כאשר אישה הרה מגיﬠה לתחנת המשטרה בפתח תקווה וטוﬠנת שבﬠלה, ﬠיתונאי חוקר, נﬠדר, ﬠנת נחמיאס מחליטה להסתﬠר ﬠל התיק למורת […]
1
"זה פשע איום ונורא," פנתה אליו אישה שלא הכיר.
"זה ממש נורא מה שעשו לו," לא הרפתה כשראתה שאינו משיב, "בעיניים שלי ראיתי איך הרגו אותו."
חנן הינהן והמשיך לשתוק.
"טוב, שלא תדעו עוד צער," נאנחה, הניחה יד על כתפו והסתובבה.
הוא נשאר עומד עוד כמה שניות, נטוע במקומו.
רק כשיצא מבית הקברות הדליק את הנייד, שמיד החל לצלצל. המילה "עבודה" ריצדה על המסך. הוא התבונן בו בשתיקה, מאזין לצליל העליז שבקע ממנו, שהתאים לזמן אחר, למקום אחר. אין־ספור פעמים הבטיח לעצמו שיחליף אותו, ובכל פעם שכח לעשות זאת.
כשהטלפון חדל לצלצל, הבחין שבשעה שהיה כבוי הושארו בו יותר מחמש הודעות. לא היה לו ספק ממי.
הוא הרים את עיניו וראה את אמו מתרחקת ממנו, נתמכת על ידי אחותו הגדולה. שלושים ושבע שנים היו הוריו נשואים. ופתאום היא לבד. הם לבד. חצי שנה בסך הכול חלפה מאז התבשרו על המחלה הארורה שתקפה את אביו, והנה היום כבר חלפו השלושים.
הוא נשם עמוקות כשהטלפון החל לצלצל שוב. כמה הוא שונא את המשרד הזה.
״כן,״ ענה בחוסר סבלנות.
״יוסי מחפש אותך דחוף,״ בקע קולה של אביבה המזכירה. כמו תמיד, גם הפעם משכה את הסמ״ך ב״יוסי״, כאילו היה שמו קללה.
"עוד חמש דקות אני במשרד," אמר, מנסה להישמע כמה שיותר ענייני, לא כועס, בטח שלא מתנצל. גם לא שאל מה דחוף כל כך. אצל יוסי כהן הכול דחוף. כלומר, כל דבר שקשור לצרכים של יוסי כהן.
עננים שחורים נאספו בשמים, ורוח קרה החלה מנשבת. עוד מעט יֵרד גשם. בדרך כלל אהב מאוד את התקופה הזאת בשנה. האור החיוור שלאחר הקיץ הכחול והבוהק עשה לו טוב. תמיד חיכה בציפייה לחמסין שיסתיים, לחגי תשרי, ליורה, להתכרבלות במיטה החמה. אלא שהשנה האפרוריות שמסביב רק הוסיפה למצב רוחו הקודר.
הוא נתן מבט אחרון בבית הקברות ועלה על הקטנוע. רק אנשים מעטים פקדו היום את קברו של אביו. בהלוויה, לעומת זאת, גדשו את בית הקברות מאות: קרובי משפחה, שכנים, חברים, אנשים שעבדו עם אביו בעיריית פתח תקווה. אפילו דובי צוריאל, ראש העיר, הגיע. נוכחותו הגעילה אותו. שנה לפני כן העביר צוריאל את אביו מתפקידו כדי לתת אותו לאחד המינויים הפוליטיים שלו. אביו לא היה יכול לשאת את ההשפלה, והעדיף לצאת לפנסיה מוקדמת. למסיבה הצנועה שערכו לו בבית העירייה צוריאל לא טרח לבוא. להלוויה דווקא כן. בעוד כמה חודשים נערכות הבחירות, והלוויה היא הזדמנות טובה לפגוש את ציבור הבוחרים. צוריאל הסתובב בין המצבות כמו חתן, לוחץ ידיים לאנשים, מלטף, מחבק. גם את ההספד ניצל לתעמולת בחירות וסיפר על הישגיה של העירייה בכלל, ובפרט בתחום פיתוח הגנים והנוף, המחלקה שאביו עמד בראשה יותר מעשר שנים.
חנן התאפק שלא להתפרץ לדבריו, להשתיק אותו. זה הרי האיש שהרג את אביו. הוא ידע שלא במקרה נתגלה בגופו סרטן קטלני רק חצי שנה לאחר שהועזב. אך אמו, שחשה מה הוא מרגיש, היסתה אותו. והוא, ילד טוב שכמותו, שאף פעם לא עושה צרות, שתק.
"איפה היית?" שאל אותו עורך הדין כהן בטון נזפני כשהגיע למשרד.
״בשלושים של אבא שלי,״ לא התאפק.
יוסי הרים את מבטו אליו, ולרגע היה נדמה לו שאולי, בפעם הראשונה, יחלץ ממנו התנצלות או לפחות איזו הבעה אנושית. להלוויה ולשבעה לא הגיע. בזמן ההלוויה היה לו ״דיון מאוד חשוב, שלא ניתן לדחות״, ואת השבעה החמיץ כיוון ש״אביבה לא הזכירה לי״.
״חיפשתי אותך. בפעם הבאה אני רוצה לדעת איפה אתה,״ חזר לטון דיבורו הרגיל.
הוא כמעט אמר לו שלא ידאג, אין לו עוד אבא שימות. אבל כמו תמיד נשך את שפתו ושתק.
