עיניים כחולות מדי

איש צעיר מתחזה למשורר וחודר לביתן של קשישה אקסצנטרית ושלוש בנותיה, במטרה לשכנען למכור את הבית לכריש נדל"ן. משימתו מפגישה את הקורא עם עולמה החריג של קשישה המערימה על סובביה ומנסה לשטות באלוהים ובזמן, עם המטפלת הרומנייה שלה ועם דמויותיהן הסוערות של בנותיה על כל הדרמות והמהפכים שבחייהן.
הדמויות ברומן זה מונעות כולן על ידי מודעות חריפה לעריצותו של הזמן; כל אחת מתמודדת על פי דרכה הישרה או הנפתלת עם התשוקה להספיק לאהוב ולחיות לפני ניצחונו הידוע מראש.
הדמויות בעיניים כחולות מדי מוארות, כמו בספריה הקודמים של מירה מגן, באור של חסד, אך כאן, לראשונה באורח מכוון ובולט, אור זה אינו מטשטש סדקים וחולשות החורצים את חייהן. להיפך, הוא מבליט ומעמיק אותם ובכך מקנה לרומן הבשל והחכם הזה ממד של שגב וגדולה.

מקט: 15100128

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מאמר שפורסם על הספר

סקירה

איש צעיר מתחזה למשורר וחודר לביתן של קשישה אקסצנטרית ושלוש בנותיה, במטרה לשכנען למכור את הבית לכריש נדל"ן. משימתו מפגישה […]

---

1

גם הלילה כתבו דברים על הבית. יוהנה נעלה מגפי גומי וגררה צינור אל הרחוב, התיזה על הקיר וראתה גבר זר עומד בעברו האחר של הרחוב ומתבונן במעשיה. הפכה גבה אליו ואמרה שלא תדבר איתו מטוב ועד רע ואם יפנה אליה תעשה עצמה חירשת. המים הדיחו את ה־נ נח נחמ נחמן מהקיר, פתיתי צבע זרמו אל סבכת הביוב ונבלעו בה והיא לא הניחה לקיר, הטיחה בו סילוני מים והצליפה אותם בכל זיז וגומחה.

בעלת הבית ובנותיה כבר התרגלו, עשרה סנטימטרים של אבן ביניהן ובין ההפקר, אגרוף של מלט מפריד אותן מכל הנשענים לספוג את צינת האבן, מכל המשתינים בקיר ומלהגם של שיכורים וקיאם, הרחוב נוגע בידיים מלוכלכות בבית והן שוות נפש ולא איכפת להן מה שמעבר לאפן. עיניים רבות יש על הבית ועכשיו גם השתיים של הזר שעומד שם ומשקפי ראייה עבים מכסים על
עיניו ומסתירים מה יש במבטו. טוב עשתה שתלתה שלוש חולצות אדומות על החבל בקומה השנייה, שלוש עושות רושם גדול על העין הרעה.

קרני השמש כבר היו אופקיות, שכובות לרוחב השמים ושוטחות חופה של אור תשוש מעל הרחוב הצר. יוהנה לחצה את פי הצינור, התיזה על הקיר מטח אחרון ופנתה אל השער וראתה בחצי עין שהאיש עוד עומד איפה שעמד, נכנסה וטרקה את השער בחבטה מופגנת, שובל של מים ניגר אחריה עד שסגרה את הברז ונכנסה הביתה.

