בבית משפחת רוזנבאך לא שאלו שאלות. מי שרוצה לספר יספר, ולא צריך לדחוף את האף ולהתעסק בענייניהם של אחרים. אבל […]
1
חשוון־אוקטובר
לאט, בכוונה לאט, הרימה את עצמה מן המדרגות שעליהן ישבה וחיכתה כבר קרוב לשעה, וניערה את האבק הירושלמי הלבן והדק שדבק בחצאיתה. היא אספה את תרמיל הגב שהתגלגל במורד הרחוב לפני שעה קלה כשנמאס לה להישען על גדר אבן גבוהה ומכוערת ולהמתין בעמידה, וברכיה, שהתקפלו כדי לאפשר ישיבה שפופה על המדרגות, הסתבכו בחצאית ודחפו את התרמיל ממנה והלאה ולא היה לה כוח לרדוף אחריו. לאט עשתה את זה, בכוונה לאט, נותנת הזדמנות אחרונה למה שהיתה אמורה להיות תוכנית הבוקר שלה. ממילא לא היה לה כוח לכל העניין הזה והיא הסכימה רק מפני שחשבה שהיא לא יכולה לסרב. לא שלא היו לה דברים חשובים אחרים לעשות, כמו לישון עד הצהריים, או להתקדם קצת בעבודת הגמר שלה, אבל היא כבר הסכימה ותיכננה כך שהיום הזה שלה אבוד. ועכשיו היא דווקא שמחה לאפשרות שהבילוי הצפוי יתבטל, אבל אין לה מושג מה תעשה אם כך אמנם יקרה. ספונטניות היא לא הצד החזק שלה, לא צד בכלל באופי של מי שהכול מתוכנן אצלה בקפידה והיא חייבת לשלוט בעניינים כדי לא לאבד עשתונות שלושים פעם ביום. לעתים רחוקות מאוד הרשתה לעצמה חריגות ספונטניות, ותמיד, בלי יוצא מן הכלל, התחרטה אחר כך, ולא רק בגלל הקטסטרופות. למשל, כשבאופן ספונטני הצטרפה לטיול אתגרי במדבר יהודה עם אנשים שלא הכירה בכלל, חברים של חברה של מישהי שלמדה איתה ושיכנעה אותה שיהיה "מה זה מגניב", ומרוב מגניבות וספונטניות שכחה לקחת איתה אוכל ושתייה, תחתונים להחלפה ומברשת שיניים. העיקר שהצטיידה בתרמיל גדול וחדש, שאליו נקשר, בשיטה חדשנית שהקסימה אותה, שק שינה מפנק. היא מיהרה להגיע למקום המפגש קורנת מאושר. "גם אני יכולה להיות ספונטנית אם אני רוצה. מה הבעיה…" איכשהו הבעיות נפתרו למבוכתה הרבה, אבל היא סימנה לעצמה את האירוע בטור ה"ספונטניות בת זונה". או כשבספונטניות התיישבה בקפיטרייה של האוניברסיטה על יד בחור שמצא חן בעיניה מאוד, ובניגוד לסבילות המתסכלת האופיינית לה, פנתה אליו בפרץ של נחישות, "הי, זה אתה מהספרייה שתמיד לוקח את כל הספרים שאני צריכה." כן, זה הוא, נכון, הוא מצטער, וכעבור שלוש דקות ושתים־עשרה שניות התברר לה שהוא אחד המרצים הנחשקים במחלקה, נשוי לגמרי ומבוגר ממנה בחמש־עשרה שנים לפחות. או למשל, כשחשבה ששמלה צמודה בעלת מחשוף אמיץ זה מה שהיא צריכה ללבוש בחתונה של איזה בן דוד, ובספונטניות שילמה עליה כמה ששילמה רק כדי לגלות שהחתונה חרדית כמעט במאה אחוז ורק קרובי משפחה רחוקים מאוד של הכלה נראו כמוה ואף הוקצה להם מקום ישיבה נפרד. ספונטניות, כמו בלתי־מתוכננים אחרים, לא התאימה לה. ככה היא וזהו. עדיף התסכול הפסיבי על המבוכות האקטיביות.
*עשר דקות בלבד אחרי שהגיעה כבר עלה על דעתה שאולי טעתה בכתובת, או בשעה, והיא התקשרה לרות כדי לברר. לא עלה על דעתה, כי באמת לא יעלה על הדעת, איחור סתם. בעידן הסלולרי אף אחד לא מאחר סתם. הרי אפשר להודיע. היא לא יכלה לסבול שמאחרים לה. היא לא יכלה לסבול איחורים בכלל. היא מעולם לא איחרה לשום מקום ולאף אחד. עשר דקות איחור נראו לה איחור בלתי סביר בעליל. חוצפה אמיתית על סף האלימות ממש. כמו דיבור בלחש. מישהו שרוצה להכריח אותך לחכות לו, להיות מכוונת אליו, לאנוס אותך לאג'נדה שלו. אותו אחד, או אחת. מי כמוה יודעת כמה נשים משתמשות בטכניקה הזאת מגיל צעיר מאוד, ממש ילדות, מדברות בשקט חרישי כזה שמכריח אותך להתקרב אליהן, להתמקד בפנינים היוצאות מפיהן ולהשתיק את כל השאר. ש־ק־ט! מלכה מדברת! וכך אותה אחת שומרת על מעמדה כנערה שברירית ומלכותית ואת יוצאת בהמה. היא כבר יודעת שבכל מלכת כיתה היא ראתה את אמא שלה. אמא שלה, מלכותית בדרכה, שהכריחה את כל העולם לחרוק שיניים ולחכות לה, בזמן שאמרה בשקט ובשלווה, "מה יש, שיחכה, ככה הוא יעריך אותי יותר," כאילו הם עדיין בתקופת החיזור והוא צריך להתאמץ ולהזיע בשבילה. והוא, שפעם היה מחוויר מרוב חרון וזעם אבל לא אמר דבר, עדיין שותק, אבל את החרון והזעם כבר איבד מזמן. רק בשי עוד צרוב כאב ההשפלה שלו. "מה יש, שתחכה," היתה אמא שלה אומרת כשחברתה צפרה וצפרה ברחוב עד שכל השכנים הוציאו ראשים מהחלונות חוץ ממנה. "שתחכה," והם חיכו. אבא שלה, החברות, סבתא שלה, והיא בעצמה. והיא נעלבה בכל פעם מחדש, וכל לחישה כוחנית של אמא שלה שרטה את לבה. והיא ידעה שהפגיעות הזאת היא חולשה, סימן לפגם רציני בביטחון העצמי. מאז כבר התבגרה והבינה שיש אנשים שמאחרים סתם, לא כדי לפגוע או להשפיל, סתם כי הם מאחרים, אבל עדיין לא יכלה להפריד בין הזיכרונות ההם ובין מה שעכשיו, ומעל הכול, זה ברור, מרחפת תחושה שברירית מאוד של ערך עצמי שביום מן הימים היא תצטרך לטפל בו. מה יש, כמעט כל החברות והחברים שלה נפגשו עם פסיכולוגים, כל אחד וההורים הדפוקים שלו, וכמה אנשים בני גילה כבר נעזרו בפרוזאק ובתחליפיו וראו כי טוב. יום אחד גם היא תעשה את זה. כל דבר היא לוקחת נורא קשה. כל בחור שהיה חבר שלה יותר מחמש דקות ידע שאסור לו בשום אופן לאחר, לעולם, בלי יוצא מן הכלל. וכל החברים והחברות שלה, אפילו חמש החברות הכי קרובות, נזהרו לנפשם בדבר הזה, מפני שהעדיפו אותה במצב הצבירה החביב והידידותי יחסית שלה, ולא כשקפץ עליהם רוגזה. מי מאחר בעשר דקות למפגש שנקבע לבקשתו? הרי הן ביקשו אותה לבוא, מה זה העניין שלה בכלל? אבל רות חזרה שוב על הכתובת ועל השעה היעודה ואמרה לה לחכות. אני חייבת לך, שי, את עושה את זה בשבילי לא בשבילן, אני חייבת לך. קצת סבלנות. אז היא חיכתה. היא אוהבת את רות. חיכתה ורטנה בלי קול על החצאית שלבשה מעל גרביים שבקושי כיסו את הברכיים והשאירו את הירכיים חשופות למגע הסינתטי של החצאית רק מפני שאמא שלה לא אוהבת שבמשפחה יראו אותה במכנסיים. "מה זה כל כך חשוב לך דווקא מכנסיים? אני מבקשת ממך, תעשי את זה בשבילי, מה אני כבר מבקשת ממך? אמרתי לך לא ללבוש את זה כשאת עם החברות שלך? רק שאנשים שמכירים אותי לא יראו אותך. זה הכול." ולא שמישהו ידווח לאמא שלה מה היא לבשה היום, אלא שכבר היה לה קל יותר ללבוש חצאית מאשר לחשב את כל הסיכונים. היא רטנה על הקור הירושלמי בתחילת חשוון, על הבניין המכוער שלמרגלותיו חיכתה ועל שלוש הסבתות שחיכתה להן וידעה שכל אחת מהן צוידה על ידי בני המשפחה בטלפון נייד והוא זרוק לו בתיק כאבן שאין לה הופכין. עד שברגע האחרון התקשרה שוב לרות ואמרה לה שהיא הולכת, כבר עברה שעה והן לא מגיעות והיא צריכה לחזור לאוניברסיטה. רות הרי לא יכולה לדעת שהיא לא צריכה להגיע לאוניברסיטה או לשום מקום אחר והיא כבר לא רוצה ולא מוכנה לחכות אכולת זעם ועלבון על שמזלזלים בה ובזמן שלה. היא לא מחכה עוד. "איזה אוניברסיטה בראש שלך?" רות לא נפלה בפח, "את חושבת שאני לא יודעת שאין לימודים עכשיו? ולא יכול להיות שקבעת עוד משהו להיום, אני מכירה אותך, ואמרתי לך שזה עלול לקחת יום שלם, תירגעי, אז הן מאחרות, הן זקנות." אבל היא לא נכנעה להפצרותיה אלא קמה והלכה. ובלכתה היא כבר לא אותה שי שהגיעה לכאן אך לפני שעה אחת.
