מהמלכים היה פסל של זוטורן קטן עם כנפיים תלוי באוויר. המלכים הפנו את מבטם כדי ללוות את תנועתה של אדילין בחדר. אף שהיה מעבר ישיר מהאולם לחדר האוכל הממלכתי, אדילין העדיפה תמיד לעבור בספרייה הגדולה. היא הסתובבה באולם כשהיא שרה, וליטפה את הזקן של פסל המלך טונוסו שהיה מונח בפינה ליד היציאה לכיוון הספרייה, ואז המשיכה בדרכה.
אדילין תמיד אהבה לשהות בתוך הספרייה הענקית של המצודה. ארבעת קירות הספרייה היו בגובה של 20 מטרים. שני קירות היו עמוסים במדפים שהגיעו עד לתקרה ועליהם ספרי הקוסמים המיועדים לכל החפץ בקריאה. באחד מהם נקבעה דלת שהובילה לאולם המעוצב. הקיר השלישי, שלשמאל הדלת, התנוסס מעלה ועבר דרך התקרה, כשקצהו אינו נראה. בקיר הרביעי הייתה דלת רחבה מעץ המוקפת בשטיחי קיר עתיקים שנתלו מן התקרה. הספרייה הוארה באור עמום שמקורו בשלוש נברשות שנתלו מהתקרה ובעשרות נרות דולקים. אור הנרות התעצם כשאדילין ודיימוּן נכנסו. אז גם נסגר הספר המוזהב הגדול שניצב פתוח על שולחן הקריאה הגדול והחצי עגול של המלך, ופיסת בד שחורה שהוטבע עליה סמל הממלכה עטפה אותו. "עוד פעם הספר הזה!" אמר דיימוּן בקול ילדותי, כשהוא חג פעמיים מעליו.
אדילין, שהמשיכה בשירה, עברה ליד קיר המדפים שהתנוסס לגובה אינסופי והביטה מעלה, "אני עוד אדע מה הגובה שלכם," אמרה למדפים וחזרה לשיר. זאת יש לדעת: כשאדם התקרב למדפים, הספרים שינו את סדרם, ורק אלו שמותר לו לקרוא עמדו קרוב אליו. היתר התרחקו. אדילין שמחה כל כך כשהמלך הרשה לה להשתמש בספרים שעל המדפים הכחולים והירוקים. המדפים החליפו את צבעם לפי צבע כריכות הספרים, והקוסמים יכלו לבצע קסמים רק מתוך הספרים שהותרו להם לשימוש. הספרים האדומים הכילו לחשים שאפשר היה לבצעם בתוך הממלכה של הקוסם בלבד, והקריאה בהם הותרה לכל הקוסמים. מי שיועצי המלך נתנו לו הרשאה, יכול לקרוא אף בספרים הכתומים, שבהם גם קסמים שפעלו בממלכת אדומון. שרים ויועצים מוועד הקוסמים יכלו לקרוא גם בספרים הכחולים המאפשרים בנוסף לכל אלה קסם בכל הממלכות האחרות. על פי הוראת המלך, ניתנו גם הרשאות לכמה שרים לקרוא בספרים הירוקים שהקסמים שבהם היו בעלי חשיבות גבוהה. בספר השחור היו הקסמים בעלי הכוחות החזקים ביותר, שיכלו להשפיע על כל הממלכות. לכל אלה נוסף ספר הקסמים המוזהב שהכיל את סודות הקסמים של הממלכה הראשית ושל כל ממלכות הקוסמים. המלך היה היחיד שהותר לו לקרוא בו, והוא הונח תמיד על השולחן החצי עגול הגדול בספרייה כשהוא עטוף בפיסת בד שחורה שעליה הוטבע סמל הממלכה.
ממלכת אדומון משתרעת על פני שטח גדול מאוד. היא מכילה תשע ממלכות קטנות, כשבראש כל ממלכה עומדים מלך או מלכה שהם קוסמים המסוגלים לבצע קסמים מהספר השחור, והם בעלי סמכויות נרחבות לניהול ממלכתם. בעזרת הספר המוזהב, יכול מלך אדומון להעניק קסמים נוספים למלכים שהוא בוחר, ולחלופין, ליטול כוחות קסם מהם או מקוסמים אחרים בממלכה. המלך ירש את חרבו של המלך טונוסו, חרב בעלת כוחות אדירים השומרת על הממלכה ועל הספרים. למלך ולכל אחד מהמלכים בממלכות הקטנות יש יומן שמכיל את לחשי הקסמים שהם בחרו לחיזוק הממלכה ושאותם העתיקו מהספרים הכחולים והירוקים ומהספר השחור. אדילין הצליחה להעתיק ליומנה עשרות לחשים מהספרים הכחולים והירוקים.
השולחן החצי עגול ניצב בפינה שבין הקיר שבו הדלת הרחבה לבין הקיר של ספרי הקוסמים. מאחוריו היה כס מלכותי בצבע אדום, מעוטר במסגרת זהב. המסגרת הכילה דמויות של בעלי חיים עם אוזניים ארוכות שנעו סביבה. במרכז השולחן היה הספר המוזהב, ולימינו היו קסת דיו סגורה ושני מכחולים. נוצת המלך הייתה שמורה, כתמיד, במגירה הימנית הראשונה והנעולה. ניכר כי המלך שתה מהיין האדום שאהב, שכן אפשר היה להבחין בבקבוק עץ בתוך פיסת רשת ברזל שחורה ולידו ספל חבית, גם הוא עשוי מעץ, בעל ידית מתכת. מאחורי השולחן היה חלון גבוה שהגיע עד לתקרה, מכוסה בווילון חום. הווילון הפך לפנים אנושיות חייכניות כאשר אדילין התקרבה אליו, שרה בקול רם.
אדילין נכנסה דרך הדלת הרחבה לחדר המפריד בין הספרייה לחדר האוכל הרחב. החדר, שעמד ריק, היה מעוטר בשטיחי קיר עתיקים עם ציורי מצודות. כל פינה הוארה בלהבה צהובה. אדילין עמדה במרכז החדר וצעקה "מראה, מראה," לעבר המראה של המשפחה. שתי עיניים צצו מן התקרה, ומראה עגולה ירדה למטה ועמדה באוויר בגובה עיניה של אדילין. את המראה הקיפה מסגרת כסופה, והיו בה עיניים עגולות למחצה ופה עגול הדומה למערה שחורה שקצהָ אינו נראה באופק.
האם הנסיכה רוצה לראות איך היא נראית?" שאלה המראה.
"בהחלט, רוצה לסדר את בגדיי," השיבה אדילין.
עיני המראה ופיה נעלמו, ובמקומם השתקפה דמותה של אדילין. אדילין הייתה נסיכה צעירה ויפה, בת 18 שנים. עיניה היו שחורות כפחם ורחבות, ושפתיה אדומות כרימון. את שיערה הצהוב ואת עורה הבהיר ירשה מאמה, ואת גובהה – מאביה. היא אספה את שיערה לאחור בצמה שהגיעה עד מותניה. למרות שהייתה נסיכה, תמיד לבשה מכנסיים וחולצה לבנה מכופתרת. "זה מאפשר לי לרכוב על מוקו מתי שרק ארצה," אמרה לאוזניו של כל מי שאמר לה שעליה ללבוש שמלה. מוקו היה פוקסון כתום, שוועדת הקוסמים החליטה שיהיה השומר של אדילין כשהייתה ילדה בת עשר. הפוקסון הוא יצור הדומה לשועל גדול שצבעו כתום, חום או כתום-חום, לבד מצווארו ובטנו שהם בצבע לבן. הוא בעל צוואר ארוך וקרניים ארוכות וחזקות שאורכן כמטר אחד. קוסם שמקבל פוקסון נקשר אליו רוחנית. הפוקסונים מצייתים להוראות בעליהם שמועברות לא רק בעזרת הקול, אלא גם באמצעות מחשבות. אדילין ומוקו נעשו לחברים טובים הקשורים בקשר הדוק, דבר שעורר קינאה בלב רבים.
אדילין התקרבה למראה והניחה עליה את ידיה. היא הביטה בדמותה ונזכרה באביה המלך שעמד לצידה יום קודם. שניהם עמדו וחייכו למראה. המלך התקרב למראה ואמר: "רצות בראשי מחשבות שונות. הן מתחילות במידע על האדם שמשתקף מולי במראה ונגמרות בשאלות רבות על מהותו בחיים. לכולנו רצות בראש מחשבות שונות לגבי תכלית חיינו. אני רואה דרך ללא אופק. ללא סוף. ניכר כי מישהו מחק את ההרים והגבעות, אבל משני צידי הדרך יש נופים מרהיבים: פרחים צבעוניים. קוצים המציקים לנו אך משדרים עוצמה ויופי. עצים ירוקים. עצים ללא עלים. שקדייה בשיא פריחתה. ריח של דבש. אני נמצא בדרך. אני לא מודע לאורך שלה, לא יודע אם אני בתחילתה, באמצעה, או אולי בסופה, שהרי בסופו של דבר מה שקובע את אורכה הוא דבר אחד בסיסי וחשוב – היכולת שלנו למצוא הנאה מכל צעד. תמיד תמצאי הנאה בחיים, אדילין. תמיד." אדילין זכרה כיצד חייכה לעבר אביה, אך פחד מילא את לבה. דיימוּן קפץ על ראשה וקטע את מחשבותיה. היא חייכה שוב וחזרה לזמר. היא ציוותה על המראה לשוב לתקרה. אדילין עשתה שני סיבובים במקומה ועברה לחדר האוכל הממלכתי.
חדר האוכל היה רחב ממדים ומעליו כיפה צבעונית ענקית. הוא נתמך בעמודים מוזהבים שהוצמדו לקשת אבן, ובין כל שני עמודים היה שולחן מוזהב שהונח עליו אגרטל מוזהב אף הוא, ובו צמח בצורת כדור. מעל האגרטלים היו לפידי אש צהובה שנטו מעט קדימה והאירו את האולם. לאולם היו ארבע כניסות, בשלוש מהן עמדו שני שומרים של משמר הממלכה. בכניסה הרביעית, שהיא הכניסה המלכותית, היה גרם מדרגות ארוך שהוסתר בתוך קיר שהפריד בין אזור מגורי המלך לשאר חלקי הארמון. הדלת במעלה המדרגות הופיעה רק עם הגעת המלך. זו הייתה דלת אדומה גדולה עשויה מעץ עם שתי כנפיים, שעל כל אחת מהן הודבק פסל עץ של קאטורן, אל הקוסמים. לדלת לא היו ידיות, והיא נפתחה על פי הוראת המלך. שולחן האוכל היה ארוך, ושמונה כיסאות עמדו בכל אחד משני צדדיו. בראש השולחן ניצבו שני כיסאות – למלך ולמלכה. הכיסא של המלך היה גדול יותר, צבוע אדום וממסוגר בזהב. משענות היד היו רחבות והסתיימו בראשי אריות. כיסא המלכה היה חום ובעל מסגרת כסופה. משענות היד היו צרות והסתיימו בראשי לביאות.
