היא לא רצתה להתעורר, רצתה להישאר בערפול של המחשבה, לחיות בעולם הדמיון, לברוח לחיים שאליהם השתוקקה. היא רצתה לחוש […]
א
בוקר אביבי נאה של שלהי חודש מרס.
השמש זורחת בנעימות, פוגעת בצמרות העצים המנצנצים מטיפות הגשם. בינות הרחובות והבתים בוהקת הצמחייה הצבעונית בשלל צבעים של ירוק, אדום וכתום. תחושת נינוחות, רוגע ויופי, הלקוחים מעולם האגדות היפות, שורה בכל. תחושת אביב שלאחר הגשם כשריח האדמה הטרייה נישא באוויר והטבע פורח במלוא הדרו.
הריח הנעים והמשכר של הפריחה עומד בניגוד גמור למה שעומד לקרות. רוחות מלחמה באופק, מלחמה שתשנה את חיי התושבים בקרקוב בשנת 1939 המכריעה. חיים וגורלות קיבלו מפנה חד של כליה ואבדון.
היהודים בקרקוב לא שיערו עד כמה חייהם עומדים להשתנות. הרוחות באופק נושבות, הן מתקרבות לאיטן עדיין בלתי–נראות. החיים ממשיכים להתנהל כבימי עבר, כרגיל, על מי–מנוחות.
חבורות–חבורות של ילדים וילדות, נערים ונערות נכנסו לשער בית–הספר בקרקוב. הם באו מכל רחבי העיר ללמוד בבית–הספר הנחשב למודרני. ההורים שלחו את ילדיהם לבית ספר שבו לימדו בשפה הפולנית מקצועות כלליים ובשפה העברית מקצועות יהודיים הם רצו שהילדים ישתלבו בחברה בה הם חיו, אך לא יאבדו את הזיקה ליהדותם.
פרידה וקלרה הביטו לעבר חבורת בנים שאחד מהם בלט בשיחה עם חבריו. לאון, שלמד בכיתה התשיעית, הביט מזווית העין לעבר הבנות, שלמדו בכיתה השביעית ובחן אחת מהן תוך כדי שיחה קולחת עם חבריו. הבנות הפנו את מבטן, כדי שלא ייראו כבוחנות באופן לא ראוי את חבורת הבנים. החברה שבה גדלו הייתה מודרנית לזמנה, לא אורתודוכסית, אולם המוסכמה הרווחת הייתה שיש לנהוג בענווה ובנועם במפגש בין בנים לבנות.
לאון הביט שוב לעבר פרידה וקלרה, בחן אותן ויצר קשר עין עם פרידה, שמיהרה להטות את מבטה ממנו. הוא ראה את בהירת השיער בעלת העיניים הירוקות והרהר, “היא נראית לי מעניינת, הייתי רוצה להכיר אותה.”
פרידה שחשה את מבטיו של הבחור השחרחר מופנים כלפיה, קיוותה שייגש לשוחח עימן וחשה שלא תתנגד לדבר עימו. הוא נראה לה בעל ביטחון עצמי, כלל לא ביישן כמוה, איש–שיחה.
נשמע צלצול להיכנס לכיתות. כל התלמידים בחצר החלו לצעוד לכיוונן.
“ראית את הבחור הנחמד שהסתכל עליך?” שאלה קלרה.
“כן,” ענתה פרידה. “הוא נראה לי נחמד מאוד, אבל זה לא מתאים שאני אתחיל לדבר איתו.”
“מישהו צריך לעשות את הצעד הראשון,” אמרה קלרה בעיניים מאירות.
הן נכנסו לכיתה והתיישבו בשולחנות הלימוד שלהן הסמוכים, אחת ליד השנייה, חייכו אחת לרעותה ונעמדו כשהמורה נכנס לכיתה. פרידה וקלרה היו תלמידות טובות שזכו להערכה מהמורים. הוריהן היו מרוצים לשמוע על הישגי הבנות בבית–הספר ודרבנו אותן להצליח.
פרידה וקלרה היו בנות אותו גיל ורק מספר חודשים הבדילו ביניהן. הן גדלו יחד מינקות. אמהותיהן היו אחיות וחלק גדול ממשפחתן גר בסמיכות. כבנות–דודות וחברות טובות שקשורות מאוד אחת לשנייה, הן שיחקו יחד במשחקי הילדות, סיפרו אחת לשנייה סודות שרצו שאיש לא ידע וכשמי מהן הייתה עצובה, השנייה באה לעזרתה. קלרה הייתה קשובה תמיד לבת–דודתה ופרידה ידעה שיש לה למי לפנות ועל מי להישען כשהייתה זקוקה לאוזן קשבת. במשפחתן נהגו לומר “פרידה וקלרה ממש לא ניתנות להפרדה.”