היא שונאת את ירושלים. כל כך אפורה ומלוכלכת ומסריחה. ובעיקר מאכזבת נורא. הפנטזיות הקדומות שלה על הפקולטה למדעי המשהו בירושלים, ובאמת לא חשוב אילו מדעים — העיקר שזה באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים, או בגבעת רם — צפנו בחובן הבטחה לסערות ולריגושים אינסופיים ממש. הנה הנה, היא רק תעבור את מבחני הכניסה ותשיג את הניקוד הפסיכומטרי הנדרש וכבר היא בשר מבשרה של הבוהמה הירושלמית החדשה. בטוח יש בוהמה ירושלמית חדשה. בטוח. ויש לה בדיוק את מה שדרוש כדי להיות חלק מהזוהר אפוף עשן הסיגריות הזה. היא חולת אקטואליה, היא מעודכנת, היא כותבת לגמרי לא רע, היא קוראת המון, כל דבר ובכל מקום, היא יודעת איך להחזיק סיגריה כך שתיראה מסתורית וסקסית, והיא למדה לדפוק שוטים של משקאות חריפים, שאת שמם לא בדיוק זכרה. היא בקלות יכולה להעלים את הביוגרפיה הדתית־פרובינציאלית המביכה שלה ולאמץ לעצמה חיים חדשים. לא ייתכן שכל מה שנשאר הוא מיתוסים על שנות הארבעים והשבעים. משהו ודאי קורה פה גם עכשיו. אוי. איזו אכזבה זו היתה לגלות שבתי הקפה שקראה עליהם בספרים ובעיתונים ישנים נסגרו או נעשו לא רלוונטיים בעליל. חיי הרוח של ירושלים תססו כמו גופה שנשכחה בסמטה נטושה. כמו ירושלים בעצמה. עייפה, אפורה, קרה, מגעילה. היא תצטרך לחפש דופק במקומות הסמויים מן העין, בעזרתם של בני המקום. הילידים. לדאבון לבה די מהר התברר לה שחיי הרוח החדשים והסוערים בירושלים מתקיימים בבתי הכנסת דווקא. כל הדתיים החדשים האלה.
בקצה אותו הרחוב שאת שמו כבר שכחה, מפני שמעולם לא התאמצה ממש להכיר את העיר ואת רחובותיה, ממש בפינה, רגע לפני שנעלמה או העלימה את עצמה בין האנשים העומדים בתחנת האוטובוס, שמעה אותן צועקות בקול אחד, "שי! שי! שאאאי!" וראתה אותן מנפנפות בידיהן לעברה, קצרות נשימה מהטיפוס במעלה הדרך וסמוקות לחיים מפאת המאמץ או הקור. עוד רגע ותשמע את היידיש המוחלפת ביניהן ואת הצחוק המתפרץ מיד אחר כך. זו לא היידיש עצמה, זה הניגון שהזכיר להן את אמא שלהן. עליה הן צחקו, לעתים ברוע לב ממש, ובה הן נזכרו. ומעולם לא דיברו יידיש, אלא שביניהן התרוצצו ביטויים קבועים כשרצו לצטט משהו מפיה, "עליה השלום, מסכנה, איזה חיים היו לה." סבתא חנה הסבירה לה פעם שכך היה מאז ומעולם. הן לא מדברות יידיש בכלל, לדעתה הן גם לא מבינות יידיש, אפילו לא דבורה שאהבה להעמיד פנים שדווקא כן ידעה יידיש, או לכל הפחות ידעה יותר ממה שהן ידעו, אבל מאין יכולה היתה לדעת יותר, גם בבית דיברו בדיוק ככה, חצי עברית וחצי יידיש מתובלת בפולנית מהצד שלה וברוסית מהצד שלו, וזה מה שנשאר. זו השפה של המשפחה. ונכון שעם חלוף השנים זה משמש גם בציניות וגם בגעגוע, תלוי במצב הרוח. היא לא הכירה בכלל את הסבתא רבתא שלה, אבל עכשיו שלושתן נראו לה כמו מי שהיא היתה צריכה להיות אילו היתה בגילן. דבורה מושכת רגל באופן לא מורגש כמעט, יהודית סמוקה ומזיעה מן המאמץ הקל, ידה מונחת על חזה, וחנה מיטיבה את משקפיה על אפה ומצמצמת את עיניה כדי להיטיב לראות.
את סבתא שלה, סבתא חנה האהובה, היא חיבקה ושאלה, "מה קרה?" תובעת או מקווה שתקבל תשובה שתשכך את צריבת העלבון בבטן, שאף על פי שקמה והלכה והחליטה שלא להיצרב בו, התעורר מיד כששמעה אותן קוראות לה בביטחון של מי שיודע שיחכו לו. תמיד יחכו לו. אל שתי הסבתות האחרות רק הזעיפה פנים. סבתא שלי נראית הרבה יותר טוב משתיכן, כמעט חרצה להן לשון, הרבה יותר טוב. "חשבנו שיהיה נחמד לעלות לירושלים ברכבת, התחשק לנו טיול," אמרה דבורה בעליזות המתנשאת האופיינית לה, עיוורת לחלוטין למבט הרצחני ששי שלחה לעברה. "אני מחכה פה כבר שעה, חבל שלא התקשרת," אמרה לסבתא שלה. "עכשיו אני כבר צריכה לחזור לאוניברסיטה." ברור שרות צדקה, היא היתה יכולה להישאר איתן, הרי פינתה לעצמה את הבוקר כולו ואת אחר הצהריים, כפי שהורתה לה מראש, "תפני את כל היום, אי אפשר לדעת מה הן רוצות, אפילו הן לא יודעות." אבל סבתא שלה נבוכה ולא אמרה שום דבר מרגיע, ושי שוב לא יכלה לסבול את דבורה. האדישות הרגיזה אותה עוד יותר מהאיחור עצמו. "בטח, בטח," הזדרזה חנה להגיד, "את לא אשמה שאנחנו איחרנו ובכלל את עושה לנו טובה, תלכי, תלכי לאן שאת צריכה," וחיבקה את שי. "אז להתראות, בהצלחה," אמרה שי לסבתא שלה, נישקה וחיבקה אותה שוב, שואפת את הבושם שאין לו שם ומאז ומעולם קראה לו בושם־סבתא, והתעלמה מדבורה ומיהודית. "ממילא זה לא מקום מתאים בשבילנו," אמרה דבורה. "העלייה הזאת היא בלתי אפשרית וזה גם רחוק מהתיאטרון ואפילו מבחוץ אפשר כבר לראות שזה בית לא מתאים, לא טוב," אבל שי כבר פנתה ללכת, עושה את עצמה רגועה ולא שומעת. חוצפה. פשוט חוצפה.
"בחיי, דבורה, איך את מתנהגת?" יהודית סוף־סוף פתחה את הפה ונזפה באחותה הבכורה. "זה באמת לא יפה שאיחרנו ככה," הוסיפה גם חנה בזהירות, לא לקלקל את היום, "היא באמת עושה לנו טובה." "אף אחד לא עושה לי טובה!" מיהרה דבורה להגן על עצמה, "נישט געשטוּגן נישט געפלוּגען! אני ביקשתי אותה לבוא? את ביקשת אותה לבוא? חנה ביקשה אותה לבוא? אנחנו ביקשנו מישהו לבוא? אנחנו צריכות בייביסיטינג? רות רצתה לבוא," פנתה ליהודית, "אבל אחר כך רות לא רצתה לבוא אז היא שלחה את הנכדה שלך," עכשיו פנתה לחנה, "ואני לא מרגישה שאני צריכה את הצעירות האלו לעזור לי לבחור את הבית שאני רוצה לגור בו בשארית חיי. בלי טובות." אפשר לחשוב שלחיפה נסענו, את ירושלים אנחנו מכירות יותר טוב ממנה. אבל את זה כבר לא אמרה אלא לעצמה, מתענגת על תחושת המרמור של מי שהצדק עמה והעולם אינו מכיר בכך. "אל תהיי כזאת דרמטית, זה לא בסדר שאיחרנו בלי להתחשב בה, או לכל הפחות להודיע לה. גם לצעירות יש חיים משלהן," עמדה חנה על זכותה של שי לכעוס וחתמה את הוויכוח. זו הפעם הראשונה שאנחנו עולות לירושלים, צריך להיזהר לא לקלקל.
