רבקה היא סטודנטית מבריקה לתרבות מצרים העתיקה וקוראת נלהבת של רומנים היסטוריים, במיוחד ריג׳נסי. היא אוהבת להשתתף באירועים בהם משחזרים […]
1
יום רביעי, 8 במאי
אם הייתה לי לירה שטרלינג על כל פעם ששמעתי את המשפט: ‘את זקנה מבפנים.’
אני לא זקנה מבפנים. אני וינטאג’, יש הבדל. דק אומנם, אבל יש הבדל.
תמיד הייתה לי תחושה שנולדתי בתקופה הלא נכונה, וכל יום מעשרים ואחת שנות חיי נותן לי אישור לכך.
אני וינטאג’ בחיים שלי, אני שונאת את המהירות ואת גסות הרוח. את הקללות המיותרות, במיוחד. אם בורחת לי קללה מהפה, סימן שאני ממש נסערת.
אני וינטאג’ בעבודה. הייתי רוצה ללמד היסטוריה, או להיות אוצרת במוזיאון.
אני וינטאג’ באהבה, כי אני אוהבת חיזור איטי.
והנקודה האחרונה הזאת היא הבעיה העיקרית שמציקה למיי, עמיתתי בספריית הקולג׳ האוניברסיטאי של לונדון, שעם הזמן הפכה לאשת סודי.
היא אפילו שכנעה אותי להוריד אפליקציית היכרויות כדי שאמצא לי מישהו.
אני, באפליקציית היכרויות. הקוטב הנגדי לחיזור איטי.
עד עכשיו, האפקט היחיד שהיה ל’מאץ’־מי’ עליי היה לשכנע אותי שיש לי כוח־על להפוך את הנסיכים המקסימים למקרים אנושיים אבודים בעזרת נשיקה.
אחרי הבחור שגנב לי את חשבון האמזון. הבחור שאחרי התקף של מחלת השכחה, חזר לאקסית שלו. זה שכמעט גרם לכך שיאסרו אותנו לאחר שהגיע לאסוף אותי ברכב גנוב. אתמול בערב קרה ׳דבר חדש׳, הבחור הופיע לפגישה עם אשתו כדי להציע לי מין בשלישייה.
‘אני נכנעת,’ אני אומרת למיי, ומוחקת את האפליקציה.
‘קדימה, תני לעצמך עוד הזדמנות! החמישי!’ היא מתעקשת. ‘החמישי הוא הגבר הנכון.’ ההבדל ביני ובין מיי הוא שהיא לא יודעת להיות לבד, אני לעומתה מרגישה מצוין עם זה, משהו שבעיניה פשוט לא נראה אפשרי.
‘ארבעה שרוטים זה מספיק. אני לומדת לתואר בתרבות מצרים העתיקה, לא בעבודה סוציאלית.’
‘אבל את משחקת אותה קשה, זה לא שאת צריכה להתחתן איתם.’ היא עונה בטון מיואש.
‘אני לא קשה,’ אני מוחה, ‘אני סלקטיבית.’
‘אם לא תפחיתי מעט את קריטריוני הבחירה שלך, בסוף תמותי בתולה. הזמן שלך תכף פג.’
‘תכף פג? אני לא יוגורט, לא מקועקע לי על המצח תאריך תפוגה.’
‘לך לא, אבל לקונדומים שנתתי לך, כן.’ היא פוסקת. ‘התאמה מינית טובה היא תנאי מהותי לשלוות הנפש של בני הזוג, והתנסות היא המפתח! את לומדת לתואר בתרבות מצרים, את אמורה לאהוב לחקור.’
אני מעמידה פנים שאני מתעלמת מהתשובה שלה, ומתרכזת בהנחת הספרים שהוחזרו על העגלה לפני שאחזיר אותם למקומם. ‘מה עושה אצלנו ספר לימוד של הספרייה לרוקחות?’
היא מרימה את המדריך לכימיה אורגנית מהערמה. ‘אני אחזיר אותו לרוקחות, את תורידי שוב את ‘מאץ’־מי’.’
אנחנו לומדות בקולג׳ האוניברסיטאי של לונדון, ועובדות יחד זה שלוש שנים בדלפק הספרייה המרכזית, מאז שעברתי לבירה ממארדן, כפר בן 3,700 תושבים במחוז קנט, היא הדבר הכי קרוב לחברה שיש לי.
היא, בשונה ממני לומדת פסיכולוגיה ורוצה להפוך למטפלת זוגית (אם אפשר של הסלבריטאים), חיה בשביל לשדך אנשים. בשלוש השנים האלה ראיתי אותה משדכת בין שני עובדי הקפיטריה, בין מספר חברים לתואר ואפילו בין שני מרצים. היא כמו אמה וודהאוס של ג’יין אוסטן, רק עם שיער כחול.
מאז שהתוודיתי בפניה שאני בתולה, הפכתי להיות המשימה החדשה והמלהיבה שלה.
או מושא המחקר. אני חוששת שהיא רוצה להכניס אותי לעבודת הגמר שלה.
‘אה, רֶבֶּקָה,’ היא פונה אליי שוב, ‘ביום ראשון אני עסוקה, את יכולה להחליף אותי אחרי הצוהריים?’
‘אבל כבר עבדתי שלושה ימי ראשון רצופים,’ אני מוחה, ‘ואני משובצת גם בשבת,’ אני מוסיפה.
