“אי אפשר לשנות את העולם המשתנה עלינו מיום ליום, אבל תמיד אפשר להכין את עצמנו לאותו שינוי ולנצח”. נקודת […]
– פרק 1 –
החלטה
ואז הוא התיישב לכתוב…
היי,
שמי עילאי קלמן, בן 22…
כשאנחנו מגלים את המשמעות והערך שבנו, הדברים שבעזרתם אנחנו יכולים לממש את הפוטנציאל שלנו, להעניק, לגדול ולהתפתח, אנחנו קמים בכל בוקר באנרגיה מטורפת ללא מעצורים. אנחנו נמצאים כל הזמן במצב של חשק משכר. לרצות עוד לקרוא, עוד לחקור, לחוות, לשתף וללמוד.
עם התשוקה הזאת, לצד החוויות שחוויתי עד כה בחיי, נוצר בי דחף גדול לכתוב את הספר הזה. ספר שיוכל לספק כלים חדשים לקידום החיים שלכם. והכול בזכות עולם הסיפור.
עילאי תהה אם זה מובן מספיק…
לכל אדם יש בתוכו סיפור שהוא רוצה לספר. סיפור מנקודת מבטו בעקבות חוויותיו.
בזכות אותו סיפור שהוא יספר, הוא כבר יקבל את האפשרות האדירה לשינוי. זאת אומרת, אנחנו לא רחוקים מלהיות אותו גיבור בסיפור הקולנועי, הטלוויזיוני או הספרותי. גיבור שעובר מסע כדי להשיג משהו. כמונו.
כמובן, קיים גבול ברור בין סיפור דמיוני לסיפור המציאותי בחיים שלנו. אך בקלות, אם תרצו, תצליחו להבין את ההשוואה.
הוא היסס לרגע…
לפני שמתחילים, אני רוצה שנפתח את כל הקלפים ונהיה כנים. אתם עומדים לקרוא את הספר הראשון שכתבתי אי-פעם בחיי. ספר שבו אשתף אתכם בצורת החשיבה שלי ובאופן שבו אני רואה את העולם ואת הזרימה של הדברים בו, ואני חושב שהספר הזה ייתן לכם כלים לדרך פעולה חדשה למימוש הפוטנציאל שלכם להתקדמות בחייכם.
אני רק רוצה לציין שלושה דברים ונתחיל:
דבר ראשון, כל מה שקיים בספר הוא ידע שנובע מחוויותיי, מניסיונותיי ומצורת החשיבה שלי על החיים. בזכותם אני מרגיש עכשיו מכוון נכון לקראת העתיד שלי.
דבר שני, העובדה שאני רק בן 22 לא אומרת שאנשים מבוגרים עם ניסיון חיים רחב משלי יכולים לבטל אותי ולבקר אותי על עצם היותי צעיר ש”לא התחיל באמת את חייו”. אני מכבד כל אדם בעולם. תמיד יש לי ממי ללמוד ולהעשיר את ידיעותיי. הצלחה מבוססת על שיתוף פעולה בין בני אדם, אל תשכחו לעולם. אני מדגיש שאני בסך הכול מעביר כלים שבניתי עבורי בכוחות עצמי. כלים שאני מאמין שיכולים להפוך גם את החיים שלכם להרבה יותר מרתקים, טובים ומוצלחים.
דבר שלישי ואחרון, לצורך הדגשה, הידע וההבנה שצברתי עדיין לא מעידים על כך שאני חי את החיים המושלמים שחלמתי עליהם, ואתם תקראו את הספר בידיעה שאחריו חייכם יהפכו להיות כאלה… מושלמים עבורכם. לפני הכול, זה תלוי בכם! אני כן יכול להעיד בכנות כרגע שאני חי חיים טובים, ואני אסיר תודה עליהם יום-יום, שעה-שעה, אך אני עדיין ממשיך ומתקדם לקראת היעד שאותו העמדתי לנגד עיניי ושאליו אני מכוון.
הספר הזה מעיד על כך שאני כבר אחרי הגילוי של “מה פה קורה פה ואיך זה עובד”, ואתם גם תגלו, אחרי שתקראו את הספר…
צעקה מוכרת חדרה את קירות החדר והגיעה לאוזנו של עילאי. כתיבתו נעצרה.
“עילאי, עד איזו שעה אתה עובד ביום שלישי?” שאלה אימו.
חוט מחשבתו נקטע. הוא גלגל את עיניו, “רגיל. עד חמש, למה?” עילאי המתין לתשובה, אך לא היה מענה. הוא ניסה לחזור לכתוב והניסיון לא צלח, כי סקרנותו וחוסר הריכוז גברו. “למה שאלת, אימא?” פוזיציית הכתיבה השתנתה להישענות על משענת הכיסא.
“סתם, אולי יש משהו… אעדכן!” היא ענתה.
עילאי נאנח, הבין ששוונג הכתיבה הסתיים ברגע הזה.
הוא שלח מבט אל לוח השנה שהיה תלוי לנגד עיניו. פרט אליו היו צמודות ללוח המגנטי תמונות אחדות שגם הסיחו את דעתו: דירת פנטהאוז יוקרתית, מכונית יוקרה, שולחן מול הים ועליו מחשב נייד המציג מספרים וגרפים לצד כוס “אפרול שפריץ”, בריכה במרפסת בקומה גבוהה, ותמונה של בחור ובחורה בלבוש מיוחד חובשים כובעי פדורה ועומדים בגבם אל המצלמה מול אח דולקת בתוך מבנה אורבני. עילאי חייך בכל פעם שהביט בלוח החזון שבנה לעצמו. כשהסתכל שוב בלוח השנה, בדק אם יש תאריך שפספס, אך לא ראה אף אירוע מיוחד. כמה רגעי שקט ומחשבה נוצרו עד שווליום הטלוויזיה מהסלון סימן בצליליו על הפתיח של מהדורת החדשות, כאילו אולם קולנוע היה לידו. אביו הניח את השלט על השולחן והתרווח בספה מול הטלוויזיה. עילאי יצא מחדרו וניגש למטבח. דלפק בר הפריד בין החללים.
“בוא תראה חדשות, בן,” אמר אביו.
“כבר אמרתי לך אבא, את החדשות שלי אני בוחר.”
הוא ניגש לשידה במטבח כדי להכין קפה. “רוצה קפה, אבא?”
אביו לא התייחס להצעה, “מה זאת אומרת את החדשות אתה בוחר? אתה צריך להיות מעודכן במה שקורה במדינה שלך.”
עילאי עצר את הכנת הקפה, התקדם אל מסך הטלוויזיה והצביע לכיוונו, “זה, אבא, שליטה. בוחרים לך אילו חדשות לראות, בוחרים לך באיזה טון להעביר את הסיפורים. הם מחליטים בשבילך איך תרגיש כשהסיפורים בכלל אמורים להתפרש אחרת.” עילאי חזר להכנת הקפה והמשיך, “אני רוצה לקחת שליטה על החיים שלי. אני בוחר מה לדעת וקורא לפי התחושה שלי. אני לא צריך להיות בובת מריונטה של אחרים…”
“טוב, טוב, בסדר…” אביו קטע אותו, לקח את השלט והגביר את הווליום.
עילאי החזיק את עצמו עד סיום ההכנה, ומיהר לצאת דרך דלת ההזזה השקופה אל מרפסת הדירה כשספל הקפה בידו. הוא סגר אחריו את הדלת והתנתק מפנים הבית אל השקט שבחוץ. הוא נהנה להרגיש את הבריזה המלטפת של הרוח בלילה ולהביט על הנוף שהשתרע מולו מהקומה הגבוהה שבה גר. עם הלגימה מהקפה נשמע צלצול פלאפון מכיסו. הוא הניח את הספל על השולחן שלצידו, הוציא את הפלאפון וראה על צג המסך את שמו של ארז, חברו הטוב.
“שלום למטייל!” עילאי שמח לקבל ממנו שיחה.
“מה קורה, בויה?” ארז נשמע במצב רוח טוב.
“הכול בסדר. איזה כיף לשמוע ממך! מה קרה נזכרת בי אי-שם בווייטנאם?!”
“מה, אסור להיזכר? להגיד אהלן?”
“כמעט חצי שנה, לא?”
“מה אתה מלכלכך? היו תמונות ברשת, שיחות בצ’אט ולייקים בינינו בתקופה הזאת.”
“אם החברות שלנו הייתה נמדדת בזה…” עילאי הרגיש צביעות קלה ואולי רצון לאינטרס שאמור להישלף עכשיו כתוצאה מההתקשרות, אך עדיין המשיך בשיחה כרגיל. “מה שלום, ניתאי? עושים שטויות?”
“כמו שרק אנחנו יודעים. אתה לא מתאר…”
עילאי, בלי יותר מדי מחשבה, רצה לעבור לכנות, “אז מה אתה צריך ממני, אדון ארז לוי היקר?”
“האמת שכלום. קרה משהו משמח וחשבתי עליך. אולי יבוא לך בול.”
לשמע תשובתו של ארז, עילאי הרגיש רע עקב שאלתו הבוטה, אך השתדל לשדר טבעיות. “נו, תפתיע אותי.”
“זוכר כשאני וניתאי תכננו את הטיול הגדול שלנו, שאלת אם אנחנו מגיעים גם לפיליפינים, כי אתה מחפש שותפים ליעד?”
“נכון…”
“אז כמו שאתה יודע, אמרנו שנסיים את הטיול ונחזור מהתחנה הבאה והאחרונה שלנו עכשיו, תאילנד, אבל במקום החלטנו בסוף לשנות את הלוקיישן לפיליפינים. עשית לנו חשק בתודעה. מה אתה אומר?”
עילאי ניסה להבין לאן ארז מכוון.
“אתה מצטרף אלינו לפיליפינים שבוע הבא?” שאל ארז בהתלהבות.
“אתה מציע לי כאילו זה קמפינג בכנרת.” עילאי הופתע.
“ממתי אתה מסבך עניינים, מר ספונטני? רק חיפשת אנשים שיצטרפו אליך… עכשיו יש הזדמנות!”