עוד לפני ששילמה לנהג במטבעות שנצברו בארנקה הצטערה על קוצר רוחה וכעסה. עוד לא עשרה ימים שאני בירושלים וכבר חזרתי להרגלי הישנים. וכבר עיניה מתמלאות דמעות של התפוגגות הכעס אל תוך הרחמים העצמיים, ראשה מתחיל לכאוב והטלפון שלה מצלצל ממעמקי התרמיל. זה מה שחסר לה עכשיו, לדבר עם אמא שלה. היא אפילו לא טורחת להוציא את המכשיר מתרמיל הגב ולבדוק. מה יש לבדוק. אין שום ספק שזו אמא שלה כי עכשיו היא הבן אדם האחרון שאיתו שי רוצה לדבר, ותמיד האחרון ברשימה הוא המתקשר. ככה זה. מניסיון. והיא לא מתכוונת לספר לה עכשיו או בכלל על מה שקרה עם הסבתות. רק זה עוד חסר לה, שאמא שלה תזריק שוב רעל בינה ובין סבתא חנה. עם אמא שלה, היא ידעה זה מכבר, הכי טוב למעט בדיבור כדי לא להפוך כל פרט שולי לנושא לדיון או לוויכוח. ולא פעם גם לריב ממשי. ועל כלום. על שום דבר. "תעמדי ישר, תזדקפי. למה את לא אוספת את השיער? שתדעי לך, בחורים לא אוהבים בחורות פרועות. למה לא סיפרת לנו שזכית בפרס? לנו לא מגיע לדעת? רק דברים רעים אנחנו צריכים לשמוע?" זה לא התפקיד שלי לספר לה שהן מחפשות יחד בית אבות. זה לא התפקיד שלי לספר לה על סבתא חנה או על משהו בכלל. ועד שהיא חושבת על זה שאמא שלה יכולה להסיט את רגשי האשם והכעס ממנה אל הסבתות בחזרה, ומתחילה לחפש את הטלפון בתרמיל, הצלצול נדם ומתברר שזה בכלל היה מישהו אחר שהתקשר. הבחור משבוע שעבר. טוב שלא עניתי. היה דייט ממש על הפנים. יפה מצדו להתקשר סוף־סוף. אחרי שבוע! מה הבחורים הדפוקים האלה חושבים לעצמם?
כבר מזמן לא היה לה דייט משמים כל כך. מסוג הדייטים שאת מקללת את עצמך ואת מי שחשב שאת והוא יכולים להתאים. זה מה שחושבים עלי? עד כדי כך? הוא היה משעמם. פשוט משעמם. לא התפתחה שום שיחה. הוא מיוזמתו לא דיבר, רק הגיב על מה שהיא אמרה. התבונן בה והקשיב בתשומת לב רבה. אפילו יותר מזה, הוא פשוט בדק את הסחורה והיא לא יכלה לסבול את זה. הוא שיעמם אותה. הוא היה יותר מדי גבוה, יותר מדי רזה, יותר מדי שם לב לפרטים לא חשובים, את זה היא הבינה מתגובותיו המדודות. הוא פשוט לא היה הסגנון שלה. הוא היה ההפך הגמור מהסגנון שלה. זה היה נורא.
עכשיו, כששי נבלעה בתוך האוטובוס, הן סתם עמדו שם בפינת הרחוב והחזירו לעצמן את הנשימה שהתקצרה בטיפוס המהיר מדי ברחוב. סתם עמדו, נשמו בכבדות וחשבו מחשבות מפחידות אישה על אחותה. קלפטע. תמיד היא ככה. חושבת רק על עצמה. לא מוכנה להתנצל. מגינה על הילדים שלה. אפשר לחשוב, אז הנכדה היקרה שלה חיכתה קצת. אין כבוד היום למבוגרים. שתי אלה לא יסתדרו יחד וכל החיפושים המשותפים יהיו לשווא. אני אצטרך להפריד ביניהן כל הזמן. עד שהנשימה חזרה אל עצמה ועד שחשבו את כל המחשבות שהבטיחו לעצמן להיפטר מהן כדי שיוכלו ליהנות ממגורים משותפים בערוב ימיהן, נהיו רעבות וצמאות ועצרו מונית מזדמנת והאיצו בנהג להוריד אותן בקפה 'עטרה' בעיר. זאת רק התרגשות, אמרו לעצמן, זאת רק התרגשות וזה יעבור.
דבורה מיד הפנתה את האנרגיות השליליות הלאה והתחילה לחלק לנהג הוראות. "למה אתה נוסע מכאן? זו דרך יותר ארוכה. לא צריך לעבור ברחוב הזה בכלל." נשפה ורשפה והסתכלה באחיותיה, מלווה את שאלותיה והערותיה במבטים רבי־משמעות ובתנועות ידיים משתוממות, כולל סיבוב אצבע ליד אוזן ימין, לומר שהוא קצת מסובב הנהג הזה. לפי גודל התנועות שלה היה אפשר לחשוב שהוא גם עיוור. הנהג הזה חושב שאם אנחנו זקנות הוא יכול לרמות אותנו, אבל אני משגיחה, אל תדאגו, רמזה להן בתנועותיה. גם יהודית התבוננה בדאגה בדרך הזרה שבחר הנהג. פתאום עצר ואמר, "הגענו. שלושים ושש שקל." "לאן הגענו? אתה השתגעת? אמרנו קפה 'עטרה' בעיר, כאן זה לא העיר." "גיברת, תירגעי, כאן זה קפה 'עטרה' עכשיו, בעיר כבר מזמן סגרו. מזמן." "אז למה לא אמרת? בשביל חמישה רחובות לא היינו לוקחות מונית. איזו חוצפה. מי שמע דבר כזה?" בינתיים חנה שילמה לו את המגיע לו והוא נעלם כלעומת שבא. "לא היית צריכה לשלם לו." "מה הוא אשם שאת לא היית בקפה 'עטרה' חמש־עשרה או עשרים שנה? מאיפה הוא צריך לדעת?" "שלושים ושש שקל! פרימיטיב," דבורה היתה מוכרחה להגיד את המילה האחרונה בנושא, בכל נושא. "ואני לא יכולתי כבר ללכת ברגל, אפילו לא חמישה רחובות," המשיכה חנה בכל זאת. "טוב, לא כולן מיליונריות כמוך," לא התייאשה דבורה. "אני רעבה," חתמה דווקא יהודית את הוויכוח, "בואו ניכנס כבר." "ואני צריכה לשירותים," אמרה חנה. "שלא תעיזי להיכנס פה מי יודע כמה זמן לא ניקו," הזדעזעה דבורה, "זה שירותים ציבוריים." אוי דבורה, תשתקי כבר, רצתה חנה להגיד בקול אבל שתקה ומיהרה לחפש את שירותי הנשים. "אין פה שירותי נשים, גיברת," אומר לה המנקה הערבי, "אותו שירותים לכולם." איזה ברוך. ויי זמיר.
לא יותר משלוש תחנות אחרי שעלתה על האוטובוס הבינה שי שאין לה מה להמשיך לנסוע עד מרכז העיר בשביל לקחת עוד אוטובוס לאוניברסיטה. שום דבר לא מחכה לה שם, הלימודים מתחילים בשבוע הבא, אף אחת מהחברות שלה לא פנויה לפצות אותה על היום האבוד, והיא כבר כל כך רעבה שאולי איזה סלט טוב ירגיע אותה. תירגעי, תירגעי, קחי אוויר ותתחילי את היום מחדש. בתחנה הבאה, ממש על יד קפה 'עטרה', היא ירדה מהאוטובוס ונכנסה בעליצות מחודשת לבית הקפה רק כדי להיתקל במלצר גבוה ומוכר. "הי, מה את עושה פה? בדיוק התקשרתי אלייך. אמרתי לך שאני עובד פה?" נראה לך שאם היית אומר לי הייתי באה לפה? כמעט נבעטו המילים מפיה, אבל היא הספיקה לעצור אותן בזמן ולחייך. "לא, לא אמרת, במקרה עברתי פה, היו לי סידורים, בא לי קפה הפוך לקחת, קר בחוץ." ותוך כדי שהיא משתדלת להיות הכי נחמדה ולבבית מחד גיסא, לשכוח מהרעב ומהסלט המיוחד של 'עטרה' שהחלה לפנטז עליו לפני כמה רגעים, כולל רוק של כמעט לטעום, ולברוח ממנו כמה שיותר מהר ויותר רחוק מאידך גיסא, היא רואה את עצמה במראה הענקית שממול. חצאית סינתטית, חולצה שצווארונה נגזר ברשלנות ועכשיו היא שמוטה על כתף שמאל, חושפת רצועת חזייה מאפירה וכמה נקודות חן ואינספור נמשים, תלתלים אסופים ברישול, ואפילו לא עיפרון שחור סמלי בעיניים. מראה בגודל קיר שמו לה מול העיניים, והיא רק רצתה שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותה בו במקום. מי הגה את הרעיון המפוקפק לעצב בבית קפה מראה בגודל קיר? מי רוצה לראות את עצמו אוכל? ואיך קוראים לו. למלצר. היא בשום אופן לא הצליחה להיזכר בשמו. אבל היה קשה שלא להבחין שהפרטים לא התיישבו זה עם זה. הדייט הכושל, הציפייה שיתקשר, והוא אמנם התקשר רק לפני כמה דקות, ודאי היה בדרך לעבודה ואמר לעצמו בינתיים אני אסגור את הקצה ההוא משבוע שעבר, ודאי כדי לומר לה בנימוס שזה לא זה, מנומס הוא היה, זה כן, בבקשה, סליחה, תודה, ערב שלם ייגע אותה בנימוסים שלו, בחורים הרי לא מתקשרים יום אחרי הבליינד דייט כדי לומר שזה לא נראה להם מתאים והם מצטערים. מה פתאום, במקרה הטוב צריך לחכות שבוע כדי לשמוע מהם משהו, אם בכלל. לפעמים הם לא מתקשרים למחרת גם אם הם רוצים להמשיך להיפגש. המנגנון הגברי עובד אחרת לגמרי גם בעניין הזה. הרי בחורה שנהנתה ויש לה עניין במישהו רוצה להתקשר אליו ברגע שנכנסה הביתה ולהמשיך לדבר איתו עד הבוקר ואז להיפגש לארוחת בוקר, להיפרד רק לכמה שעות הכרחיות לצורך לימודים או עבודה ולחיות באושר ועושר עד מאה ועשרים. זה רק בחורים שלא דחוף להם כלום. כן, הם מעוניינים, לא, הם לא מעוניינים, בסדר, הם יתקשרו בעוד כמה ימים, בינתיים הם חיים את חייהם. והנה, גם הטמבל הזה חיכה שבוע, והיא כבר הספיקה לשכוח ממנו בכלל. המראה המוזנח שלה עכשיו ועיניו המאירות והשמחות לקראתה. משהו בחלקים של הפאזל הזה לא מתאימים. מה הוא מאיר פנים? מה הוא שמח? אם יש משהו יותר מטריד ממישהו שאת רוצה ולא רוצה אותך, זה מישהו שאת לא רוצה והוא רוצה אותך. אבל מה שקורה עכשיו היה לגמרי לא ברור.