“שלום לכן בנות,” פנה לאון לפרידה וקלרה, הנמצאות עתה בהפסקה בחצר בית–הספר. הן פטפטו עם סבינה, חברה מכיתתן. הבנות הביטו בנער במבט מופתע והבינו כי יש לו כוונות כלפי פרידה.
“שלום גם לך,” ענתה סבינה, “אתה מהכיתה התשיעית?”
“אכן כן, קוראים לי לאון בלום ואם תואילו בטובכן, אשמח להכיר אתכן,” ענה לאון בנימת הנימוס המקובלת.
סבינה הציגה את קלרה ופרידה.
“נעים לי מאוד להכיר את כולכן,” ענה לאון ופנה לפרידה. “האם ברשותכן ניתן לשוחח עם פרידה?”
הבנות הניעו בראשן והביטו משועשעות בלאון ובפרידה שפנו לשוחח ביניהם במרחק–מה מהן. לאון שוחח באופן משוחרר וחייך אל בת–זוגו לשיחה שנראתה מרוחקת. שפת גופה הקרינה איפוק, ידיה היו משולבות והיא הביטה לעבר לאון אך הסיטה מבטה ממנו מדי פעם.
פרידה חיבבה את שערותיו השחורות המסורקות לצידן, את עיניו הכהות והגבות המעט עבותות. הוא הביט בה במבט נוקב כמנסה לחקור אותה פנימה, אוחז ולא מרפה.
“איזו בחורה יפה,” חשב לאון תוך כדי שיחה. “אני ממש יכול לשקוע בתוך המבט שלה, בעיניים הירוקות האלה. היא מאופקת אך נראה שרק כלפי חוץ, פנימה היא שונה. העיניים שלה כאילו מדברות, מושכות אותי אליה כחוט השני השזור בינינו, רוצות לומר לי: אני אומנם מאופקת אך יש בי הרבה, אל תוותר עליי.”
רוב זמן השיחה לאון היה איש–השיח הדומיננטי, סיפר על עצמו ועל תחביביו שאחד מהם איסוף בולים. תחביב זה החל בגלל ההתכתבות הממושכת שניהלה אימו עם אחיה, דודו של לאון, שחי באמריקה.
לאון גדל כילד בכור במשפחה חמה שדאגה לארבעת ילדיה. הוריו הקנו לו את הרגשת האחריות כלפי בני משפחתו והיו אומרים “לאון, כבן הבכור, תזכור שתמיד תצטרך לדאוג לאחיך הקטנים.”
לאון גר בקצה אחד של העיר ופרידה בקצה האחר ועד ליום שבו נפגשו, לא ראו זה את זה, גם לא במקרה. לכן עניינו בה גבר שבעתיים, רצה לדעת מי היא, איפה היא מתגוררת, מהם תחומי העניין שלה. כבחור מתבגר רצה להכיר את הבחורה שנשאה חן בעיניו, משכה את תשומת ליבו.
ככל שנמשכה השיחה ביניהם, ריתקה דמותה החמקמקה והיפה של פרידה את לאון. עצמות הלחיים הגבוהות והסנטר העדין, מבטה העצור משכו אותו אליה. כשהבינו שההפסקה בבית–הספר עומדת להסתיים, העז לאון ושאל “האם תרצי לבוא איתי ביום חמישי בערב לאכול גלידה? אולי תבואי עם חברה ואני אבוא עם חבר?” פרידה היססה ולבסוף ענתה “כן,” חרישי, כמו לא החליטה מה ראוי לענות.
אור בחדר.
נערה צעירה התכוננה לפגישה. היא התבוננה בשמלות שהיו תלויות בארון הבגדים הגדול בחדרה. הארון חולק למדפים, בהם הונחו חולצות ומכנסיים. באמצעיתו היו מגירות לגרביים, תחתונים וגופיות. בחלקו השמאלי היה מתלה לשמלות ועל דופנה הפנימי של הדלת הותקנה מראה. פרידה ניסתה לברור ביניהן, תהתה באיזו שמלה תבחר. האם בשמלה הירוקה? הכחולה? אולי הבהירה של יום שבת?
במראה ניבטו עיניים ירוקות, מבריקות מהתרגשות. היא מדדה את השמלות, אבל נענעה את ראשה מצד לצד כאומרת לא.