עילאי הופתע לטובה מהמתרחש. אחרי הכול, הוא תמיד נתן כמה שיותר מעצמו לאחר, כי חונך שזה אמור להיות הדדי וגם על פי ההיגיון שלו כך זה צריך להיות. אבל ככל שגדל הבין שהעולם לא בהכרח פועל כך, ויש אכזבות. לצערו חווה מאלה די הרבה יחד עם ניצול מצד החברים, אבל החליט שבמקום להגיב בקיצוניות כל הזמן הוא ינסה לסגל לעצמו שיטת התנהלות חדשה, מתי לתת מהלב ומתי לא. עכשיו, בעקבות הצעתו של ארז, הוא הרגיש סוג של בוחן פתע, ותהה אם הוא באמת יתחיל גם לנצל הזדמנויות, למרות החששות…
כשסיים את השירות הצבאי החליט עילאי לעבוד על כל נושא ההיבט החדש, כפי שהוא קורא לזה, כדי לכוון את עצמו למקום מצליח בחיים. הוא הרגיל את עצמו לקרוא ספרי העצמה והתפתחות אישית ולהתמקד במה שהוא רוצה באמת. לא התאים לו להתנהל כמו כולם, לעבוד במלצרות, ללמוד כמה שנים קשות ואז להגיע לעבודה עם משכורת קבועה בכל חודש עד לפנסיה. עילאי הרגיש שלכל בן אדם יש פוטנציאל וערך להביא לעולם, ורק בגלל הרוטינה הקבועה בחיים, רוב האנשים לא זוכים להתממש ולהעניק את מה שטמון בתוכם.
צורת המחשבה של עילאי הייתה לגמרי אחרת משל כולם. לעת עתה הוא בעצמו היה שכיר, כי ידע שבשביל להתנהל עצמאית צריך קודם כול להתבסס כלכלית.
המחשבה על בקשת אישור לחודש חופש מהעבודה גם הציקה לו. “נשמע מדהים. רק תן לי לברר עם העבודה ואעדכן אותך,” ענה בביטחון למרות עיסת המחשבות שנוצרה אצלו: מה יגידו לו בעבודה? איך יטוס לבד וימצא את ארז וניתאי? למרות הטבע המדהים יש גם מחלות שם, והכי בטוח זה בכלל בבית, והוא גם לא יראה את ההורים די הרבה זמן…
ארז ניתק את עילאי ממחשבותיו. “יאללה, אני הולך להכין פינה קולדה. נדבר, בויה. תעדכן.”
“ביי. תודה על המחשבה וההצעה.”
השיחה נותקה. עילאי התחיל לעכל את הסיטואציה.
תחילתו של יום חדש. בתוך בניין העוסק בתקשורת באינטרנט התחלקו מחלקות העבודה בין הקומות. מתוך חדר משרדים בקומת מחלקת עריכת התוכן יצא עילאי לכיוון רחבה קטנה שנמצאה בסוף המסדרון. באוזניו אוזניות בולטוס שניגנו מוזיקת ג’אז. עילאי הרגיש איך תחושת המיצוי ממקום העבודה רק הולכת וגוברת אצלו. למרות שהייתה לו הערכה למקום וסיפוק מעשייה שהייתה אהובה עליו, הכתיבה, הוא הרגיש שמיצה את התנהלות העובדים שרצים אחרי כתבות שליליות. זאת ועוד, תפקידו השפיע רק בעריכה ובהגהה של הכתבה שנעשתה על ידי התחקירן.
הוא התיישב באחד הכיסאות שהיו לרחבה להציע. ההתבודדות עם המחשבות והמוזיקה הייתה החלק הכי כיפי בשגרת יום העבודה. עם החלפת השיר בפלאפון הוא עבר לגלישה בפייסבוק והסתכל על “הקבוצה לנחיתות רכות”. קבוצה שמחברת בין אנשים שרוצים לטוס לאותו יעד כשהם לבד במערכה. המחשבה על ההזדמנות שהעיר ארז בעילאי לא הניחה לו. ברפרוף בפוסטים ביעד לפיליפינים, עילאי חיפש שותף כאופציה לטיסה בשבוע הבא. כמה רגעי גלגול הפיד ולפתע הופיע פוסט של מישהי בשם מיכל פוכברג, המתעניינת באותו יעד וזמן. בפוסט היה כתוב:
שאלות ראשונות קפצו אוטומטית במוחו של עילאי: איפה זה מנילה לעזאזל? לאן ארז וניתאי מתכננים להגיע כשהם אומרים פיליפינים? מתי בדיוק בשבוע הבא הם מגיעים לפיליפינים?…
למרות הרצון העז של עילאי לבניית החיים שעליהם חלם, החלק ההישרדותי במוח שלו קפץ, זה שגורם לו לפעול על פי דפוסי הישרדות ישנים. הוא תמיד ניסה להילחם בו אך להישאר מפוקס בצורה אחראית ולא ליפול בינו לבין החלק המקדם במוח, זה שיכול ליצור לו את המציאות שהוא רוצה ליצור לעצמו. רגע לפני שיחה עם ארז, עילאי לקח יוזמה ושלח הודעה למיכל כדי לא לאבד אותה בין כל הפוסטים:
בלי לחשוב, הוא שלח את ההודעה, למרות הרגשת הטיפשות שהתעוררה בו, כי הרגיש ששידר כלפיה חוסר ודאות. הוא נכנס לפרופיל של מיכל כדי לקבל קצת אופי ואווירה עליה, ועם סיום הרפרוף בו הוא התקשר לארז. תא קולי נשמע.
“מה יהיה, עילאי?! ארבעה תחקירים לא יעשו הגהה לעצמם!” קולה המעצבן של אחת מאחראיות התוכן שוגר לאוזנו כאשר החל להתקדם מהרחבה בחזרה אל המסדרון לכיוון חדרו. הוא זרק אליה מבט מהיר. מקצה המסדרון הוא ראה רק את ראשה שנראה לו כמו כדור בייסבול רחוק שמבצבץ מפנים החדר החוצה.
“סליחה. אני מגיע,” הפטיר במהירות ותוך כדי הליכה שלח מבט מהיר אל הפלאפון ולא ראה עדכון חדש ממיכל או מארז. נו באמת, מה כבר יכול לקרות בעשר שניות, גיחך לעצמו.
בתזמון לא צפוי בכלל, עורך המחלקה, בוס מחלקת התוכן, החליט ליזום ישיבה. הוא כינס את כולם בחצי גורן מולו ועמד לצד כיסא המנהלים שלו מולם.
“אני מסתכל עליכם ומנסה להבין. מה קורה כאן השבוע?!” העורך שידר קשיחות.
“מה קורה?” התפרצה לדבריו ראש הבייסבול.
העורך נתן בה מבט נוקב בעיניי הנץ שלו. בלי מילה נוספת הוא גרם לה להשפיל עיניים ולשתוק.
עילאי לא התרגש מכל הסיפור הזה. הוא אפילו נהנה מאותה התרחשות.
“אמצע השבוע, וחוץ מאייטמים חוזרים על גניבות או אנשים שמפגינים מול הכנסת בשביל לשנות כלום, גם אצלנו לא קורה כלום!” בין משפט למשפט השאיר העורך דממה דרמטית באוויר כדי להדגיש את דבריו. אווירת הרצינות בזכות המהלך דיברה בעד עצמה.
“איפה הסיפורים המתוחכמים שהיינו מביאים פעם? איפה האייטמים שהיו גורמים לקוראים שלנו לשנות גישה?! אני מרגיש כאילו נתקענו בתוך לופ של בלוק באסטר לשחזורים.”
עילאי הרגיש רצון להגיב לאותו העורך החלול הזה.
תוך כדי דיבור טייל העורך במבטיו, נועץ אותם בכולם, עד שלפתע נתקע באחראית התוכן, כדור הבייסבול, שוב. “דווקא ציפיתי שהגאולה תגיע ממך השבוע.”
“לפעמים אי-אפשר לגרום לדברים לקרות, מתי תבין את זה כבר?!” היא ענתה לו בתוקפנות. עיניו של העורך נדלקו בבת אחת. זאת קריאה לדו-קרב, כך עילאי הרגיש, והעורך המשיך, “אם באמת רוצים לחפש טוב, אז אפשר למצוא גם נפט!” הוא הפתיע והגביר את קולו בסיום המשפט.
“אז עכשיו אתה מחליט להעביר את התקפי הזעם שלך מול כולם? לא הספיק לך לעשות את זה לכל האחראיות לבד במשרד שלך?!” בלם העצירה של האחראית השתחרר. עילאי קיבל תשובה מלאה אחרי שתהה למה אחראיות התוכן יוצאות עם הבעה של בולדוג ממשרדו מדי פעם. הפלאפון בכיסו התחיל לרטוט. בעדינות רבה, תוך כדי ניצול הסיטואציה של חוסר תשומת הלב של כולם עקב מלחמת האגו שהתנפחה מצד העורך והאחראיות הנוספות, שיצאו להגנת האחראית, הוא שלף מכיסו חלק מהמכשיר כדי לשלוח מבט מהיר אל המסך, וראה שארז התקשר ושיש לו התראת הודעה ממספר לא מזוהה.
בום. טיימינג שאוהב להתגרות.
במהירות הוא החזיר את הפלאפון לכיסו ורק חיכה שהישיבה הזאת תיגמר. אם עכשיו לא יקום היוזם שיעצור את מלחמת האגו, הישיבה הזאת תמשיך עד מחר. כשמתווכחים בצעקות ורוצים להוכיח מול כולם שצודקים, אפשר להוציא פופקורן וליהנות מסצנה מתמשכת שיכולה לגרום תחושה טובה רק על כך שאתה לא קשור.
סקרנותו של עילאי התגברה בגלל השיחה שלא נענתה מארז ואולי מההודעה שהשאירה מיכל. הרצון לעצירת הפיאסקו כדי לחסוך זמן לכל שאר האומללים בחדר זרמה בעורקיו כמו החשק של נרקומן לסמים. סבירות שגם אחרים היו רוצים לעצור את זה, אבל הפחד מהתוצאה מנע מהם.
האם אני מקבל כאן הזדמנות להוכיח את עצמי? תהה בינו לבינו.
אבל מה יהיה אם העורך יתהפך עליי ואסכן את מקום העבודה שלי? עוד מחשבה נכנסה. אבל גם ככה אני מתחיל למצות את העבודה ואני רעב לשינוי! מחשבה שלישית הגיעה בן רגע אחריה. עם השקפותיו החדשות של עילאי התחזק גם הרצון האמיתי שלו להתפתח ולהשתנות, והוא נתן לו את הביטחון לסיים את מה שהתחולל בחדר.