"שי! שי! שאאאי!" לא יכול להיות! אותם נפנופי ידיים, אותה מקהלת קולות, אותן הסבתות. "שי! שי! שאאאי! אנחנו פה," מקצה בית הקפה ועד קצהו. ושוב היא חוזרת על סיפור ה'קפה הפוך לקחת', ושוב היא רואה את עצמה במראה סמוקה ומבולבלת, ואת הסבתות מתבוננות בה ובמלצר הגבוה שהיא לא יכלה בשום אופן לזכור איך קוראים לו, שהלך איתה בטבעיות את כל הדרך מהכניסה ועד הפינה הרחוקה שבה ישבו שלוש הסבתות. זה לא קורה לי, היא מילמלה לעצמה, זה פשוט לא קורה לי.
"ששש… שריי נישט!" היסתה חנה את אחיותיה, מה אתן צועקות כמו בשוק. "שה! שה!" הנה היא באה, איך היא הגיעה לפה בכלל. היא יכלה להמציא סיפור קצת יותר מוצלח, מה יחשבו עליה דבורה ויהודית, זה באמת לא נעים. הרי ראינו אותה עולה על האוטובוס. איזו מבוכה. ולמה היא לבושה ככה? קודם היתה עסוקה מדי בָּאי־נעימות ולא שמה לב איך שי נראית ומה היא לובשת. מה קרה לה היום? "היית צריכה להגיד לנו שאת ממהרת לפגוש בחור צעיר," לא התאפקה דבורה, "אנחנו עדיין זוכרות את החיפזון הזה." אולי תשתקי, דבורה? היא לא מספיק נבוכה? למה חנה לא אומרת כלום? היא הרי הסבתא שלה, שתגיד לה משהו. "הוא דווקא נראה חברה'מן, הבחור שלך," דבורה מוסיפה לסיום.
יותר טוב שאני אשתוק, שי מתרה בעצמה. אם יש משהו שהבחור הזה הוא לא, זה חברה'מן. "אני ממש חייבת ללכת," אם אני לא אלך עכשיו אני אתקע פה לנצח. שי בורחת החוצה, מתעלמת לחלוטין מהמלצר הגבוה שקפא במבוכה מול הזקנות, אבל היה נבון וזריז דיו כדי להקדים את דבורה. "כבר לקחו מכן הזמנה? אני תכף שולח את המלצר שלכן," ונמלט גם הוא.
דבורה פתחה את הפה לומר לחנה שמוכרחים להגיד לשי שבגילה היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות כזאת שלומפרית, במיוחד כשהבחור המלצר, שנראה מעוניין בה, הוא נאה מאוד ומסודר, אבל יהודית התפרצה. "מותר לה, היא צעירה, היא לא חייבת לנו דין וחשבון, זו בעיה שלנו שאיחרנו," חנה רצתה להודות לה ודבורה רצתה להתווכח, אבל יהודית המשיכה בשטף, "אני כל כך רעבה, איפה המלצר שלנו? מה את מזמינה, חנה?" ולאף אחת כבר לא היה חשק לעסוק בשי ובבחור, אלא ברעב שחזר להציק ובתפריטים שאחזו בידיהן. זאת ההתרגשות, וזה יעבור.
אלוהים, בוא נעשה דיל, אתה תפסיק לעשות לי את החיים כל כך מסובכים ואני אתן צדקה פעם בשבוע. יופי. מה הקשר? מה זאת אומרת, מה הקשר? צדקה תציל ממוות, לא? אם יש לך רעיון אחר אני אשמח לשמוע, למה לא, מה שתגיד. ואם לא תפסיק לסבך לי את החיים, זה הרי יהרוג אותי בסוף. אני מרגישה את זה בבטן. לא, בחזה אני מרגישה את זה. בצד שמאל. אני אמות מדום לב אם עוד פעם אחת יקרה מה שקרה עכשיו. אתה הרי יודע שאני לא בנויה לזה. אני צריכה לתכנן מראש מה להגיד. אני לא יכולה לסבול את זה שרק בדיעבד, אחרי שהכול נגמר, ועוד יום אחרי ועוד לילה, רק אז אני יודעת מה הייתי צריכה להגיד. לא בנויה לזה. אין לי את זה, נו. מזל שהאוטובוס הגיע בדיוק כשיצאה מ'עטרה'. היא עלתה עליו בלי לבדוק בכלל איזה קו זה ומאין לאן הוא נוסע ועכשיו היא שוב מדברת עם עצמה ועם אלוהים. העיקר לעוף מפה וכמה שיותר מהר. מה שחסר לה זה שהמלצר הגבוה או אחת הסבתות ירדפו אחריה וינסו לברר מה בדיוק קרה עכשיו. מה היא תגיד? הרי את האמת כבר שמעו ולא האמינו. "סליחה, לאן האוטובוס הזה נוסע?" "לכותל, זה הקו לכותל," או־קיי, אז אני מבינה שאין דיל. כל מה שנשאר בה מהקיץ הברסלבי שאחרי הצבא, כי כסף לנסיעה להודו לא היה לה אז, זה הדיבור הישיר עם אלוהים. לא, היא לא צריכה לצאת ליער בלילה ולצעוק בקול גדול, "אבא, טאַטע זיסער, אתה שומע?" היא יכולה בשקט, בלי קול, בכל מקום, גם באוטובוס שנוסע לכותל. השאלה היא לא מתי, איפה ואיך היא מדברת עם אלוהים. השאלה היא אם היא מבינה מה הוא עונה לה.
בכל פעם שדבורה פתחה את הפה כדי לומר משהו, הקדימה אותה אחת האחיות. לא היה אפשר לדעת מה היא עלולה להגיד, אולי בכלל רצתה לומר משהו על טעמו של הקפה או על מידת הטיגון של החביתה, מה שעשתה בדרך כלל כשאכלה במסעדה והתלוננה על טיבו של האוכל באותן פעמים נדירות שבכלל אכלה במסעדה, ובשבילה כל בית אוכל ומשקה שמשלמים בו היה מסעדה, לא בית קפה, לא מעדנייה, לא סטקייה או שיפודייה, הכול מסעדות, ותמיד האוכל של הקיבוץ הרבה יותר טעים. האוכל של הקיבוץ? את צוחקת? הפערפאַלאך? הפליגאַלאך? הקרעפאַלאך? מה את מדברת, זה כבר מזמן לא ככה. אבל החשש שמא תדבר רעה בשי או ברות ולא תניח לנושא הביא את אחיותיה הצעירות לדברנות יתר. "נו, ב'עטרה' כמו תמיד, ארוחת הבוקר יוצאת מן הכלל!" "יותר מדי, יותר מדי אוכל, חבל. מי אוכל לבד סלט כל כך גדול? מי צריך את כל הלחמניות האלה? לא חבל?" "טוב, אנחנו לא עושות את זה בכל יום, פעם בעשר שנים זה לא נורא," "כן, אבל לא חבל על כל האוכל?" כמובן, אם הן היו זוכרות שככה זה בקפה 'עטרה', שהמנות כל כך גדולות, היו מזמינות מנה אחת לשלושתן ועוד היה נשאר מספיק גם בשביל לזרוק לפח. מספיק להן אַ שטיקאַלע ברויט, "נעם אַ שטיקאַלע ברויט," אמא עם כל דבר דחפה לנו לחם, אתן זוכרות? אפילו אבטיח היינו צריכות לאכול עם לחם. "נעם, נעם אַ שטיקאַלע ברויט. אַ שטיקאַלע," למה כל הסלסילה הזאת? אבל הן לא זכרו והזמינו ארוחות נפרדות, ועכשיו כל ביס מייסר אותן על מה שלא יצליחו לגמור בשום אופן. בגילן הן כבר לא יכולות לאכול כל כך הרבה. אבל כשרעבים שוכחים שזה כבר לא כמו שהיה פעם. חנה התבוננה בשתי נשים צעירות שישבו לידן ופיטפטו וצחקו ואכלו ושתו ולא נותר דבר בצלחותיהן ובסלסילת הלחם שלהן. נראה אתכן עוד שלושים שנה, אמרה בלבה. עד שדבורה אמרה, "אין לנו את כל היום, יש לנו עוד שני בתים לראות ולהתרשם," ומתוך שלא הניחו לשיחה להתפתח באופן טבעי ורק מנעו את מה שלא רצו שיתפתח, לא דיברו ביניהן כלל ולא אמרו דברים שדווקא רצו לומר וחיכו ליום הזה שיעלו לראשונה יחד לירושלים כדי לומר אותם. אבל הן שילמו ויצאו לתפוס מונית. לא נורא, נישט געפערלאַך שלא אמרתי כלום ממה שתיכננתי. ברוך השם שעברנו את זה בשלום כי אם דבורה היתה נכנסת למצב רוח, היום היה נהרס ועד שהיו מצליחות לארגן שוב נסיעה משותפת לירושלים, אם בכלל, השנה היתה חומקת להן בין האצבעות והדירות הפנויות בבתים האלה היו נחטפות תכף ומיד על ידי אלמנות אחרות. ואלמנות לא חסר. זה ידוע.
