"בטקס יום הזיכרון בבסיס פלמחים אני מקשיב לדבריו של מפקד חיל האוויר שמדבר על שרשרת הדורות של אלה אשר שירתו […]
פרולוג בשני חלקים
א. מכוניות מרוץ
מטווח של מטרים ספורים ראיתי אותם רוכנים על מכונית המרוץ ומפרקים את כל ארבעת גלגליה, צוות טכני שעובד כמו מכונה, במהירות עצומה הם מחליפים צמיגים כחלק מריטואל קבוע, כדי לשפר את יכולות הרכב. הם עושים זאת ביעילות שמעולם לא ראיתי כמוה: שלושה אנשים על כל גלגל, אחד מחליף את הבורג האמצעי, שני לוקח את הצמיג הישן ושלישי מצמיד את החדש. הכול מתבצע תוך שניות בזריזות בלתי נתפשת. על זה, יקום וייפול המרוץ. הבטתי בכל זה נפעם ומוקסם. בגלגול אחר, אם לא הייתי טייס, אולי הייתי נהג מכוניות מרוץ.
זה התחיל בסדרה בנטפליקס על מרוצי פורמולה 1. אתה חייב לראות, אמרו לי הנכדים שלי. וצדקו: התיישבתי לראות ולא הצלחתי להתיק עיניים מהמסך. במסך לפניי טסו מכוניות על מסלול במהירות עצומה, מסחררת, של שלוש מאות קילומטר בשעה. בלי להתנגש, ובשליטה מלאה. הבטתי בהשתאות ולא הצלחתי להפסיק, ראיתי ארבע עונות ברצף. מה יש שם שתופס אותי כל כך?
אני טייס, נכון. ניסיוני, בין השאר, גורם לי להעריך את מקצוענותם של אחרים, למשל השותפים למרוץ, הטכנאים והנהגים שמתחקרים את עצמם, לומדים מטעויות ומתקנים כפי שראיתי בסדרה. מקצוענים. גם בחיל האוויר נוהגים כך. אין מה לומר, אני פריק של חוויות אקסטרים. מה גרם לי להיות כזה? איני יודע. עליי להרהר בכך עוד. נדמה לי שחיים שלא נחווים במלוא העוצמה, על הקצה, אינם חיים שראוי לחיות אותם.
ויש עניין נוסף: הייתי חייב לראות את היופי הזה מקרוב, ואם יש משהו שאיני אוהב, זה להשאיר רצונות טובים לא ממומשים, ולכן החלטתי שאסע לתחרות הקרובה שתתקיים בבאקו, אזרביג’אן. ביקשתי מאוה שתצטרף. והיא? המרוץ עצמו לא מעניין אותה אבל היא הסכימה לטייל. לכן קניתי כרטיסי טיסה לשנינו, ולעצמי קניתי כרטיס למרוץ במקום שממנו ניתן לראות אותו היטב.
אזרביג’אן ההררית הפכה לעצמאית אחרי נפילת ברית המועצות. רוב אזרחיה מוסלמים, אבל היא דמוקרטיה חילונית. באקו, העיר שבה התקיימו המרוצים, היא עיר מודרנית יפהפייה, אוה נהנתה להסתובב בה. אני, שהייתי מרוכז במרוץ, נפרדתי ממנה לכמה שעות והלכתי לצפות במרוצים המקדימים, באימון. אחר כך כמובן גם במרוץ עצמו.
חלומותיי יכולים להיות פשוטים מאוד, אגב. אני אוהב לטוס, ומתכוון לטוס כל עוד החוק והגיל יאפשרו לי את הדבר. אני מתרגש מכל טיסה כאילו הייתה זו טיסתי הראשונה, כך גם בחלוף ארבעים וחמש שנים. יום שאיני טס בו הוא בעיניי יום קצת מבוזבז. אני אוהב לטוס, לחוות את החוויה, להביא את הנוסעים ליעדם ובזמן שאני ממתין להם, להכין לעצמי תה צמחים, להתיישב על כיסא מתקפל שיש לי תמיד בתא המטען, להתענג על הנוף ולקרוא ספר.