כל כך רציתי את החופש לומר לה ‘לא’, אבל החיים בלונדון יקרים — ובשונה ממיי — אף אחד לא עוזר לי עם שכר הדירה. ומזל שיש לי מלגת לימודים!
‘בבקשה,’ היא מייבבת ומעפעפת לעברי. ‘יש לי מאץ’.’
‘היו לי תוכניות,’ אני ממלמלת.
‘לאסוף זבל ישן בשווקים לא נקרא ׳תוכניות’.’
‘אלו עתיקות, מיי,’ אני מתקנת אותה, ‘לא זבל.’
אני לקוחה קבועה בדוכני השווקים פורטובלו וקמדן, וסורקת כל סנטימטר במצוד אחר מניפות, חותמות שעווה וספלי הנצחה של משפחת המלוכה. אם יש לי מזל אני מוצאת גם סרטים, בדי תחרה וחרוזים מהם אני יכולה ליצור תכשיטים בסגנון ריג’נסי, אותם אני מוכרת באתר ׳אטסי׳ לאחר מכן.
אני אוהבת את העבר. העבר הוא מקום בטוח וצפוי, מושלם בשביל מישהי כמוני ששונאת הפתעות ואירועים בלתי צפויים.
‘בואי נחליף משמרות, אני אעבוד במקומך בשבת,’ מציעה לי מיי. ‘וכך תוכלי ללכת לנשף התחפושות הזה.’
‘ריג’נסי רבייבל,’ אני אומרת. זה אירוע שמאורגן על ידי אגודת ריג’נסי, בו נפגשים חובבי המלוכה לבלות אחר צוהריים על פי כללי החברה של תחילת המאה התשע־עשרה. הכול בלבוש תקופתי, כמובן. השנה הוא יתקיים ב׳האצ’רדס׳ חנות הספרים העתיקה ביותר בלונדון, שנפתחה ב־1797, ויארח גם את השקת הרומן החדש של פטרישיה אוניל, מלכת הרומנטיקה של הריג׳נסי. ‘זה שחזור תקופתי.’
‘זה אומר כן?’
ויתרתי על הרעיון ללכת לאירוע של אגודת ריג’נסי כשראיתי את המשמרות, אם כי בלב כבד. רומנים של ספרות ריג’נסי היו המפלט שלי אחרי מות הוריי, והעולם הזה, עם הכללים והגינונים שלו שיש לכבד בדיוק, הפך להיות רשת הביטחון שלי בתקופה שבה כל מה שהיה ודאי בחיי החל להתפורר.
מי שהכירה לי את הז’אנר הייתה שכנתי, גוונדה פאנינג, מרצה מוזרה לפיזיקה תיאורטית בגמלאות. היא חיה בגפה והתחילה להזמין אותי אליה אחרי ארוחת הערב ואז השאילה לי רומנים של ג’ורג’ט הבר, מרי באלוג, ג’וליה קין ופטריסיה אוניל, כמובן.
אני לא יכולה כבר לחכות, ורוצה להגיד לה שגם אני אהיה באירוע השחזור.
גוונדה גם עוזרת לי גם בכתיבת התזה שלי: ׳אגיפטומניה בממלכה: כיצד הציתו מסעות נפוליאון את התשוקה למצרים העתיקה׳.
‘זה ‘כן’ ענקי!’ אני נענית להחלפה עם מיי.
‘אולי תמצאי איזה מר דארסי שתוכלי להעניק לו את פרח הבתולים שלך,’ מצחקקת מיי בסיפוק לאחר שקיבלה יום ראשון חופשי.
אני מסיימת את המשימות שלי בזמן שיא, להוטה לחזור הביתה ולמצוא תלבושת לאירוע השחזור. ‘נתראה מחר,’ אני נפרדת ממנה ויוצאת מהספרייה.
בדרך כלל אני אוהבת להישאר זמן רב יותר בערב, בספרייה, והמשמרות עד חצות הן המשמרות האהובות עליי, זה רגע קסום שבו נראה שהכול מתגבש בתוך הזמן והדממה, ללא קדחת הביקורים של אחר הצוהריים וזרם הקוראים בין שיעור לשיעור.
הבניינים והספרים העתיקים אוהבים שלווה, וגם אני.
‘היי! רבקה,’ קוראת לי מיי וצועדת בעקבותיי על המדרכה. ‘שכחת את היומן שלך,’ היא אומרת ומנופפת בו בידיה.
‘תודה!’ אני נאנחת ומאמצת אותו אל ליבי. ‘אם הייתי מאבדת אותו, הייתי מתה.’
‘מגזימנית, קונים חדש. אולי אחד יותר יפה, אפילו.’ ובלי להוסיף דבר היא חוזרת על עקבותיה לתוך הספרייה המרכזית.
על העובדה שהוא קצת מכוער אני לא מתווכחת, בחרתי ביומן הכי פשוט כדי שלאף אחד לעולם לא יהיה פתאום חשק לעלעל בו.
יומן חדש אני יכולה לקנות, אבל את מה שנמצא בתוכו — לא. על הדפים האלה כתבתי את החיים שלי. לא את החיים האמיתיים, אלא את אלה שהייתי רוצה.
אני נמצאת שם, רבקה שרידן, בת עשרים ואחת, מתגוררת בלונדון, וההבדל הוא שהשנה היא 1816 ואני ליידי.