עילאי קם בבת אחת, “תגידו, השתגעתם?!”
הטון החדש של עילאי הפתיע את כולם. כל העובדים קלטו משהו חדש בו.
“למה אין פה מצלמה שתצלם אתכם כדי שתוכלו לראות בדיוק איך אתם מתנהגים? אז מה אם השבוע לא קרו יותר מדי דברים רעים כדי לפרסם! זאת סיבה לייצר בינינו את הרוע? איפה ההערכה לעבודת הצוות? התזכורת על הרגעים הטובים? מה יש לכם?!”
אף אחד מהנוכחים בחדר לא תיאר לעצמו שעילאי יגיע למצב כזה. כולם הכירו אותו שקט ורגוע. ההפתעה הזו גרמה לשקט להשתרר בחדר, והשניות האלו היו לעילאי השניות הארוכות בעולם. הוא הרגיש כפי שלא הרגיש מעולם, הרגשה כמו בסרטים כשהגיבור מציל את המצב. כולם נשמו עמוקות, הוא הבחין בכך, אך העורך לא היסס להגיב ראשון. “עילאי, קח את עצמך וצא החוצה,” הוא אמר בטון שקט וצורם בזמן שמבטו נתון ברצפה.
עילאי ניסה לא לשדר פחד שהיה מנוגד לרוח דבריו. הוא נשאר במקומו ולא זז.
“צא!” העורך הרים את מבטו בצעקה, כמו במשחק אימה במחשב כשהדמות הקריפית מופיעה.
עיניו של עילאי נפערו לרווחה בגלל הצעקה, אך הוא יצא בקור רוח לעיני כולם.
עם יציאתו התלבט אם לעמוד ולהקשיב מאחורי הדלת מה מרכלים או להתרחק ממקור הרעל ולהתעסק בדברים פרקטיים, כמו להתקשר בחזרה לארז. עד כמה שמפתה לדעת מה אחרים חושבים, הסיכוי שזה ייגמר במשהו חיובי הוא לא גדול, וכדי להתקדם לעבר מטרה, אסור להישען על השערות לגבי מחשבות של אחרים, כי אז אפשר למצוא את עצמנו כל החיים מתעסקים בדברים שיכולים להיות לא קיימים בכלל. הוא ידע שהוא צודק.
עילאי התרחק מהדלת עד לקומת הכניסה כדי לצאת מהבניין, וכשהגיע לרחוב התכוון להתקשר לארז, אך ראה את צג ההודעה לפני כן. על פי תמונת הפרופיל של המספר אפשר היה להבין שההודעה ממיכל. הוא זיהה את התמונה שראה בפרופיל שלה בפייס.
עילאי לא הבין את פשר הגישה, אך היה חייב להשלים עם זה בעקבות ההודעה המוזרה שגם הוא השאיר לה, ובשעה טובה, השיחה אל ארז התבצעה.
קולו המפתיע של ניתאי נשמע על הקו. “אה, עילאי?…”
“מה קורה, ניתאי? חייגתי אליך בטעות?” עילאי הסתכל על המסך, אך ראה את שמו של ארז.
“רגע, שאבין, גם אם התקשרת בטעות זאת אמורה להיות בעיה?” ניתאי ניסה בצחוק לרכך את האווירה.
“חס וחלילה,” גיחך עילאי.
“כי אני רואה שאתה וארז מנהלים שיתופי פעולה מאחורי הגב,” המשיך ניתאי.
“איזה מאחורי הגב?… הוא פשוט סיפר לי את ההתרחשויות בטיול שלכם, שהחלפתם את היעד האחרון לפיליפינים בסוף, והוא הציע לי להצטרף. אתה זוכר כמה חיפשתי פרטנרים לשם.” עילאי הרגיש צורך לפרט לניתאי כאילו היה חייב לו משהו.
“טוב שלא שלחת לי גם הצהרה,” ניתאי הקניט אותו. “בכל מקרה, ארז במלקחת. אנחנו נחים לקראת הערב, הולכים לפול מון עם חבורת ישראלים שהכרנו פה.”
“חיים יפים, תיהנו…” עילאי החליט שכבר יפנה את השאלות שלו לניתאי. “תגיד לי, ניתאי… עם כל הטוב שבהצעה, אתה רוצה להגיד לי מתי אתם מתכננים בדיוק להגיע לפיליפינים? באיזה תאריך ומקום לפחות?”
“אין לנו כרגע יום ספציפי. דיברנו מקודם סתם על תאריך 15 במאי, כי הטיסה שם הייתה הכי זולה. מבחינת מקום, בטח נזמין איזה הוסטל באפליקציה לפני הטיסה.”
עילאי הופתע מחוסר הוודאות של ניתאי וארז מבחינת הגעתם ומקום הלינה. הוא ידע שבחו”ל צריך להכין הכול מבעוד מועד. טיסות, הזמנת מלון ומקומות הבילוי.
“וואלה? ככה זה עובד אצלכם בטיול? אתם לא יודעים מה קורה איתכם? אתם יכולים להיות במטוס בידיעה שאין לכם איפה לישון באותו יום?!”
“כן, ברור. רואים שעוד לא יצא לך לטייל באמת. ככה זה עובד. זורמים.” ניתאי השתעשע קצת על חשבון עילאי. “אם כל כך חשוב לך הדיוק, כי אתה חדש בתחום, אין בעיה. נזמין ככה יומיים מראש את הטיסה וההוסטל ונגיד לך,” הוא הוסיף.
“יומיים מראש?!” עילאי לא השתגע על השאננות.
“כן, זה מספיק זמן.”
“טוב, בסדר. סגור, אחי. ותגיד משהו אחרון… איפה זה מנילה?” הוא שאל וניסה להישמע בטוח בעצמו, למרות השאלה.
“בירת פיליפינים. גיליתי רק השבוע, אחי. הטיסות למקום מתרכזות לשם.”
עילאי הסתפק בפרטים והבין לאן הרוח נושבת. “סבבה. אז אני אעדכן אתכם. אתם בכל מקרה מודיעים לי למתי אתם סוגרים טיסה והוסטל, כן?…”
“כן, מעולה. יאללה אני הולך לישון. נדבר.”
“אמצע היום, ניתאי, מה, נמחקת שם?!”
“קודם כול יש הבדל שעות, אז נראה לי שאתה נמחקת לפניי. וצריך אנרגיה כדי להישאר ערים בלילה. יאללה ביי.”
“ביי. לילה טוב,” חיוך עלה על פניו של עילאי כשחשב על השתלשלות השיחה.
אמצע הלילה ועילאי לא נרדם בגלל מחשבות והתהפך מצד לצד. מחשבות לגבי ההחלטה על הטיסה וחששות מדרך הגישה החדשה עלו. והדהדה גם מחשבה נוספת, על השימוע בעבודה. שימוע שהעורך קבע לו עקב אותה התפרצות מוצלחת בעיניו שנבעה מגישתו החדשה.
המחשבה על הטיסה הטרידה אותו יותר מהשימוע, כי כאילו משהו בעילאי עמוק בפנים שידר לו שהוא צריך להתפטר. הוא הבטיח לעצמו שתוך כדי כתיבת הספר שלו ינסה להשתפר עד כמה שיותר בהתאם לדרך החדשה שבה החליט לפעול. למרות שידע שהוא צעיר, הוא גם ידע שהשקפתו על החיים שונה משל צעירים אחרים. בזמן שהוא חשב על אפשרויות להתנהלות הטובה ביותר בגיל שלושים ועל משפחה, אישה וילדים, שאר הצעירים בגילו טסו לחצי שנה לחפש את עצמם מבלי לדעת מה הם רוצים מעצמם, שלא לדבר על מה יעשו כשיחזרו. הם יצטרכו לחסוך את כל הכסף שהוציאו על הטיול, וייכנסו להרגל רדיפה אחרי כסף בגלל הוצאות שוטפות.
עילאי ידע שאחת המטרות שהוא רוצה להשיג לפני גיל שלושים היא להתנסות בהשקעות, ביצירת מקורות הכנסה, ובזוגיות. כי אחרי שמתחתנים ונולדים ילדים, אף אחד לא רוצה לנסות משהו חדש שיכול לסכן את המשפחה ואת המצב הכלכלי. אותו סיכון קיים בהשקעות ובניסיונות ליצור מקורות הכנסה, ומובן שזה נכון גם כשיש בת זוג – הוא לא ירצה לנסות משהו חדש בשלב שהוא כבר בתוך זוגיות ובונה את חייו… ההזדמנות של שנות העשרים היא האדירה כדי לבנות את הגרסה הכי טובה של עצמך, כך חשב. אם חס וחלילה הדברים לא הולכים, אתה עדיין לא נמצא בגיל המחייב כניסה למלכודת לכל החיים. אתה עדיין אצל ההורים אם יש צורך, וילדים עדיין אין. אז אם מתרחשות נפילות קשות, עדיין קל לקום. העיקר להתחשל ולנסות. כך השרירים נעשים חזקים יותר. לא כדאי לבזבז את שנות העשרים סתם בפחד לקראת החיים האמיתיים.
נקודת המבט הזו על החיים הייתה כלי הנשק החזק ביותר שלו. לא משנה לאיזה מצב הגיע, תמיד ידע שהוא רואה את שנות העשרים באור שונה מכולם, וזה העניק לו ביטחון ומוטיבציה להמשיך.
עילאי התרומם מהמיטה כדי לקחת את הפלאפון שלו מהשידה. למרות שהבטיח לעצמו לא להשתמש בו יותר לפני השינה, הפעם החליט שמדובר בימים מיוחדים. הוא בדק אם יש חדש ממיכל אחרי שהחזיר לה הודעה נוספת עם פרטים מדויקים יותר. למרות שכבר עברו שעות מאז אותה הודעה, עילאי לא ראה חדש, והוא חשב שאולי אחרי ההודעה חסרת הכיוון ששלח אליה היא החליטה לוותר. אם יש משהו שעילאי רצה להצליח להיפטר ממנו, זה מהמסקנות המהירות שאליהן הוא מגיע מייד מבלי לתת זמן הגיוני לעיבוד לקראת פעולה, כמו במקרה הזה עם ההודעה עכשיו.