הזר המתין לה עד שהסתלקה, חצה את הרחוב, סקר את החצר והבית וחשב, חתיכת נכס, יוכל לסדר לכמה אנשים את החיים אם בעלת הבית תישבר לבסוף ותמכור. חצי שנה יש לו להפוך את לבה ולהכניעה וזה הצ’אנס של חייו, אם יצליח לספק את הסחורה יקבל הרבה כסף, אם יתחרט ויפרוש לפני הזמן יצטרך לשלם הרבה כסף. חצי שנה להיות נחש מתחת לקש, משימה מאוסה אבל הוא הסכים וחתם. הוא צריך כסף. סקר את הבתים האחרים וראה שאין אחד שלא צמחה בו חטוטרת של מרפסת, עליית גג או מחסן, חלון שנאטם וחלון שנקרע בקיר, אנשים לקחו חתיכות מהאוויר ועשו מהן מקומות, ביטנו סורגים לאוורר בהם כסתות, הרחיבו אדנים להחמיץ בהם מלפפונים, תקעו ווים וקורות לתלות עליהם אופני ילדים ועגלות. הרגיש מחנק, הזיע ופתח כפתור בחולצתו.

חצי שנה והמונה כבר דופק. באחד בפברואר ברושי רוצה לעלות עם דחפורים.

כאב ראש עמום תקף אותו, הוא לא אהב מקומות שמשמרים חיים שעברו מהעולם והזמן במקום שיתפוגג מטיל ביצים בכתלים ורוחש בהם ונדמה כאילו המתים לא מתו ובעוד רגע יצא מי מהם מהקירות ויבקש סיגריה. פתאום קמה רוח בחולצות האדומות, הן רעדו על החבל, קיסוס שזרקה בו שלכת איווש והרוח רופפה עלים שצבעם נחושת ורודה. עמד מול הבית וקיווה שהרוח תכה בתריס, תטלטל ותפתח אותו וידי האישה שלבשה וכיבסה ותלתה יצאו לאסוף את החולצות ויראה אותה, אבל שום תריס לא נפתח, הרוח פסקה והשרוולים האדומים לא זעו והיו שמוטים באפס כוח.

עמד להדוף את השער ולהיכנס וחלון נפתח בקומה השנייה, ילדה שירבבה החוצה את ראשה הבהיר וגלעין של אפרסק טרי פגע בקרקפתו.

זה היה בכוונה? הרים אליה את משקפיו העבים ומחה שיירי אפרסק לחים מראשו.

כן. הילדה ענתה והרקידה את החבל עם החולצות האדומות.

את קצת חצופה, את יודעת?

אני הרבה חצופה, לא קצת, השיבה וחרצה לו לשון.

הגלעין השני נחת על הכביש והחטיא אותו בשנייה שפתח את השער. נכנס לחצר, שלח אצבע להקיש בדלת וחזר בו וקיפל את אצבעו. קדימה נחש, תכיש, דחק בעצמו וחזר וזקר את אצבעו, צילצל בפעמון ושמע,

גברת חנה, אני לפתוח?

לפתוח, לפתוח.

מה אדוני מחפשת? שאלה האישה שקודם עמדה בחוץ במגפיה ורחצה את הקיר. היא לא הזמינה אותו פנימה.

דירת חדר קטנה, אמר.

רגע אני הולכת שואלת גברת חנה. היא נכנסה פנימה, חזרה קודרת וחמוצה ואמרה לו, בואי תיכנס.

ניכנס ועיני קשישה כחולות הכוהו בסנוורים. היא ישבה בכיסא גלגלים ומשום שהתקשה להביט בעיניה הסתכל על חלקיה האחרים, ראה את איבריה הצנומים אסופים אליה וחשב, הרבה לא יצא לי ממנה, אחת שעושה מהגוף שלה מצה שמורה ומצמידה אליה את הגפיים כאילו עומדים לגנוב לה עצם לא תוותר על אריח בשבילי ובטח לא על חדר.

מה הביא אותך הנה, הרי אין שלט של השכרה על הבית? עיניה של הזקנה יצאו מארובותיהן וקדחו בו. רק שתדע, אני לא מכניסה גברים זרים הביתה. היא עצמה עין כחולה אחת, שילחה בו את מדקרות עינה האחרת ואמרה,

אז למה באת הנה?

בגלל החולצות האדומות, אני משורר והחולצות האדומות האלו ריגשו אותי. מחה זיעה דקה ממצחו.