ואולי זה הדיל, עלה על דעתה של שי, אולי תמיד היה דיל ואני פיספסתי אותו לגמרי. במקום לדבר אליו כל הזמן בלי הפסקה, לדבר ולדבר, לדרוש ולבקש, להתווכח ולהתלונן, אולי אני אתפנה קצת להקשיב. אולי בזמן שהסבתות איחרו הייתי אמורה להרוויח משהו והפסדתי אותו? אולי הבחור משבוע שעבר הוא הבאַשערט שלי? אולי היה אפשר לתקן ב'עטרה' שני עניינים ברגע אחד ואני קילקלתי את שניהם? אולי במקום לרדת מהאוטובוס בתחנה הבאה אני צריכה להמשיך דווקא לכותל? איך אפשר לדעת בכלל? אני כבר לבושה בחצאית, אולי זו הזדמנות באמת? ועוד בטרם סיימה להריץ את התהיות האלה עד הסוף ולהחליט אם מדובר בקשקושים ניו אייג'יים או באמונה דתית עמוקה מני ים שאפילו היא לא מאמינה שיש בה, ירדה באופן אוטומטי מן האוטובוס בתחנה הראשונה. אוי, מה עשיתי, ואיפה אני בכלל? אלוהים, דבר אלי פשוט. אני דיסלקטית.
בעל הבית לא ידע מה נפל עליו. "אבל למה לא אמרת לי בטלפון שזה לא בית דתי?" "לא שאלת." "אבל אמרו לנו שזה בית הורים של הפועל המזרחי!" "פעם זה היה, כבר כמה שנים שהבעלים התחלפו." דבורה לא היתה מוכנה להשלים עם רוע הגזֵרה. היא עוזבת את ירושלים לעשר או חמש־עשרה שנה וכבר מזיזים מסעדות ומחליפים בתי אבות, וכל נהגי הטקסי נראים כמו ערבים. הם ערבים, אומרת לה חנה, לא כמו, הם ערבים, ממזרח ירושלים. ואני צריכה לנסוע עם אַ וילדע חייעס האלה? כזה מקום בדיוק ראתה בדמיונה כשהתעורר בה הרצון לעזוב את הקיבוץ ולעבור לירושלים. פאר והדר סולידיים, מתונים, כל השירותים המודרניים, חדרי כושר, ברֵכה מקורה ומחוממת, חדרים ביתיים ומזמינים, המון אנשים בני גילן שנהנו מכל רגע. הכול נראה פשוט מצוין עד ששאלה את בעל הבית האדיב שליווה אותן בסיור המקיף בכל המתקנים והשירותים שהמקום הציע לדייריו, "ואיפה בית הכנסת?" הוא נראה מופתע אך השיב באותה האדיבות, "שני רחובות מפה יש בית כנסת ספרדי, האשכנזי במרחק עשר דקות הליכה." נראה שדבורה לא הבינה, "אבל פה, אצלכם, פה בבית אין בית כנסת?" האיש משך בכתפיו, מתנצל, "אין דרישה." "אין דרישה במקום דתי?" "דתי? זה לא מקום דתי." אז למה לא אמרו לה בטלפון? כי היא לא שאלה. אבל מישהו בקיבוץ נתן לה את הכתובת ואמר לה שזה דתי. פעם זה היה, בינתיים התחלפו הבעלים. יהודית וחנה עמדו מן הצד ושתקו בזמן שדבורה הטביעה את חותמה במקום… הבית הזה נראה להן בסדר גמור. גם הסביבה לגמרי לא רעה. אבל להתווכח עם דבורה לא רצו. היא רוצה בית כנסת? יחפשו בית עם בית כנסת.
זו כבר היתה האכזבה השלישית שלהן היום והן עשו את דרכן לתחנה המרכזית, מדוכדכות מתוצאות יום החיפושים והכיף שתיכננו בירושלים. כיף גדול זה לא היה. אולי הן באמת נרגשות מדי, אולי כל הרעיון הזה מופרך. מזל שרות לא באה, חשבה יהודית. היא היתה נורא מתרגזת מבזבוז הזמן. מזל ששי לא הסתובבה איתנו, חשבה חנה, שלוש זקנות שלא יכולות להסתדר יחד. לא תהיה ברֵרה, חשבה דבורה, נצטרך לעלות לפה עוד כמה פעמים לפני שנמצא את מה שאנחנו מחפשות. "באיזה יום אתן פנויות בשבוע הבא?" אבל בשבוע הבא הן לא פנויות, גם לא בזה שאחריו. דבורה ידעה שהן מרמות. מה כבר יש להן לעשות? במה הן עסוקות, אפשר לחשוב. אבל הן מתעקשות. אולי כדאי לחשוב על זה עוד קצת לפני שנוסעים שוב לירושלים, כבר אין להן את הכוחות שהיו להן. "אל תספרי לי באַבע מאַיישעס, אז לא הצלחנו היום, זו לא סיבה להתייאש." הן נפרדו מדבורה בתחנה המרכזית כשפניה אל האוטובוס הנוסע לקיבוצי הדרום והן אל זה הנוסע לרכבת צפון בתל אביב. "הכול בסדר איתך, חנה'לה?" רק יהודית קראה לה חנה'לה, ורק כשאף אחד לא שמע. בשביל דבורה היא היתה חנה, במלרע, כמו חנה ושבעת בניה, כמו שיהודית היתה יהודית ולא יודית כפי שקראו לה כולם. שרוליק קרא לה חנניה, והאחרים, כל האחרים, חנה. סתם חנה. במלעיל. היא העדיפה את המלעיל הרך על פני ההגייה הנוקשה של דבורה. ימים נשכחים בכיתות הנמוכות בבית הספר עלו בזיכרונה בכל פעם. "חנה, קראי בבקשה." "הכול בסדר?" הכול בסדר גמור, היא רק חושבת שצריך עוד לחשוב על הרעיון הזה של בית הורים משותף לשלושתן. היא עוד צריכה לחשוב על זה. לא שהיא לא רוצה, אולי היא כן רוצה, אבל אולי זה עוד מוקדם בשבילה, היא בכל זאת צעירה מהן בכמה שנים, ולירושלים היא לא מתגעגעת בכלל, אם כי השוטטות ברחובות המוכרים העירה רגשות רדומים של נוסטלגיה סמויה. ובסך הכול היא אומרת שהן מיהרו להסכים עם הרעיון של דבורה מתוך התלהבות של רגע, אבל לא חשבו על זה מספיק. אני צריכה זמן לחשוב על זה, אני לא אומרת שלא, אבל אני עוד רוצה לחשוב על זה בלי הלחץ של דבורה. "ומה שלום רות?" "רות בסדר גמור," אמרה יהודית. "מאוד מצליחה." איזו מין תשובה זאת, חשבה חנה, מאוד מצליחה. מה זה חשוב בכלל. אבל ליהודית זה חשוב. דווקא מפני שאין לה משהו טוב אחר להגיד על רות. מאז שאבא שלה מת היא כבר לא כל כך בקשר איתי, חוזרת יהודית למחשבה שמכרסמת בלבה בחודשים האחרונים, אבל היא לא אומרת לחנה, "רות התרחקה והתקררה ביחסים איתי," והיא לא אומרת לחנה, "מאז שאבא שלה מת" ולא אומרת גם "מאז שחיימון מת", או "בעלי", אבל בלבה היא מרגישה שזה קשור לכך שרות איבדה את אבא שלה. בת אחת יש לי ואין לי איתה מאז שום יחסים כמעט. "ואיתן? מה שלום איתן?" מרחיקה חנה את השיחה ממה שבבירור קשה ליהודית. "איתן אבא נפלא, תענוג לראות אותו עם הילדים." רות ואיתן, זה מה שיש לה. והנכדים, אבל בן הוא לא כמו בת. מרות היא ציפתה לדברים שידעה שלא תוכל לקבל מאיתן.
"אולי בכל זאת את רוצה לעלות אלי ולנוח קצת לפני שאת ממשיכה בדרך? אולי תישארי ללון אצלי בכלל, מה בוער?" "לא, לא, אני כבר אקח את האוטובוס הממוגן שיוצא מפה בשמונה. אל תדאגי, תלכי, תלכי, אני אהיה בסדר גמור. אני לא עייפה בכלל ואני מעדיפה לישון במיטה שלי. בגיל שלי אני כבר לא יכולה לישון במיטות זרות." "זרות, אפשר לחשוב, מיטה של אחותך, כמה זרה היא כבר יכולה להיות."