אז הוא ניסה בכל זאת להרגיע את עצמו וניסה לשכנע את עצמו שאולי עבר עליה יום מטורף ולכן היא לא מצאה את הזמן לענות. הוא החזיר את הפלאפון לשידה וחזר לשכב. ופתאום, כנגד כל סיכוי שהיה נראה לו שייתכן, נשמע צליל הודעה בבת אחת. עילאי קפץ ולקח את הפלאפון שוב. הוא הסתכל על ההודעה בציפייה דרוכה, אבל היא הייתה בכלל מארז:
עילאי הוסיף את מספרו של אבירן ועבר לווטצאפ שלו. החלון היה ריק ונקי כדף חדש. כמה דקות ארוכות הוא היסס אם להקליט הודעה קולית או לכתוב. עם כל הכבוד, מצד אחד זה נשמע באמת הזוי לקבל הודעה באמצע הלילה ממישהו זר, אך מצד שני לקבל הודעה שמדברת על מטרה משותפת, זה יכול להיראות כמשהו ממריץ.
עילאי לחץ על כפתור המיקרופון והתחיל להקליט הודעה קולית. “היי, אבירן, מה עניינים? קיבלתי את המספר שלך מארז. אני מתאר לעצמי שאתם מכירים, אם הוא לא עושה לי קטע עכשיו. הבנתי ממנו שאתה מעוניין בטיול לפיליפינים כמוני. העניין שארז כבר נמצא ביבשת ויגיע למדינה ישירות בזמן שאנחנו נצטרך להגיע מהארץ. ומה יותר טוב מלהגיע יחד אליו, במקום לבד. אז קודם נעים להכיר, שמי עילאי קלמן, מחכה לשמוע ממך. נראה לי שזאת הזדמנות נדירה מה שקורה. שיהיה לילה טוב אחי.”
עילאי שלח את ההודעה. העובדה שלא כתב אותה גרמה לו להתגאות בעצמו על כל הנחישות בהקלטה הישירה. איפשהו, עילאי הרגיש שלשלוח הודעות לאנשים זרים קל יותר לעומת לשלוח הודעות לאנשים שהכיר.
זהו, עכשיו הפלאפון חזר לשידה והוא חזר לשכב. בלי התראה מוקדמת צף בו זיכרון מר וכואב – הזיכרון שבעקבותיו כל עניין כתיבת הספר ושינוי הגישה החלו לחלחל בו. אותו זיכרון היה יכול מבחינתו אפילו להוריד דמעה. אבל ההחלטה להפיק את הטוב מהרע הייתה בו. כך התחילה הדרך אל השינוי הגדול. שינוי שנבדק מול עצמו עם התקדמות כתיבת הספר שלו.
זה קרה לפני שבועיים בחדרו של עילאי, ממש כאן, ונשאר עמוק בתוכו, כמו שריטה שהגלידה והשאירה צלקת.
באותו מקרה, אם דברים לא היו נצברים עם הזמן, הפיצוץ לא היה כזה כואב והודף. אך לפעמים, אין מה לעשות, חסרונו של אדם שמתבייש לשתף מוביל לכאב.
עם בגרותו מילד לבחור צעיר הבין עילאי מה טוב בשבילו ומה פחות, אך שנים אחורה, וגם עכשיו, הוריו ראו בו תמיד הילד הקטן שצריך לקבל הכול כדי שתהיה לו הילדות הנפלאה ביותר. עם הגיל, הפרספקטיבה התחילה להשתנות, הצורך בפרטיות עלה, סדרי העדיפויות החלו להשתנות וכך גם הדעות. עילאי נדד בזיכרונותיו ונזכר באירועים מול הוריו: אביו היה מגיע אל חדרו ושואל את השאלות הקבועות, “אתה יוצא הערב?”
אחד הדברים שתמיד הפריעו לעילאי היה החזרה הסיזיפית כמו תקליט שבור, יום אחרי יום. כך במהלך היום בעבודה, כך גם בבית או בשיחות בין אנשים.
כמישהו שהיה נחרץ בדעתו ליצור שינויים בחייו, הוא הרגיש כאילו לוקחים את השלט של הטלוויזיה ומריצים את אותה סצנה בלופ. לפעמים זה היה אפילו יותר גרוע והורגש לו כמו לראות את אותו פרק בסדרה מבלי להתקדם לפרק הבא כדי לראות את המשך הסיפור.
כמובן, המקום הכי נוח בעולם לפרוק בו את התסכול ואת הכעס הוא המקום שבו התחלת לזכור את עצמך בפעם הראשונה – במקום להוציא את השטן על אותם אנשים שלהם יש התנהלות שגויה, זה יוצא בסוף על ההורים. הפחד להוציא על אנשים אחרים מרטיט, כי אחר כך יזכרו לך את זה ואתה לא תיראה אותו בחור חזק שאתה אמור להיראות.
כל מה שהפריע לעילאי התפתח אצלו בבטן תקופה, עד שיום אחד, כשאביו פנה אליו באותה השאלה, עילאי שינה את הרוטינה הקבועה שלהם כפי שאף אחד מהם לא ציפה.
“מאיפה אני יודע, אבא. אם אני אצא, אגיד!”
חוסר הסבלנות של עילאי תפס את אבא שלו לא מוכן. אביו הרים גבה לפני שהחליט אם באמת מדובר בילד קקה שמדבר ככה, או אולי משהו עובר עליו, והוא נתן לו ניסיון שני כאות לאהבתו אליו.
“מה קרה? מישהו עצבן אותך שאתה לא רוצה לצאת עם החבורה?” ברגע שעילאי שמע את המילה “עצבן” הוא עוד יותר התעצבן, והרעל התחיל לצאת החוצה.
“למה אתה כל הזמן חושב שאני עצבני? רק השאלות האלו שאתה שואל מתחילות לעצבן אותי באמת!” הוא תקף.
אביו, שמכיר את תגובתו של עילאי, ענה באותם טקסטים קבועים שהיו להם במריבות הקטנות. רק שהפעם לא היה להם צל של מושג איך זה ייגמר.
“תשמע איך אתה עונה לי, ואז תבין. ככה אתה תוקף את אבא שלך…”
החגיגה התחילה כשהמילים “תוקף את אבא שלך” נכנסו לתמונה. המילים האלה, למרות אהבתו האינסופית של עילאי לאביו, הביאו אותו לנקודת הקצה, ולפעמים מרוב אהבה נאמרים דברים כואבים מבלי להתכוון.
“למה שארצה לתקוף אותך?! למה אתה אומר את זה בכלל?!” עילאי הרגיש חסר אונים.
“בכל שאלה שאני מפנה אליך, אתה עונה בצורה מגעילה כאילו עשיתי לך משהו,” ענה אביו.
“כי יש דברים שמציקים לי, ואני כל הזמן אומר אותם, ואתה פשוט לא מקשיב לי!”
“אני לא מקשיב לך? קודם תתחיל להקשיב לי! מבקר את אבא שלך, מנסה לחנך אותי! כל החיים אני רק חושב איך לעשות לך טוב, כל דקה חושב איך יהיה לך טוב. וככה אתה מגיב לי?!” אביו של עילאי הרים את הטון.
“מה זה קשור עכשיו?! תאמין לי שאני יודע את זה ומעריך כל רגע! אבל אתה חייב להבין שיש דברים שלא מתאימים לי, וזה לא משנה את העובדה כמה תפנק אותי או תדאג לי!” עילאי לא רצה להאמין שנקלע לסיטואציה הזאת.
“איזה דברים?! מה עובר עליך?! כל דבר שעושים בשבילך לא טוב! כל מה שאתה רוצה אתה מקבל…” אביו לא סיים את המשפט כשעילאי התפרץ, “אני לא מבקש לקבל שום דבר! אני רוצה לנסות להשיג דברים בכוחות עצמי! אני רוצה לא להסתמך עליכם, בשבילכם! אני רוצה להעניק לכם בחזרה!” עילאי התחיל להשתולל.
אביו שמר על פאסון. “זה לא משנה את העובדה שאתה מפיל עליי ועל אימא שלך את כל החרא שמפריע לך! אם זה פתאום קשור לחברים שמאכזבים אותך כשרגע אחד אתה להוט לבלות איתם ואז משהו קורה והם מוציאים אותך מאיפוס, או אם זה הידידה שעצבנה אותך, או בכלל בעבודה שלך. משום שאתה בכוח רוצה להיות שונה מכולם, אתה שורף כל אחד על שטות. אולי אתה חושב אחרת, אבל תראה מה קורה איתך!”
עילאי התלהט כדי לעמוד על עקרונותיו, למרות אהבתו לאביו. “כמה פעמים אני צריך להגיד שאני לא כמוך! אני לא אוהב ללכת אחרי הזרם וללקק לכל אחד! אני מתנהל אחרת!”
אביו לא ויתר, “איך אתה מצפה להסתדר עם אנשים בעולם?! אתה לא מתגמש, לא שומר על אש קרה, כלום! אתה צריך להבין שאתה לא יכול לשנות את העולם!”
“לא מדבר על לשנות את העולם! מדבר על כך שאם אני אתנהג כמו כולם, אני לא אגיע לאן שאני ארצה!”
“אבל מה זה עוזר לך כשכל אחד שעושה את השטות הכי קטנה, אתה רב איתו ושורף אותו?! כל דבר בחיים לא יתנהל לך בדיוק כפי שתרצה ולפעמים תצטרך להתמודד!”
עילאי זעם, הוא ידע שעדיף לעצור את הוויכוח הזה ברגע זה, וכמו שאומרים, כשאתה עצבני עדיף שלא תגיב. אבל זה כבר היה מעל לכוחותיו, ללא שליטה.
“כי אני לא צבוע! אני לא אמשיך לשחק אותה שהכול טוב עם בן אדם שעושה איתי מה שבזין שלו! לי יש דעות כמו שלך יש דעות, רק שאף פעם אתה לא מכבד את הדעות שלי ורק תוקף אותי!” צעקה בלתי נשלטת התפרצה מגרונו של עילאי.
אביו היה המום. אימו הגיעה בסערה אל זירת הקרב. היא נעמדה לצד אבא שלו והתערבה במטרה טובה. “למה אתה צועק עליו? זה אבא שלך.”