מה זאת אומרת החולצות ריגשו אותך? לא ראית בחיים שלך חולצות על חבל?

הזר כיחכח להרוויח זמן, נשם עמוק, אזר את כל כישוריו הפואטיים, הניח יד על לוח לבו ואמר, ראיתי את השרוולים האדומים פושטים ידיים ריקות לרחוב והחולצות מתחננות להיחלץ מצביטת האטבים, לרדת לרחוב ולמצוא להן חזה שילבש אותן ולב שיפעם בתוכן והרחוב אדיש לתחינתן וממשיך בשלו כאילו כלום.

אוהה איזה מילים! הזקנה זקרה סנטר ופקחה את עינה העצומה, אתה כבר ידוע? מפורסם? היא שיחררה אצבע מאיבריה העקודים ואמרה, בחיי, מילים כאלה לא שומעים כל יום, לדבר ככה על שלוש חולצות, איך אמרת, מתחננות להיחלץ מהצביטה… ואנחנו חשבנו סתם חולצות ותלינו אותן נגד עין רעה. פעם קשרנו חוטים אדומים על המרזב אבל זה לא עבד, העין הרעה המשיכה לפטרל מתחת לחלונות ולעשות רונדלים סביב הבית אז תלינו את החולצות האדומות האלו ובינתיים אין שינוי, המזל של הבית כמו לפני שתלינו אותן.

היא קמצה את שפתיה ומיד השיבה להן את רפיונן ואמרה, משורר! כותבים עליך בעיתונים? רואים אותך בטלוויזיה? איזה כבוד, משורר בשר ודם בצל קורתה ושלוש בנותיה הגיעו לפרקן ועודן פנויות ואלוהים גדול, היא שיחררה יד מחבילת איבריה וסימנה ליוהנה שתיקח אותו ותראה לו את דירת שני החדרים שמחוברת לקומה התחתונה ונפתחת אל החצר.

יוהנה לקחה אותו, קפוצת פה ונרגזת הראתה לו את שני החדרים עם המטבחון והמקלחת הקטנה, סיננה משהו ברומנית ולא הסירה את עיניה ממנו, הביטה בו בגלוי ובמפגיע שיסיק מכל תו בפניה שהיא חושדת ולא מרוצה מקלות דעתה של הזקנה. הזר עבר בחדרים, ניסה את הברזים בשירותים, הדליק וכיבה את האור במטבח, העיף עין בתקרה ואמר, טוב, נלך לסגור דברים. חזרו לדירה של הזקנה ומצאו את כיסא הגלגלים ריק ובעלת הבית ניצבת על שתי רגליה, גרומה וגבוהה, איבריה מפורדים והיא הולכת במו רגליה הלבנות לחלון הגדול ומסיטה את הווילונות בתנועת יד רחבה.

יוהנה הצטלבה, גברת חנה יהיה פרובלמות, לא טוב מה את עוֹשָת.

אני יודעת מה אני עושה, הוא בן אדם בסדר יוהנה, תסתכלי על הנעליים האלטע זאכען שלו ותראי, האינטליגנטים של ביטוח לאומי והמשטרה ומשרד הפנים לא הולכים עם נעליים כאלה. בן אדם מהממשלה יש לו נעליים מפירמה טובה. הזקנה הפכה פניה אליו ואמרה, אז אתה משורר מה? יהודה בעלי זיכרונו לברכה היה שמח להכיר אותך, הוא אהב לקרוא שירים, הבין בזה, אני לא, אבל הבנות שלי מלומדות אחת אחת, הן בטח יתעניינו במה שאתה כותב. מה זה מלומדות, אתה יודע כמה שכל יש בקומה השנייה? הלוואי היה שם מזל כמו שכל. אצבעותיה נקשו בשולחן שלוש פעמים, שאלוהים ישמור איזה מנה אני אקבל מהן, למה השכרת… חסר לך כסף? מי צריך זרים בבית הזה… אבל הבית הזה הוא שלי ואני כבר ילדה גדולה כמו שאומרים.