גם בנעליה של ליידי רבקה אני יתומה, אבל לפחות אני לא לבד בעולם. דואגים לי בן דודי ארצ’י, שירש את תואר המרקיז מאבי המנוח, דודתי קאלפורניה האהובה ובעלה השני — הדוד אלגרנון הבוטה — העוזרת האישית הנאמנה שלי לוסי ושכנתי שהיא חברתי הטובה, אמילי.
מאחר שאין לי אפילו חברה אחת שמבינה את תחביביי המוזרים, החלטתי להמציא לי אחת. אמילי אוהבת אותי, אמילי מבינה אותי.
היומן שלי הוא יומן תקופתי המלא במכתבים שאני כותבת לה והיא כותבת לי, ובהם אנחנו חולקות את תשוקתנו לתרבות מצרים העתיקה, ספרים וכתיבה.
החלפנו בינינו גם צמיד חברות, אחד מאלה שהכנתי בעזרת סרט משי בצבע טורקיז ופנינה בצורת טיפה, אני משתמשת בו בתור סימנייה.
אמילי כבר הוצגה בחברה ונישאה למחזר מובחר, במכתביה היא מספרת לי על הבילויים שלה בחברה הגבוהה.
יש לנו אפילו ׳אויבת׳ בלתי נסבלת, ליידי אוסוניה אוסבורן הרכלנית.
ליידי רבקה גרה ברחוב צ’ארלס, ברובע האלגנטי של מייפייר, באחד מאותם בתים גדולים ולבנים עם עמודים בחזית שכיום שוכנות בו עשרות דירות יוקרה למכירה, כל אחת תמורת חמישה־עשר מיליון לירות שטרלינג.
שום קשר למחסן הקטן באזור בת’נל גרין שהמודעה באתר ׳גמטרי׳ הציגה בתור דירת חדר, אבל אחרי הכול ל׳אני׳ של היום אין צרכים גדולים. שום קבלות פנים או שעות תה אחר הצוהריים.
ציירתי ביומן גם פורטרטים של כל החברים ובני המשפחה שלי, כאילו היה זה אלבום משפחתי, והמצאתי סיפורי מסתורין שליידי רבקה מפרסמת בסתר ב׳לונדון כרוניקל׳, כדי להבטיח את עצמאותה הכלכלית.
אין לי שאיפות ספרותיות, אין עלילה לחייה של ליידי רבקה, אלה רק קטעים קטנים של חיים שאני מספרת לעצמי, ואותם אני אוהבת יותר מאשר את המציאות.
יש מי שעשוי לחשוב שזה מוזר, אבל אחרי הכול, זאת ההנאה הקטנה שלי שלא מזיקה לאף אחד.
היומן הוא העולם הפרטי שלי, ולאבד אותו זאת לא אפשרות שבאה בחשבון.
כשאני חוזרת הביתה, אני דופקת על דלת ביתה של גוונדה כדי לבשר לה את הבשורה המשמחת.
היא מתחילה לחמם את סיר המרק שאותו נחלוק, מאושרת כולה מהשתתפותי באירוע של אגודת ריג’נסי.
היא אלמנה זה שנים רבות, אין לה ילדים או קרובי משפחה. הבדידות שלנו מארחת חברה זו לזו.
על צג הנייד שלי מהבהבת התראה על מייל חדש, אני פותחת אותו מייד.
‘הבן של אנוביס,’ אני ממלמלת.
‘מה מסעיר אותך, יקירתי?’ שואלת אותי גוונדה, כשהיא עורכת על השולחן סט צלחות יפהפה של המלכה שרלוט.
‘דעתו של המרצה סאלי על התזה שלי. שלחתי לו את הפרקים הראשונים, ואני מצטטת מילה במילה: ׳החיבור שלך מושלם, אבל הוא חסר מקוריות ואומץ׳,’ אני נושפת.
‘אני לא מופתעת,’ היא אומרת, ומפתיעה אותי.
‘מה? למה את מתכוונת?’
‘נכון, יש לך הרבה נקודות מעניינות, אם רק היית מחליטה להזיז את עצמך כדי להעמיק בנושאים מסוימים.’
‘להזיז את עצמי,’ אני חוזרת אחריה, נעלבת.
‘לנסוע,’ מדייקת גוונדה, ‘היית יכולה לנסוע לכנס ההוא בברלין, או בטורינו…’
אני פותחת את פי כדי למחות על דבריה אבל היא מקדימה אותי. ‘אם את מתכוונת לומר שהנסיעה יקרה, אל תנסי אפילו! מצאתי לך טיסה לקהיר במבצע בארבעים ותשע תשעים, הלוך ושוב.’
‘אני לא טסה,’ אני פוסקת. ‘אני לא אוהבת מטוסים.’
‘את הולכת להיות חוקרת תרבות מצרים, רבקה. איך את מתכוונת לעשות את זה בלי לדרוך אי פעם באדמת מצרים?’
‘אבקר שם… במוקדם או במאוחר.’
‘איך? באמצעות התעתקות?’
‘אני יכולה לנסוע ברכבת,’ אני מציעה. ‘אסע עד דובר, ואז אחצה את תעלת למאנש במנהרה, בקאלה אחזור לרכבת ואעשה סיבוב רחב באירופה, ומאיסטנבול זה כבר פשוט, סוריה, לבנון, ירדן…’
‘הינה הגיע ז’ול ורן! מסביב לעולם בשמונים יום,’ היא קוראת.