עילאי המשיך בסערה, “למה כל הזמן אני צריך להרגיש חרא על שאני ככה איתכם?! למה כל הזמן לא טוב לי כשאני מגיע הביתה, ומקבל את המצב רוח הזה?!”
“לא טוב לך בבית?! אתה מוזמן ללכת ולדאוג לעצמך!” צעק אביו.
“למה הכול, כל הזמן, בקיצוניות?! אני בחיים לא רציתי לריב איתכם, אבל מה אני אעשה שאני לא יכול להתעלם ממה שקורה לי!” עילאי הרגיש שהוא כבר לא יכול יותר, לא מסוגל מול חוסר ההבנה הזה שלהם.
“מה לא טוב לך?!” אימו נבהלה מדבריו. “אתה רק מחפש בכוח להיתפס במה שלא בסדר. אנחנו ההורים שלך. עשינו בשבילך הכול!”
ההרגשה הנוראה שהשתלטה על גופו החליאה אותו ושרפה אותו מבפנים. איך זה יכול להיות שלמרות מחשבות ללא הפסקה על דאגה אליהם והערכה כלפיהם יש לו הרגשה שסוגרת אותו אוטומטית בגלל דעותיו וזה רק מסלים. העיניים של עילאי הבריקו, הדמעות רצו לצאת, אך הוא המשיך לתקוף. “למה אני כל הזמן מוצא את עצמי רב איתכם?! למה כל דבר שמפריע לי זה לא בסדר שאני אומר אותו?! נמאס לי כבר!”
“אנחנו ההורים שלך, ואם לא מתאים לך לשמוע את מה יש לנו להגיד, תסבול בשקט בלי לענות!” אביו ירה לכיוונו.
“מתי תפסיקו להתנהג אליי כמו לילד?! תיתנו לי לנסות להסתדר לבד! להראות לכם שגם אני מסוגל! נשבר לי מהאווירה הזאת. כמו הסיפורים הרעים מהחדשות שכל הזמן אתם משתפים אותי אחרי שאני מבקש שלא! אני משתגע מזה! מה אני כבר מבקש?!” עילאי צעק בהתקפה מטורפת.
אימו נבהלה והתחילה לבכות, “מה עשינו לך?!” היא עזבה את החדר ממררת בבכי ומיהרה אל חדר השינה.
ליבו נשבר. הוא לא יכול היה לראות את זה, זו לא הייתה כוונתו. הוא הרגיש נורא. הוא אשכרה גרם לאימו לבכות. ולמרות כל השיגעון הזה ולהט הריב, הוא רצה ללכת אחריה אבל אביו עצר אותו בפתח הדלת.
“תן לי ללכת אליה, נו!” עילאי התחיל לבכות ולאבד עשתונות.
אביו עמד במקומו כמו סלע, ולא נתן לו לעבור. “אתה תתחיל להקשיב לנו, אתה מבין?!” הבהיר לעילאי, “אף אחד לא רוצה ברעתך. תראה למה אתה גורם,” הוסיף בטון רגוע יותר.
השלושה אומנם הכירו את רוטינת הוויכוחים הזו, אבל הפעם זה הגיע לרמות שלא דמיינו. “בסדר! רק תן לי רגע ללכת לאימא, די כבר!” עילאי הצליח לעבור את אביו.
אימו ישבה על מיטתה ובכתה. עילאי ניגש אליה וחיבק אותה. “אני לא התכוונתי שזה יצא ככה, אימא, אני מצטער. זה סתם מכל הלהט שקרה,” ניסה לנחם אותה.
“אנחנו לא רוצים לעשות לך אף פעם רע. למה אתה מתנהג אלינו ככה?” היא ניגבה את הדמעות.
“זה פשוט התפרצות של כל מה שצברתי. אני בחיים שלי לא רציתי שזה יהיה ככה. אני פשוט מתנהל שונה מכולם. סליחה שזה יצא ככה.” עילאי המשיך לעטוף את אימו, אביו הגיע, עמד בפתח החדר והביט בהם.
עיניו של עילאי נצצו בגלל אותו זיכרון של הריב ההוא. הוא נשכב על צידו במיטה, חיפש תנוחה נוחה, עצם את עיניו ולבסוף נרדם.
השמיים העידו על יום בהיר וחדש. רגע לפני שעילאי נכנס לבניין עבודתו צלצול הפלאפון מכיסו עצר אותו בפינה שטופת שמש והוא ענה. “הלו?” הוא לא ראה מי המתקשר בגלל השמש המסנוורת.
“היי. עילאי?” קול לא מוכר נשמע.
“היי… מי זה, אם אפשר לשאול?” עילאי היסס.
“אבירן. אבירן גרינברג. שלחת אליי הודעה קולית אתמול בלילה.”
עילאי שמח לשמוע שזה הוא וישר נכנס לוייב. “אה! אבירן, מה שלומך?!”
“בסדר. אז מה, פיליפינים?” שאל אבירן.
“תגיד לי אתה. אני מחפש שותף לפשע, אחרי שארז הנחית עליי את ההזדמנות.”
“אתה עובד? כי אם כן, להיעלם לחודש בהתראה כזאת קצרה תיראה בעיה, לא?”
“אל תדאג. מה איתך בעניין עבודה?”
“האמת שאני אתמול התקבלתי לעבודה חדשה. אם אודיע שאוכל להתחיל רק בעוד חודש, לא חושב שזה יהווה בעיה. טכנית אני עוד לא בסידור.”
“לגמרי…”
עילאי חשב פתאום איך הכול מתגלגל נכון וטוב, וזה הזכיר לו מה שקרה לו לפני כמה חודשים. אז הוא היה בקשר עם ידידה קרובה מאוד. שניהם בזמנו אהבו לקרוא ספרים על הגשמת החלומות. בהשראת אחד הספרים הם ניסו לאמץ שיטה שעסקה בכך שאפשר לגרום לדברים באמת להתגשם. על פי פסיכולוגים, עשירים ומצליחים מכל קצוות העולם התקבצו לטובת הרעיון:
“לא משנה איזה חלום או דבר תרצה, כדי להשיג אותו אתה צריך לחשוב שהוא כבר התגשם. לחשוב לפרטי פרטים על קיומו. ברגע שמתאמנים חזק על המחשבה היא יוצרת את הרגש ואוטומטית את דפוס הפעולה שמוביל להשגת המטרה. ברגע שחושבים ומרגישים את זה, זה קורה. הכול שאלה של זמן ותהליך, לא שאלה של אם זה יקרה.”
עילאי חשב על הדבר בזמן ששוחח עם אבירן, מישהו שלא ראה מעולם ופתאום מדבר איתו על מטרה משותפת עם רצון להגשמה. קולו של אבירן הדהד באוזנו של עילאי וקטע את מחשבותיו, “בכל מקרה, אני בפנים. מבחינתי רק תגיד לי את התאריך שארז אמר לך וקדימה.”
“מעולה. אז אעדכן אותך ברגע שנצטרך להזמין את הכרטיסים והכול. פשוט יש מצב שיש עוד שותפה על הפרק.”
“אוקיי, הבנתי. מחכה לשמוע ממך.”
“מצוין, ביי, שותף ספונטני!” עילאי סיים את השיחה עם כינוי נחמד כדי להקליל על האווירה בניסיון כבר לשבור את הקרח על אף שהם עוד זרים אחד לשני. הוא הסתכל על השעון, קלט את השעה, והכניס את עצמו אל הבניין ישירות לשימוע.
“אז אתה מבין את הסיטואציה שהגעת אליה?” שאל העורך את עילאי שישב מולו ליד שולחן המשרד. הפעם המשרד היה ריק מקולגות, רק הם. מצב יחסים של עובד ומעביד.
“אני מבין את הסיטואציה. אני פשוט לא מבין את ההתנהלות.” עילאי שידר רצינות.
העורך החליט להתחיל משורש העניין. “אתה נמצא במצב של שימוע, זאת ההתנהלות. מצב שהגעת אליו אחרי התנהגות לא ראויה.”
עילאי הצליח לעצור את עצמו ולא גלגל עיניים מולו. המילים שאמר העורך גרמו לו בחילה. אבל לפני שהוא ינקוט במהלכים פזיזים, הוא בחן את השטח ואת מצבו העתידי – חובה לברר לפני מהלך קריטי שיש אפשרות למהלך נוסף אחריו.
“להביע דעה זה נחשב התנהגות לא רצויה?” עילאי ניסה לא להישמע מתחכם.
“צעקות והשתוללות כלפיי בפני הקולגות לעבודה לא נחשבת התנהגות ראויה, עילאי.” הנחישות וההחלטיות של העורך גרמה לעילאי להבין שמעכשיו, לצערו, פוליטיקה צריכה להיעשות – התנהגות של חייל טוב שמסכים עם המפקד שלו בכול, למרות הרצון לשבור לו את הפנים. לפעמים, כדי להשיג דברים, צריך לגרום לאנשים להרגיש שהם צודקים.
“אתה לגמרי צודק,” עילאי ענה.
העורך התרכך, אך המשיך ליהנות ממעמדו הניהולי, “חשבתי על כך ארוכות, ועם כל ההפתעה בדבר שעשית, בשנה וכמה חודשים שאתה כאן הראית לי שאתה שימושי, תורם ונותן. לפעמים מעידה זה דבר טבעי.”
עד כמה הבן אדם יכול להיות פתטי… זאת הייתה המחשבה היחידה שעברה לעילאי בראש. “אני נותן לך צ’אנס נוסף. אחרי הכול, להגיע למצב הסופי אנחנו לא מעוניינים. אבל מכל השיחה שלנו, היה לי חשוב שתשמע איך זה נראה מול כולם ומה אני מצפה ממך בתור עובד. אתה מבין?” סיכם העורך.
“אני מבין לגמרי,” ענה עילאי כאילו שינן תסריט בהתאם לאסטרטגיה הפוליטית.
העורך הושיט את כף ידו ללחיצת יד, ועילאי נענה לה תוך כדי שהוא קם מכיסאו ואמר, “מעריך את זה ביותר. באמת. תודה רבה.” הוא הרגיש צורך ללקק עוד למלך האגו.
העורך העלה חיוך כאילו היה מינימום קיסר.