כמה בנות יש לך גברת יונה? זיק הבליח בלבו, מי יודע, אולי אחת הבנות תהיה הבונוס הצדדי שלו בעסקה ואם אלוהים יהיה איתו יזמן לו שתי ציפורים במכה אחת.

שלוש בנות ונכדה אחת, כולן גרות בקומה השנייה, הצביעה על התקרה שרגלי בנותיה טופפו מעליה.

הדייר החדש הניח יד של פקיד על חזהו ואמר, אני מודה לך מאוד גברת חנה יונה, לא תצטערי שהשכרת לי ואני מניח שגם הבנות שלך לא. הסיר את ידו מלבו, טמן אותה בכיסו וחשב, עשית את זה רפי. שלב אָלֶף מאחוריך.

באותו רגע עלו צעדים מהרחוב ויוהנה קפצה, הניחה את כפותיה זו על גב זו ואת שתיהן על חזה הדשן ואמרה, זהו, בעוד שניים שלוש סיקונדות יבוא הפוליציה של האמיגרנט ויהיה צרות. לא טוב ככה גברת חנה, לא טוב מה את גידי לבן אדם מה לא מכירה לו. היא זרקה מבט קר ועוין באיש.

תני לו את המפתח יוהנה, הזקנה אמרה והרומנייה שיחררה מפתח מהצרור הכבד שבכיסה ונתנה בנפש לא חפצה, בשביל פותח צריך סובבת שתי פעמים, אמרה וחיכתה לו שיצא, העבירה אצבעות בשערה הצהוב ושאלה,

שוׂרֵר? מה זה שורר גברת חנה?

אחרי שעשה את לילו הראשון בדירה קם האיש שחטף גלעין של אפרסק בפדחתו ויצא אל החצר, ראה שלוש נשים צעירות יושבות על המדרגות היורדות מהקומה השנייה, נעמד על עומדו ואמר, סליחה.

מה סליחה, מה כבר עשית? ירדנה גיחכה ואצבעה קדחה סיבוב ברקתה.

לא יודע אולי אתן בשיחה פרטית, אני לא אוהב להאזין לאנשים. הסתכל על הרגליים של ירדנה וחשב, חתיכה אמיתית אבל פקעת של עצבים.

מה אתה כן אוהב?

אני אוהב שקט, להאזין לנהמת לבם של חפצים.

הופה, אורנה צחקה ופוצצה בועה של מסטיק על שפתיה ובתוך ניפוצי הצחוק והמסטיק אמרה, שמע, אם אתה בן אדם שמחפש נהמות של חפצים זה לא בדיוק המקום בשבילך. בבית הזה לא חסרות נהמות אבל לא של חפצים. ירדנה הציתה סיגריה ואמרה לתוך העשן שתימרה,

תרנגול אחד בין שש נקבות, לא מפחיד אותך? שמע, אתה עוד יכול להתחרט.

הוא עמד מולן כמו לפני בית דין של מטה, שלושתן ישבו על המדרגות וסקרו אותו משורשי שערו המידלדל ועד שרוכי נעליו השחוקים. השפיל עיניו וחשב שלוש נשים שבשורת הדייר החדש הקפיצה אותן כאילו חדר מחבל לבית, השלוש האלו הן כנראה האגוזים הקשים של הבית. ראה שהן לוטשות בו עיניים
גלויות וחשב, שילטשו, הרי לא יראו לו פנימה מהבגדים ובמה שקשור לבגדיו הוא לא מתבייש בכלום, יראו שהחולצה הכחולה שלבש חדשה, שקמטי הקיפול של האריזה עוד מגוהצים לאורכה, שבגדיו נקיים והולמים גבר תרבותי ומסודר, רק הנעליים משומשות, סניקרס אפורות תוצרת סין, לא נושאות שום תווית של מותג נחשב. גם משקפי הראייה שלו נדושים, זולים וקטנים לעיניו, אביו קנה לו אותם בילדותו ונשארו איתו מאז אף על פי שפניו גדלו ואביו כבר מזמן איננו.