‘בדקתי את המסלול במפה. לפי גוגל, יידרשו לי שישים ושתיים שעות.’
‘כל העמיתים שלך, לצורך מחקר השטח שלהם ביקרו ביוון, באיטליה, בסודן… ולאן את נסעת? לוויילס.’
‘מאוד מעניין בוויילס,’ אני מתגוננת.
‘ויילס גדושה בעתיקות מצריות. אבא שלך היה ארכיאולוג, אימא שלך הייתה משחזרת ציורים. ההורים שלך אהבו טיולים, למה את שונאת את זה?’
אולי מפני שאם הם לא היו אוהבים כל כך לטייל, היום הם היו בחיים. ‘זה מסוכן,’ אני עונה בפשטות.
‘את לא נוהגת.’
‘זה לא נכון,’ אני עונה. ‘נהגתי פעם אחת.’
‘לא על הכביש המהיר.’ היא מבהירה ומוזגת את המרק לצלחות.
‘לאן את חותרת, גוונדה?’
‘את בת עשרים ואחת ואת מרשה לפחדים שלך לנהל את חייך. את תמיד לוקחת איתך ערכת עזרה ראשונה מלאה בתרופות שבחיים לא תשתמשי בהן… עדיין יש לך את המשאף הזה נגד אסתמה? כמה זמן לא היה לך התקף אסתמה?’
לפחות שנה. ‘את אף פעם לא יכולה לדעת.’
‘את לא מטיילת, אין לך חבר… אפילו ביומן שלך את צופה המספרת על חייהם של אחרים,’ היא נוזפת בי בקשיחות שמעולם לא שמעתי בקולה. ‘אין לך חברים.’
‘את חברה שלי.’
‘אני מתכוונת למישהו בגיל שלך, איתו תוכלי לחלוק חוויות. איתו תוכלי לטעות ביחד, איתו תוכלי לגדול יחד.’
‘יש לי את מיי.’
‘מיי היא עמיתה לעבודה. עמיתה שאיתה יש לך יחסים קרובים, אבל היא רק עמיתה. אתן אף פעם לא נפגשות מחוץ לספרייה.’
‘יש לנו חיי חברה שונים.’
‘כן, לה לפחות יש חיי חברה.’ גוונדה נאנחת ומניחה לסרקסטיות. ‘מאז שאני מכירה אותך אף פעם לא הסתפרת אפילו,’ היא אומרת ומושכת בשובבות באחת מקצוות שערי השטני הזהוב.
פגשתי את גוונדה כשהגעתי ללונדון, ארבעה חודשים לאחר מות הוריי. ‘אני אוהבת שיער ארוך.’
‘יהיה לך יפה שיער קצר, את יודעת.’
אני כבר מנחשת מהי מטרת השיחה שלה, לכן אני מקדימה אותה. ‘מה אני צריכה לעשות עם התזה?’
‘זה פשוט, לזרוק אותה, למצוא נושא מעניין יותר ולכתוב אותה מחדש.’
‘נפלא! המרצה, צליל תופים, רוצה לקרוא את הפרקים הראשונים ביום חמישי הבא,’ אני מודיעה לה. ‘זה אומר שלא אלך לאירוע השחזור.’
‘זה לא בא בחשבון!’ היא צועקת, ולוקחת לי את הטלפון מהיד. ‘להפך, עכשיו אנחנו נחפש לך תלבושת יפה. את תבואי לאירוע השחזור, גם אם אצטרך לגרור אותך לשם,’ מכריזה גוונדה בנחרצות.
שבת 11 במאי
הפגישה ב׳האצ’רדס׳ נקבעה לארבע, גוונדה נמצאת שם כבר מהבוקר, יחד עם המארגנים של אגודת ריג’נסי.
לצורך האירוע הוזמנה חנות הספרים כולה — כל חמש הקומות — שעכשיו עמוסה בעלמות בשמלות בצבעי פסטל, כובעי תחרה ומניפות.
בזמן שאני מחפשת את גוונדה בין המשתתפים, אני רוכשת עותק של ׳יומניהן הסודיים של האחיות ברינגטון׳ עליו אבקש חתימה ואז פונה אל המזנון.
אני שוטפת את עיניי במגשים הגבוהים של הקאפקייקס, מגשי המקרון, ופירמידות הפחזניות המזוגגות ואז ממלאת לעצמי שתי צלוחיות.
בסדר, זה לא אלגנטי אבל הצלוחיות האלה באמת קטנות. ואני מאוד רעבה.
‘השנייה בשביל החברה שלי,’ אני מצטדקת כשאחד מצוות הקייטרינג שולח לעברי מבט עקום. טוב, זה יכול להיות נכון. אם רק אמצא את גוונדה.
נדמה שכל חברי אגודת הריג’נסי מזהים זה את זה, אבל מאחר שהצטרפתי רק בפברואר האחרון עדיין לא השתלבתי. ארגון האר־אס מקבל מאה חברים בשנה בכל אנגליה, ורק לאחר שהם עוברים מיון מחמיר ובחינת בקיאות קפדנית מאוד על תקופת הריג’נסי. אפילו למדתי לרקוד את כל הריקודים המסורתיים עם סרטוני ההדרכה ביוטיוב.
‘הו, את כאן,’ קוראת גוונדה, ומגיחה מאחוריי.