עם יציאתו של עילאי מהמשרד וסגירת הדלת, באינסטינקט שטבעי למאה ה-21, אחרי רגעים ארוכים ללא שימוש בפלאפון הוא שלף אותו מכיסו כדי להתעדכן, וראה הודעה שארז שלח אליו. מתברר שהוא וניתאי הזמינו חדר בהוסטל לארבעה.
הוא קרא ולא האמין. עילאי חטף שוק. כבר יש חדר שהוזמן בשבילו מיוזמתם ובעוד שלושה ימים הם מגיעים לשם, טירוף. תכף המטוס יבוא לקחת אותו מהבית. ההתרגשות והאנרגיה שהרגיש פתאום היו חייבות להתפרק איכשהו. הוא היה מוכרח ליצור קשר עם מיכל כדי לעדכן אותה בפרטים. רגע לפני שעשה את זה הוא הבין פתאום שהוא צריך קודם כול לבקש בכלל את החופש. כמה רגעי מחשבה עברו ליד דלת העורך הסגורה. עילאי הרגיש מספיק נחוש והחלטי לבקש. הוא ידע שזה מגיע לו. במקרה הכי גרוע, אם זה לא ימצא חן בעיניי העורך והוא יתחיל להתעצבן על כך ולא יאשר, ההתפטרות תתבצע מייד. אחרי הכול, עילאי האמין שהוא יסתדר.
אחת, שתיים ושלוש… עילאי פתח את דלת החדר של העורך מבלי לדפוק עליה. העורך הרים את מבטו ממסך המחשב אל עילאי.
“מה קרה, עילאי? שכחת משהו?”
עילאי, כאקדח דרוך, ירה בלי היסוס. הוא קצת עיוות את הסיפור כדי לתת צ’אנס לעורך לפעול בהיגיון.
“קיבלתי הרגע הודעה מפתיעה מחבר שנמצא בחו”ל. בעוד שלושה ימים הוא מגיע לפיליפינים והוא הזמין לי כרטיס בהפתעה. הוא ידע שזה יעד שתמיד חלמתי להגיע אליו.” “אוקיי, ו…?” העורך חיכה להמשך.
“אני צריך חופש….”
“לכמה זמן?” העורך הרים להנחתה.
“חודש,” עילאי אמר את זה כמו ירייה משוטגאן.
“חודש?!” העורך קיבל חום.
“יש בעיה?” עילאי שאל בשיא הרוגע.
“תגיד לי, אין לך טיפת בושה?” העורך רתח מעצבים.
עילאי לא התרגש, והעורך נעמד והמשיך רותח מכעס, “לפני דקה החלטתי לתת לך צ’אנס ולא לפטר אותך, ובמקום להוכיח את עצמך עכשיו, אתה מבקש ממני חופש בטווח של חל”ת?! תגיד, אתה רציני איתי?!”
“אני חושב שהוכחתי את עצמי מספיק טוב בזמן שאני כאן. אני חושב שזה מגיע לי.” עילאי השתדל לא להתייחס להתנהגותו של העורך שלא היה מרוצה בכלל.
“מצטער, אני לא מאשר את זה,” קבע העורך בתקיפות.
עכשיו הגיע הזמן לבחון את גישתו החדשה, חשב עילאי. הוא הבין את התשובה וידע שאם הוא לא מאשר, הוא מתפטר, כי אין סיבה שיעריכו אותו בהמשך. זה אומר שעילאי החליט לעלות על הרכבת למסע ההצלחה שהגיעה לתחנה שלו.
“אוקיי. אז אני מתפטר.”
העורך לא ידע מאיפה זה בא לו. זה הדבר האחרון שציפה לשמוע.
עילאי, בלי דרמה, המשיך, “אין ספק שזאת הייתה תקופה מוערכת שתוביל אותי ליעד הבא שלי. אבל מבחינתי זה הסיום שלי כאן.”
“אתה מודע לכך שעל פי הנוהל אתה צריך להגיש מכתב התפטרות ולתת חודש עד לעזיבה?”
“אל תדאג, את המכתב תקבל. והחודש? מצטער, זה החודש שמגיע לפיליפינים שאהיה בה.”
עילאי סובב את גבו ויצא מהחדר בידיעה שזאת הפעם האחרונה בהחלט. מי היה מאמין שבחמש דקות יכולים להתרחש כל כך הרבה שינויים, וזה לעומת שנים שבהן אצל אדם יכול לא להשתנות בכלל.
לפעמים שינוי אמיץ אחד מוביל לכל השינויים הנכונים בקלות. המוח שלנו לא עוזר לנו לבצע אותם, כי הוא עסוק רק בהישרדות, משמע להיות בשגרה בטוחה לחיים.
עילאי השתדל לחשוב על הדברים האלה בזמן שהתקדם לכיוון היציאה מהבניין והניח את אוזניות הבולוטוס על אוזניו כדי להקשיב למוזיקה. הוא ידע שלא ייתן ליום הזה להיגמר עד שיוזמנו כרטיסי טיסה.
לאחר ארוחת הערב עם הוריו שבה הוא לא ויתר על סלט הקיסר והספגטי בשמן זית, אורגנו ומלח, ובטח שלא על כוס היין הלבן, הרגיש את הנעימות הזו שמתעוררת בו לאחר ארוחה טובה. ארוחות ערב משותפות לא קורות בדרך כלל אצלם, כי כל אחד מגיע בשעה אחרת הביתה ומכין לעצמו לאכול מה שמתחשק לו. אבל איכשהו עילאי שיתף את הוריו ביוזמת הטיסה לפיליפינים, ונוצרה ארוחה משותפת שהזכירה לו שוב עד כמה חשוב להעריך את הדברים הקטנים בחיים ולשים לב אליהם, ולהיות אסיר תודה עליהם, כמו ארוחה משפחתית.
בסך הכול, זאת אחת החוויות הנעימות, לשבת לשולחן לארוחה עם האנשים האהובים עליך.
עילאי עזר לאביו בשטיפת הכלים עם סיום הארוחה ולאחר מכן לקח את כוס היין שלו ואת המחשב הנייד.
“אני במרפסת, אם צריך משהו,” הוא אמר להוריו ויצא. עם סגירת חלון המרפסת מאחוריו הוא הרגיש שוב את השקט הזה שנוצר סביבו. ממש חלל אחר. הוא התיישב והדליק את המחשב, ותוך כדי הפעלת אפליקציית שיחות מהפלאפון שלו הוא גם נכנס באמצעות המחשב לאתר טיסות, ובפלאפון יצר שיחת ועידה עם אבירן ומיכל ביחד והניח את אוזניות הבלוטוס שלו על אוזניו. המחשבה על כך שאבירן ומיכל לא דיברו אף פעם העניקה לו סוג של ביטחון לניהול העניין. החיוג התבצע ושניהם ענו ברגע.
“מה קורה, שותפים?” שאל עילאי.
“היי, עילאי, מה המצב?” אבירן נשמע.
“היי!” קולה של מיכל נשמע בפעם הראשונה.
“שלום אבירן ושלום מיכל! טוב לשמוע אתכם!” עילאי היה מרוצה והעלה חיוך כששמע אותם.
“מיכל? את האקרית או משהו?” אבירן ניסה להבין במי מדובר בניסיון להצחיק.
“כן, איך ידעת? פרצתי אליכם לשיחה. אני מתכננת לעשות משהו לתיירים בפיליפינים, אז אני צריכה מודיעין.” מיכל שיתפה פעולה.
“מצוין. עכשיו אני רגוע.” אבירן אישר את הקלילות והפתיחות של מיכל. עילאי צחק ונהנה. תחושת הנוחות בין כולם הורגשה מייד.
“אז כמו שכבר הכרתם. אבירן, מיכל. מיכל, אבירן. לפני שקיבלתי את הקישור המפתיע מארז על הרצון שלך לטוס לפיליפינים, אבירן, מצאתי גם את מיכל כשותפה לנחיתה רכה,” עילאי הסביר את הסיטואציה.
“אין בעיה, הבנתי. ככה את חוטפת לי אותו, מיכל? את מפוטרת.” אבירן ידע כיצד להקליל כל מצב ולייצר רוח טובה כדי לגרום לתחושת נוחות של סובביו.
“מה הקשר מפוטרת? אתה ישנת בשמירה, סליחה,” צחקה מיכל.
“אל תדאגו, יש מספיק עילאי לכולם,” עילאי ענה בוייב.
על רקע הצחקוקים של כולם, מיכל רצתה להבהיר משהו, “אגב, אני רק מעדכנת אתכם שיש לי כבר מסלול מוכן לטיול שלי בפיליפינים. אני יותר משמחה להיות שותפה בנחיתה רכה והכול, אבל אם לא יצא לנו את אותו המסלול משם, אז לא בכוונה רעה. אני פשוט רוצה בתור התחלה חשובה, להרגיש ביטחון בטיול לבד.”
“לא הבנתי, מיכל… את מתכוונת לטייל לבד?” תהה אבירן.
“כן.” מיכל ענתה בביטחון.
“אמיצה… לא קצת מפחיד?” אבירן הוסיף.
“פחד זה עניין אחר אצל כל אחד. אני מאמינה שעם גישה נכונה אפגוש אנשים טובים בדרך. פשוט בניתי לעצמי את המסלול שאני רוצה ואני לא רוצה שישנו לי אותו. זה בשביל עצמי, להראות לי שאני מסוגלת להסתדר,” הסבירה מיכל.
עילאי התרשם מגישתה של מיכל. הפתיע אותו לשמוע דעות ומחשבות של אנשים, כאלה שלא הכיר, לא מהעיר שלו ולא מהצבא או מהעבודה. מתברר שיש אנשים שאפתניים ואמיצים כשמדובר במטרות שלהם, אם רק יודעים איפה לחפש.
“מעריץ אותך על זה, מיכל. אבירן ואני פשוט מתכננים להגיע לחברים משותפים שנמצאים שם כדי להצטרף אליהם. לנו אין מסלול, בטח נבנה אחד כשניפגש איתם,” הסביר עילאי.
“הבנתי. בסדר גמור. לפחות נהנה יחד בדרך לשם,” מיכל השלימה.
“אבל לכי תדעי, אולי באמצע הטיול נתראה פתאום,” אבירן ניסה להישמע אופטימי.