בחדר האוכל נכחו חמישה שרים והיועץ גנדול, שהיו חברים בוועדת הקוסמים. הם הצטרפו לארוחת הבוקר המשפחתית באופן קבוע. המלכה סרינה נכנסה לחדר דרך הכניסה שממול לכניסה המלכותית. היא עטתה גלימה שחורה עם ברדס שכיסה את ראשה. מתחת לגלימה לבשה שמלה אפורה כהה צמודה עם כפתורי עץ בצורת מקלות קטנים. פניה של המלכה היו חרושות קמטים ועיניה השחורות קרנו בעוצמה וברצינות. היא מיעטה לחייך. לידה עמדה בתה רונאטה. היא הצטרפה לארמון ביום חתונת אימה עם המלך לפני שלוש שנים. היא לבשה שמלת נסיכה ירוקה וארוכה. רונאטה הייתה בגילה של אדילין, אבל הן מעולם לא גילו חיבה וחמלה זו לזו. רונאטה העדיפה להיות קרובה לאמה ושתיהן השתדלו תמיד להיות בסביבת המלך ולהרחיק את אדילין ממנו, ללא הצלחה. המלך אהב את אדילין מאוד, בייחוד לאחר שאמה ביקשה שישמור עליה תמיד ויטפל בה לפני שעברה לעיר גולוטו ולידיו של אל הקוסמים. הכיסא של אדילין היה קרוב לכיסא המלך, ומולו היה הכיסא של רונאטה, הקרוב לכס המלכה.
"אמרתי לך לא לשיר בקול רם בחדר האוכל," אמרה המלכה.
"סליחה," ענתה אדילין שישבה בכיסאה. היא קרצה והצביעה לעבר דיימוּן, רומזת לו להתיישב.
דיימוּן חייך, עשה שני סיבובים באוויר והתיישב על כתפה.
"דיימוּן!" צעקה המלכה.
"הבנתי…" הוא אמר במבט עצוב ועף לעבר השולחן העגול הקטן בקצה החדר, שסביבו ישבו כבר שני זוטורנים אחרים.
אדילין קמה מיד ברגע שדלת המלך הופיעה בקצה המדרגות. צעקותיה של המלכה שתשב במקומה לא הועילו, והיא רצה לעבר המלך שנכנס לחדר וחיבקה אותו חזק.
"התגעגעתי אליך, אבא," אמרה.
"כבוד המלך!" תיקנה אותה המלכה.
"בתי היקרה," אמר המלך. שניהם ירדו מחובקים יחד לכיוון הנוכחים.
המלך לבש גלימה שחורה עם שרוולים רחבים. הגלימה הייתה מהודקת סביב צווארו וחובר לה ברדס שקצהו הגיע למותניו והסתיר מעט את סמל ממלכת אדומון שהוטבע על הגב. הסמל כלל משולש צהוב שבאמצעו חרב כתומה המסמלת כוח, שנחתכה במקל קוסמים המסמל את ממלכת הקוסמים. החרב והמקל יצרו צורת איקס (X), שמעליו איור של נוצה המסמל את נוצת הקוסמים החכמים. הסמל הוטבע בקטן לאורך כל קצות הגלימה. מתחת לגלימה לבש המלך חולצה אדומה מכופתרת בכפתורים שחורים, ולצווארו הייתה מטפחת לבנה. כמו כן לבש המלך מכנסיים שחורים רחבים בחלק העליון וצרים באזור הנעליים שהיו חומות ובעלות קצה מעוגל כלפי מעלה. הוא חבש כובע קוסמים שחור ארוך וצר עם שוליים רחבים. חלקו העליון של הכובע נטה שמאלה. למלך היה זקן קצר, ולמרות גילו המופלג לא הופיעו בו שערות שיבה. את עיניו, הכחולות כמו השמיים, היה אפשר לראות למרחקים. הוא החזיק מקל עץ עם כדור שחור בקצה העליון שנועד להקל את האחיזה. היועץ והשרים קיבלו את פניו בקידה, והמלכה ורונאטה עמדו ליד כיסאותיהן. המלך ביקש מכולם לשבת והתיישב על כסאו. אדילין נישקה את לחיו ועברה לכיסאה. השולחן היה ערוך בקפידה. לפני כל אחד היו מונחות שלוש צלחות ומפית תכלת מקופלת שבתוכה סכין ומזלג. קערית מרק קטנה עם כף התקרבה לכל אחד מהנוכחים. במרכז השולחן היו שתי קערות מרק גדולות.
המלך סימן לכולם להתחיל לאכול, כשלפתע נשמעה מריבה משולחנו של דיימוּן. ככל הנראה הוא התווכח עם זוטורן אחר שלקח את התפוח האדום שהיה באמצע השולחן הקטן שלהם. התפוח קפץ מידיו של דיימוּן לעבר ידיו של הזוטורן האחר ובחזרה אליו, עד שנפל והתגלגל לעבר השולחן המרכזי. המלכה החוותה תנועה בכף היד ודיימוּן עלה היישר לתקרה. אדילין ביקשה שתעזוב אותו, והיא עשתה זאת. דיימוּן נפל וצעק בקולו המיוחד, "אישה רעה".
"השששששש!!" אמרה אדילין, אצבעה המורה על שפתיה.
המלך חייך.
המלכה נראתה כועסת. היא שלחה מבט זועם לעבר רונאטה, וזו השיבה לה באותו מבט. המלכה סימנה לטבח שעמד באחת הכניסות להתחיל להכניס אוכל.
עגלות התחילו לעבור ליד הנוכחים, עמוסות במאכלים. עגלה עם בסיסי עץ שעליהם ביצים קשות עמדה ליד השולחן, וחילקה אותם ליושבים. מגש פירות גדול הגיע מלמעלה ונחת במרכז השולחן, לאחר שקערות המרק פינו לו מקום.
"האם מלך הקוסמים הגדול רוצה לראות עכשיו את מגילת חוקי הממלכה?" שאל היועץ גנדול, שהביא עימו לבקשת המלך מגילה ובה שני חוקים הנוגעים למעבר בין ממלכות הקוסמים.
המלך הנהן לאות הסכמה.
היועץ שלח לאוויר קלף מגולגל קשור בחוט שחור. הקלף הגיע לידי המלך והקשר הותר מייד. המלך הביט בכתוב והנהן. המלכה ניסתה לקרוא גם היא, אך המלך הסיט את הדף ומנע זאת ממנה. הוא הנהן שוב, ובתנועת יד הקלף נגלל חזרה, החוט נקשר סביבו והוא עבר ליועץ.
"אדילין, תפגשי אותי בספרייה בעוד שעה," אמר המלך.
אדילין הניעה את ראשה מעלה-מטה במהירות כשחיוך נסוך על פניה.
"גם אני אצטרף," אמר דיימוּן ועף מעל לכתפה של אדילין.
"אתה יכול להצטרף," אמר המלך, חיוך רחב על פניו.
"אנחנו צריכים לטייל בגינה בעוד כשעה," הזכירה המלכה למלך.
"טיילי עם רונאטה. לי ולאדילין צפוי מסע ארוך. אצטרף אליכן לאחר מכן."
המלכה הבינה. היא ידעה את מהות המסע שהמלך הזכיר. שוב שלחה מבט כועס לעבר רונאטה והיא השיבה במבט דומה.
"יש לנו שעה להיות בחצר," לחשה אדילין לדיימוּן. הוא חייך את חיוכו הרחב והמהורהר והנהן כמה פעמים. שניהם יצאו לאחר שהמלך עבר בדלת שמעל המדרגות. הדלת נעלמה.
"נסיכתי היקרה… אדילין… אדילין… חכי…" אדילין שמעה קול כשעברה במסדרון המחבר בין היציאה מחדר האוכל ובין חדר האורחים הענק שממנו יוצאים לכיוון הגינה. היא הסתובבה.
"השר שטרונקיל," אמרה בפליאה.
"אני חייב לדבר איתך," אמר השר.
השר שטרונקיל היה קוסם ותיק מאוד וחבר בוועדת הקוסמים זה יותר ממאה שנים. הוא יכול לבצע את כל הקסמים המופיעים בספרים הכחולים ואף חלק מאלו המופיעים בספר השחור. הוא היה אחד האנשים שהמלך סמך עליהם. השר עטה גלימה כחולה עם שרוולים רחבים המהודקת סביב צווארו עם ברדס, ובדומה לגלימתו של המלך הוטבע בחלקה האחורי הסמל הצהוב-כתום של הממלכה. אלא שבקצותיה היה פס צמר לבן. הוא חבש כובע קוסמים כחול שהסתיר את שיער השיבה שלו. זקנו הלבן הגיע עד לחזה, ויחד עם שפמו הארוך הסתיר מעט את שפתיו.
"את בטח יודעת מה המלך רוצה," אמר.
"המסע לממלכה שלי?" שאלה אדילין.
"אדילין, קרובים ממך ירצו את רעתך. המלכה ובתה רונאטה לא יתנו לדברים להיעשות כרצונך. אש תבער בממלכה אם המעברים בין הממלכות לא יהיו נכונים. המסע שלך חשוב, אך מסוכן. אימת הקסם המושפע מהקללה תהיה נוראית. הממלכות שלך, שנשמרות על ידי הקסמים שביומן, הן רק שלך. הן באחריותך. אדילין, לא נוכל לעמוד מול כוחות הרשע אם לא נהיה מוכנים."
"המלכה? רונאטה? אבל… מה… למה אתה חושש?"
"יש הרבה פחדים. שמרנו על המסורת במשך אלפי שנים, אבל הפעם הקללה חזקה. היא מגייסת את רוחות הרפאים, אדילין… אני גם חושש שהמלך, ישמור אותי קאטורן, לא יוכל לעמוד מול כוחות הקסם שלה ומול כוחות הרשע שהיא תגייס לטובתה, ולכן הוא מעדיף שלא להילחם איתה כרגע."
ניכר כי אדילין לא אהבה את מה שנאמר על המלך. היא שילבה את זרועותיה על חזה, פנתה לחלון והביטה לעבר הגן. השתררה שתיקה. דיימוּן עמד על כתפה ונראה מפוחד.
"אני תמיד אעזור לך, נסיכתי," קטע דיימוּן את הדממה.
"אני יודעת," חייכה אדילין והמשיכה: "תודה השר שטרונקיל. כוחות הרשע עלולים לפגוע בהרבה אנשים. הפחדים הם רבים והסכנות תמיד היו בממלכות הקסם. אצטרך הרבה ייעוץ בעניין הזה. כידוע, אבי המלך הוא היועץ הטוב ביותר, והייתי רוצה לדבר איתו על כך. אמירתו וקביעתו הן שיכריעו."
"נסיכתי," אמר השר בעודו קד לעברה, וחזר לחדר האוכל.
אדילין יצאה לכיוון הגינה. דונור בירך אותה בחיוך כשהוא אוחז במזלף. אדילין הנהנה והמשיכה בדרכה לעבר המזרקה, עדיין מהרהרת בשיחה עם השר שטרונקיל, כשלפתע הרגישה את מגע המים על פניה. דיימוּן קפץ לבריכה שסביב המזרקה והחל לשחק, ודונור, משתעל, ביקש ממנו לצאת.
"דיימוּן, צא מיד," הורתה גם אדילין.