מרוב בהלה אני קופצת ומעיפה את המקרונים שמתגלגלים כעת בעליצות על הרצפה. ‘אלוהים! הבהלת אותי! איזה יופי, השמלה הזאת מושלמת!’ רואים מייד שהיא נתפרה במיוחד בשבילה, אולי על ידי תופרת, ושהיא עשויה ממשי אמיתי.
לא כמו שלי, שהושכרה תמורת עשרים ותשע תשעים לירות סטרלינג, מפוליאסטר, שעל תוויתה מתנוסס התיאור המפחיד ׳דליק — יש להרחיק ממקור חום׳, ומותאמת בסיכות בנקודות אסטרטגיות שאילו ייפתחו בטעות, הן ידקרו אותי כמו שיפוד.
‘בואי איתי, אנחנו כבר מאחרות,’ היא מזרזת אותי.
‘מאחרות למה? פטריסיה אוניל עדיין לא הגיעה,’ אני מוחה.
לא משנה. היא ממשיכה לגרור אותי ממרפקי וחומקת מגבירה ואביר.
‘לאן אנחנו הולכות? אני שואלת אותה בזמן שהיא פותחת את דלת המחסן. לכל הרוחות, היא מחזיקה ממש חזק בשביל מישהי גרומה כמוה.
‘אנחנו לא יכולות לבזבז זמן.’ היא עונה בלי לענות לשאלתי.
‘אני לא חושבת שהאזור הזה פתוח לציבור,’ אני אומרת כדי להניא אותה בזמן שהיא ממשיכה לגרור אותי אחריה לתוך חדר עמוס עד התקרה בארגזים עמוסי ספרים.
לבסוף היא מרפה מידי, מסתובבת אליי ומביטה בי. ‘קדימה, ואל תעשי עניין.’ לאחר מכן היא דוחפת עוד דלת שעליה כתוב ׳הכניסה אסורה׳ ונכנסת.
‘החדר הזה בוודאות לא פתוח לציבור,’ אני אומרת שוב. ‘אם ימצאו אותנו פה נהיה בצרות,’ אני מזהירה אותה. אני לקוחה מצוינת של ׳האצ’רדס׳, חסר לי רק שיאסרו עליי להיכנס לחנות.
טוב, לא משנה.
היא בחרה בדיוק ביום הנכון כדי לצאת מדעתה. ‘בסדר,’ אני נכנעת. ‘בואי נמצא את גוונדה.’
אני מסתכלת סביב בתשומת לב, פותחת את הדלת ונכנסת אל מה שנראה כמו חלל של הצוות הטכני.
הדלת השנייה בחדר פתוחה למחצה. ‘לאן היא נעלמה?’ אני רוטנת, ונכנסת לחדר שני הרבה יותר חשוך וצר. ‘גוונדה, בבקשה, בואי לא נגרום לכך שיגרשו אותנו מאגודת הריג’נסי. רק עכשיו קיבלו אותי.’ אני מתחננת אליה בלחש. אני צועדת כמעט בגישוש, כשאני הולכת בעקבות קול צעדיה, כשספרה של פטריסיה אוניל עדיין מוצמד אל חזי, תיק המרי פופינס שלי משתלשל ממפרק כף ידי והצלוחית עדיין בידי.
צעיף דק מדגדג את פניי, קורי עכביש.
‘מהפח אל הפחת,’ אני רוטנת. ככל שאני מתקדמת, כך הקירות הולכים ונעשים צרים עד מה שנראה כמו דלת נוספת נמוכה ממני לפחות בשני ראשים, מהחרך שבה בוקע אור.
ואז, קורה דבר מוזר ברגע שאני פותחת אותה, אני מרגישה שאיבה ובוהק אלים כמו זרקור המוקרן בפניי ומסנוור אותי, מונע ממני לראות לאן אני הולכת ו…
אני מוצאת את עצמי חבוקה בין שתי זרועות חסונות, פניי לחוצות אל חזה רחב וכל מה שהחושים שלי קולטים עמום ולא ברור, מלבד ניחוח משכר של מנטה וליקריץ.
‘אני…’ אני תופסת מרחק מהאדם שבו התנגשתי במפתיע, אבל סחרחורת מערבלת את ראשי וגורמת לי לאבד את שיווי המשקל, ולרגליי לקרוס.
אני לא מרגישה טוב.
אני נופלת ארצה, שכובה על גבי.
‘מה לכל הרו…?’ ובן רגע מתגודדים סביבי שלל פרצופים.
‘עלמתי, את מרגישה בטוב?’ שואלת אותי אישה שאינני מכירה, אבל דבר אחד בטוח, גם היא אמורה להיות מאגודת הריג’נסי, על פי הבגדים שהיא לובשת.
אני שוב נמצאת בספרייה, מוקפת בכל משתתפי אירוע השחזור שמביטים בי בהשתוממות. אני לא יודעת לאיזה סיבוב גוונדה לקחה אותי, וגם לא לאיזו מטרה, אבל אני שוב נמצאת באולמות ׳האצ’רדס׳, רק שהשמלה שלי מכוסה אבק, והתסרוקת — שעלתה לי בשעתיים עבודה וזרוע תפוסה — מבולגנת כולה, ובזמן שנפלתי על האיש הזר הזה, מרחתי קאפקייק עם קצפת על המחשוף שלי. מצוין, זה יעלה עוד כסף בניקוי היבש, בתקווה שבכלל אפשר לנקות את זה, אחרת אצטרך לשלם גם את דמי הפיקדון.