“ברור. אנחנו גם נדבר משם ונתעדכן. אחרי הכול, אין לכם עוד מסלול… אז אולי בסוף תבנו מסלול שיעקוב אחריי,” מיכל הרימה לאופטימיות.
“יש לי הרגשה שנעביר את הטיסה בצורה טובה.” עילאי לגם מכוס היין שלו. הוא היה מאוד מרוצה.
מיכל כיוונה את השיחה לביזנס, “אני כביכול סגורה על התאריך, כי כבר אמרתי בעבודה שלי והכול. פשוט עוד לא הזמנתי. אז זה בסדר שנתגמש על התאריך שלי?” שאלה בעדינות.
“אין בעיה. לי כרגע אין שום עבודה שמחכה לי,” ענה עילאי.
“מבחינתי את אחראית על התאריך,” הוסיף אבירן.
התשובות הפתיעו לטובה את מיכל, “איזה כיף. אז זה יוצא עוד שלושה ימים בדיוק.” עילאי ואבירן התייחסו בקלילות לקביעת התאריך והיו בשלים להזמין איתה את כרטיסי הטיסה עכשיו.
“מעולה, יאללה, בואו נזמין. כמה שפחות לחשוב.” עילאי הפך לנמרץ בגלל מיכל.
“אני כבר במטוס עם בקארדי,” אבירן הוסיף להנחתה.
כל אחד מהם נכנס מהמחשב שלו לאתר הטיסות ותיאם את התאריך, השעה והיעד. הם אפילו הצליחו להתארגן כך שבחרו שלושה מושבים צמודים.
“אני ליד החלון,” אבירן ירה.
“אז אני באמצע,” עילאי ירה אחריו.
“מה תקעתם אותי בכיסא של המעבר?! חצופים,” הופתעה מיכל.
“בגלל זה אני באמצע, אני אאזן את שניכם,” צחק עילאי.
השלושה ביצעו את ההזמנה והועברו מייד אל דף הכרטיסים והקבלה.
“תקשיבו, מזל שהחברים שלי לא פה. להזמין איתם כרטיסים לסרט יותר מסובך מזה,” התפלא אבירן.
“קראת לי את המחשבות. איזו זרימה,” עילאי הרגיש מסופק.
“ואני קצת מזכירה לכם שעוד לא נפגשנו בחיים,” חיזקה מיכל את הסיטואציה.
עילאי שמח, אבל יחד עם זאת, משום מה, הוא הרגיש גם סוג של עצב. הוא שמח בגלל השיחה הזורמת והכימיה הטובה שנוצרה בין שלושתם גם אם לא נפגשו בכלל ושמח גם בגלל הקלות שבה הצליחו לרכוש כרטיסים, אבל העצב התעורר בו כי חשב על כך שהפשטות והקלות הזו לא הורגשו עם החברים הכי קרובים מהבית. למרות אהבתו לחבריו, תמיד הייתה גם הקזת הדם בזמן תכנון היציאות והבילויים – מי מוציא את הרכב, מי מחליט לאן ללכת… כאן היה מדובר בפאקינג הזמנת טיסה למדינה אחרת. הזמנת מקום בילוי שהוא מחוץ לגבולות הטריטוריה הביתית. משהו מעבר. ולא רק זה, אלא שהיה מדובר באנשים שהוא לא הכיר מעולם, שהוא לא חווה איתם כלום עד לרגע הזה. מצד אחד זה יכול להיות כיף, חדש ומרתק, אבל מצד שני יש בזה חוסר ודאות מטורף, ואלוהים יודע אם הוא לא נפל קורבן לפיקציות. אבל עילאי לא שם פס. הוא אמר לעצמו שלצאת מאזור הנוחות זה סיכון, אך בשביל מטרות וחלומות העניין שווה.
הכרטיסים לפיליפינים הוזמנו, ומה שנשאר הוא לארוז מזוודה. עוד שלושה ימים והוא יתחיל משהו חדש. שלושה ימים והוא יכיר אנשים זרים וחדשים ויחד הם יצאו למסע מחוץ לגבולות אזור הנוחות.
בשלושה ימים הורים אכפתיים ואוהבים מסוגלים לחולל הרבה תהפוכות – בדאגה שיש במזוודה הכול, או במקרה שבו אימא קוראת באינטרנט על מחלת המלריה ונטרפת מדאגה. עילאי לקח את העניין לתשומת ליבו, במיוחד אחרי נגיף הקורונה. הוא התקשר לארגון שדאג לחיסונים לפני טיסות למזרח, אבל התברר שהם לא פועלים כמוהו בספונטניות, והודיעו לו שהוא צריך להזמין חודש מראש תור לקבלת חיסון. הוא הבין עד כמה חשובה הבריאות, חקר את העניין והחליט שלא יעשה טרקים במקומות שלא ראו עיני אדם, אלא יהיה במקומות מתוירים. אביו בדק עם חבר טוב שלו שבת זוגו היא פיליפינית, והיא אמרה שאם מדובר בביקור במקומות מתוירים בלבד, אז הכול בסדר.
באותם יומיים וחצי שבהם התארגן לקראת הטיסה הוא מצא זמן בלילות לכתוב את המשך ספרו. הוא הרגיש שבכל פעם שבה הוא מצליח להתקדם לקראת מטרותיו, יש לו את הזכות להמשיך לכתוב את ספרו כדרך בנייה לקראת יעדיו. עד הגעתו לשדה התעופה, פרק ראשון מלא נוצר בספר:
מה אתם באמת לפי העולם העכשווי היום?
נולדתם. ברוכים הבאים. אתם עוד לא מכירים כלום. אתם סקרנים, נלהבים ומפוצצים באנרגיות להכיר את הדברים שיש לעולם להציע.
כתינוקות אתם מנסים לאכול כל דבר ולשחק עם כל דבר. אתם נדהמים מהטלוויזיה, מהמוזיקה, מכלי משחק ידידותיים. פשוט וואו, כל יום הפתעה חדשה. משחקים בכדור, רואים ים, מתגלגלים בדשא, רואים שמיים, אוכלים גלידה, לומדים ללכת, נמצאים בג’ימבורי על מזרנים מטריפים ובבריכת כדורים צבעוניים… כל יום חלום, הרפתקה, טירוף חושים. מלא סיפורים חדשים עם שלל עלילות מרתקות.
לפתע אתם ילדים. אתם כבר מבינים מה אפשר לאכול ועם מה אפשר לשחק. אתם מצליחים לזכור חוויות, ואז מקומות שביליתם בהם כתינוקות, כמו בריכה, ים, פארק והשאר, נחקקים בזיכרון. כעת אתם חווים אותם בכל החושים וגם ניזונים מהזיכרון הזה, וגדלים ומתגלשים במגלשה ארוכה יותר ונכנסים לבריכה הגדולה יותר, משחקים עם ההורים בכדור בכוחות עצמכם, ועוד עשרות סיטואציות מאתגרות ומלהיבות שבעזרתן אתם מרגישים גדולים יותר וחזקים יותר. ואז יוצא ממתק חדש או משחק משוכלל שאתם חייבים, פשוט חייבים אותו. כל דבר קונה אתכם, מגרה אתכם ומחדש לכם, ובתמימות ילדית אופיינית אתם חושבים על העולם שמציע לכם הכול בלי הפסקה.
בום! אתם מתבגרים! ובגיל הזה אתם חושבים שאתם הכי חכמים. ממש “טקטיקנים” – חושבים שהם יותר חכמים מההורים. לא כל משחק או ממתק מושך אתכם… רק מה שנחשב סטייל שווה מבחינתכם להילחם עבורו מול ההורים כדי לשכנע אותם לקבל אותו, וגם הרבה יותר מעניין אתכם להתנסות בחברויות ולהכיר מקומות בילוי כמו בתי קפה, בתי קולנוע, מסעדות, קניונים ועוד…
ואז… אתם עוד לא מבינים מי נגד מי ועוד בום! החימום נגמר! אתם מביטים במראה וקולטים שאתם ממש על קו הזינוק. צעירים עם פוטנציאל אדיר אחרי שחוויתם את הדברים שיש לעולם להציע, כמו כל אחד אחר. אתם לגמרי יודעים מה נעשה סביבכם. שום משחק שטותי לא מושך אתכם, כי הבנתם את המשחק האמיתי… אתה מחליטים בעצמכם מה מתחשק לכם לעשות בכל רגע נתון. אבל לפתע הכול מתחיל לסגור עליכם, כי פתאום אתם מבינים גם מה זו דאגה, ומה זה סיכון, ועתיד. אתם רוצים לגלות עוד משהו אחד אחרון בדיוק כמו תינוק שרוצה לגלות דברים, בדיוק כפי שאתם הייתם פעם, מזמן. אתם רוצים לגלות מה יהיה איתכם.
ברור שאתם רוצים להיות הכי מצליחים, עשירים, נאהבים ולחיות חיים מושלמים. אבל נסיבות העולם מקשות – האנשים שסביבכם, התקשורת והממשלה. אלה מסיחים את הדעת ומונעים מכם להיות יציבים, ואתם מנסים להישען עליהם כי אתם מפחדים ליפול ונדמה לכם שהם שומרים עליכם שלא תיפלו. וכאן הבעיה. בסוף תמיד יהיה לכם את מי להאשים… הממשלה גורמת ליוקר המחיה, התקשורת אמרה ככה… ותלונות צצות ובעיות מתעוררות. ברגע שאתם מתרגלים להאשים כל אחד, אתם משכנעים את עצמכם שאתם מושלמים ונסיבות העולם הן אלה שגורמות לכם לחיות בצורה שבה אתם חיים. אותן נסיבות עולם נוצרו בזכות הכלי שאני עתיד לספר לכם עליו בספר הזה. והכול תלוי בשאלה מה תעשו עם הכלי הזה לטובת החיים שלכם.
ואם נחזור למה שאתם קוראים “מציאות” בהיותכם צעירים: עשרות מחשבות ודאגות צפות ללא הפסקה. אתם נחשפים לסיפור החיים המוכר שכולם לוקחים בו חלק, 12 שנות לימוד, תואר, וקדימה, להתקבל לעבודה.