הוא הקשיב לו ממטיר עליו עוד ועוד הוראות: חוזים שיש לתקן, כתב הגנה שדורש הגהה, נסח טאבו שצריך לבדוק. טפסים ועוד טפסים למלא. הוא לא תיאר לעצמו כמה בירוקרטיה כרוכה בעבודה הזאת. נותרה לו עוד חצי שנה להתמחות. זה אולי מעט זמן, אבל הוא מרגיש שזה נצח. אולי הגיעה העת לעזוב. הסיבה היחידה שהתמחה במשרדו של כהן היתה קרבתו לבית הוריו.
״אתה מקשיב לי, חנן?" קטע כהן את מחשבותיו ונופף לעברו בפיסת נייר, ״זה הכי חשוב. תמלא את הטופס ותחזיר לי, מבין?״
הוא הינהן.
״תמלא כמו שצריך. בלי טעויות ובלי תירוצים הפעם," המשיך קולו לגעור בו לאורך המסדרון. הוא לא טרח לשאול מה פשר ה"פעם" הזאת. מתי לא ביצע כראוי כל מה שביקש?
הוא התיישב בכוך הקטן שמשרד כהן ושות׳ הקצה למתמחיו, ופרש את הניירות על השולחן הקטן. מכונת הצילום טירטרה ליד אוזנו. הוא טמן את ראשו בין ידיו. המחלה קירבה עוד בינו לבין אביו. בלי שהתכוון לכך, העניק לו יוסי כהן מתנה גדולה. לו ידע זאת, ודאי היה דורש לנכות לו את זה מהמשכורת.
״מה עם ההודעה על העברת המניות? סיימת למלא את הטופס?״ שמע את כהן צועק.
הוא לא ענה.
״קדימה, קדימה, חנן. להפסיק לחלום," לפתע הבחין שכהן עומד מעליו, ״הבטחתי שזה יהיה מוכן היום.״
החברה שבה בוצעה העברת המניות שייכת למי שיוסי כהן אהב לכנות ה"יועץ": בנו של ראש עיריית פתח תקווה. מדי פעם היה צוריאל הבן מגיע למשרד כדי לחתום על הסכמי הייעוץ של החברה שבבעלותו, חוזים לרכישת נכסים — בעיקר נדל"ן — וטפסים שונים.
בניגוד לאביו המוחצן היה בנו של ראש העיר בחור שקט. הוא היה אדיב ומנומס. חתם במהירות על הטפסים שהוכנו מראש בלי לשאול שאלות. תמיד הפליאה אותו העובדה שכהן, שהיה ידוע כמי שמכרכר סביב לקוחותיו, לא טרח אף פעם לצאת ממשרדו כדי לקדם את פניו של צוריאל הבן. פעם לא התאפק, ושאל את אביבה על כך. "יש דברים שאני מעדיפה לא לדעת, ואם יש לך שכל בראש, כדאי שגם אתה לא תשאל," אמרה לו, והוא לא שאל.
הוא קרא את שמות הצדדים בשטר העברת המניות. הצד השני בעסקה היה חברה בשליטת אחד משני אילי הנדל"ן הגדולים של פתח תקווה, מהלקוחות הגדולים במשרדו של יוסי כהן.
לפתע נדרך. האם הוא מבין נכון? ואיך אפשר בכלל להבין אחרת?
לאביו היה משפט קבוע על ״הסיפורים שיש לי על מה שקורה בפתח תקווה…" בחצי השנה האחרונה לחייו אמר זאת שוב ושוב. תמיד באנחה. תמיד משפט סתום נטול המשך.
האם על כך דיבר?
״נו, מה עם הטופס הזה? לא מספיק שחיכיתי לך היום שעתיים?״ הקפיץ אותו קולו של כהן.
הגיע הזמן שאנשים כמו צוריאל וכהן ילמדו לקח. אבא שלו שתק כל החיים ונשאר נאמן גם למי שבגד בו. גם כשצוריאל זרק אותו מהעירייה, לא אמר דבר, ורק הסתפק באותו משפט קבוע. מה יצא לו מהנאמנות הזאת? מה הרוויח מכך?
הוא אינו מוכן לשתוק עוד.
לפני יומיים, בהפסקת הצהריים של מחצית השעה שכהן מקציב לו, ירד לאכול פלאפל אצל חתוכה בחיים עוזר וראה את העיתונאי תמיר ג'רבי יושב שם. הוא זכר את ג'רבי מהכתבה שעשה לפני כשנה על המוסד לחולי נפש. הוא יכול להראות לו את המסמכים. עיתונאים מסוגו יעשו מהם מטעמים.
לבו האיץ את פעימותיו. מעולם לא עשה דבר כזה. כמו אביו, תמיד היה ילד טוב וממושמע. הליכה לתקשורת פירושה שבירת כל הכללים, הפרת חֶסיון עורך דין־לקוח שאפילו מתמחים מחויבים בו.
אז מה? ממילא הוא כבר לא יכול לסבול את העבודה החדגונית האיומה הזאת. ממילא הוא כבר לא זוכר למה רצה להיות עורך דין בכלל. מגיע לכל המושחתים האלה שפרצופם האמיתי ייחשף. הרי זו בדיוק הסיבה לכך שהשחיתות משגשגת — כי אנשים מסכימים לה בשתיקתם. ואולי משום כך רצה להיות עורך דין בכלל. כדי לוודא שהצדק ייעשה.
הוא יכול לשים את המסמכים במעטפה ולשלשל אותה לתיבת הדואר של העיתונאי; הוא יבין מיד מה יש לו ביד. המסמכים האלה מדברים בעד עצמם. חנן עצמו לא חייב להיחשף.
כל השאר יקרה מעצמו. כן, מרגע שג'רבי יראה מה יש במעטפה, האדמה תרעד. פתח תקווה סוף כל סוף תתעורר.
אין עדיין תגובות