אל אשר תלכי

בעת שנכנסה אסנת לחדרה, כבר ירד הערב על בית לחם. אבל הירח האיר את הבית באור כסוף, ולא היה לה צורך להדליק את מנורת השמן שעמדה על השולחן. היא התכוננה לחלוץ את נעליה, לפשוט את שמלתה ולהחליק לתוך המיטה, כאשר רחש עמום עלה מבין הסדין ושמיכת הצמר הפרוסים עליה. חושיה ניעורו לפתע. היא מיהרה להכניס את מקל העץ הקצר שהיה מונח על השולחן לתוך הקערית שבה נשמרה האש, וכשקצהו התלקח הדליקה בו את המנורה. היא לקחה אותה בידה וקרבה אל המיטה. עכשיו שמעה ביתר בירור את הרשרוש, שהיה מלווה בתנועה מתחת לשמיכה.

הנערה הזדקפה ובתחילה עמדה ללא ניע, גרונה נשנק ורטט של פחד עבר בה. כעבור רגע אזרה עוז והרימה את השמיכה בתנועה חדה ומהירה. לאורה המרצד של המנורה, ראתה נחש צפע ארסי, כולו כתמים של חום וצהוב, מתפתל לנגד עיניה על הסדין, מצפין את ראשו מתחת לכר ומיד נעלם תחתיו גופו הארוך כולו.

פיה של אסנת נפתח בזעקה אילמת. היא שמטה את השמיכה ועם המנורה בידה זינקה החוצה, אל הגינה שמאחורי הבית, שאליה פנה חדרה. רק לאחר שסגרה את הדלת מאחוריה, פרצה מתוכה הצעקה הרמה שהייתה חנוקה בתוכה עד כה, וזו קרעה את דממת הלילה.

נשמעו טפיפות של נעליים שננעלו בחופזה, וקרובי המשפחה שבביתם התארחה, אצו ויצאו בהולים לגינה. שארת בשרה הזקנה, חגית, באה ומטפחתה חבושה במעוקם על ראשה, ורגזה על אסנת. ״מה היה לך?״ נזפה בה. ״למה צרחת בקולי קולות והערת את כולם!״ אבל כאשר הבחינה בבהלה שנשקפה מפניה של האורחת הצעירה שלה, התרכך לבה והיא עטפה אותה בזרועותיה ולחשה מילים מרגיעות על אוזנה.

עלה בידי אסנת לספר במקוטע מה קרה, ובעלי הבית הדליקו מנורות שמן רבות והביאו אותן לחדרה. המצעים שעל מיטתה הוסרו וכולם בחנו מקרוב אותם ואת המיטה שמתחתם. השולחן והכיסא שעמדו לרגלי המיטה פונו, השטיחים הארוגים האדומים־כתומים שכיסו את הרצפה קופלו, וחפציה הוצאו מארון העץ הקטן שעמד נשען אל אחד הקירות. בני המשפחה סרקו את החדר כולו, מן המסד עד הטפחות, אבל לא העלו דבר. הנחש נעלם כלא היה.

אסנת לא נרגעה, אבל מהבעות הפנים הספקניות של קרוביה הבינה שהם מטילים ספק בסיפורה. הם הכירו את הנערה בת החמש־עשרה כמי שנוטה לחלומות בהקיץ, שעל כנפיהם היא מרחיקה אל זמנים עברו ואל מקומות רחוקים, והם חשדו כי הנחש לא היה אלא עוד אחד מן החלומות האלה.

צעקותיה של אסנת וההמולה שהשתררה בעקבותיהן, העירו גם את דרי הבית הסמוך, וגם הם מיהרו ובאו, כמו נשפכים לתוך החצר המשותפת לשני הבתים, ולפידים בוערים בידיהם. בראשם האב ישי, שיישר את בגדיו תוך כדי ריצה, ואחריו אשתו וכל שמונת בניהם. אסנת הבחינה מיד באליאב, הבן הבכור שהיה הגבוה מכולם, ועיניה ירו בו רשפי אש. היא חשדה בו שהוא זה שטמן את הנחש במיטתה, בעקבות מה שקרה ביניהם קודם לכן. אך למראה העצבות בעיניו כשנוכח בחשד שלה, התעורר ספק בלבה, ומבטה התרכך.

כאשר ראה אליאב שהחיפוש בחדרה לא הרגיע את חששותיה, הוא אמר, ״תיטיבי לעשות, אסנת, אם תלוני הלילה בחדרה של חגית.״ הנערה התעלמה ממנו, אבל הוא לא שת לבו לכך וקרב אליה. וכמי שהסכין לכך שאחרים יישמעו לו, הוא אחז במרפקה והוביל אותה לחדרה של הזקנה.

הדרך השתלטנית שבה נהג, שבה והציתה את רוגזה של הנערה והגבירה את חשדה כי הוא אשם במה שאירע. גם כשהכול נרגע וקול נשימה שלווה עלה מפיה הפתוח של חגית הישנה לצדה, נדדה שנתה של אסנת. אפילו בגרוע שבחלומות הבעתה אשר החרידו אותה מדי פעם בלילה, לא העלתה בדעתה כדבר הזה: שאיש שלא פגעה בו במאומה, יתנכל לה בצורה שפלה כזאת.

האם עשה זאת מפני שגמרה אומר לחקור את תולדות חייה של אם־סבו, רות המואבייה? כנראה, הוא חושש פן תגלה בחקירתה סוד עכור שהוא רוצה להסתירו מפניה ויהי־מה, והוא מבקש להניא אותה ממעשיה. ואולי בחר בנחש כדי להפחידה, בגלל האיש המכונה נחש, שבדרך מסתורית כלשהי, שאסנת עדיין לא הגיעה אל חִקרה, היה מעורב בחייה של רות. ייתכן שבכך ביקש לרמוז לה שמוטב לה להתרחק מכל אשר הנחש ההוא קשור בו, פן יכיש גם אותה כפי שהכיש את רות.

אם שלח אליאב את הצפע למיטתה כאזהרה, הוא לא הצליח להלך עליה אימים. היא כבר נשבתה בקסמה של האישה המואבייה ובקסם שמה, והייתה נחושה לגלות את תעלומות חייה.

רות. שם קצר כל־כך ויפה כל־כך. שם קטן, שמאחוריו סוד גדול. והסוד נורא, עד כי גבר מוכן לסכן חיי אדם אחר כדי להבטיח שיישאר חבוי מעין כול.

למחרת בבוקר, הורה אליאב לסתום בטיט את כל הסדקים בקירות שני הבתים השכנים, ולגזום את כל השיחים הגדלים סביבם, בחצר ובגינה המשותפת, כדי שנחשים לא יוכלו עוד למצוא בהם מסתור. וכן ציווה לסרוק את סביבת הבתים ולחפש נחשים העלולים להימצא בקרבת מקום, להשמיד אותם ולהרוס את קִניהם.

אבל גם מעשים אלה לא השיבו לו את אמונה של אסנת. כי היא לא שכחה את רוע מעלליו, כאשר לא נרתע מלנצל את תמימותה של נערה צעירה כדי לבוא לגנה הנעול.