לא, ברצינות, למה הגעת לכאן, הרי אין שלט של השכרה על הבית, אורנה קימטה את מצחה הרחב, נעצה בו עיניים וכידררה את המסטיק בין כפותיה. השתעל וגייס את גרונו להתחמק מעיניה וחשב, היא מגושמת ופחות נאה משתי האחרות אבל היא לא פראיירית.

לא ידע לאן למלט את עיניו אז נשא אותן למעלה עם הזגוגיות הילדותיות שחיפו עליהן והגדילו לו את המראות ואמר שהדירה הזאת היא מהשמים, והשמים שבאותה עת התכסו בענני קיץ לא אישרו ולא הכחישו. החזיר עיניו אל המדרגות וסיפר שחיפש לו דירת חדר זולה, שאל אנשים ואמרו לו לך לשכונה זאת וזאת…

רגע, אתה באמת משורר? ירדנה התפרצה, מה השם שלך? בוא נראה אם קראנו משהו משלך, עיניה דחקו בו וברכיה העצבניות חבטו זו בזו.

אני משורר בהתהוות, אמר, בינתיים אני סופר צללים. עוזר לאנשים להפוך את רעיונותיהם לשירים ואת הזיכרונות שלהם לסיפורים, אבל אם נחזור לשאלה של למה שכרתי את הדירה הזאת…

לא נחזור לשאלה, לא צריך. ירדנה פסקה ביובש, שיגרה מנחיריה לולאת עשן סמיכה ועקבה אחריה עד שסימונה קמה ממקומה, הושיטה לו יד ואמרה, אני סימונה, נעים מאוד.

ואני רפאל ובקיצור רפי. לחץ את ידה וכפו המתינה באוויר לידיהן של אחיותיה והושבה אל כיסו ריקם. הסימונה הזאת היא הבן אדם בין השלוש, חשב והמשיך לעמוד מולן ולא מצא עוד משהו לומר להן אז אמר,

בבית הזה ישנה גם ילדה עד כמה שהבנתי. כאילו לא ראה אותה אמש ולא החטיפה לו גלעין של אפרסק בפדחתו.

הבנת, הבנת, חכה שתראה אותה. אגב, על כמה הזקנה סגרה איתך?

זה ביני ובינה, אמר.

בינך ובינה מה? ירדנה חייכה חיוך מריר. שמע, אין לנו מושג מי אתה ומה זה בדיוק משורר בהתהוות, אבל אם יש לך תוכניות לנצל את אמא שלנו או להערים עליה יהיה לך עסק איתנו.

חס וחלילה, אני…

יאללה, יום שישי בנות, אורנה קטעה אותו וקמה, גם השתיים האחרות קמו, עלו במדרגות, החליפו ביניהן מילים במרפסת של הקומה השנייה ונבלעו אישה בדירתה. הוא נכנס לדירתו סגר אחריו את הדלת וטפח על חזהו בסיפוק, עשית את זה רפי. למרות שהיו חמוצות ואמרו לך מה שאמרו הן קנו את דגם התימהוני שמכרת להן. התחייך אל עצמו, איך היה הכול פחות מאיים ומפחיד ממה שחשב, הן לא גירשו אותו, לא ביקשו תעודת יושר ולא שיראה להן שירים שכתב, הביט מחלונו על החצר ושינן את שמותיהן, ירדנה, אורנה, סימונה, ירדנה… בקצה עינו ראה את המנופים הגבוהים וחשב שהמשימה תהיה קלה ממה שצפה. ראה את צדודיתו משתקפת בשמשה וסלח לעצמו על הפימה הרכה שהחלה להתקמר תחת סנטרו, אדרבה, אפשר אפילו שתרמה לחזות התימהוני הרופס שמכר להן. עכשיו ישתה משהו, לא יתעצל יבשל לעצמו קפה שחור, לא ידקדק הפעם במספר הביסקוויטים הפריכים שיטבול בקפה ואחרי שיאכל וישתה יצלצל למישה ברושי ויבשר לו, הר הבית בידינו. טוב, לא ממש אבל כמעט.