היא החלה ללכת בשבילי החצץ שבגינה, והפרחים קדו קידה קטנה לעברה. אף שהגינה הייתה בשיא פריחתה, אדילין לא שעתה לכך משום שהייתה שקועה במחשבותיה. היא הגיעה לפינה שאהבה לשבת בה. הפינה שגם אימה אהבה, ושהן בילו בה רגעים יפים כשהייתה ילדה קטנה. היא התיישבה על ספסל אבן מכוסה בפסיפס צבעוני. דיימוּן עף מעבר לכתפה וטיפות מים טפטפו ממנו. אדילין הביטה בארמון הענק שבו מבואה רחבה עם שני עמודי אבן גדולים המחוברים זה לזה בקשת, ובקשת דומה מחוברים לקירות הארמון. צמח ירוק עם פרחים אדומים ולבנים טיפס על העמוד הימני והמשיך מעבר לקשת עד אמצע הקיר. בכל פינה בבניין היה צריח חום גבוה שהתחבר לחומה המקיפה את כל הארמון. מאחורי הבניין עדיין ניתן היה לראות את המצודה עם המגדל הגדול בצד השני של הארמון. המצודה עמדה על גבעה ירוקה בתוך מתחם הארמון, ולמגדל שלה היו קירות אדומים עבים שנשקו לשמיים.
אדילין נזכרה במשחקי ספורט הקוסמים שנערכו בכל יום ראשון למול קהל קוסמים רב בחצר הגדולה שמול המצודה ולמול תושבי העיר שעמדו מסביב לחצר. במרכז החצר הייתה באר מים ששתי ציפורים שחורות שמרו עליה. באירועי הספורט של הקוסמים, המלך עומד על מרפסת קטנה במרכז המגדל, ובעזרת שרביט שולח כדורי גומי שחורים אל הקוסמים, והללו צריכים לתפוס ולאסוף אותם. הקוסם שמצליח לצבור הכי הרבה כדורים עולה למרפסת המגדל ומקבל כדור מוזהב מהמלך. הקוסמים היו צריכים להשתמש בקסמים שונים כדי לתפוס את הכדורים שעפו במהירות בתחומי המצודה והארמון. חלקם נאלצו לפתוח את תיבת הקסמים ולשלוח את הלוטור שלהם לעזרה. הלוטור הוא גמד קטן עם שני זוגות כנפיים שקופות ממוסגרות בשחור. הוא יכול לעוף במהירות רבה ולנווט בין הקירות הצרים. קוסם ששלח את הלוטור שלו איבד שתי נקודות אם לא הצליח לאסוף את כדורי הגומי שהמלך שלח. אדילין חשבה על המשחק שהתקיים לפני יומיים, ושבו הצליחה לאסוף 18 כדורים בלי עזרה מהלוטור, בעוד רונאטה הצליחה לאסוף רק 11 כדורים. היא חייכה כשנזכרה איך המלך מחא כפיים עם הקהל כשהוכרז שהיא ניצחה וכשעלתה לקבל את הכדור המוזהב. היא גם זכרה שהמלכה לא עמדה ולא מחאה כפיים, אלא המשיכה לשבת על הכיסא המשקיף על החצר הגדולה עם פנים נטולות הבעה. זה הזכיר לה את שאמר השר שטרונקיל. לפתע הבינה את שהתרחש בשעת המשחק: היא עפה אז במהירות, רכובה על גבו של מוקו מעל הצריח הדרומי וניסתה לתפוס שני כדורים שחורים. היא הושיטה את ידה לעבר אחד מהם, כאשר לוטור הגיח משום מקום ופגע בה. היא נפלה מגבו של מוקו, אבל מוקו הצליח לחזור ולתפוס אותה לפני שפגעה בקרקע. כעת ידעה שהלוטור נשלח בידי המלכה, אבל העדיפה להכחיש את הידיעה הזו. "האומנם היא באמת מגייסת את כוחות הרשע?" לחשה. שעון הממלכה קטע את הדממה והופיע בפני אדילין. הוא היה קטן, ובעל עיניים ופה עגולים ויכולת דיבור. היו לו שני מחוגים בצורת ידיים קטנות, וגם רגליים זעירות. הוא יכול לעוף בעזרת כנפיים שחורות. הוא סימן לאדילין בעזרת המחוגים שנותרו עוד כמה דקות להספיק להגיע לספרייה כדי לפגוש את המלך. אדילין רצה לכיוון הארמון.
אדילין נכנסה לספרייה עם דיימוּן. היא הופתעה לראות שהחלון הגדול פתוח ושהווילון נעלם. היא ראתה שמאחורי השולחן החצי עגול ניצב כיסא עם הסמל הרשמי של הממלכה. היא התקרבה לעבר המדפים והופתעה לגלות שהמדף עם הספר השחור לא שינה את מיקומו. היא שלחה יד רועדת אל הספר השחור והעבה, ומצאה שהוא לא מתרחק ממנה. היא לא העזה לגעת בספר, וצעדה שני צעדים לאחור. ההבנה שהיא השיגה את כוחות הקסם הגבוהים ביותר ושביכולתה להשתמש בקסמים שבספר השחור הפחידה אותה. היא ניגשה בשנית אל הספר, והפעם הורידה אותו מהמדף. "מה את עושה?" צעק דיימוּן ורץ לעבר החלון כאילו ניסה להימלט. הוא עצר וחזר לעמוד ליד אדילין.
"את לא יודעת שזה מסוכן מדי לפתוח את הספר?" קרא.
"אני יודעת. אני רוצה."
"אדילין, פחד חזק ממלא את ליבי."
"אל תפחד מתוק. אני שומרת עליך."
דיימוּן חייך קלות אך המשיך לנוע לצדדים בפחד. "אני רוצה לבוא איתך, אבל אני חושש מכוחות הרשע."
"רשע… רשע… רוחות רפאים… אני אנצח את כוחות הרשע, אני אנצח את כוחות רוחות הרפאים. עליי לשמור על המלך ועל ממלכתי, דיימוּן," אמרה אדילין והרימה את הספר.
"את יכולה לשבת במקום המלך," אמר המלך שהופיע בכניסה עם היועץ גנדול.
אדילין לא הבינה. היא עמדה במקום וחיבקה את הספר.
"שבי במקום המלך," חזר ואמר.
אדילין הביטה בשולחן וראתה לראשונה שהספר המוזהב אינו מונח עליו.
"את תשבי כאן," הצביע המלך לעבר הכיסא. השולחן החצי עגול זז ממקומו ופתח לאדילין מעבר. "עלייך לקרוא את הקסמים שבספר עד שאור השמש הנראה בחלון ייעלם," הוא אמר. אדילין הבינה שיש לה זמן עד לשקיעה. היא עברה והתיישבה על הכיסא. הספר השחור השתחרר מידיה ונפל על השולחן. דפי הספר החלו לנוע מצד לצד, עד שעצרו בשני עמודים.
"מאיפה להתחיל? מה… איפה…" אדילין הופתעה מכך שהמלך והיועץ כבר לא נמצאים בספרייה. דיימוּן ניסה להתקרב לעברה אך נתקל במחסום בלתי נראה. אדילין שלחה את שתי ידיה והבינה שהיא מוקפת במחיצות זכוכית מכל עבר, ושהיא היחידה שיכולה להיות ליד השולחן.
אדילין הביטה בספר וראתה מפה המכסה את שני העמודים. המפה חולקה לשלושה אזורים, ובכל אזור הייתה תמונה של מצודה שסביבה צוירו בצבע שחור אנשים מסודרים בשורות ולידם אנשים על סוסים או על פוקסונים. סביב כל מצודה צוירה צורה של חומת אבן, ומאחוריה צורות של הרים. שביל נראה מהקצה השמאלי של העמוד השמאלי ובו צורות סמוכות של עצים. השביל המשיך וחיבר את שלוש המצודות זו לזו, והגיע לדף הימני, שם חובר לגשר שהופיע מעל נהר שחצה את הדף לשני חלקים – עליון ותחתון. השביל המשיך עד לקצה הימני של הדף, כשמשני צדדיו צורות עצים. בצד הצפון-מזרחי, בין העצים ומעל לגשר, נגלתה צורת טירה גדולה המוקפת חומה. בתחילת השביל, בצד שמאל, הופיעה כרכרה רתומה לסוס והחלה לנוע. היא נעצרה ליד העצים בתחילת הדרך. אדילין הושיטה יד וניסתה לגעת בכרכרה, אך הרגישה שמשהו אוחז בידה הימנית בכוח אדיר. היא ניסתה לשחרר את ידה, ללא הצלחה. היא עצמה את עיניה בפחד, ושמעה רעש של רוח עזה והריחה ריח של עשן. היא פקחה את עיניה ומצאה עצמה בתוך יער בוער, כשחיות רצות לקראתה בפחד. אנשים חלפו על פניה בריצה ובצעקות. ילדה קטנה עם כובע בוער על ראשה צרחה ורצה. אדילין ניסתה לעזור לה אבל הכול נעלם ופתאום הייתה שוב בספרייה.
אדילין קמה מהכיסא מפוחדת, ולא הבינה את המשמעות של מה שראתה. הכרכרה שוב החלה לנוע, והתקרבה לעבר המצודה הראשונה. היא הקיפה את המצודה פעמיים ונעצרה. ביד רועדת נגעה אדילין בכרכרה ובן רגע מצאה עצמה בתוך חצר כורכר ענקית כשמצודה מרהיבה לפניה. היא ראתה שני קוסמים רעולי פנים עפים על גבי פוקסונים מסביב למצודה. הקוסמים נשאו כדורי אש קטנים וזרקו אותם לעבר המצודה. הכדורים עברו דרך הקירות באין מפריע, ושריפות החלו להשתולל בתוך חדרי המצודה. אדילין שמעה צרחות מתוך המצודה וניסתה להתקרב לעזור. בכניסה לשם עצרה לרגע. היא הרגישה שהיא מכירה את המקום. היא לקחה כמה צעדים לאחור, ופתאום הכול היה מוכר – החצר, הכניסה, המרפסות והמגדל שמתנוסס באמצע המצודה. היא ניסתה לפתוח את הדלת, אך שוב הכול נעלם והיא הייתה בספרייה.
אור חזק קרן מבין דפי הספר. אדילין ראתה כי מעל לצורות של המצודות במפה מופיע כיתוב בשפה פיקטוגרפית המציינת את שם העיר שבה נמצאת המצודה. אדילין ידעה את השפה והצליחה לקרוא את השמות: 'טנור' שמה של העיר המזרחית, 'טורה' שמה של העיר התיכונה, 'טורוס' שמה של העיר המערבית, ו'מולוטו' מעל לטירה שבין העצים ליד הרי השלג בצפון-מזרח. "כפי שציפיתי, טונדון, הממלכה שלי," אמרה ונשענה לאחור. היא נזכרה שהיא אחת מבוני הממלכה ונתקפה פחד. בוני הממלכה הם קוסמים שנבחרים על פי הוראות המלך בכל שנת ירח, שנה שבה מתרחש ליקוי חמה. ברגעים שהירח חוסם את השמש לחלוטין, המלך עומד על מרפסת המגדל המרכזי בממלכה ומודיע לקוסמים ולפשוטי העם מי הקוסם שיבנה ממלכה חדשה. ממלכה זו תסופח לממלכת אדומון, אך תונהג בידי הקוסם שנבחר. הוא יוכתר למלך.
אדילין נזכרה בטקס האחרון. למרות רצונה של המלכה לבחור את רונאטה, המלך בחר בה להיות למלכה. הטקס היה חגיגי מאוד, ומופע זיקוקים מרהיב נמשך עד שעות הלילה המוקדמות. במהלך הטקס קיבלה אדילין מידי המלך את היומן האדום שמוטבע בו סמל הממלכה. הם נכנסו לחדר הממלכתי המחובר למרפסת. המלך סגר את הדלת ואת החלונות בסימן יד. שלושה קירות הציגו שלוש ממלכות שונות לבחירתה של אדילין.