“אוי, מה אעשה? שום דבר לא מתאים לי. מה את אומרת?” שאלה הנערה הצעירה בהתלבטות.
קלרה ישבה על המיטה שממול המראה ובחנה את פרידה שנראתה לה לא מרוצה משמלותיה.
“ראיתי אותך מחליפה כבר כמה שמלות,” אמרה קלרה בקול משועשע. “את חושבת שאת דוגמנית, כמו שראינו בסינמה השבוע?”
“אולי כן,” ענתה פרידה בטון מחויך והמשיכה לבחון את עצמה. מעלה את השמלה כלפי מעלה, וחושפת רגל אחת כדוגמנית. “אני רוצה להיראות הכי יפה שאפשר,” אמרה.
“אהה,” ענתה קלרה, “הבחור הזה מוצא חן בעינייך?”
“כן,” אמרה פרידה קלילות.
הן צחקקו ביחד.
פרידה, שהייתה עסוקה מאוד בעצמה ובמראה שלה, הקפידה לסדר את שערותיה הארוכות–הבהירות, שהבריקו מרוב הברשה. היא אהבה להציץ מדי פעם במראה קטנה, כדי לבחון איך היא נראית. האם שערה נראה יפה? מה מתאים לה יותר – שיער אסוף או פזור? כששערה גלש פזור לצידי פניה היא הרגישה יפה ומסתורית. כשאספה אותו היא הרגישה מתוחכמת ורצינית יותר.
בבית פרידה התנהגה בחופשיות רבה.
היא דיברה הרבה כדרכן של נערות, אהבה לשוחח עם אימא במטבח ולבשל איתה יחד, אהבה לדבר עם קלרה על כל דבר שבעולם ואהבה לשמוע שירים ברדיו של השכנים. פרידה הייתה נכנסת לעיתים לבית משפחת גולדשטיין, שגרו בדירה הסמוכה, כדי לשמוע את פינת הג’אז. קצב המוזיקה הניע והלהיב אותה, התאים למתחולל בגופה ועורר בה נימים פנימיים שאף לא ידעה על קיומם. גופה נע למקצב הצלילים המהירים, הקופצניים שבעבעו בתוכה. רעד פילח את איבריה פנימה.
היא בחנה את עצמה במראה כדי לראות אם גדלה, אם ניתן להבחין בשדיה שתפחו מעט. לא ירחק היום שבו תהפוך לבחורה צעירה ומושכת. מחוץ למרחב הבטוח של ביתה, פרידה הייתה ביישנית, מכונסת בעצמה, והותירה רושם של נערה מופנמת.
אבל לאון הבחין שמראה המבויש של פרידה הוא רק חזות חיצונית שהיא מציגה. בברק עיניה הירוקות ראה ניצוץ של תאוות–חיים, של שמחה ושל נשיות מתעוררת. כדרכם של נערים מתבגרים, הוא חמד את נשיותה. אולם בחברה שבה חיו לא ניתן היה לממש את התשוקה למין הנגדי ללא קשר מחייב.
לאון ופרידה נפגשו תחילה עם חברים משותפים.
פרידה באה עם בת–דודתה, קלרה, ולאון עם חברו הטוב, יעקב. במהרה נוצר חיבור טוב של הרביעייה. הם שוחחו על בית–הספר, על המורים, על סרטים שראו לאחרונה, על הגלידה הטעימה. שיח של בני–נוער. לאון, כתמיד, בלט בשיחה, הביט בפרידה מדי פעם, וראה איך היא נסחפת לשיחה, איך המראה העצור שלה הפך למשוחרר, ופתוח יותר.
לאחר זמן לא רב נפגשו לאון ופרידה ביחידות. תחילה שוחחו ללא כל מגע ביניהם ורק בחלוף הזמן העז לאון לאחוז בידה של פרידה. היא אהבה את חום כפות ידיו, אהבה לחוש בחוזק שהקרינו ולאון אהב את ידיה העדינות שכאילו ריחפו בתוך כפות ידיו.
החברות הייתה נעימה, המגע היה מהנה ופרידה הרגישה רעד בגופה כשלאון חיבק אותה. היא עדיין לא השכילה לדעת כי זוהי מיניותה המתפתחת. להט הוויכוח ביניהם על הניגוד בתפיסת חייהם כיהודים, הגביר את המשיכה ביניהם, הזרים את האדרנלין בגופם.
“הי את,” אמר לאון. “אני יכול לחיות בכל מקום בעולם, גם כיהודי.”