ובעוד שהדייר החדש קם אל יומו שמח והיה שבע רצון מהבוקר הראשון אצל משפחת יונה, ירדנה קמה אל יומה סרה וזועפת, הקטנה עלתה לה על העצבים, סירבה ללבוש חולצה נקייה ורצתה את הצהובה שהושלכה אמש לכביסה המלוכלכת. נהיתה מומחית הקטנה הזאת, מזהה חיבורים רופפים בעצבים של אִמה וחותכת בהם בדייקנות של קרן לייזר. היא צעקה ובכתה עד שמשכה את הצהובה מערמת המלוכלכים ולבשה אותה. ירדנה אמרה, חכי חכי, את עוד תראי… אבל הקטנה ידעה שאין למה לחכות, היא לא תראה כלום יותר ממה שכבר ראתה, העמיסה את הילקוט על שכמה ופנתה לצאת וירדנה לא עמדה בדרכה, אדרבה, שתיכנס לכיתה מסריחה ומזוהמת, יתרחקו ממנה וילעגו וכשתחזור מוכה ומפוצצת מזעם היא לא תגיד לה אמרתי לך, היא נותנת לה למעוד ולהשתטח על כל אחת מהאבנים שהאל זרה על דרכה, שתלמד את החיים על בשרה, הנה, מה הועיל לה ולאחיותיה ניסיונה העשיר של הזקנה? אבן אחת לא נחסכה מהן מכל האבנים שהכשילו אותן. הקטנה תלמד שזה העולם, שעברם המחורבן של המבוגרים לא מחסן את הקטנים מהעבר הדפוק שמזומן להם, לבדה ובקצב שלה היא תלמד שניסיונם של אחרים שווה פחות מגרב קרוע. ובכל זאת, ועם כל שוויון הנפש שלה, מפעם לפעם קורה לירדנה שהמצפון קם עליה והופך לה את הבטן וכשאינה יודעת לאן להוליך אותו ואיך להשקיט את בטנה הנהפכת היא מתנפלת על הילדה ומרעיפה עליה ברד של נשיקות. הילדה כמו נהג שיושב בתוך מכוניתו שנרחצת מבחוץ ממתינה בסבלנות, מחטטת באף, מסתכלת על זרועותיהם של המנופים ועל השמים שהולכים ומרזים ומתמסרת במשורה לחיטוי שעובר המצפון של אמה. חמש נשים ששמן מסתיים ב־נה צובאות על ילדותה. ירדנה לא התחבטה הרבה כשילדה אותה יש מאין, נידבה לה את שלוש האותיות האחרונות של שמה וקראה לה דנה. הילדה לא אוהבת את שמה, שם דפוק, היא אומרת. הדנה השנייה בכיתתה יפה כמו ברבי. ירדנה אומרת, תאכלי פחות פיצה וצ’יפס אז תרד לך הבטן ותהיי כמוה. דנה ממששת את כרסה הקטנה, מפזילה אל בטנה החטובה של אמה ואל בטנה הרפויה של דודתה אורנה וממנה אל בטנה הרזה של דודתה סימונה ומכריזה, אני אוכל אלף פיצות.

קדימה, תאכלי מיליון.

את מסדרת לה יופי של אנורקסיה, אורנה אומרת, בגיל שתים־עשרה יצטרכו להאכיל אותה עם זונדה.

אבל בינתיים הילדה רק בת שבע וגיל שתים־עשרה רחוק ממנה עדיין כמו גיל עשרים ולעת עתה היא מקיימת מה שהבטיחה, מתפרצת אל הזקנה בקומה הראשונה, סבתא תביאי לי תפוצ’יפס והזקנה לא מתווכחת.