"אוריון, ממלכת הסוסים הלבנים. ממלכת המים המתוקים. היא ממוקמת על אי ירוק ומחברת בין שלוש הימות," אמר המלך והצביע על הקיר הימני. אדילין ראתה סוסים לבנים עפים מעל לים אינסופי. ספינות מפרש גדולות מעץ עגנו לחופי הים המרהיבים. היו גם שלוש מצודות מוקפות חומות אבן ונהר, וגשר עץ גדול המחבר כל אחת מהמצודות לצד השני של הנהר. היא הנידה בראשה לשלילה.
"לורון, ממלכת הציפורים והיערות. היא ממוקמת בארץ התיכונה. הממלכה עשירה בשדות חיטה ומפוזרים בה בתים כפריים," הציג המלך את הממלכה השנייה שהופיעה על הקיר האמצעי. אדילין ראתה שלוש מצודות מרהיבות סביב שדה חיטה גדול. כל אחת מהמצודות הוקפה בחומת אבן ובגבולותיה נראו כפרים קטנים. ברחבי הממלכה היו יערות ירוקים שעליהם עפו ציפורים בצבעים מרהיבים. אדילין שוב הנידה בראשה לשלילה.
"טונדון, ממלכת החיות והיערות. היא שוכנת בצפון הממלכה וגובלת בהרים מושלגים בצפון ובשדות ירוקים בדרום," אמר המלך, ושניהם הביטו לעבר הקיר השמאלי. אדילין ראתה שלוש מצודות מרהיבות ביופיין, שדות ירוקים ונהר החוצה את הממלכה מצפון לדרום. בעלי חיים בצורות שונות ובגדלים שונים עברו משני צידי הדרך המחברים את הטירות. חומות אבן עתיקה הקיפו את המצודות. בכל חומה היו פתחים קטנים עם שומרים בלבוש ממלכתי, ודלת הכניסה לחצר הקדמית של המצודה הייתה עשויה מעץ וגבוהה.
אדילין בחרה בממלכת טונדון.
המלך הסביר לאדילין שעליה לכתוב ביומנה את כל הקסמים שתלמד מספרי הקסמים שבספרייה. "תתחילי לכתוב את כל הקסמים שאת רוצה בממלכה שלך. הם ישמרו על הממלכה, ולכן עלייך לבחור אותם בקפידה, בייחוד את אלו שבספר השחור," אמר.
"הספר השחור?" תהתה.
"בבוא הזמן תהיה לך גישה גם לספר השחור."
"מתי אני יכולה לכתוב?"
"את עוד תדעי על כך. קודם עלייך לקבל את הנוצה."
"הנוצה?" תהתה שוב.
"כן, הנוצה," אמר המלך והושיט לה נוצה שחורה וארוכה.
"אני מקבלת נוצה?"
"בהחלט. הנוצה היא רק שלך. את תכתבי ביומן רק איתה. זכרי אדילין, רק בעזרתה תוכלי לכתוב או למחוק. כוחם של הקסמים מגיע דרך הנוצה."
אדילין הנהנה ופחד מילא את ליבה.
"היא רק שלך, זכרי." הוא חזר ואמר.
היא שוב הנהנה ולא אמרה מילה.
"גם היומן הוא רק שלך. אם הוא יעבור לידיו של קוסם אחר, חורבן ורשע ישלטו בממלכה שלך."
"אני אשמור עליהם. אני אשמור עליהם תמיד."
המלך חייך בסיפוק. "בואי נמשיך בחגיגות," אמר, ושניהם יצאו לכיוון המרפסת.
הרהוריה של אדילין נקטעו כשדיימוּן פגע שוב במחיצת הזכוכית. הוא שוב ניסה לעבור את המחיצה ולהגיע אליה. אדילין ראתה שהכרכרה מתקרבת לעבר ציור המצודה השנייה ונעצרת בתוך שטח בצבע חום המסמן את החצר הקדמית. היא שוב הושיטה את ידה הרועדת, ובן רגע הגיעה לתוך החצר הקדמית, שבה אנשים רצו לכל עבר. אישה עם מטפחת לראשה, מחזיקה תינוקת בידיה, רצה לעברה וצעקה "המלכה, המלכה." היא עברה דרך אדילין כאילו לא הייתה שם. סופה חזקה שכמוה לא ראתה השתוללה במקום ואנשים נזרקו אל על. סוסים לבנים הסתובבו בתוך מערבולת אוויר ואבק מילא את האזור. אדילין לא הצליחה לראות מה קורה. היא ניסתה לפזר את האבק, אך קסמיה לא סייעו לה בכך. עוד היא חושבת איך להיחלץ מהמצב, ולפתע נרגע הכול וצחוק מוכר נשמע מרחוק. אדילין התקרבה לאחת המרפסות הענקיות של המצודה, המשקיפה על החצר המרכזית, וראתה שהמלכה סרינה ורונאטה עומדות שם וצוחקות. המלכה צחקה בקול כשראשה מוטה לאחור וכפותיה פרושות לכיוון השמים. עננים שחורים התקרבו, ברקים בלתי פוסקים הכו בבתים המקיפים את המצודה, וקול רעם עז נשמע במרחב. אדילין ביקשה מהמלכה להפסיק את מעשיה, אך זו לא שמעה. היא החלה לצעוק, והבינה שאף אחד לא יכול לשמוע אותה. היא ניסתה להתקרב לעבר המצודה, אך כוחות עזים עצרו אותה. והנה היא שוב בתוך הספרייה, ודיימוּן מתחיל לחבוט באגרוף במחיצת הזכוכית לאחר ששמע את צרחותיה.
אדילין הליטה את פניה בשתי ידיה והחלה לבכות. דיימוּן ניסה לעבור שוב את המחיצה, ללא הועיל. הכרכרה נעה לכיוון צורת המצודה השלישית ונעצרה לידה. אדילין העדיפה הפעם שלא לגעת בכרכרה. היא נבהלה מאוד וקמה מהכיסא. היא ניסתה לעבור לצד השני של השולחן, אך המחיצה מנעה זאת ממנה. מאמציה לפתוח בכוח את המחיצה עלו בתוהו. היא חזרה על כמה לחשים כדי להפעיל את קסמיה, אך שום שינוי לא נראה. לפתע שמעה את המלך קורא לה: "את חייבת לעזור לנו אדילין, את חייבת." קולו נשמע מתוך הספר. הקול מילא את ליבה פחד גדול. גופה רעד והיא הושיטה את ידה לעבר הכרכרה ונגעה בה. עיניה היו עצומות ורוח קרה ליטפה את פניה. היא פקחה את עיניה ומראה מרהיב של מצודה ענקית נגלה לפניה. הגבעות שמאחורי המצודה כוסו שלג והשמים היו כחולים. אדילין התקרבה לעבר המבואה של המצודה, שם נגלתה לה דלת ענקית מעץ שהייתה פתוחה ושני שומרים מאבן עמדו ושמרו עליה. אחד השומרים נראה כאילו ניסה להתגונן מפני אור חזק שסנוור את עיניו לפני שהתאבן. היא הבינה שקסם בצורת אור הפך את השומרים לאבנים.
אדילין נכנסה למצודה. דממה. היא לא הבינה לאן נעלמו כל האנשים. החלונות במצודה היו פתוחים כולם והווילונות נעו ברוח. היא עברה מאולם לאולם, עלתה לקומה השנייה דרך מדרגות לולייניות רחבות, ופסעה בין חדרי השינה. היא הכירה כל פרט במצודה וידעה היכן נמצא כל חדר. היא זיהתה את חדר השינה שלה והבחינה שהמיטה מסודרת. "דיימוּן," צעקה ורצה לעבר פסל מאבן בדמותו. היא ניסתה להפעיל את קסמיה כדי להחיותו אך לא הצליחה. רעש של זכוכית מתנפצת נשמע מהקומה הראשונה. היא רצה למטה וניסתה לבדוק את מקור הרעש. היא חיפשה בכל החדרים עד שהגיעה לאולם המרכזי הגדול במרכז המצודה, שהיה מואר באש לפידים. במרכז האולם היה שולחן עגול שסביבו חמישה אנשים מאובנים. היא התקרבה לעברם והצליחה לזהות את השר שטרונקיל. אדילין ראתה דלת עץ קטנה נפתחת מאחורי השולחן. "הספרייה," אמרה, ורצה לכיוון הדלת. בשונה מהספרייה של ממלכת אדומון, הספרייה של המצודה הייתה קטנה. גם בה היה שולחן חצי עגול אך היו בה מדפים אחדים בלבד. המדפים היו ריקים מספרים, ואיש זקן ישב מאחורי השולחן, ראשו רכון מעל ידיו. היא התקרבה אל הזקן ובדרך דרכה על שבר זכוכית. הזקן הרים את ראשו ונראה מוכר. שיער לבן כיסה את פניו, ועיניו היו לבנות כשלג. ציפורניו היו ארוכות. הוא לבש גלימה שחורה קרועה, וניסה לדבר אל אדילין, אך התקשה בכך. לבסוף שמעה אדילין בבירור את המילה "בתי." "המלך! אבי!" צעקה אדילין כשזיהתה את היושב. היא מיהרה לגשת אליו וניסתה לחבקו אך לא הצליחה. ידיה עברו דרכו כאילו לא היה שם. המלך הביט באדילין ואחר השפיל שוב את מבטו.
"אבא, מה קרה? מי עשה את זה?"
"הכול בידיים שלך, הכול בידיים שלך," אמר.
אדילין ניסתה לחבקו בשנית, שוב ללא הועיל. היא צעקה, "אבא, אבא, המלך, תתעורר." היא כיסתה את עיניה, והסיטה את ידה לאחר ששמעה עוד דפיקה על מחיצת הזכוכית שבספרייה. היא הביטה וראתה את דיימוּן חוזר על מאמציו לעבור דרך המחיצה. שוב החל דפדוף בספר השחור, ומיד נעצר על עמוד שהכיל לחשי קסמים. ליד כל לחש הייתה תמונה קטנה שבלטה מתוך דפי הספר. הכותרת, שאותיותיה הורכבו מחרבות קטנות, אמרה "אדילין, מתחילים כאן." אדילין הבינה שהמלך וממלכתה טונדון נמצאים בסכנה. שמישהו עם יכולות קסם גבוהות מאיים על הממלכה שהיא הופקדה לשמור עליה בהוראת המלך. היא רוותה מעט נחת כשנזכרה שפעלה לפי צו המלך והספיקה לכתוב עם הנוצה ביומנה את לחשי הקסמים שלמדה מהספרים שהורשתה לעיין בהם בספרייה. היא הבינה שלמידת לחשי הקסמים מתוך הספר השחור נועדה להכין אותה למלחמה מול הרשע שמנסה להשתלט על הממלכה. היא גם הבינה שהמלכה סרינה ובתה רונאטה הצטרפו לרוחות הרפאים, כוחות הרשע.