בלבוש המרושל הזה אני אפילו לא יודעת אם ירשו לי להישאר. אני מורידה את ענן הקצפת מהשמלה עם אצבעותיי ומלקקת אותו… חבל, זה היה טעים.
‘היא התעלפה?’ שואל קול שאינני מזהה.
‘הייתה לה סחרחורת?’ שואל קול אחר.
‘אולי בת הלוויה הידקה לה את המחוך יותר מדי.’
‘איזה מחוך?! בקושי הצלחתי להשיג את השמלה… איי!’ אני צועקת לפתע כשאני מרגישה צביטה במותני. ‘ידעתי שאחת הסיכות תיפתח בסוף.’
הקולות מסביבי מתאחדים לרעש יחיד אחד. ‘היא לא לובשת מחוך?’
‘שערורייתי.’
‘הדביוטנטיות של היום הן כבר לא כמו שהיו פעם.’
אין ספק שהאנשים האלה מאגודת הריג’נסי פנאטיים! מי מסתכל מה לובשים מתחת לתלבושות?
‘איזה נעליים מוזרות את נועלת? אלה לא נעלי צוהריים,’ מציינת אישה אחרת, כבת חמישים, שמרכיבה על גשר אפה משקפיים עגולים עם מסגרת זהובה.
לרגליי אני נועלת את האולסטאר הוורודות שלי, בהתחשב בכך שהשמלה ארוכה לא חשבתי שמישהו יבחין בכך בכלל.
גבר מפלס לו דרך ומושיט לי את ידו העטויה כפפה, אבל אין לי דרך לראות את פניו מפני שהחדר שרוי באפלולית, הוא עומד כנגד האור ואני עדיין מתקשה למקד את מבטי. אני רק יכולה לראות שהוא גבוה מאוד, מאחר שהוא מתנשא מעל כל הנוכחים. ‘הרשי לי לעזור לך.’
שרויה בבלבול, אני מצליחה למשוך את עצמי לישיבה לבד ואז מזדקפת, אבל כנראה שאני עושה זאת מהר מדי מפני שהחדר מתחיל להסתובב עד שאני נאלצת להישען על מדף הספרים.
עכשיו אני יודעת איך מרגישה הכביסה אחרי הסחיטה. ואני מבינה גם למה הגרביים תמיד הולכות לאיבוד.
‘וואו, איזו טלטלה,’ אני נאנחת ונעמדת על רגליי. אני לא יודעת באיזה חלק של הספרייה אנחנו נמצאים, אבל מעולם לא ראיתי את האולם הזה של ׳האצ’רדס׳. כל הריהוט נראה כאילו הובא לכאן לפני מאתיים שנה… אפילו הכרכים הקשורים בעור על המדפים נותנים לי הרגשה שהם עתיקים. ‘בכל מקרה, כל הכבוד על השחזור הנאמן, היא ממש נראית כמו חנות ספרים של תחילת המאה השמונה־עשרה. מי בנה את התפאורה?’
מרחש המלמולים הכללי עולים משפטים כמו, ‘על מה היא מדברת?’ ‘היא הוזה.’
הבנתי, אנחנו פשוט חייבים להעמיד פנים שאנחנו נמצאים בתקופת הריג’נסי כל הזמן, כאילו אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו משתתפים באירוע שחזור.
‘ליידי רבקה, הנה הספרים שהזמנת בחודש שעבר,’ מודיע קול מוכר לי.
אני מסתובבת לעבר הדלפק ורואה אותה. ‘גוונדה!’ אני קוראת. ‘אבל למה לא עצרת קודם, כשקראתי לך?’
‘קודם?’ היא מסתכלת עליי במבט מבולבל. ‘מתי?’
‘קודם! כשרדפתי אחרייך בכל החנות, ונכנסנו ל… דלת ההיא.’ אני מצביעה על הקיר שבו אמור להיות המעבר שאותו חצינו, אבל היד שלי מצביעה עכשיו על מדף ספרים.
‘איזו דלת, ליידי רבקה?’ שואלת אותי גוונדה.
אני כבר לא מבינה אם היא המשוגעת או אני. ‘זה היה כאן!’ אני חוזרת ונעמדת מול מדפי הספרים. ‘בדיוק מולי.’
‘ליידי רבקה, תמיד היו שם מדפי הספרים,’ היא ממשיכה בחיוך עדין. ‘את עמדת על הסולם והצצת בספרים שעל המדף הגבוה ביותר כאשר הלכתי לאחורי החנות להביא את ההזמנה שלך. בבקשה, את יכולה לעלעל בהם ולראות אם אלה הספרים שביקשת.’
המומה, אני עושה כדבריה. שודד הים, התעלומה של אודולפו, טירת אוטרנטו. כל הרומנים הגותיים האהובים על ליידי רבקה.
אישה אחת מרימה מהרצפה את העותק המקומט שלי של יומניהן הסודיים של האחיות ברינגטון ומסתכלת עליו בתימהון. ‘מה זה?’
אני מסתכלת עליה עוד יותר בתימהון. ‘בשביל זה אנחנו כאן. הסופרת תגיע בכל רגע.’
‘פטריסיה אוניל הזאת מפורסמת?’
