שלושים הסיפורים המכונסים ב"בקיצור", פרי עטו של קים מונזו, משלימים זה את זה ויוצרים מכלול המוכיח בדייקנות שאין שנייה לה […]
מידת הכֵּנוּת
כשהיא דוחפת עגלה עם מגש שעליו כוס מים, צנצנת כמוסות, מדחום וקלסר, נכנסת האחות לחדר 93, אומרת “ערב טוב” וניגשת למיטת החולה, השוכב בעיניים עצומות. היא מביטה בו ללא עניין רב מדי, מעלעלת בדפים המוצמדים ללוח המתכת התלוי למרגלות המיטה שבו רשומות הוראות הטיפול, מוציאה כמוסה מן הצנצנת שעל העגלה, וכשהיא לוקחת את כוס המים, אומרת:
“מר רדז, צריך לקחת כדור.”
מר רדז אינו מניד עפעף. האחות נוגעת בזרועו.
“קדימה, מר רדז.”
בתחושותיה הקודרות ביותר, נוטלת האחות את פרק כף ידו של החולה כדי למדוד לו דופק. אין דופק. הוא מת.
היא מחזירה את הכמוסה לצנצנת, הודפת את העגלה לפינה ויוצאת מן החדר. היא אצה לעמדת האחיות של המחלקה (מחלקה ד’) ומודיעה לאחות הראשית שהחולה בחדר 93 נפטר.
האחות הראשית מביטה בשעון. ממש לא מתאים לה שחולה נפטר לה עכשיו. יש לה עוד רבע שעה לסיום המשמרת והיום, יותר מתמיד, חשוב לה לצאת בזמן כי סוף-סוף הצליחה לגרום לכך שבן-זוגה של חברתה הטובה ביותר, יציע לה לפגוש אותו, בתירוץ שהוא רוצה לדבר. כמובן, על החברה שלה. על אף שהיא יודעת היטב (מהשיחות ביניהן) שהוא ממש לא בנוי לדיבורים, ומה שהכי פחות מעניין אותו זה לשוחח, ואין צל של ספק שאם הזמין אותה לארוחת ערב בבית, זה כדי להשכיב אותה תוך דקות אחדות, על השולחן ממש, בין הנרות וצלחות הספגטי, אם אכן הכין ספגטי לארוחת ערב (והיא הרי יודעת מחברתה), שזו המנה שהוא כמעט תמיד מכין. והיא ממתינה לכך בכליון עיניים. לכן, אם תודיע שהחולה בחדר 93 נפטר, בין אם תרצה ובין אם לא, יהיה עליה להישאר עוד זמן רב למדי אף שהמשמרת הבאה כבר הגיעה, זאת שמתחילה בעוד רבע שעה בדיוק. המתים דורשים מילוי טפסים. אלה דברים שלוקחים זמן. ופירוש הדבר שהיא תאחר לפגישה. ברור שהיא יכולה להתקשר לחבר של החברה שלה, לספר לו מה קרה ולהציע לו להיפגש יותר מאוחר, או ביום אחר. אבל מניסיונה היא יודעת שדחייה בפגישה הראשונה היא על-פי רוב הרסנית. פגישה ראשונה שנדחתה מסיבה כלשהי, תידחה בפעם הבאה בגלל סיבה אחרת. פעם בגלל דבר אחד ופעם אחרת בגלל דבר אחר, וכך היא תמשיך ותידחה עד קץ הימים. חוץ מזה, היה לה יום נורא, ויש לה חשק אדיר להתקפל משם, ללכת אליו הביתה ולהניח לו לעשות בה כרצונו.
אילו הייתה סומכת עליה יותר, הייתה יכולה להגיד לה (לאחות שמצאה את החולה שנפטר) שתעמיד פנים שלא שמה לב. כך תהיה זאת אחת האחיות של המשמרת הבאה שתבחין בכך, ובסיבוכים שיצוצו בעקבות זאת, תטפל האחות הראשית של המשמרת הבאה. לאלה מן המשמרת הבאה זה ממש לא משנה. הן הרי רק התחילו לעבוד, ולגלות שמישהו נפטר לא יהרוס להם את המשמרת. ככה היא תיפטר מן העניין ותגיע לפגישה שלה בול בזמן. אבל היא ממש לא סומכת על האחות. היא חדשה ויש סכנה שהיא אפילו נגועה במידה מסוימת של ציות לנהלים שהטירוניות לוקות בו לפעמים. אם כי, יכול גם להיות שהיא לא כזאת מרובעת אבל תרשום את המקרה ויום אחד, כשתמצא לנכון, תשתמש בו נגדה.