“לא נכון,” ענתה פרידה. “אנחנו כיהודים צריכים לחיות רק בארץ ישראל.”
“אז מה נעשה?” שאל לאון.
“נגיד,” ענתה פרידה, “לשנה הבא בירושלים הבנויה ונחשוב על המולדת ההיסטורית שלנו.”
“נו באמת,” ענה לאון בטון ציני. “אין לך דברים יותר טובים לחשוב עליהם? אולי עליי?”
“כמובן שאני חושבת עליך,” ענתה פרידה. היא הביטה בלאון וידעה שהוא חשוב לה, שעורר בה תחושות חמות שלא חשה בעבר, מין רעד פנימי בבטנה שנע וזע בה בתנועות מלטפות של תשוקה מתעוררת.
בד בבד עם הוויכוחים בדבר תפיסות–חיים הלכה והעמיקה החברות. לאון נהג לסיים ויכוח ביניהם כשחיבק את פרידה, נישק אותה על לחייה ומעט על שפתיה. פרידה אהבה את מגעו, את חומו ונענתה להם. לאון חש בהיענותה שבשתיקה. האיפוק שלה בתחילת חברותם פינה מקום לקבלה, לרצון להיות בזרועות אהוב.
המשפחות של לאון ושל פרידה לא ידעו על החברות של ילדיהן, שהעדיפו לשמור על חשאיות כדי למנוע התנגדויות מצדם. בחברה בה הם חיו היו דעות שונות. התגלעו ויכוחים בשאלה “האם אנו בעלי תרבות יהודית, אך שייכים למדינה בה אנו חיים או שאנחנו יהודים השואפים לחיות בארץ ישראל.” לאון ופרידה חשו שהם רוצים את החברות שלהם, ללא קשר לעולם המבוגרים ולתפיסות החיים השונות שלהם.
פרידה הייתה גלויה ביותר בפני בת–דודתה, קלרה, לה סיפרה על פגישותיה עם לאון. היא שיתפה אותה לגבי דעותיהם המנוגדות, סיפרה על פעילות משפחתו של לאון במסגרת המשמר האזרחי ‘הגנה עצמית’, וגם ציינה, מבוישת ולקונית, את אופי המגע ביניהם. אפילו לבת–דודתה שהייתה אחת מהאנשים הקרובים אליה ביותר, לא יכלה ממש לספר איך היא מרגישה בקרבת לאון, על הרעד שהבליח בה והעקצוץ שחשה במקום מוצנע בגופה. ניתן היה להתרשם שלאון הצטייר בעיני פרידה כבחור חזק ועצמאי, בחור שנמשכה אליו.
לאון חש במיניותה של פרידה, נמשך אליה והתאווה למגע גופני מלא. הוא ידע שעליו לנהוג באחריות–יתר כלפי פרידה, שאליה היו לו רגשות חזקים מאוד. קשר מיני מלא ביניהם היה הופך את פרידה לנערה לא–ראויה, שהייתה הופכת למקור בושה למשפחתה. בכך לאון לא חפץ.
באחת מהפגישות ציין לאון, “אומרים שיש אפשרות שתפרוץ מלחמה.” הם נדברו שאם יתחולל נתק ביניהם בגלל המלחמה, מקום המפגש שלהם יחבר ביניהם. הם ינסו להגיע אליו כדי לראות זה את זה. הם לא ידעו ולא שיערו עד כמה תשנה המלחמה את סדרי חייהם, תנתק אותם מאהובים ויקרים ומסלול חייהם יוסט באופן שהדמיון לא יכול היה להעלות כלל על הדעת.
“אתמול,” סיפר לאון, “במשמר האזרחי דיברו אצלנו על המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בגרמניה, על האידיאולוגיה ועל החוקים נגד היהודים, זה ממש נשמע לא טוב. לא נראה לי מה שאמר שם אחד הדוברים, שהוא זוכר את הגרמנים מהמלחמה שהייתה, שהם סך הכול אנשים תרבותיים, אז אין ממה לחשוש.”
“אה,” ענתה פרידה. “נראה לך שמה שקורה שם היום שונה מהמלחמה שהייתה? אולי בסוף תהפוך לפוליטיקאי?”
“אולי,” ענה לאון בחיוך רציני. “נראה לי שזה ישפיע עלינו כאן.”
לאון, שלא ידע כמה צדק, הבין נכון את המצב הפוליטי. אבל גם הוא לא האמין למציאות של הרג שהייתה מעבר לכל דמיון.
אין עדיין תגובות