‘וכאן יש לנו את אמה, כל שלושת הכרכים,’ מתערבת גוונדה בקול צווחני, ומניחה על הדלפק את הספר האהוב עליי מכל יצירותיה של ג’יין אוסטן.
יחסית לחיקויים הספרים עשויים טוב למדי, זה נראה כמו עותק שזה עתה יצא מבית הדפוס של המאה התשע־עשרה. אפילו העור מדיף ריח אותנטי.
המארגנים של אגודת ריג’נסי ממש לא חוסכים בהוצאות!
‘זה הכול?’ שואלת גוונדה ולוקחת אותם מידי. ‘אני מקווה שבאת בכרכרה, כך העגלון שלך ידאג לסחוב אותם.’
כרכרה? עגלון? אה, ברור! כנראה שמתוכננת הצגה גם באירוע השחזור. בסדר, קלטתי, אני נכנסת לתפקיד.
‘כמובן,’ אני מהנהנת כאילו הדבר הגיוני במשהו. ‘הוא יבוא לקחת אותם יותר מאוחר.’
‘חמישה גיני, ליידי רבקה,’ מודיע לי האחראי על הקופה.
‘כמובן,’ אני מאשרת. חמישה גיני, שהם קצת יותר מחמש לירות שטרלינג, בשביל מזכרות נשמע לי כמו מחיר הגון. ‘אני משלמת באפליקציה,’ אני אומרת, מוציאה את הטלפון הנייד ופותחת את הארנק הדיגיטלי.
אני מושיטה את הטלפון הנייד אל המוכר אבל הוא בוהה בי בבהלה. ‘מה אני אמור לעשות עם הדבר הזה?’
אה, כמובן, אסור להכניס לאירועי השחזור שום אמצעי טכנולוגי שהוא. ‘יש לי מזומן.’ אני שולפת שטר ומושיטה לו אותו.
‘אנחנו לא מקבלים שטרות כסף ממדינות אחרות,’ הוא משיב, ומחזיר לי אותו.
‘בנק אנגליה הוא זה שמנפיק אותם. אתה רואה את דמותו של המלך שלנו?’
‘אבל זה לא המלך שלנו,’ הוא מוחה שוב.
אני לוקחת את הכסף ותוחבת אותו לתוך תיק הניילון שלי, המקושט בפנינים מפלסטיק, ועמוס בכל ערכת העזרה הראשונה שלי. ‘טוב, אז תרשום את זה על החשבון.’
‘ליידי רבקה! הנה את! חשבתי שאיבדתי אותך. עוד פעם.’ קוראת נערה פחות או יותר בגילי, בשמלת משרתת, בעת שהיא נכנסת לחנות. אני לא מזהה אותה, ואולם פניה אינן חדשות לי.
‘סלחי לי?’ אני שואלת בהשתוממות.
‘הדודה שלך מחפשת אותך בכל ׳פורטנום אנד מייסון׳. אנחנו צריכות ללכת, זו כמעט שעת התה.’
‘ללכת לאן?’
‘ליידי רבקה נפלה נפילה קשה במדרגות,’ מודיעה לה גוונדה. ‘אני חוששת שהיא קצת הלומה.’
‘אלוהים אדירים, אני מקווה שהיא לא נפצעה אחרת הם יכעסו עליי,’ אומרת הנערה בטון מודאג. ‘השמלה שלך נקרעה, השיער שלך… הפעם אחטוף נזיפה הגונה!’
‘נזיפה ממי? ומה אכפת לך מהשמלה שלי?’
‘גברת פאנינג, ליידי רבקה נחבטה בראשה? היא לא מזהה אותי יותר,’ היא לוחשת. ‘זאת לוסי.’
‘לוסי,’ אני חוזרת בבלבול. אני לא מכירה שום לוסי, בזה אני בטוחה.
‘בת הלוויה שלך. יצאנו עם ליידי קאלפורניה כדי לערוך קניות, ועכשיו אנחנו חוזרות הביתה לשעת התה יחד עם בן דודך ארצ’יבלד ודודך אלגרנון, כמובן אם הוא התעורר מתנומת הצוהריים שלו.’
בת הלוויה לוסי, הדודה קאלפורניה, הדוד אלגרנון ובן הדוד ארצ’יבלד, ׳המשפחה׳ שלי.
‘ואיפה נמצא הבית?’ אני שואלת יותר כדי לקבל אישור.
‘במקום שהוא תמיד נמצא.’ היא עונה בדריכות. ‘ברחוב צ’ארלס.’
‘במייפייר.’ אני מדייקת.
‘הו, תודה לאל, את כן זוכרת משהו!’ מתלהבת לוסי, ואוחזת בזרועי תחת זרועה ופותחת את הדלת לעיני מבטי הלעג של עוברי האורח.
אני לא מזהה את הרחוב, הסימן היחיד שמוכר לי הוא השלט של ׳האצ’רדס׳, שממנו הרגע יצאנו, עם הוויטרינות הממוסגרות בעץ שחור מגולף ומבריק.
בדיוק ממול נמצא ׳פורטנום אנד מייסון׳.
כנראה יצאנו ברחוב פיקדילי, רק שהרחוב הזה לא דומה כלל לרחוב פיקדילי, אין שום אוטובוסים אדומים דו־קומתיים, וגם לא מוניות שחורות או כלי רכב ממונעים מכל סוג שהוא, רק כרכרות וסוסים.
‘אבל אנחנו בלונדון?’ אני שואלת את לוסי.