משהו קרה לי. מאז חליתי השתנתה מאוד גישתי לחיים ונקודת המבט שלי עליהם. חבריי מתפעלים מהנחישות שבה אני מגשים חלומות, לא רק את אלה שלי, גם את של אשתי וילדיי. לאחרונה קראה אוה מאמר על האי מאוריציוס. בדקתי מייד: האי נמצא במרחק תשע שעות טיסה מהארץ, בתוך האוקיינוס ההודי. מגיעים אליו דרך דובאי. ראיתי שזה מוצא חן בעיניה, הזמנתי כרטיסים ומלון ונסעתי איתה. זה קצב החיים שאני אוהב.
ב. אני מרגיש קצת חלש
קפיצה אחורה בזמן: השנה היא 1993. בסיס צבאי גדול, בסיס חיל האוויר, פלמחים. בסיס יפהפה ומלא בצמחייה, מסוקים חונים סביב, צריפים מסומנים ומגרשים גדולים. אני בחדרי, פוגש אנשים בזה אחר זה. בעוד שבוע אני מסיים את תפקידי כמפקד טייסת, ובינתיים מראיין את קציני הטייסת כולם, אחד אחד, כנהוג. את ראשי מעסיקים דברים רבים. אני ער לרגישות הרבה שיש בתקופת התפר הזו בין מפקדים, כשאחד תכף מסיים והשני תכף מגיע. אני חושש מהתרופפות. חושב על מסיבת הסיום הגדולה המתוכננת, ועל דברי הפרידה שאומר בה.
אני משתדל לא לחשוב יותר מדי על תפקידיי הבאים. התפקיד הבא שלי יהיה ביחידה לשיתוף פעולה עם ה’צבא הירוק’, כפי שמכנים אותו אנשי חיל האוויר. תוך שנה-שנתיים יתפנה תפקיד של מפקד טייסת אפאצ’י במצפה רמון, טייסת מתקדמת וחשובה שעליה אני מאוד רוצה לפקד. האפאצ’י הוא מסוק משוכלל יותר ובפיקוד הזה יחכה לי אתגר חדש. בינתיים, חשבתי עם אוה, נמשיך לגור בבסיס פלמחים ואם אכן אקבל את המינוי בבסיס רמון, משפחתנו תעבור לשם.
כהפוגה קומית מכל ההחלטות והמעשים הגדולים, אני עסוק גם בהכנת הסרט למסיבת הסיום, סרט היתולי עם בדיחות פנימיות של הטייסת, כנהוג. בין לבין אני כותב מסמך סיום תפקיד שאותו אשלח למפקד חיל האוויר. אני עסוק גם בחזרות למסדר הכנפיים שבו מציינים את יום חיל האוויר ביום החמישי האחרון של חודש יוני. אין לי דקה פנויה. אני עמוס אפילו יותר מכרגיל.
ואז מגיע רגע המפגש עם אנשי הטייסת שלי, לשיחת סיכום תקופה וסיום תפקיד. אני מרגיש קצת חלוש, מה שמובן בהינתן העומס העצום שלי בשבועות האחרונים. אני ניגש לבמה כדי לסכם, פורש את הדף שהכנתי עם הנקודות החשובות, מזכיר הישגים, כישלונות, מציין את אנשי הטייסת מצוות האוויר ומהצוות הטכני, אנשים מצוינים שבלעדיהם לא הייתי צולח את התפקיד, מדבר על השנתיים האחרונות שבהן פיקדתי על הטייסת ועל יעדי הטייסת לתקופה הבאה — ותוך כדי דיבור אני מתחיל להרגיש רע. רע מאוד. תחושות של שפעת חזקה, חולשה וחום. אני מסיים את נאומי בקושי, וכשאני חוזר למקומי ניגש אליי יובל, טייס בטייסת שהוא רופא בעצמו ואומר לי בדאגה: ‘הרשקו, אתה נראה רע. אתה כולך צהוב. לך למרפאה.’