מיטה זרה היא מיטה זרה, פסקה לבסוף חנה בינה לבין עצמה. אפילו במיטה החדשה שלי אני מרגישה זרה, והיא אפילו כבר לא חדשה. כמעט עשר שנים עברו מאז שקניתי אותה ועדיין היא זרה לי. אפילו לא נוחה. ועד שהגיעה הביתה טיפסה במדרגות שתי קומות והלכה לדירה מספר שש, שבה גרה קרוב לחמישים שנה. בעוד שנתיים תציין יובל לנישואיה. היא נעמדה מול דלת הברזל המשונה ונעצה את המפתח במנעול והרגישה שהגיעה לבית זר. בן רגע שוב ניטלה ממנה תחושת ההתחדשות והרעננות שהתאמצה לשמוח בה בשנים האחרונות, ובקושי הצליחה. ובמיוחד ברגע שיהודית אמרה 'מיטות זרות' וכללה גם את המיטה של חנה באותה חבילה של מיטות זרות ואנונימיות. ובאותו הרגע הכריעה אותה גם עייפות כל אותו היום וכוחה לא עמד לה עוד להתנגד למרירות, וזו התפשטה מקצות אצבעותיה ועד לשורשי שערה.
כבר לא ברור איזו תחושה הציפה אותה קודם, הזרות או המרירות, אך בשעה שהתיישבה בקצה הכיסא הירוק שבמטבח עמדו בעיניה דמעות. מה חשבתי לעצמי? כיסא ירוק! ונשכחו השמחה וההתלהבות שבבניית החיים החדשים שעליהם החליטה לפני עשר שנים, לפני שפשטה בסערה על חנויות הרהיטים, לפני שסילקה מן הדירה כל זכר ושריד לחיים הקודמים, לפני שהזמינה צבּעים שצבעו את הקירות בצבעים מודרניים, לפני שהחליפה את המיקסר הישן, הנאמן והטוב, במפלצת שהיא גם מיקסר גם בלנדר וגם פוד־פרוססור ומופעלת באופן דיגיטלי ואוטומטי. גם מקרר ה'אמקור', התנור בעל שני תאי האפייה והכיריים הוחלפו בדגמים חדישים. המילה האחרונה ממש. זו היתה דירה לדוגמה. אין פלא שכבר עשר שנים שהמיקסר לא מערבל, התנור לא אופה והמקרר כמעט ריק, למעט כמה ירקות ומוצרי חלב. פתאום המעבר לבית אבות נראה רעיון לגמרי לא רע. עכשיו יותר טוב שאני אשכב לישון, זה מין מצב רוח של עייפות. זה יעבור עד הבוקר. מושב זקנים, לא בית אבות ולא בית הורים. מושב זקנים זה מה שזה. אוי ואבוי. היא שוב שכחה שהיא כבר לא חיה ככה. כל מה שחשבה עכשיו התרחש לפני עשר שנים, לפני השיפוץ, לפני שרוליק. הרי מאז שיש לה את שרוליק טוב לה. הכניסה הביתה מבלבלת אותה לפעמים, במיוחד כשהיא עייפה ומוטרדת. פעם היה לה רע מאוד בבית הזה, אחר כך היה לא רע ולא טוב, וכבר עשר שנים שטוב לה. אבל אולי הבית הזה לא טוב לה בכלל. לא טוב לה בכלל.
זו היתה רק שאלה של זמן עד שרות תתקשר ותחקור מה היה. "מתי הן הגיעו? מה הן אמרו? לאן הלכתן? כמה בתי זקנים ראיתן? תספרי לי הכול!" היא לא נשמה ולא חיכתה לשמוע תשובות. "למה את לא שואלת את אמא שלך?" לא יכלה שי להתאפק, מתקיפה מראש כדי לא להתנצל בדיעבד. "אני בקושי ראיתי אותן, אין לי מושג מה הן עשו כל היום." אבל רות לא ששה לשתף את שי במחשבות וברגשות שלה כלפי אמה ושתי דודותיה. "אז את לא יודעת כלום? אפילו לא אם הן מצאו משהו?" "לא, אבל אם את רוצה אני אברר עם סבתא שלי." אבל רות לא רצתה. היא לא רצתה ששי תגיד לחנה שרות לא רוצה לדבר עם יהודית ואז חנה תשאל את דבורה מה קרה בין רות ליהודית ודבורה תגיד שהיא לא יודעת אבל צריך להגיד ליהודית שרות לא רוצה לדבר איתה. בשביל מה היא צריכה את זה? "טוב, או־קיי, בסדר, אל תדאגי, אני לא אגיד לה שאת לא רוצה לדבר עם אמא שלך," אמרה שי, מדגישה שלוש פעמים שהבינה את העניין. טוב, או־קיי, בסדר, "אני אתקשר לסבתא שלי מחר, ממילא התכוונתי לדבר איתה כבר מחר, ואחר כך אני אתקשר אלייך." אפשר לחשוב במה מדובר. אבל רות ראתה צורך לחזור שוב על ההוראות, "אל תגידי לה שאני שאלתי, אל תגידי לה עלי כלום. אני לא רוצה שהיא תגיד לאמא שלי…" אוף, מה יש לה, מה הביג דיל?
בשביל רות כל שיחה עם אמא שלה בשנה האחרונה היא ביג דיל. כשהיא עושה את החשבון שבדיוק כמה דקות אחרי שאבא נפטר אמה פתאום התרחקה ממנה, באמת לא ברור לה על מה ולמה. יכול להיות שהיא חושבת שאבא אמר לי משהו. אוי, דווקא את זה לא הייתי רוצה שהיא תחשוב. בעצם, מה אכפת לי. אולי היא לא חושבת כלום בכלל. אולי היא לא שמה לב. כי אם היא שמה לב למה היא לא שואלת כלום? למה היא לא אומרת משהו? אולי היא עד כדי כך שקועה בעצמה ובאבל שלה, או שהיא חושבת שאני שקועה בעצמי ובאבל שלי. איך אפשר לדעת? ומה באמת יהיה? כמה זמן אמשיך את החרם הזה? כמה זמן אפשר לעשות ברוגז? ורק מפני שהיא לא יודעת מה לעשות עם כל מה שיש לה להגיד ועם כל מה שהיא לא יודעת למי להגיד ועם כל מה שהיא לא רוצה להגיד לאף אחד אף פעם, אבל היא יודעת שמתישהו היא תצטרך להתמודד עם זה. רק שעכשיו זה לא זמן טוב. ורק בגלל כל האנרגיה הבלתי אפשרית הזאת בתוכה, היא שוב מתקשרת לשי ואומרת לה שלא תגיד כלום ושלא תשאל כלום והיא כבר תברר את זה בעצמה או שאיכשהו זה יתברר מאליו.
"את בטוחה שאת בסדר?" שי שואלת, מודאגת גם בדיעבד ממה שנראה לה אירוע חד־פעמי וחולף כאשר רות התקשרה לפני כמה ימים לבקש ממנה ללוות את הסבתות, "אני ממש לא יכולה, והבטחתי להן וזה חשוב להן, הן בפירוש ביקשו." ואחר כך התנהלו עוד שלוש שיחות לפחות, אחת עם סבתא חנה שאמרה מיד, "מה פתאום, אנחנו נסתדר לבד, אין צורך," שנייה עם רות, שאמרה, "היא סתם אומרת, אני אומרת לך שהן רוצות ליווי," ועוד אחת עם רות, שהיתה חייבת לוודא ששי תתלווה אל הסבתות, "תאמיני לי הן לא יודעות מה הן רוצות וצריכות." "ואני יודעת?" שאלה אותה שי, "לא, אבל את תגידי לי מה היה ואני כבר אטפל בזה." ברור לה שרות לא בסדר. אבל אין לה מושג איך קרה שרות, הדודה הכי שפויה במשפחה, מאבדת את השליטה, או בכל אופן נפרמת בקצוות, כמו שהיא בעצמה נוהגת לומר על אחרים שמתחרפנים פתאום. בלי קשר לכלום, ובמיוחד בלי קשר למה שקרה או לא קרה היום, והיה זניח, וממילא יתברר מחר אם הן מצאו משהו או לא מצאו. בדיוק כששי מסתכלת בשעון אם עוד לא מאוחר מדי להתקשר לסבתא ולברר את העניין עם רות, בדיוק אז הטלפון מצלצל והמלצר הגבוה, הבחור מהשבוע שעבר, מהבליינד דייט המזעזע, רוצה לבדוק אפשרות להיפגש שוב. "בטח," אומרת לו שי, נאמנה לגמרי להחלטתה מלפני כמה שעות שלא לפגוש את הטמבל הדביק הזה לעולם. "בטח, אם אתה רוצה אתה יכול לבוא אלי עכשיו אפילו," נראה אותך כמה אתה באמת טמבל וכמה אתה באמת דביק ואיזה מין דוס אתה בכלל. לא ברור אם היא מענישה את עצמה או אותו, או בודקת את אחד מהם או את שניהם. והמלצר, שלא ידע בכלל שהוא נבחן או נענש על משהו, שמח מאוד על ההזמנה ואמר, "וואלה? תני לי כמה דקות להתארגן ואני יוצא." זה לא קורה לי, אמרה שי לעצמה ולאלוהים, למקרה שהוא שומע את כל מה שהיא אומרת בקול. זה לא באמת קורה לי!