אדילין עיינה ברשימת הלחשים שבספר השחור. הלחש הראשון, שהיה כתוב באותיות אדומות, היה "הש גולומוס, כוח האבן." בעמוד השני, במקביל ללחש, הייתה אבן קטנה בולטת. אדילין נגעה באבן ובן רגע עברה לחצר בוצית עגולה שמסביבה סוסים ועליהם רכובים אבירים. האבירים עטו שריון מברזל מבריק, וקסדות עם שני פתחים, לעיניים ולפה, כיסו את ראשיהם. הם עטו כפפות ממתכת, וכל אחד מהם החזיק חרב עם להב רחב וארוך ביד ימין, ומגן שחור עגול ביד שמאל. הסוסים החלו להסתובב סביב אדילין. היא ניסתה להגן על עצמה באמצעות הקסמים שלמדה, אך הם לא עזרו לה. הסוסים צמצמו את המעגל והתקרבו אליה. היא ראתה שמאחורי המעגל יש קיר מאבן עתיקה. היא נזכרה בלחש וצעקה בקול רם "הש גולומוס!" אבל דבר לא קרה. שוב, "הש גולומוס!" וכלום. אחד האבירים הורה לסוסו לדהור לעברה. הוא תפס את חרבו והסוס פצח במרוצה. אדילין ניסתה שוב להתגונן בעזרת הקסמים, אך דבר לא השתנה. היא נשכבה בבוץ והסוס עבר מעליה. באותו רגע שמעה קול מצלצל בראשה, קול המלך, "התחילי להאמין." אדילין נעמדה על רגליה, התנשפה מעט ועצמה את עיניה. היא התחילה לחשוב על כוחותיה הפנימיים, ואט אט נרגעה וכבר לא שמעה את הסוסים המתנשפים. היא פקחה את עיניה, שלחה מבט זועף למרחק ונשמה עמוק לתוך ריאותיה. היא הניפה את ידיה בכעס וצעקתה הדהדה במרחב, "הש גולומוס!" הקיר שמאחורי הסוסים החל להתפורר. אבנים החלו לעלות מעלה ונעצרו מטרים ספורים מעל ראשי האבירים. אדילין אגרפה את ידיה בחוזקה והורידה אותן מטה, והאבנים נפלו על האבירים. הסוסים זעקו בבהלה והאבירים נפלו מגבם ונעלמו כשנגעו בקרקע. אדילין המשיכה במתקפת האבן עד שנותרה לבד בחצר. עשבים ירוקים צמחו סביבה יחד עם פרחים צהובים ואדומים. היא שחררה את אגרופיה ונרגעה. "תודה אבא," אמרה כשחזרה לספרייה ומצאה את הספר השחור פתוח על השולחן.
"אני צריכה ללמוד עוד קסמים," אמרה חרש.
אדילין בהתה במשך כמה דקות בלחשי הקסמים. היא ידעה שיש לה רק מעט זמן עד השקיעה, והחליטה לבחור את הקסמים בקפידה. היא דמיינה את ממלכתה, את שלוש המצודות, את הדרך המחברת בין טירות, יערות, נהר ובעלי חיים. היא הזיזה שוב את האצבע המורה על גבי הרשימה ועצרה בלחש "הש גוטוס, כוח הזאב", שלצידו צורה של זאב קטן. היא עצמה את עיניה ונגעה בזאב. כעבור כמה רגעים פקחה אותן ומצאה עצמה בתוך יער צפוף. היער היה חשוך וקרני השמש בצבצו מבין ענפי העצים הגבוהים. שביל צר המוביל לבית עץ קטן נגלה לנגד עיניה. היא צעדה לכיוון הבית, ופגשה באישה זקנה שישבה בכניסה, אוחזת מגל בידה ומסדרת אלומות קש יבש. אדילין התקרבה לאישה וצמא עז פקד אותה. היא ניסתה לדבר עם האישה ולבקש מים, אך גרונה היה ניחר והיא לא יכלה להוציא מילה מפיה. הצמא התחזק ואדילין החלה להרגיש חנוקה. היא תפסה את האישה בכתפיה וניסתה להסביר לה שהיא נחנקת וצמאה. האישה חייכה והתרחקה ממנה. לפתע גבהה האישה וצחקה בקול רם. היא צעקה שתי מילים לא ברורות, "הש קולומוס". תחושת המחנק של אדילין גברה. היא כרעה על ברכיה והניחה את שתי ידיה על אחת האלומות שלפניה. האלומה החלה להישרף. אדילין התרחקה לאחור ונשכבה. האישה כבר הייתה בגובה העצים. היא עטתה גלימה שחורה ארוכה, וידיה הפכו לענפים יבשים. שוב היא קראה, "הש קולומוס!" אדילין נזכרה שזהו לחש לכוח הצמא, והבינה שעליה לנטרל את הקסם במים.
אדילין שמעה רעש מתקרב מכיוון היער, וידעה שזה לא מבשר טובות. לאחר שצברה כוח, הצליחה לעמוד על רגליה. היא עצמה את עיניה, הושיטה את ידה ואמרה, "הש קודומוס," הלחש של כוחות המים שהכירה. מעיין פרץ מתוך האדמה ומים זרמו ממנו בעוצמה. אדילין נשכבה ליד המעיין ושתתה עד לרוויה. היא קמה והביטה ביער, והרעש כבר נשמע קרוב מאוד. ענפי העצים התנועעו, וחלקם ניתקו והתפזרו באוויר. היא אגרפה את שתי ידיה וחיכתה. "גומוטים," אמרה כשהופיעו מולה החיות הענקיות. הגומוט הוא בעל חיים גדול עם שני ראשים של אריה. הוא יכול לדבר בשפת הקוסמים. כפותיו הקדמיות דומות לכפות ידיים אנושיות, ובכל אחת מהן שש אצבעות עם טפרים ארוכים. הגוף של הגומוט עגול, ושלושה להבים רחבים מחוברים לגבו. להקת הגומוטים עמדה מול אדילין וחיכתה לפקודתה של האישה הזקנה.
"העבירי אליי את חרבך וגלי לי את סודות הממלכה," אמרה האישה כשהלהקה התהדקה סביב אדילין.
"תני לי לטעום את הבשר שלה," אמר מנהיג הלהקה, ריר נוזל מפיו החושף שיניים חדות.
רק לאחר בקשתה של האישה הבינה אדילין שלגבה יש נדן מעור ובתוכו חרב. הנדן היה קשור בחוט סביב כתפה ומותנה. היא שלפה את חרבה הרחבה מהנדן וחייכה כשראתה את סמל הממלכה מוטבע עליו. היא נזכרה כיצד השר שטרונקיל לימד אותה להשתמש בחרב, והתענגה על זכר הרגעים שבהם התאמנה בלחימה על הגבעות הירוקות שמאחורי מצודת הממלכה. לרגע פקדו אותה געגועים. היא הידקה את אחיזתה בידית. "תצטרכי להילחם כדי להשיג את החרב," אמרה לאישה.
"אכלו אותה," צעקה האישה לעבר מנהיג להקת הגומוטים.
המנהיג תקף ראשון. הוא קפץ לעבר אדילין, והיא קפצה מעליו ופגעה בלהבים שעל גבו. היא נפלה והתגלגלה על האדמה. שני גומוטים קפצו עליה והיא נלחמה בהם בעזרת החרב, אבל אחד מהם הצליח לנעוץ את טפריו בכתפה השמאלית. היא צרחה מכאב אך קמה במהירות. הגומוט ליקק את הדם שעל טפריו ותקף שוב. הפעם הצליחה אדילין לנעוץ את חרבה בתוך עינו השמאלית שבראשו השמאלי. הגומוט התרחק. הלהקה הידקה את המעגל סביבה עוד יותר. אדילין עצמה את עיניה והעבירה את החרב ליד שמאל. היא הרימה את אגרופה הימני מעלה וצעקה בכל כוחה: "הש גוטוס!" יללות זאבים נשמעו מכל עבר. זאבה לבנה ענקית קפצה מעל להקת הגומוטים ועמדה ליד אדילין.
"אני מקווה שאת מחזיקה מעמד," אמרה הזאבה.
"הם תוקפים מכל עבר."
"איך הכתף?"
"אני עוד חיה," אמרה אדילין.
הזאבה הרימה את ראשה וקול יללתה החזק מילא את היער. להקה גדולה של זאבים אפורים קפצה מעל הגומוטים ונעמדה ליד אדילין והזאבה הלבנה.
"תהרגו אותם, תתענגו על בשרם," צעקה האישה.
להקת הגומוטים החלה לתקוף. הזאבים השיבו מלחמה שערה וקולות של נשיכות ויללות נישאו באוויר. מנהיג הלהקה תקף את אדילין. היא נלחמה בכל הכוח. הוא ניסה לנשוך אותה באחד מפיותיו בזמן שנפלה על גבה, אך היא נעצה את חרבה בתוך פיו. הגומוט חזר לאחור כשהחרב עדיין נעוצה בפיו, ונאנח בכאב עד שראשו נוטרל. הוא תקף אותה שוב. אדילין הוציאה את החרב וכשהיא צועקת בקול רם נעצה אותה בעין של ראשו השני. היא דילגה מעליו בקפיצה. המנהיג נעמד לכמה רגעים, ואחר נפל, מתבוסס בדמו.
"אדילין!" צעקה הזאבה הלבנה במרוצתה לעברה. אדילין קפצה באוויר ונחתה על גבה של הזאבה. הזאבה קפצה והגיעה עד לגובה ראשה של האישה. אדילין הרימה את ידה ובאבחת חרב חתכה את הראש, והוא הפך לכדור אש והסתובב באוויר. "אני אנקום… אני אנקום…" צעק הראש ונעלם. גופה של האישה נהיה לאפר והתפזר ברוח. הגומוטים שנשארו התפזרו בריצה לתוך היער.
"שמרי על הממלכה. קראי לנו כשצריך," אמרה הזאבה לאדילין ונעלמה יחד עם הלהקה במעבה היער.
אדילין פקחה את עיניה ושוב נחשף לפניה הספר השחור על שולחן הספרייה. "זה אמיתי," אמרה כשנגעה בכתפה השמאלית וחשה בכאב.
"בוודאי שזה אמיתי," אמר המלך.
אדילין חשה הקלה וחיוך הופיע על פניה למשמע קולו של אביה. הספר השחור נסגר. שעון הממלכה עף מעל למדפים ונעמד מעל לספר השחור, מחייך כהרגלו. "אנחנו עוצרים את הזמן… אנחנו עוצרים את הזמן…" שרו שני המחוגים.
"יש לנו מעט זמן, אדילין," אמר המלך, "את צריכה להבין."
"מה להבין?"
"ממלכתך בסכנה. ממלכתנו, אדומון, בסכנה."
אדילין תהתה באשר לפשר האמירה. הידיעה שגם ממלכת אדומון בסכנה הפחידה אותה מאוד.
המלך ביקש מאדילין להצטרף אליו. הם עברו דרך חדר האוכל ועלו במדרגות המובילות לחדר המלך, כשאדילין אוחזת בידו הימנית ודיימוּן מתעופף בעקבותיהם. הדלת הופיעה ונפתחה. הם נכנסו לחדר והדלת נטרקה במהירות, מותירה את דיימוּן בחוץ. חדר המלך היה מפואר. מיטת זהב ענקית ניצבה במרכזו, מוקפת וילון לבן שהתנופף ברוח שהגיעה מהחלון. מול המיטה היה שולחן פינתי שעליו הונחו שני פמוטים שבהם נרות דולקים. הספר המוזהב הונח בין שני הפמוטים, עטוף בפיסת הבד השחורה. בפינה הנגדית עמד פסלו של אל הקוסמים. מעל המיטה הייתה כיפה מוזהבת עם ציורים מרהיבים, שנרות התעופפו בסמוך לה והאירו אותה.