האחות הראשית שבה להביט בשעון, לחוצה יותר ויותר מרגע לרגע. המחוגים מתקדמים ללא לאות לעבר שעת סיום המשמרת, לעבר הפגישה שהיא לא רוצה להחמיץ בעד שום הון שבעולם. מה עליה לעשות? עליה לקבל החלטה מהירה, כי האחות שדיווחה על המנוח מתחילה להביט בה ועל פניה הבעה של אי-הבנה, מדוע היא יושבת ככה, קפואה, כמוכת אלם ומתקשה להחליט מה לעשות. היא אומרת לה שהיא כבר תטפל בזה ושתמשיך בינתיים בסיור.
היא גם לא יכולה לבקש טובה מן האחות הראשית של המשמרת הבאה. זאת לא האתיקה שמטרידה אותה, אלא התסבוכת שבה היא נמצאת, שאינה מצליחה לפתור. למרבה הצער, יש ביניהן שנאה הדדית הנמשכת מן היום שבו הכירו זו את זו.
ואם לא תמצא מוצא, האם תשב בחיבוק ידיים ותוותר על הפגישה? בחיים לא. אבל המתח אינו נותן לה מנוח והיא אינה מצליחה להתרכז. מרגע לרגע הכול נראה בעיניה יותר ויותר שחור.
ברגע הגרוע ביותר, כשההתלבטויות מתרבות יותר ויותר, הופיע הפתרון המיוחל בפתח: הרופא החדש, שהחל לעבוד בבית-החולים ממש לא מזמן ותמיד משלח לעברה חיוך רומז או אולי שואל. הוא האפשרות היחידה. היא תיגש לרופא הצעיר, תאמר לו שיש לה התחייבות שאינה יכולה לוותר עליה ותבקש ממנו לטפל במנוח וזאת על אף שהיא יודעת שבתמורה לטובה הזאת, יהפכו החיוכים הרומזניים להצעות ממשיות. אבל האם באמת בא לה להיעתר להצעות הממשיות של הרופא הזה? היא אף פעם לא התייחסה לכך ברצינות. תחילה, ככל הנראה, הייתה מסרבת. אבל, לאחר שיימצא להם המקום המתאים והיא תביט בו בפעם נוספת, למה לא, בעצם? בנוסף, אם הוא ממש לא ימצא חן בעיניה היא תמיד יכולה להגיד שלא בא בחשבון. טובה נעשית ללא תמורה. טובה שמשלמים עליה, זאת כבר לא טובה.
אבל ככל שהיא הופכת בדבר פחות ופחות בא לה להגיד לו “לא”. בעצם בא לה להגיד לו “כן”. נהפוך הוא, ממש מתחשק לה שיבוא אליה בהצעות. כל-כך בא לה, עד שמרגע לרגע היא חושבת פחות על הגבר שעימו קבעה מאוחר יותר, ושבדמיונה היא רואה אותו משכיב אותה על השולחן בין צלחות הספגטי.
היא ניגשת אליו, פותחת את הפה ומתאמצת שלא להישאר אילמת. שפתיו של הרופא מוציאות אותה מדעתה. שפתיים בשרניות, רכות. היא הייתה מוכנה לנשוך אותן כאן ועכשיו. וכך, היא מבקשת ממנו לעשות לה טובה. הרופא מחייך אליה, אומר לה שלא תדאג שהיא יכולה לצאת: הוא כבר יטפל בזה. האחות הראשית פוסעת במסדרון ולפני שהיא נכנסת למלתחה, היא מפנה את ראשה להביט בו ולוודא שגם הוא מביט בה; הוא עדיין מביט בה, הם מחייכים זה לזה והיא נכנסת למלתחה. היא מחליפה בגדים במהירות: חלפו עשר דקות מעבר לשעה שבה הייתה אמורה לצאת! היא יוצאת לרחוב. מרימה יד לעצור מונית, אך מתחרטת, מורידה אותה ולרגע נותרת נטועה במקומה. אחר-כך, מתחילה לצעוד, מחפשת טלפון ציבורי ובעודה מתקשרת לחבר של החברה שלה באיזה תירוץ שאינו מתקבל על הדעת, היא עורכת חישובים בראשה כמה זמן ייקח לרופא החדש להציע לה לצאת ואיך תדרבן אותו לעשות זאת, אם תראה שהוא מתמהמה יותר מדי.
אין עדיין תגובות