הטלפון צילצל חמש פעמים לפחות לפני שחנה הקימה את עצמה מהספה הכתומה שבסלון כדי לענות. היא ידעה בדיוק מה השעה ומי מתקשרת אלא שפתאום זה נראה לה מגוחך שבכל בוקר בשש ועשרים בדיוק דבורה מתקשרת, רק כדי לשאול מה חדש. מה כבר יכול להיות חדש? בכל עשרים וארבע שעות יכול להתחדש משהו? והרי אתמול בילו את כל היום יחד, בקושי עברו שתים־עשרה שעות, מה כבר יכול להתחדש? ולמרות הגיחוך והמרדנות הפתאומית שצצו בה ענתה לדבורה בנועם ובאדיבות. הברֵרה היתה להניח לחרדות של דבורה לשלוח אליה את המשטרה כדי לוודא שהיא לא החליקה באמבטיה חס וחלילה או נפטרה בשנתה. כך או כך, הספיקה לה פעם אחת משטרה על הבוקר, כשעשתה טעות ונכנסה לשירותים בשש ורבע והטלפון צילצל וצילצל עד שהתייאש. עד ששטפה פנים וציחצחה שיניים והסתרקה קצת, שכחה שעליה להחזיר טלפון לדבורה והתלבשה ופנתה למטבח להכין לעצמה קפה, וכבר שוטרים ניסו להתפרץ אליה הביתה. דבורה הודיעה להם שקרה אסון. היא לא אמרה שאולי, שבסך הכול חנה לא ענתה לטלפון, היא הודיעה שקרה אסון ואישה מתה ברחוב… מס'… קומה… דירה מס' שש. "מה קרה?" תבעה דבורה את עלבון חמשת הניסיונות, "מה קרה?" "לא קרה כלום, באמת לא קרה כלום, ישנתי." "עכשיו?" מפיה של דבורה זה נשמע כמו ייהרג ובל יעבור. שש ועשרים בבוקר ואת ישנה? בקיבוץ של דבורה מרימים אסֵפת חברים על עוון כזה. "מה יש לי לקום כל כך מוקדם?" ענתה חנה בשלווה, "אין לי לאן למהר." הלוואי שהיה לי, אבל אין לי, אני יכולה להרשות לעצמי לישון עד מתי שאני רוצה בעצם. "אולי כדאי שתראי רופא," פסקה דבורה. מה היא חשבה לעצמה לפני שהתאלמנה? לפי מה שהיא יודעת אני לבד כבר שלושים שנה. עד שחיים שלה מת היא לא התקשרה סתם אפילו פעם אחת. היא מזדקנת. היא בודדה. דבורה תמיד היתה כזו, אבל היא, חנה, מעולם לא היתה כזו. יהיה טוב בשבילה לעבור לבית אבות אחרי כל השנים האלה בקיבוץ, אבל לא בשבילי. אני עדיין צעירה. אני לא צריכה את זה. אצלי הכול בסדר. מה אני אגיד לשרוליק? מתי אני אגיד לשרוליק? אולי אני בכלל לא אגיד לשרוליק כלום? אולי אני אגיד לדבורה וליהודית. מה אני אגיד לדבורה וליהודית, מתי אני אגיד להן. חנה ממש שרה לעצמה את דרכה לאמבטיה אגב חזרה על הפזמון החוזר של השבועות האחרונים. יש לה עוד שלוש שעות בדיוק עד שהיא נפגשת עם שרוליק לארוחת בוקר בבית הקפה החדש שפתחו בפינת אחד העם. "כשר? בטח כשר, אני אזמין אותך למקום לא כשר?" מישהו החליט לפתוח בית קפה כשר באזור הזה שאי אפשר למצוא בו אפילו סנדוויץ' כשר, ושרוליק ראה בזה שליחות במלוא מובן המילה."אם לא נאכל שם מדי פעם המקום ייסגר, ושלא נתלונן אחר כך שאין מקומות כשרים במרכז תל אביב." ומה אכפת לה. אם הם יתחתנו היא ממילא תצטרך להכין להם ארוחת בוקר, לא יותר טוב ככה? אולי. והיא עוד לא החליטה בכלל שהיא רוצה להתחתן איתו. היא לא החליטה גם שהיא רוצה למצוא בית אבות עם שתי אחיותיה המבוגרות ממנה. ועובדה. היא הבטיחה גם להן וגם לשרוליק. איתו היא תתחתן ואיתן היא תעבור לבית אבות. איזו תסבוכת.
***
אוי לבושה. שי התעוררה בבהלה רק כשהשמש צרבה כוויות בעורה הרגיש. לא יכול להיות! השעה היתה עשר כמעט, החלון הסגור גרם לקרני השמש להיות נחרצות יותר, ולא רק שהיא מאחרת לאן שהיתה צריכה להגיע הבוקר, היא לא זוכרת שהמלצר היה כאן אמש. שיט! שיט! שיט! לא יכול להיות שנרדמתי לפני שהוא בא. אבל זה בדיוק מה שקרה. היא נרדמה כמה דקות אחרי שהזמינה אותו ברוחב לב ספונטני, והוא מיהר להגיע ודפק, וצילצל, והתקשר, ולשווא. מה היא תעשה עכשיו? היא חייבת להתקשר להסביר. להתנצל. אבל מה היא תגיד? היא הבריזה לו. מה הוא חשב? מסכן! חילול השם! פתאום צצה גם מחשבה פסיכית על סף הכרתה. היא רוצה להתקשר אליו, בטח, היא לא בחורה כזאת שעושה דברים כאלה, אפילו לא למי שהיא לא מחבבת, אבל מה היא תגיד לו? היא אפילו לא זוכרת איך קוראים לו. עדיף להתארגן ולצאת לאן שהיתה צריכה לצאת. היא תכף תבדוק את זה ביומן ותתקשר אליו מהדרך. כדי לדעת מה ללבוש היא צריכה קודם לבדוק לאן היא יוצאת היום. יש נפקא מינה רצינית ב'איך מתלבשים לאן', והיא לא רוצה שגם היום הזה יהיה רצוף שיבושים ומבוכות שאפשר למנוע. ביומן לא כתוב כלום. כלום. איך זה יכול להיות? הרי היתה לה תחושה ברורה שהיא צריכה להיות באיזה מקום מוקדם בבוקר. לא יכול להיות שזה קורה לה, זה לגמרי לא היא. מישהו התבלבל בתסריט של השבוע בינה ובין מישהי אחרת. יאללה, ריבונו, תעשה קאט ופייסט כמו שצריך. תדביק לי את החיים שלי בחזרה. מישהי אחרת בטח חיה את החיים שלי השבוע. איזה כיף לה.
השעה כבר היתה שבע בבוקר ויהודית הסתובבה בחדרים, מרחרחת אחר עקבות. מישהו היה כאן אתמול, זה היה ברור לה מרגע שנכנסה הביתה. שוב לא לקחו כלום, מה כבר יש לקחת? ושום סימן לא נראה לעין, אבל דברים קטנים רמזו לה שמישהו שוב היה כאן בהיעדרה. היו שרידי ריח מוכר וזר כאחד, וגם חלון המטבח שאוויר קר נשב דרכו. לא יכול להיות שהיא לא סגרה ונעלה אותו לפני שיצאה אתמול בבוקר לירושלים. מישהו שוב היה פה ומחה כל סימן וזכר. או ניסה על כל פנים. היחידה שיש לה מפתח היא רות. לאיתן לא הספיקה לתת מפתח חדש אחרי שהחליפה את כל המנעולים בפעם האחרונה. אבל רות ידעה שאני לא בבית, היא תיכננה איתנו את החיפושים אתמול בירושלים ורק ברגע האחרון לא יכלה להגיע ושלחה את שי במקומה. אולי היה צריך לבטל את הנסיעה, בלעדיה הן סתם ביזבזו את הזמן והיום ירד לטמיון. לא שלא ראינו בתים ראויים. ראינו, אבל דבורה פסלה כל אחד מהבתים ולא היה שום מקום לדמוקרטיה. ואיך יהיה אפשר לפשר בין חנה לדבורה כשנגור יחד אינני יודעת. עקשניות ורגזניות שכמותן. שי ברחה מיד מפניה של דבורה. בצדק ברחה, מי רוצה להסתובב עם זקנה שבטוחה שהחיים הם רק מה שהיא אומרת שהם ושעל פיה יישק דבר. מאז ומעולם חשבה דבורה את עצמה יותר חכמה וצודקת. יהודית הצליחה לחשוב ולחשב חישובים בעודה מסתובבת בין החדרים. את הארון הזה פתחו וחיפשו במגירות. מה חיפשו? מי חיפש? מה יש לחפש פה בכלל? אלטע זאַכען, זה מה שיש לי. מה הם חושבים, שאני מסתירה יהלומים במקום לענוד אותם? הלוואי שהיו לי יהלומים. או פנינים. מעולם לא היו לי. ואולי איש לא היה פה, התגנבה מחשבה אל ראשה. אולי אני מדמיינת את כל זה. ואף על פי שידעה בוודאות פנימית עמוקה שלא דמיון הוא, הצליחה להפסיק לשוטט ולחפש הוכחות. שום דבר טוב לא יצמח מהפחד הזה שמישהו אולי הסתובב פה כשלא היתה ודאג להסתיר את ביקורו. כדי שיוכל לבוא שוב באין מפריע, התחוורה לה פתאום הסיבה. מישהו מקווה למצוא פה משהו. או שאני סתם מדמיינת. אני מדמיינת. ורק כדי לא להשאיר לפחד מקום להיהפך לחרדה, התקשרה ושוב הזמינה מישהו שיחליף את המנעולים בכל הדלתות. מה שבטוח בטוח. מאז שחיים נפטר זו כבר הפעם השלישית.