המלך עמד מול החלון ופרש את ידיו לצדדים. הוא צעק "מול קאטורן!" אדילין הופתעה מכך שאמר את שמו של אל הקוסמים כחלק מלחש קסמים. "זכרי את הלחש הזה, 'מול קאטורן', הוא יעביר אותך בין הממלכות," אמר המלך. החלון נסגר ואט אט החל להיעלם, ובמקומו הופיעה דלת עץ גדולה שדמות קאטורן מוטבעת על כל אחת מכנפיה. ידיותיה היו עגולות ועשויות זהב, והיה בהן חריץ למפתח. המלך הסיר שרשרת שהקיפה את צווארו ומפתח שחור תלוי בה. זו הייתה הפעם הראשונה שאדילין נחשפה לקיומה של השרשרת. המלך החזיק את ידיה של אדילין ואז הניח בהן את המפתח ולחץ עליהן חזק. "אדילין, הכול תלוי בך," אמר. היא הבינה שמשא כבד מוטל על כתפיה, ופחדה מאוד. "פתחי את הדלת," ביקש המלך. אדילין התקרבה לעבר הדלת והכניסה את המפתח לתוך חריץ המנעול. "עכשיו תוציאי את המפתח ושימי את השרשרת סביב צווארך, אדילין. שמרי טוב על המפתח," אמר המלך. אדילין עשתה כבקשתו. אור לבן חזק יצא מהחריץ, והדלת החלה להיפתח לאט.
אדילין נדהמה לגלות שהיא והמלך עומדים על גבה של ציפור ענקית. הציפור הייתה לבנה עם עיניים שחורות וכתר מוזהב לראשה. בזנבה היו חמש נוצות רחבות וארוכות בצבע לבן-אפור, האמצעית ארוכה יותר מהשאר ומגולגלת כלפי מעלה. "ציפור הממלכה," אמרה אדילין ונזכרה שאמה סיפרה לה עליה. הציפור עפה בין העננים, ורוח חזקה הכתה בה. המלך החזיק במקל עם הכדור השחור, וגלימתו התנופפה לאחור עם הרוח. הציפור צנחה במהירות לעבר האדמה. מראה מרהיב נגלה לנגד עיניהם. השדות הירוקים נמלאו פריחה. קבוצת סוסים רצה על הגבעות. הרים מושלגים בהקו בלובנם. הם עברו מעל לנהר שגשר מעץ עם חבלים בצדדיו חיבר בין שתי גדותיו. מצודה ענקית מוקפת ביערות ובחומת אבן גבוהה הופיעה לפניהם. בראש המגדל הגבוה של המצודה הונף דגל ובו משולש צהוב עם חרב כתומה באמצע, שנחתכה במקל קוסמים כך שנוצרה צורת איקס (X) שמעליה נוצה. "ממלכת טונדון," לחשה אדילין, והציפור נחתה בחצר מול המבואה של מצודת העיר טנור.
טנור הייתה העיר המזרחית של ממלכת טונדון. המצודה של העיר הייתה עשויה מאבן בצבע חום-שחור וכללה שלושה אגפים מחוברים זה לזה שיצרו חצי גורן. בצד השני היה בניין נפרד שהתנוסס ממנו מגדל עגול וגבוה הבנוי מאבן אדומה. מן המגדל יצאו מרפסות רבות עם מעקי אבן, ופירמידה התנוססה מעל ראשו. ממרכז המגדל יצאה מרפסת שהתחברה לשלושת אגפי המצודה בעזרת גשר עץ. בכניסה למצודה היו חמש מדרגות באורך של כמה מטרים, ומשני צידיהן פסלים של בעלי חיים שונים. המדרגות הובילו למבואה מרווחת עם רצפת פסיפס צבעוני. דלת הכניסה העשויה מעץ הייתה פתוחה, ושני שומרים במדי הממלכה עמדו בכניסה. הם קיבלו את פני הבאים בקידה. מאחורי הדלת היה אולם רחב ידיים עם עמודי שיש ורצפות פסיפס. במרכז האולם היה שולחן ארוך עם כיסאות אדומים ומסגרת זהובה. בראש השולחן היו שני כיסאות נוספים עם מסגרת מוזהבת וסמל הממלכה. במרכז השולחן עמד פמוט גדול עם נרות דולקים, וארבעה פמוטים נוספים נתלו באוויר מעל לארבע פינות השולחן. השר שטרונקיל והיועץ גנדול עמדו ליד שני הכיסאות הקרובים למושב המלך ובתו. אדילין הופתעה מנוכחותם באולם. ליד השר עמד גוטיר, מדריך הממלכה. גוטיר היה לוחם צעיר שהמלך מינה לקוסם מדריך וגנרל בצבא ממלכת טונדון. על פי הוראת המלך הוא היה כפוף להנחיותיה של אדילין, למרות החברות הטובה ביניהם מאז שהיו צעירים. גוטיר היה בחור גבוה עם עיניים ירוקות ושיער בהיר. הוא לבש חולצה אפורה עם כפתורים שחורים גדולים ומעליה אפודה, וכן מכנס שהתרחב באזור המותן והיה צר למטה והסתיר מעט את גרביו החומות. הוא נעל נעליים שחורות ועטה כפפה שחורה עם סמל הממלכה ביד ימין, שבעזרתה יכול היה לבצע קסמים מן הספרים המותרים לו. הספר השחור לא נמנה עימם. בעלי הכפפה השחורה היו בנוסף להיותם קוסמים גם חיילים בעלי דרגות גבוהות בצבא המלך ויכלו, בעזרת הכפפה השחורה, להעניק כוחות קסם לחרב בזמן לחימה. נדן עור היה תלוי על גבו של גוטיר, ובתוכו חרב רחבה עם ידית אחיזה ארוכה. למרות הפחד שפקד אותה, חייכה אדילין למראה בגדיו. גוטיר הצליח לראות את חיוכה הנסתר.
"אדוני המלך," אמרו השר והיועץ, קדים בפניו.
המלך הושיט את ידו ואחז בידה של אדילין והם התקרבו לשולחן. "שבי בתי," אמר.
"אבא, אני מפחדת."
"יש לך ממה לפחד," אמר היועץ.
"הכול בסדר," אמר המלך ושלח מבט כועס לעבר היועץ.
"אני מתנצל כבודו," אמר היועץ והרים את ברדס גלימתו השחורה מעל לראשו.
המלך ובתו התיישבו במקומם, והמלך הזמין את כולם לשבת.
"התחל," פקד המלך על השר שטרונקיל.
השר הניח מפה של טונדון על השולחן. על המפה היה מטבע שחור. השר ליטף את זקנו הארוך בידו הימנית, ולאחר מכן הרים את ידו השמאלית והחל לשלוט בתנועת המטבע על המפה. הוא העביר אותו לעבר טנור, העיר המזרחית. תמונה של פרשים וחיילים התקרבה לכיוון תמונת המצודה. "מכאן נתחיל להתארגן לתקיפה כדי לשחרר את המקומות הכבושים," אמר.
"למה, מה קרה?" שאלה אדילין והביטה במלך.
"לפני שבוע ימים התחיל קרב בין הטוב לרע, בין כוחות הקסם הטוב שבשליטת הממלכה לבין המורדים שבשליטת כוחות הרשע ומנהיג רוחות הרפאים."
"מה אנחנו יודעים על הבוגד?" שאל המלך.
"פניו טרם נחשפו. אנו יודעים שהוא הגיע מחוץ לממלכת טונדון, כוחות קסם מראים שהוא עבר דרך ממלכת אדומון. הוא מקבל תמיכה וסיוע מקוסמים חזקים מממלכת אדומון. הם מייצרים מעגל של כוחות רשע שבעזרתם יוכלו להשתלט על כוחות הקסם של הממלכות כולן, ואז להשתלט על ממלכת אדומון. כוחות הרשע וכוחות של קוסמים בוגדים התכנסו סביב מנהיג רוחות הרפאים. זה התחיל במלחמות קטנות בממלכת טונדון, שהפכו במהרה למלחמת אזרחים ששיסעה את הממלכה. כוחות הרשע התאספו ופצחו במלחמה על שליטה בארצות. לרשע יש רצון בלתי מרוסן להיות מלך הממלכות של כוחות הקסם. הוא בחר להתחיל בממלכת טונדון."
"אז זה לא היה חלום?" שאלה אדילין ונזכרה ביער השרוף ובממלכה שעלתה באש כשנגעה בכרכרה שבספר השחור. היא זכרה כיצד המלך נהיה אדם זקן. "זה היה… זה היה מפחיד… היער… אתה…"
"את ראית את מה שהיית אמורה לראות," קטע אותה המלך.
"אבל ראיתי אותך סובל. אתה… ראיתי…"
"את ראית את מה שהיית אמורה לראות," אמר המלך בשנית.
"אבל, למה בחרו בממלכה הזו?" שאלה.
"הם רצו לכבוש את הממלכה לפני שתהיי מלכה," אמר גוטיר והמשיך, "אני הייתי המדריך שהתחיל להכין את הממלכה לקבל את המלכה בפקודת המלך. כוח שהגיע מהממלכה הראשית, אדומון, הצליח לגייס צבא של אלפי לוחמים מיומנים. הם גייסו גם את כוח היער."
"כוח היער?" תמהה אדילין.
"כן, כוחם של הגומוטים."
אדילין נבהלה. "גומו… ההם… הם תקפו אותי, אבל…"
"את ראית את מה שהיית אמורה לראות," חזר המלך ואמר, קוטע את דבריה. אדילין הבינה.
"הם הצליחו להרוג את כוחות היער המערבי. הם גייסו קסמים מן הספר השחור וכבשו את העיר המערבית טורוס. הם סגרו את שערי העיר בחומה שנושקת לעננים והמליכו שם את כוח הרשע," אמר גוטיר.
"אבל איך הגיעו אל הספר השחור?" תהתה אדילין.
"כוחות הרשע שוכנים בממלכת אדומון. הבוגדים בממלכת אדומון נותנים להם את לחשי הקסם ומצליחים להפעיל אותם," אמר המלך והמשיך, "אני אצטרך לפתוח את הספר המוזהב כדי להפעיל כוחות נגד הרשע. דבר לא בטוח במלחמה הזו. צבא גדול כבר נמצא בטורוס. הוא מלא בכוחות רשע גדולים. הוא מנוהל על ידי כוחות בלתי נראים, אדילין. את צריכה להתחיל את מסעך ולהציל את הממלכה. עלייך להמשיך לקרוא בספר השחור. עלייך ללמוד את כוחו של הטוב. לא לשכוח, עלייך לכתוב הכול ביומנך בעזרת הנוצה. הספר המוזהב הוא בעל כוחות לשמירה על מורשת הקוסמים. הוא לא נועד ללמדנו לתקוף, אבל כוחות אדירים יכולים לעבור דרך הקסמים שהוא מכיל. אני חייב לשמור עליו הרחק מכוחות הרשע. עלינו גם לשמור על החרב של המלך טונוסו."
"החרב?" נבהלה אדילין.
"כן, החרב עלולה להיות בסכנה."
אדילין נזכרה בחרבו של המלך טונוסו, שברשות אביה. היא פחדה מהרעיון שהחרב והספר המוזהב יפלו לידי הרשע. היא הבינה שעליה למהר ולחזק את כוחות הקסם הטובים ולקרוא בספר השחור כדי ללמוד לחשי קסמים נוספים.