‘שטויות,’ אני עונה, ‘סתם שפעת.’
אבל למחרת המצב לא משתפר, ואני הולך למרפאה. הרופא מביט בי ורואה שאני כולי צהוב, מביט בידיי ורואה שהן לבנות. ‘עכשיו!’ הוא אומר לי. ‘ברגע זה ממש, אתה יוצא ליחידת הרפואה האווירית. ואני מדגיש: עכשיו. במיידי.’
הרכב שבו אני יושב נוסע במהירות לתל השומר. טלטולי הדרך מכאיבים לי, אני חלש כפי שלא הייתי מעולם. כשסוף סוף אנחנו מגיעים, אני נכנס במהירות לחדר הרופא.
‘עופר שפילברג?’ אני אומר נרעד, נזרק בבת אחת אחורה, לגבול הצפון, אוגדה 91. לחדרו של שאול מופז, מפקד האוגדה שהחזיקה את גבול הצפון. עופר היה נוכח בפגישות הללו, כרופא האוגדתי. אני הייתי נוכח כמוביל מבנה מסוקי קרב. בתקופות של כוננות היינו כולנו רכונים על גבי מפות, דרוכים לקראת הפעילות.
עכשיו אנחנו כאן. עופר שפילברג מזהה אותי ומניד ראש בברכה. ‘הרשקו,’ הוא אומר. ‘הייתי אומר טוב לראות אותך, אבל אני לא בטוח שזה הדבר הנכון לומר בנסיבות אלה.’
אני מצליח לחייך.
‘אני שולח אותך לעשות בדיקות דם,’ אומר ד’ר שפילברג. לא ידעתי אז שהוא עומד ללוות אותי בכל שלבי המחלה. אני מהנהן, הולך לאן שאומרים לי ללכת ועושה מה שאומרים לי לעשות.
אחר כך חיכיתי בחוץ, מנסה לנשום ועדיין בטוח שאין פה שום דבר רציני. ממתין לתוצאות הבדיקות.
‘אתה לוקח אספירין?’ שואל אותי ד’ר שפילברג, ‘מאבד דם בצואה?’
הנדתי ראש בשלילה: ‘שום דבר. למה אתה שואל?’
‘בגלל ההמוגלובין שלך,’ עונה ד’ר שפילברג בסבר פנים רציני. ‘הוא נמוך להחריד: שש. מכאן אני שולח אותך למחלקה ההמטולוגית, לעשות בדיקת מח עצם,’ אומר הרופא ולא מספר לי כמה מכאיבה הבדיקה הזו.
נלקחתי לאן שנלקחתי. נשכבתי על מיטה, רופא לבוש בחלוק מחזיק מזרק גדול ומחט. הבדיקה נעשית ללא הרדמה, מזרק נדחף לאגן. כאבי תופת. אני נושך שפתיים.
בסוף זה נגמר. מבחנה נשלחת למעבדה. אני נשלח להמתין בחוץ. מישהו מפנה אותי לכורסה ושם אני יושב. משתדל להיות אופטימי, לא לחשוב על בשורות רעות. לחשוב על חיים, לא על מוות. אני חושב על חיי, על ילדותי, על הוריי, על אוה. לספר או לא לספר להורים שלי? בינתיים אני מחליט שלא. אולי כשתגענה התוצאות אספר. לא שאלתי את הרופא שאלות של ‘מה אם…’ מה אם התוצאה תהיה חיובית? ואם תהיה שלילית? אני מהרהר במסדר החלפת הפיקוד על הטייסת. האם אצליח להגיע אליו? ואם לא, איך ינוהל בלעדיי? ופתאום אני מבין שזו לא שאלה על מסדר, אלא על החיים. האם הם כולם, אוה, הילדים, ההורים שלי, החיים עצמם, יצטרכו להתנהל בלעדיי?
צלילי מפוחית ואקורדיון עולים בזיכרוני ואני צולל אליהם. במקום לחשוב על העתיד לבוא, אני חושב על העבר.
אין עדיין תגובות