עוד לא שבע וחצי בבוקר, רות עוד לא פקחה עיניים, וכבר היא צריכה להתמודד עם החלפת המנעולים של אמא שלה. "פעם שלישית מאז שאבא שלך נפטר," אומר בעלה, "מה עובר עליה?" "היא אומרת שפרצו לה הביתה כשלא היתה," רות עונה, מסרבת להתעורר ולדבר. "שוב לקחו משהו?" לא שהיא יודעת. "אולי היא יורדת מהפסים?" "לא נראה לי. אם היא אומרת שפרצו אז פרצו." הרצון האוטומטי לגונן על שפיותה של יהודית בעיני בעלה גובר על הצורך בהסתרת האמת. "את לא קמה היום?" "אני תכף קמה, מה הלחץ?" אבל היא כבר לא יכולה להירדם. היא רק עוצמת עיניים ועושה את עצמה ישנה. אפילו מעצמה היא מתביישת. שוב השארתי סימנים, מה יהיה הסוף איתי. כמה שאני לא משתדלת אני לא מצליחה לצאת כלעומת שבאתי בלי להותיר עקבות. מעניין מה זה הפעם. היא יודעת שיהודית תתקשר אחר כך ותפרט מה בדיוק עורר את חשדה הפעם. רות הקפידה מאוד בפעם השנייה שלא לחזור על הטעויות של הפעם הראשונה. היא נעלה את המגירה בשידה של חיימון, היא יישרה את השטיח בסלון לפני שיצאה, וסגרה את דלת חדר השינה של יהודית. בפעם השנייה הסגירו אותה מחדלים אחרים, ובפעם השלישית הקפידה הקפדה יתרה ובכל זאת יהודית הרגישה. טוב, זה לא משנה, ממילא הגעתי למסקנה שלא אמצא שם את מה שאני מחפשת. לא שאני יודעת מה אני מחפשת בכלל. רק שהיא לא תזמין משטרה, איך לא חשבתי על טביעת אצבעות. אבל מי חושב בכלל על פלילים כשהוא מחטט בבית של הוריו.
הרעיון היחיד שעלה בדעתה של שי הוא להתארגן בכל זאת ולקוות שתוך כדי כך היא תיזכר לאן פניה מועדות היום. אולי זה הבוקר עם הבנות בכלל? אבל את זה היא לא היתה שוכחת, אין סיכוי. לפני כל פגישה הן מתקשרות אחת לשנייה כדי לוודא. קבענו מחר? אה, חשבתי שאיריס אמרה שהיא לא יכולה, לא, זאת היתה חן, אבל היא הסתדרה. ואיילת? היא תבוא, ואורית? גם, ועופר גם. ואפרת גם. עשרות טלפונים רק כדי לאשר פגישה שבועית קבועה. חברות נוירוטיות לא פחות ממנה יש לה. זה הכיף. היא מצאה את עצמה מסתובבת בדירה הקטנה והקלסטרופובית שלה בתחתונים בלבד. לא שלבחור תחתונים בלי לדעת לאן את הולכת זה דבר של מה בכך, אבל היא בחרה בתחתונים שיכולים להתאים בקלות לכל מטרה. עם החזייה בכל זאת היתה צריכה לחכות. וככה, מתעלמת לגמרי מהצינה הירושלמית ומהשפעתה על גופה העירום, היא הכינה לעצמה קפה, שתתה אותו, הדליקה את המחשב, שטפה כלים, סידרה את הבגדים שפיזרה כל השבוע, הפעילה מכונת כביסה ונפלה מותשת על הספה. אין לה מושג לאן היא צריכה ללכת. נו, שמישהו יתקשר כבר ויגאל אותה מייסוריה. שישאל איפה היא, שיכעס, שינזוף, שיתרה, שיעניש. שמישהו רק יתקשר כבר כדי להשכיח ממנה שמן הראוי היה שהיא תתקשר למלצר ותתנצל. רות התקשרה. הקשר עם רות קצת מבלבל אותה. מכל הבחינות רות היא דודה שלה. הדודה היחידה שלה בעצם. בילדותה בילו ברביעייה. שי וסבתא חנה עם יהודית ורות. רות היתה אמנם בגיל של אמא שלה, אבל ככה זה היה. שי וסבתא חנה, דודה רות וסבתא יהודית. מאז שהיא זוכרת את עצמה. רות היתה דודה נהדרת, כיפית, והקשר המיוחד ביניהן המשיך גם משבגרה שי והן כבר בילו בשתיים. רק מפעם לפעם אמרה לה רות, "אני מקווה שאת יודעת שאני לא באמת דודה שלך, אני בת דודה של אבא שלך," כאילו חששה שפרשנות מוטעית מסוכנת לשי וליחסים ביניהן. מה זה חשוב, אמרה סבתא חנה לשי, היא מאותו הדם. ומאותו הדם לא היתה לשי דודה אחרת. לאביה היו רק אחים, וגם לדבורה וליהודית היו רק בנים. שי ורות הן הבנות היחידות במשפחה שהן מאותו הדם. איכשהו ההסבר הזה היה מספק ודודה רות נשארה דודה. "אני בירושלים, רוצה לאכול צהריים יחד?" מה היא עושה עכשיו בירושלים ומה פתאום היא מזמינה אותי לצהריים? "בטח, למה לא, איפה את רוצה לאכול?" או־קיי, אז החזייה הרגילה תתאים. באמת הגיע הזמן לקנות עוד כמה, לא יכול להיות שאני צריכה לבחור בין שלוש. אחת פשוטה בצבע חום של סבתות, דהויה מרוב כביסות עד כדי כך שגם קרס אחד שלה התפורר, וזו רק שאלה של זמן עד שגם השני יסרב להחזיק לבדו את כובד המשקל, אף על פי שבמקרה שלי אין כובד ואין משקל; אחת שחורה לחולצות שחורות ואחת לבנה לחולצות לבנות. וזהו. מובן שחבל לי לבזבז על רות את השחורה או הלבנה, שאותן אני שומרת למקרים מיוחדים. לא שקרה בזמן האחרון משהו מיוחד, זה רק למקרה שיקרה. אפילו לפגישה האומללה עם המלצר לבשתי את הפשוטה, וגם לפגישה עם הסבתות. מתי לבשתי בכלל לאחרונה את השחורה או הלבנה? אין לי מושג. ומה הבעיה לקנות עוד חזיות, אפשר לחשוב. כל מה שאני צריכה זה להיכנס למשביר ולהוריד מהמתלים, אפילו בלי למדוד. B75. מידה של תינוקות. הכי טוב במשביר, לא בחנויות האלה שאמא היתה לוקחת אותי ואומרת למוכרת, "תני לה משהו טוב. שיחזיק." והמוכרת היתה דוחפת אצבע לתוך החזייה ואומרת, "זהו, את צריכה להקפיד שהפטמה תהיה קדימה, ישר, בדיוק באמצע בין המרפק לכתף." שאלוהים יעזור לי, איך שרציתי למות במקום. אמא עשתה את עצמה חירשת ועיוורת. משלמת כמה שצריך ואומרת תודה רבה. היום, השבח לאל, המוכרות הרוסיות במשביר מעדיפות שלא תטרידי אותן בפטמות שלך. הגיע הזמן לרענן לי את המלתחה בחזיות צבעוניות. איריס הזהירה אותי שהיא תביא לי ערמה של חזיות נורמליות ותעיף את הזבל שאני לובשת. "חזיות שחורות ולבנות זה מיוחד? אולי בבני ברק, אולי בימי הביניים, תאמיני לי, אפילו בחורים דתיים יודעים להעריך חזיות מדליקות. לא, את לא רוצה לדעת מאיפה אני יודעת את זה." מעניין אם זה ימצא חן בעיני המלצר החברה'מן. וכמו שהיא לוקחת את התיק ואת המפתחות ופותחת את הדלת וחושבת לעצמה, שגם אם איריס צודקת ויימצא בחור דתי שאפשרות כזו תמצא חן בעיניו, לא ימצא חן בעיניה שזה מוצא חן בעיניו, היא לא מאלו שמרגשות את עצמן בצבעוניות של ההלבשה התחתונה שלהן, שלא לדבר על ההלכה שבוודאי לא מעודדת את כל זה, ואיך זה שהיא חושבת על ההלכה עכשיו, אחרי שכבר מזמן החליטה שלא לערב עוד את ההלכה במה שקשור לענייני הלב. והגוף. לא, הלב. על הגוף לא חשבה בכלל — נופל פנימה המלצר הגבוה, שחזייה צבעונית שנפתחת מלפנים עשויה למצוא חן בעיניו, אבל איך לעזאזל קוראים לו? זה לא קורה לי, שי חושבת, זה לא קורה לי עכשיו. מה, הוא אידיוט? "הייתי חייב לראות שהכול בסדר איתך, תיארתי לעצמי שנרדמת אתמול. לא נורא, קורה, אבל רק ליתר ביטחון עברתי פה לפני המשמרת."
אין עדיין תגובות