להבות נראו על המפה באזור של טורוס. "כוח הרשע גדל," אמר השר.
"אני חייבת לחזור לספרייה," אמרה אדילין.
"את צריכה ללמוד מן הספר השחור שבספריית ממלכת אדומון ולחזור לעיר טנור במהירות, אדילין. הכוחות יהיו רק בידיים שלך. רק לך יש את הכוחות שכתבת ביומן," אמר השר שטרונקיל.
"היומן… היומן… אני זוכרת היטב," אמרה.
עגלה עם בקבוק יין וחמישה ספלי עץ עם ידית מוזהבת נכנסה לחדר. הספלים פוזרו והבקבוק מזג את המשקה לכל הנוכחים. "נשתה יין ונקווה להצלחה במלחמה," אמר היועץ גנדול. הם הרימו את הספלים וגוטיר אמר: "לחיי הניצחון על הרשע." המלך עמד לשתות, כשלפתע ראה צפרדע מבצבצת מספלו. הצפרדע הייתה קטנה וירוקה. היו לה עיניים שחורות וכתר אדום על ראשה. המלך שמט מידיו את הספל. הוא קם וחזר כמה צעדים לאחור. "הצפרדע של כוחות הרשע, הספר המוזהב בסכנה, הצפרדע מבשרת שהספר בסכנה, אנחנו בסכנה, מנהיג רוחות הרפאים, מנהיגם של כוחות הרשע שלח את הצפרדע… הצפרדע מעבירה כוח של רשעים… הצפרדע… הוא שלח אותה…" החל המלך לצעוק, ואז עצר. הוא הניח את ידיו על ראשו וזעק מכאב. שיערו החל להאפיר וזקן לבן כיסה את פניו. עיניו נהיו לבנות והקשתית נעלמה. ציפורניו החלו לצמוח ורגליו כבר לא הצליחו להחזיק אותו. "הספר המוזהב," אמר שוב בקול חנוק. צחוקו הרם של היועץ גנדול עלה מן החדר.
"היועץ גנדול? זה אתה?" אדילין צרחה והפעילה כוחות קסם על היועץ בעזרת ידיה. היועץ המשיך לצחוק. "כוחי גדול משלך. הממלכה תהיה בשליטתנו," אמר ונעמד על רגליו. נחשים עלו לפתע מכתפו, פתחו את פיותיהם ותקפו את אדילין.
אדילין ניסתה שוב להפעיל כוחות יחד עם השר שטרונקיל, ללא הצלחה. "בוגד!" צעק השר. היועץ צחק שוב והשתמש בשתי ידיו כדי להפעיל כוחות קסם כנגד השר שטרונקיל. להבה לבנה פגעה בחזהו של השר והוא עף למרחק והתנגש בקיר.
"השר שטרונקיל!" צעקה אדילין. היא פנתה לעבר היועץ, לקחה נשימה עמוקה ואמרה, "הש מונומוס", הלחש של כוח האש. כדור אש הופיע בידיה ובתנועה מהירה היא השליכה אותו לעבר היועץ. היועץ ניסה לעצור את הכדור בכוחות הקסם אך לא הספיק. הכדור פגע בחזהו והוא נפל לאחור. הנחשים חזרו לתוך כתפיו. עגלה רתומה לשמונה סוסים נכנסה מתוך החלון. בקדמתה עמדה המלכה סרינה, כובע שחור עם קרניים מכסה את שיערה. היא אחזה ברצועת העגלה בידה השמאלית ובשוט שחור שזור חוטים בידה הימנית. רונאטה ישבה לידה וחיבקה את הספר המוזהב העטוף בפיסת הבד השחורה. העגלה דילגה מעל למלך והמלכה תפסה אותו עם השוט והעבירה אותו לאחורי העגלה. היועץ קם וקפץ גם הוא לתוך העגלה. אדילין ניסתה לעצור אותה. גוטיר הצטרף אליה כשהוא מחזיק בימינו את חרבו. שניהם משכו את העגלה בכל הכוח, אך העגלה הצליחה לעבור דרך הקיר ונעלמה.
"אדילין," צעק השר שטרונקיל.
"השר שטרונקיל… אתה בסדר?" אדילין חשה אליו יחד עם גוטיר.
"אני בסדר," הוא נאנח כשידו על חזהו. "את חייבת לחזור לממלכה ולהמשיך בקריאת הספר השחור. יש לך זמן עד לשקיעה. המסע שלך מתחיל מחר."
"אבל המלך…" אמרה אדילין והתכוונה לרוץ לעבר הדלת.
"הוא יהיה בסדר, הם לא יכולים לפגוע בו, למרות שהספר המוזהב ברשותם," אמר השר.
"אבל אנחנו חייבים לעזור לו," אמרה אדילין והחלה לבכות.
"אנחנו נעזור לו כשהזמן יתאים. עלינו למהר, כוחות הרשע נמצאים יחד עם המלכה. היא תרצה להשתלט על המלך ולקחת ממנו את כוחות הספר המוזהב. היא בטח מתכננת להשתלט על החרב של המלך טונוסו. חייבים למהר, אדילין. צבא הרשע מתארגן. חייבים להתחיל את המסע ולגייס את צבא ממלכת טונדון."
"אבל… אבא שלי…"
"הוא יהיה בסדר. ציפור הממלכה מחכה לך בחוץ. מהר… אדילין… מהר."
אדילין רצה לעבר הדלת וראתה ששומריה התאבנו.
הציפור עמדה במרכז החצר. אדילין קפצה על גבה והורתה לה לעוף מהר. הציפור עפה לגובה רב ובמהירות לכיוון הממלכה. עד מהרה החלה הציפור להנמיך עוף בדרכה לדלת של חדר המלך, אך עשן סמיך יצא מתוך הדלת, והיא נחתה בגינה. אדילין רצה אל הדלת הראשית ואז לחדר האוכל הממלכתי. הדלת בקצה המדרגות הייתה עדיין במקומה. היא רצה במעלה המדרגות ופתחה את הדלת. הלהבות כילו הכול. אדילין פסעה לאחור, אמרה "הש קודומוס" והושיטה את ידיה. מים נשפכו מכפותיה וכיבו את האש שנותרה. הספר המוזהב לא היה במקומו. נותרו שם רק שני פמוטים שחורים מעשן.
אדילין שמעה שיעול קל ליד הדלת. היא התקרבה לפסל שעמד משמאלה ומצאה את דיימוּן שוכב על הרצפה ומשתעל. "דיימוּן!" צרחה ורצה לעברו. היא חיבקה אותו, כולו שחור.
"אני מתנצל אדילין, לא יכולתי לעצור אותה."
"מתוק שלי… אתה בסדר," אדילין חיבקה אותו והם ירדו במדרגות. "בוא, חייבים למהר," אמרה ורצה לעבר הספרייה.
כשנכנסה לספרייה מצאה את הספר השחור מונח על השולחן. השעון חייך בבואה, עשה שני סיבובים באוויר ונעמד על אחד המדפים. היא עברה מאחורי השולחן והתיישבה על הכיסא. הספר השחור החל להעביר דפים ונעצר שוב בעמוד המכיל לחשי קסמים. היא העבירה על פניו את אצבעה המורה ועצרה ליד הלחש "הש קונדורוס", שלצידו ציפור קטנה. היא נגעה בציפור ובן רגע הייתה באוויר בגובה העננים והחלה ליפול מטה. היא צעקה "הש קונדורוס!" אך דבר לא קרה. היא המשיכה בנפילתה. היא נזכרה באמה ובקסם שבעזרתו היא יכולה לתקשר בכוח המחשבה עם ציפור הממלכה. היא עצמה עיניה וקראה לציפור במחשבתה. טפרים ענקיים של ציפור אחזו בה. היא הרימה את מבטה וראתה את ציפור הממלכה מביטה בה במבט נוקב. "תאמיני ביכולות של הציפורים…" אמרה הציפור, "הן יעזרו לך".
"איך אוכל לקרוא להן?" אדילין שאלה. הציפור לא הגיבה. היא נחתה בתוך שדה ירוק, שחררה את אדילין מטפריה ועפה חזרה.
אדילין הסתכלה סביבה ולא הצליחה להבין מה היא אמורה לעשות בתוך שדה ריק. לפתע נשמעו קולות תופים ושופרות מלחמה, ומאות חיילים רכובים על סוסים צבאו על המקום. היא נבהלה וניסתה להשתמש בקסמים שהכירה, אך נכשלה. היא צרחה בכל הכוח, "הש קודומוס!" והושיטה את כפות ידיה קדימה. מים זרמו מהן, אך פגעו רק בחלק קטן מהחיילים. הם התפזרו סביב, אך במהרה הסתדרו בחזרה. החיילים קרבו אליה וכיתרו אותה. אדילין זכרה את הלחש ואת שאמרה לה הציפור. היא עמדה ללא פחד בלב המעגל, הרימה את ידיה וצעקה בכל כוחותיה "הש קונדורוס!" כשאגרופיה מושטים קדימה. שני עננים שחורים התקרבו ממערב וממזרח. הם התחברו יחד מעל לשדה הקרב והחלו לרדת. אדילין הבינה שמה שנראה כעננים הוא למעשה להקות ציפורים. כל ציפור שפגעה באדמה נהפכה לחייל. מאות ציפורים המשיכו לרדת ומילאו את השדה בחיילים. הם החלו לתקוף את חיילי האויב בכל הכוח. הקרב נמשך כמעט שעה, ובסופו נמלטו חיילי הרשע. אדילין הודתה לחיילים שעזרו לה, ולאחר שכל אחד מהם קד קידה קטנה הוא נהפך בחזרה לציפור ועף באוויר. לאחר שעזב החייל האחרון נשמטה הקרקע מתחת לרגליה של אדילין והיא החלה ליפול שוב, עד שהגיעה בחזרה לכיסא שבספרייה.
אדילין החליקה שוב באצבעה על גבי הרשימה והחליטה לעבור לדף הבא, אך לפתע הספר נסגר. הוא התעופף באוויר ונפל על ספל חבית שהיה מונח על השולחן. דפדוף החל בספר, עד שנעצר בעמוד המכיל רשימת לחשים אחרת. אדילין ראתה את הספל ונזכרה באביה. היא הביטה בדיימוּן בעיניים דומעות ואמרה, "זה סימן למשהו." היא הרימה את הספר והניחה אותו בחזרה על השולחן. היא עברה על הרשימה וחיפשה דבר מה שונה, כשלפתע ראתה לחש בשם "הש דומאנוס" ולידו שרשרת קטנה של חרוזים מחליפי צבעים. אור לבן בוהק קרן ממרכז השרשרת ונהפך לצורת חרוט. בתוך החרוט הייתה דמות קטנה של זקן עם שיער שיבה ארוך וחלק וזקן לבן ארוך גם הוא. האיש עטה גלימה אפורה ארוכה והושיט את ידו לעבר אדילין. ידו גדלה ויצאה מתוך החרוט כשכפה פתוחה. אדילין הושיטה את ידה ואחזה בידו של הזקן. היא נמשכה לתוך החרוט ויחד עם הזקן התגלגלה פנימה לתוך תהום. שניהם נפלו בתוך חדר גדול וריק. החדר הואר באמצעות 12 לפידים צהובי להבה שהתעופפו בסמוך לתקרה. החדר היה נקי מחלונות ומדלתות.