‘אז איפה אם לא?’
אני נדה בראשי ומוציאה את הנייד כדי לפתוח את גוגל מפות ולמצוא את המיקום שלי.
שום אות. הטלפון לא קולט והאנטנה של הווי־פיי לא מוצאת אף רשת בקרבת מקום.
‘איזה מין מכשיר זה?’
‘לוסי, אנחנו יכולות להפסיק לשחק לרגע? אני לא מבינה מה קרה ואיך הגענו לכאן.’
‘אמרתי לך, ליידי רבקה, היינו ב׳פורטנום׳…’
‘ואל תקראי לי ליידי רבקה. אני לא ליידי.’
אבל הדבר היחיד שהמשפט שלי עושה זה לגרום לה לצחוק. ‘בכל פעם את אומרת לי לא לקרוא לך ליידי, ובכל פעם אני עונה לך שאני לא יכולה.’
אני מסתכלת סביב, מבולבלת, כולם לבושים בתלבושות הריג’נסי המוקפדות עד לפרט האחרון, וגם הכרכרות לא יכולות להיות פרי מאמציהם של אוצרים חובבנים של אירוע השחזור ההיסטורי.
‘כמובן, אנחנו נמצאות על סט!’ אני קוראת. איזו טיפשה שלא חשבתי על זה. בלונדון תמיד מתרחשת איזו הפקה פומפוזית, צילומים של איזה סרט היסטורי קולוסלי. ‘סלח לי.’ אני אומרת ועוצרת עובר אורח. ‘איזה סרט מצלמים פה?’
הגבר, הלבוש חליפה בסגנון ברומליאני, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. ‘סרט?’
‘או סדרת טלוויזיה?’ אני מוסיפה. ‘נטפליקס? אמזון?’
אבל הוא נד בראשו והולך בלי לטרוח לזכות אותי בתשובה.
‘מנומס לענות, גס רוח!’ אני צועקת לעברו.
‘ליידי רבקה, אני מפצירה בך, זה לא מכובד לעצור גברים שאת לא מכירה, ככה, ברחוב. זה מעשה של הרפתקנית,’ היא לוחשת לי שוב.
‘סקנדל!’ צועק נער הנראה בן אחת־עשרה שזרועותיו עמוסות בעיתונים. ‘המחירים ממשיכים לעלות! הדגן עולה מחמישים ושניים שילינג לרבע ק’ג לשבעים ושישה!’
‘ליידי רבקה, אני לא אוהבת להתעקש, אבל הגיעה השעה לחזור הביתה.’
אני לא מבינה יותר כלום. אני זקוקה לנקודת ציון, משהו שאף בית קולנוע לא יכול להחריב. ‘הנהר,’ אני אומרת. ‘בואי נלך לגשר ווסטמינסטר.’
‘אבל דודה שלך…’ מוחה לוסי.
‘גשר ווסטמינסטר, לוסי. מייד.’
היא נאנחת ומהנהנת בכניעה, כשהיא גוררת אותי בצעד מהיר בהיימרקט, אבל היכן שאמורה להיות כיכר טרפלגר עם עמוד נלסון, עומדים רק בניינים אחרים. אותו הדבר קורה כאשר אנחנו יורדות למה שלוסי אומרת שהוא רחוב פרלמנט, אבל את הסטירה האמיתית אני חוטפת ברגע שאנחנו מגיעות אל הגשר מעל נהר התמזה.
‘הנה גשר ווסטמינסטר, ליידי רבקה,’ היא מכריזה בלי אוויר.
‘זה לא יכול להיות גשר ווסטמינסטר…’ אני אומרת ומסיטה את מבטי בחיפוש אחרי כל נקודות הציון החזותיות שאינני מוצאת כעת.
איפה הגלגל הפנורמי?
איך זה שעל הנהר שטות רק סירות משוטים וסירות מפרשים?
בניין הפרלמנט לא נראה כפי שאני זוכרת אותו, חסר… ‘מה קרה לביג בן?’ אני שואלת בקול רועד.
‘מי זה? זה בן אדם מכובד?’
״זה לא בן אדם. הביג בן זה שעון,’ אני עונה.
‘שעון בעל שם? איזה משונה.’
‘זה המגדל עם השעון הכי מפורסם של לונדון, הוא אמור להיות שם,’ אני מצביעה בלהט על מיקומו של הביג בן. ‘הוא נבנה בשנת ..18.’ אבל שארית המילה 1834 נבלעת בגרוני.
מבטי נח על מפרק כף ידי הימנית. סביבו ענוד צמיד סרטים שזורים בצבע תכול וזהוב, כמו הצמיד שליידי רבקה שלי ואמילי חברתה החליפו ביניהן. לא היה לי שום צמיד כשהגעתי לאירוע של אגודת ריג’נסי.
‘גברתי, בבקשה,’ אני מפצירה בפני אישה, שלובשת שמלה דומה לגמרי לשלי ומלווה בידי נערה הלבושה כמו לוסי. ‘איזה יום היום?’
‘היום יום שבת.’ היא עונה לי באדיבות, ‘האחד־עשר במאי.’
‘האחד־עשר במאי, של איזו שנה?’ אני שואלת שוב.
היא מעפעפת בעיניה בהפתעה. ‘של 1816, כמובן.’
1816.
אלף. שמונה מאות. שש־עשרה.
אין עדיין תגובות