אני לא רומז על כך שאתם לא צריכים לעשות את זה. ממש לא! 12 שנות לימוד מייצרות הרבה חוויות משמעותיות, אבל אחרי זה… לא צריך למהר להמשיך במסלול שלא חובה לקיים אותו. הבחירה הזו בנתיב הזה קורית משום שאתם רוצים עתיד בטוח עם קורת גג, אוכל, שתייה, מקום לשים את הראש, וגם בגלל פחדים, דאגות, הלחץ מהחברה והעתיד, כולם בוחרים בסיפור המוכר הזה, וכשאתם מנסים משהו בלי להשקיע מחשבה אם הוא בכלל מתאים לכם, אתם לא יכולים לשנות את הסיפור שנכתב. אתם בחיים לא תכתבו לעצמכם סיפור נכון לחיים הנכונים בשבילכם.
בואו נדמיין שאתם נכנסים עכשיו ללונה פארק. מישהו בנה אותו, חשב עליו, החליט מה יהיה בו ומה יתרחש בו. אתם מקבלים תקציר סיפור של המקום: מקום ובו הרבה מתקני אקסטרים שגורמים לכם תחושת אדרנלין ופרפרים משתוללים בבטן. אתם מגיעים עם כמה חברים למקום ליום כיף, אבל לפתע, באמצע היום, אתם מחליטים שאתם רוצים לראות בעלי חיים. ברור לכם שאתם לא יכולים להנחית פיל לתוך הלונה פארק, כי יש מישהו שאחראי על סיפור הלונה פארק שהוא כתב, ואין בו פילים. זאת אומרת, אתם מבקרים בסיפור שכתב מישהו אחר, אתם לא שולטים פה. אתם רק מקבלים לשחק תפקיד בסיפור של מישהו אחר. הדוגמה אולי מוקצנת, אבל אני בטוח שאתם יכולים לרדת לסוף דעתי.
עכשיו אני רוצה לקחת אתכם למקום אפל. אולי זה יזעזע אתכם, אבל ברגע שתבינו שאתם מכירים את הסיפור הבא שאני עתיד לספר לכם, אתם תקבלו הלם ותצטרכו להודות שגם אתם חלק מזה ומי שלא מודה לפחות יכיר בכך…
רק שתדעו, כל הודאה באשמה על לקיחת החלטה היא התחלה של סיפור חיים איכותי, חדש במלוא הפוטנציאל.
קדימה, נכנסים לאופל… לפחד… למציאות החיים של רבים כיום…
מחשבות רבות, פחדים, חשקים ותעתועים מלווים את הרצון לבניית סיפור של חיים טובים קיימים בנו בהיותנו צעירים בתחילת דרכנו. אך כתוצאה מהגורמים המסיחים, הסביבה והגירויים, קשה לנו לפתע להחליט מה נכון לנו כדי לחתור להצלחה. וחלילה שלא נראה מטופשים במעשינו.
נו, טוב, רבים חושבים – יש סיפור בטוח. אתם רואים אחרים וחושבים לעצמכם: אוקיי, כל מי שהלך לפי הסיפור הזה, שרד. יש לו קורת גג, יש לו בגדים, אוכל, שתייה… וזה נראה לכם הדבר הכי בטוח בעולם לעשות, ואף אחד מכל אלה לא יגיד לכם שאתם עתידים לעשות משהו טיפשי, או לא. כי כולם עושים את זה. וזה גורם לכם לא לכתוב את הסיפור שלכם אלא ללכת אחרי הסיפור של מישהו אחר.
המחשבה על כך אולי גורמת לכם להרגיש לא בנוח. סבירות שלא נעים לכם באמת לעצור רגע ולחשוב על מה שכתוב כאן. ולי אין טענה ובטח שלא דרישה מכם לנהוג אחרת. אני מכבד כל עבודה ואת בעליה. מה שחשוב לי להדגיש כאן זה את העובדה שהגשמת הפוטנציאל האמיתי של כל אדם היא חשובה, וזה אומר ללכת בדרך שלכם על פי אמונתכם ותקוותכם.
אף אחד לא עתיד ללוות אתכם בדרך הזאת במאה אחוז… קונפליקטים יהיו כל הזמן. ברגע שאין קונפליקטים בסיפור שבחרתם, מדובר בדרך משעממת להחריד.
אז בואו נבחן לרגע את הסיפור שנקרא: מקום עבודה, שמישהו כתב. המקום דואג לכלי שיבסס את הישרדותנו, כסף. אם לא עשיתם חושבים עם עצמכם, אז יכול מאוד להיות שאתם לא נמצאים במקום העבודה הנכון עבורכם, וזה, בשלב מסוים, יתחיל לבעור בכם ויתפרץ, ויתבטא בימים שיעברו בתחושת תסכול במקום העבודה. אתם יכולים למצוא את עצמכם עצבניים וחסרי שקט, ולא תוכלו לחולל אף שינוי בסיפור הזה, כי אתם בסיפור של מישהו אחר.
תכלית חייכם נהיית בסיסית, משעממת, לא מספקת ונסבלת, בזמן שיש אנשים בעולם שממציאים את סיפורם כנגד כל הסיכויים. יש מספרי סיפורים שמצליחים להיכנס לחיינו ולהשפיע עלינו. ממש להיכנס לתודעה שלנו.
אני אציין את אחד הסיפורים הכי מצליחים כיום, שמשפיעים עלינו בלי שאנו ערים לכך, אבל לפני כן, אציין משפט שאני מאמין בו (כדי שגם לכם תהיה תקווה לשינוי בכל רגע ורגע):
“הלילה הכי אפל לפני עלות השחר.
ואני מבטיח לכם, השחר מגיע!”
הארווי דנט, האביר האפל.
ונחזור לסיפור, אחד המוצלחים, כאמור: הסמארטפון. כלי זמין ושימושי שיש כמעט לכל אחד כיום. כלי שיש לו את היכולת לספק לנו את המידע הנחוץ בכל תחום. כלי שאחראי להסחת דעת בכל רגע נתון כמעט, כלי שיש בתוכו הכול על מנת לתקשר עם העולם, להשתעשע ואפילו לעבוד.
אגב, אתם נמצאים בתחרות. תחרות עם מתחרה מסוכן. הטכנולוגיה. אותה טכנולוגיה מתקדמת בצעדי ענק, ואנחנו בני האדם הופכים להיות עצלנים ורוצים את הכול כמה שיותר מהר.
הטכנולוגיה הזו, הכלי שאנחנו לא יכולים בלעדיו ונראה לנו שהוא הכרחי כמו אוויר לנשימה, מחריב את המחשבה. הטכנולוגיה מתחדשת והופכת להיות יותר ויותר יעילה, הכול טוב ויפה, אבל על הדרך היא גם גורמת לאנשים לניוון מחשבתי. אני לא נגד טכנולוגיה אלא רק שואל את השאלה הגדולה: האם אתם לפחות מנצלים את הטכנולוגיה לחיוב?
תחשבו על זה: אדם שחי בסיפור הבטוח – עבודה בטוחה שאינה מספקת אלא מייצרת מרמור ותסכול אצלו, מסיח את דעתו באמצעות הסמארטפון שגורם לו ניוון. הוא יחפש ריגושים, משהו שיעשה לו טוב, ימריץ אותו, והינה עולים פלאי האירוניה הפסיכית: הוא ירצה, קודם כול, להתנחם באמצעות הרשתות החברתיות, לראות מה אלה שהוא מכיר (או לא) מספרים לו בסיפורם דרך תמונות, סרטונים, שיתופים או סטורי, וזאת בדיחה על חשבונו. אולי הוא יזדהה עם סיפורם ואולי הוא יאכל את עצמו בגלל הסיפור שלהם.
אני לא מתכוון לדכא אתכם ולא להפחיד אתכם או לגרום לכם להרגיש רע. אלא הייתי רוצה שתתעוררו, תשאלו את עצמכם את השאלות הנכונות לגבי המקום שבו אתם נמצאים, תעלו על שביל של היגיון שיוביל אתכם לבחירות טובות יותר לעצמכם, וכדי להשקיע בסיפור שלכם, אתם צריכים כלים מסיפורים נכונים של אנשים שיצרו אותם לעצמם באמת.
מה שאתם נחשבים בעולם, זה דמות. עוד אחת מרבים. אולי אתם ניצבים בכלל באיזה סרט של מישהו אחר, ואגב, הרבה פעמים זה הפחד שגורם לאנשים לא לכתוב את הסיפור של עצמם, כי הם חוששים שהם ייראו מוזרים בעיניי אחרים ואולי פשוט מפחדים שלא יצליחו, ואז הם עולים על דרך שלא נכונה לעצמם ומתחילים לעשות טעויות.
אבל, שימו לב, אם משתמע שאני מטיף להליכה נגד חוקים ונורמות – זאת לא המטרה שלי בכלל. אני לא מתכוון לכך שתתחילו לנסוע באור אדום ולשדוד אנשים. אני מתכוון לחוקים שהחברה יצרה לעצמה. חברה שבמקום לדחוף קדימה זה את זה בה, היא מושכת את כולם לאותו סיפור יחיד שקיים בתוך עולם סטרימינג שמלא תוכן. אם אנשים לא נמצאים בז’אנר החיים שהם אוהבים, הם לא יוכלו לממש את הפוטנציאל שלהם ובזכות כך באמת להצליח.
יש משפט מוכר שאנשים אומרים זה לזה כשמדובר בפעולה מסוימת שאחרים עושים ואינה לרוחם:
“אם כולם יקפצו מהגג, אז גם אני אקפוץ?”
מצחיק לחשוב שרבים מזכירים את המשפט הזה במצבים שבהם לא מתאים להם לעשות את הפעולה, אבל בתת מודע של חייהם, רובם קופצים מהגג, ולא סתם קופצים, אלא קופצים קפיצת ראש אל תוך המדרכה. המשפט מבחינתי מסמל חלקיק של תקווה לכך שאולי אותו אדם שאמר אותו, אכן יבחר אחרת ויעמוד על שלו, והינה הוא עוד רגע יעשה את זה…
אבל השימוש התדיר במשפט הזה הפך אותו לקלישאה חלולה ללא משקל ולוקח ממנו את כוחו. וכך ממשיכים לספר לעצמם את אותו סיפור כשהם פועלים אותו דבר בכל יום, אפילו שהשגרה אינה מתאימה להם. בפרק הבא תתכוננו לקבל את הכלי שיוביל אתכם אל המקום הנכון עבורכם בחיים.
אין עדיין תגובות