"מי אתה?" שאלה את הזקן.
הזקן הביט בה ונראה עייף מאוד. הוא החזיק שוט בידו הימנית, שם את ידו על חזהו ונאנח מכאב.
"מה אנחנו עושים כאן?" צעקה אדילין וחיפשה דרך יציאה.
החדר רעד פתאום, וסדקים נבעו ברצפה. שברי אריחים ואדמה התפזרו בחדר, ולבסוף הגיח ראשו של גרדיוז בצעקה שהחרישה את אוזני אדילין והזקן. "גרדיוז, אנחנו חייבים לצאת מכאן!" צעקה אדילין והמשיכה לחפש אחר יציאה. הגרדיוז הוא בעל חיים גדול ראש עם קרניים חדות, עיניים צהובות ומלוכסנות וקשתית שחורה. בין הקרניים ישנם שני מחושים שבקצותיהם עיניים נוספות. פיו בולט קדימה ומעל הלסת העליונה יש נחיריים מלוכסנים אנכית. הוא בעל שיניים ארוכות וחדות, כאשר העליונות שבהן בולטות מעל הלסת התחתונה. המחצית העליונה של הגוף בנויה ממפרקים, כשלכל מפרק זוג רגליים חדות, והחצי התחתון הוא גוף של עכביש בן שמונה רגליים. הגרדיוז מתנשא לגובה של עשרה מטרים והוא בעל יכולת דיבור. הוא נחשב למפלצת קטלנית שהדרכים היחידות להביסה הן כריתת ראשה או שימוש בקסמים מתקדמים ביותר.
הוא הביט לעבר אדילין ואמר בקול צרוד, "לא ידעתי שאיהנה מהבשר הטרי ביותר של משפחת המלוכה."
אדילין הושיטה יד אחורנית אך לא מצאה חרב על גבה. "הש מארונוס!" צעקה, וחרב ארוכה עם להב רחב הופיעה בידה.
"אולי אתחיל עם בשרו של הזקן," המשיך הגרדיוז, כשכל גופו כבר מחוץ לאדמה.
"תתרחק מכאן," צעק הזקן והכה בשוט. הגרדיוז חזר במהירות. הזקן פספס.
אדילין תפסה את ידו של הזקן והתרחקה לכיוון עמוד עגול שניצב באחת מפינות החדר. היא ביקשה מהזקן להישאר מאחורי העמוד. היא החזיקה את החרב בשתי ידיה ונשענה על העמוד. "רק תן לי את הכוח. קאטורן, תן לי את כוחו של הקסם," לחשה.
"הכוח בידיי… רק בידיי," אמר הגרדיוז כשראשו מעל אדילין והזקן, וגופו מונח בצידו השני של העמוד.
אדילין שוב אחזה בידו של הזקן ופתחה במרוצה לכיוון הצד השני של החדר. הגרדיוז צחק בקול רם. "אין לכם לאן ללכת," אמר. הוא עמד מולם בצד השני של החדר וזרק לעברם את רגליו בזו אחר זו. הרגליים הסתובבו בחדר סביב עצמן. אדילין והזקן שכבו על האדמה. "תישאר למטה," אמרה אדילין לזקן ונעמדה על רגליה. רגל של הגרדיוז פגעה ברגלה השמאלית. היא נפלה על גבה אך חיש מהר התרוממה. היא ראתה טיפות דם על הרצפה. רגלי הגרדיוז חזרו והתחברו לגופו. אדילין כרעה על ברכה השמאלית ונאנקה מכאב. היא קיוותה לעזרה. באותו רגע נזכרה בגוטיר ורצתה נואשות שהוא יילחם לצידה בגרדיוז. היא קמה חזרה והחזיקה שוב בחרב בשתי ידיה. זוג רגליים של הגרדיוז התקרבו אליה משני הצדדים. היא הצליחה לחתוך עם החרב רגל אחת, אך החמיצה את השנייה. הרגל הסתובבה מאחוריה והתחברה שוב לגרדיוז.
הזקן עמד על רגליו, "הפעילי את כוח הקסם עליי," צעק, "הש דומאנוס, כוח הגיל." אדילין הרימה את חרבה וצעקה בחוזקה: "הש דומאנוס!" שער השיבה של הזקן החל להאפיר לאט ועד מהרה השחיר. זקנו הלבן הארוך התקצר ונצבע אף הוא שחור. אור חזק בהק ממנו, ובגדיו הפכו לבגדי גנרל ממלכתיים. הוא החזיק חרב ארוכה עם ידית גדולה בצורת צלב. הוא שילב את שתי ידיו בידית האחיזה והביט לעבר הגרדיוז. "נסיכתי, אני עומד לרשותך," אמר. אדילין והגנרל רצו לעבר הגרדיוז והחלו להילחם בו. שניהם היכו יחד את ראשו וכרתו את שני מחושיו. הגרדיוס נסוג כמה צעדים לאחור. "אנחנו עוד ניפגש, אני עוד אנקום," צעק ונכנס חזרה לתוך האדמה.
"תודה רבה לך, גנרל," אמרה אדילין. הגנרל חייך וקד קידה קטנה. פתח גדול נפער באחד הקירות והגנרל רץ החוצה דרכו. אדילין קראה לו, ואז מצאה עצמה שוב בתוך הספרייה.
"סוף סוף התעוררת," אמר דיימוּן, ששכב ליד הספר השחור ושיחק בזנבו.
"דיימוּן, הצלחת לעבור את המחיצה?"
"כן, אחרי שהספר נסגר."
הספר השחור אכן היה סגור, ואור שמש כתום נכנס מבעד לחלון. "שקיעה," אמרה אדילין.
הספר התרומם מעלה ופנה למדפים.
"בוא אחריי," אמרה לדיימוּן, ורצה לכיוון חדרה.
אדילין התיישבה מאחורי השולחן ופתחה את יומנה. היא פתחה את המגירה באמצעות המפתח שלצווארה. הנוצה פקחה את עיניה וקפצה לידה. אדילין דפדפה ביומן האדום ועצרה בעמוד 6. היא החלה לרשום את כל הקסמים שלמדה ואת הדרכים להשתמש בהם. "הש דומאנוס, כוח הגיל…" מלמלה חרש אחרי כשעה של כתיבה, וסגרה את היומן.
"דיימוּן, מה אתה עושה?" שאלה כשראתה אותו נושא מזוודה קטנה.
"אני בא איתך, נסיכתי… מלכתי… יקירתי… רגע, רגע… יקירתי…" אמר.
אדילין חייכה. "אני אוהבת אותך דיימוּן, אתה תמיד לצידי, אשמור עליך תמיד."
דיימוּן ניסה לעוף עם המזוודה, אך היא הייתה כבדה. היא נשמטה מידיו והוא נשכב עליה.
שוב, חיוך.
אדילין הכניסה את הנוצה לכיס הפנימי של גלימתה ונעלה את המגירה. היא ענדה שוב את השרשרת שאליה חובר המפתח, וחיבקה את היומן האדום. היא חשה שכוחות עצומים ממלאים את ליבה, והבינה שכוחות קסם עברו אליה. "בוא אחריי," אמרה לדיימוּן ורצה למטה.
היא נכנסה שוב לספרייה ואז עברה לחדר הריק. "מראה!" היא צעקה, והמראה ירדה מהתקרה.
"כן נסיכה, את רוצה לראות איך את נראית?"
"כן, מיד."
עיניה ופיה של המראה נעלמו ואדילין ראתה לראשונה את עצמה כאדם אחר, אדם רציני ובוגר. היא תפסה את היומן ביד שמאל והניעה את ידה הימנית בכף פתוחה ואז באגרוף. היא תרגלה את כל הקסמים שהכירה. "מראה, חזרי למקומך," ציוותה. היא עצמה עיניים לרגע, חייכה ורצה לעבר חדר האוכל הגדול. היא הביטה במדרגות שמובילות לעבר חדר המלך. "אני באה להציל אותך מלכי, אבא."
"אנחנו בהחלט נציל אותו," נשמע קול מאחוריה.
"השר שטרונקיל," הופתעה אדילין והסתובבה.
השר שטרונקיל, גוטיר והשר גומאז עמדו מאחוריה. השר גומאז היה גנרל שהשתתף במלחמות רבות. המלך סמך עליו שיילחם בקרבות בממלכות המזרחיות כאשר צבא מורדים וגומוטים תקפו אותן. הוא היה ידוע בכישוריו לנהל מלחמות, ומפורסם בקרב חייליו בזכות יכולת ירי החץ המדויקת שלו. האגדה סיפרה שהוא ירה חץ מממלכת אדומון ופגע בגומוט בממלכה במזרח.
אדילין חשה הקלה לראותם. "מה אתם עושים פה?"
השר שטרונקיל אמר, "אנו נלווה אותך במסעך. אנחנו חייבים לשמור עלייך בדרך לטונדון."
"אני יכולה לעוף על גבי ציפור הממלכה," אמרה.
"את לא יכולה, מלכתי," אמר השר גומאז.
אדילין הופתעה מכך שכינה אותה "מלכתי".
"אבל, בפעם האחרונה ציפור הממלכה עפה…"
"נכון," קטע אותה השר גומאז, "את צריכה להבין שהפעם זה שונה."
"שונה?"
"אכן שונה. כוחו של הספר השחור אינו עובר דרך דלת המלך ולא בעזרת ציפור הממלכה. כוחות הקסם לא יעברו," אמר.
"אבל הדרך לשם ארוכה." אמרה אדילין, "ארוכה מאוד."
"אני לא רוצה ללכת עד לשם," אמר דיימוּן.
"את חייבת, אדילין. ייקח בערך שבוע עד שנגיע לשם. הצבא מתחיל להתארגן. השארנו חלק מהגנרלים להכין את המחלקות שלהם בטנור, עיר המזרח. הם מחכים לנו. אנו נלווה אותך," אמר השר גומאז.
"מתי יוצאים?" שאלה והתכוננה לרוץ ליציאה.
"לא עכשיו. מחר עם אור ראשון," אמר גוטיר, "אנחנו נחכה בגינה יחד עם הפוקסונים."
"אני אהיה שם," אמרה.
"אדאג שמוקו יאכל טוב הלילה," אמר גוטיר.
אדילין חייכה לעברו ופסעה מעדנות לחדרה.
אור ראשון. שמש כתומה. אדילין יצאה מדלת הכניסה ושני השומרים החוו קידה לעברה.
השרים שטרונקיל וגומאז כבר היו על הפוקסונים. גוטיר תפס שני חבלים של הפוקסון שלו ושל מוקו. הוא מסר לאדילין את החבל הקשור למוקו.
"תודה גוטיר. תודה לכולכם," אמרה אדילין.
היא הניחה אוכף עם כיסים משני צדדיו על גבו של מוקו, וחרב נתלתה בכל צד. היא הביטה ביומנה האדום, חיבקה אותו והכניסה אותו לכיס הימני. היא ליטפה את פניו של מוקו, קפצה על גבו והחזיקה בקרניו. דיימוּן ישב לפניה וחיבק את צווארו של מוקו.
"אנחנו מוכנים, מלכתי," אמר השר גומאז.
ארבעת הפוקסונים רצו בתוך החצר, מותירים מאחוריהם שובל של אבק. הפוקסונים המשיכו במרוצתם לעבר השדות הירוקים וכל תושבי הכפר עמדו בצד ונופפו לשלום עד שנעלמו מעיניהם.
אין עדיין תגובות