ירדנה מצוברחת, יום שישי והחיים לא נענים לה באופן זמני אבל היא יודעת, עד הצהריים הרוח תשנה את כיוונה והם כבר יתפלשו לרגליה. ביום שישי היא לא עובדת, יומה פנוי והזמן המפורז בין העבודה שהיתה לשבת שתהיה לא הולך עם הטמפרמנט שלה. קמה בבוקר ולא יודעת אם תשתה קפה לפני שתסתרק או תחזור למיטה או תעבור על חשבונות הבנק שלה או תקרא עיתון. ודווקא הבוקר מצא לו הטיפוס הזה לעמוד בחצר ולהציג את עצמו בשפה נמלצת ונעליים זולות. אחרי שישבו מולו ופיהקו את אדיו החמוצים של הלילה עלו למעלה ואורנה אמרה, עכשיו הוא יודע שאמא מרמה את ביטוח לאומי והוא יסחט אותה כהוגן. ירדנה אמרה, מה קרה לך, אמא מאושרת, היא בטוחה שביאליק בא לגור אצלה. סימונה שתקה ועקבה אחרי עורב שלא מצא את מקומו בין המתגודדים בברוש, תבע את דינו וצווח. ירדנה זעמה על שתיקתה של זו והצווחות של ההוא וצעקה, שתוק טמבל, היא חיפשה חפץ ליידות בעורב ופרקה את עצביה על סימונה, תגידי אין לך כבר על מי לרחם, רק על החרא הקטן הזה? השליכה את הסיגריה שתגווע בעפר החצר, אמרה יאללה, מפזרים את ההפגנה, ונכנסה לדירתה, סגרה את דלתה אחריה ופתחה חלון וראתה את ראשה של יוהנה מציץ מחלון מקביל בקומה התחתונה.

יוהנה לא מתחילה את יומה בלי לשאת את עיניה לקומה השנייה, בודקת את שלומן של החולצות האדומות כמו את פוליסת הביטוח הדלה שסידרו לה בחברה שהביאה אותה לכאן. היא לא מסתפקת בכוח ההרתעה של הטקסטיל האדום הזה ומתגברת אותו בחוטים אדומים שהיא כורכת על שורש כפה של הזקנה, על כפה של הילדה ועל כף היד שלה ובימים טובים במיוחד היא חשה לגונן על הטוב ומוליכה שולל את העין הרעה, ניגשת לחלון ומכריזה באוזניו של העולם, אוי כמה רע היום, ומצננת את להיטותם של השדים והרוחות הרעות. כשהביטה במראה הבוקר חשבה שטוב עשה מי שבראהּ שהתקין לה גוף גדול ומוצק שתאיו מרובים ויש לה מקום לאחסן בו את כל צרותיה. בלילות היא מצטלבת בחדרה מול הדיוקנאות של אנג’לה בתה ושני נכדיה ומנשקת את הזכוכיות ששומרות את חיוכם. אנג’לה בתה רזה ובינתיים גופה מספיק לה אבל אם הגורל ימשיך להתאנות לה ותלאותיה ירבו היא תצטרך להשמין ולהתרחב ולהרבות מקום לצרותיה. בעלה ביכר את הבקבוק על פניה וזנח אותה ואת צאצאיו. קם בוקר אחד ואמר, זהו אני הולך, והיא הצביעה על ארגז הלחם ושאלה, אז ממה נחיה? אמר לה, אמא שלך, וידע מה הוא אומר. הכסף שיוהנה שולחת לה מירושלים נוחת מדי שבוע בעיירה קטנה במורדות הקרפטים ואנג’לה מושכת אותו מהבנק המקומי. יוהנה לא סומכת על יציבותו של המטבע ולא משהה אצלה את השכר השבועי שהזקנה משלמת לה ומיד מפקידה אותו בדואר והשטרות קרירים עוד מאצבעותיה הצוננות של הזקנה נוסעים היישר אל ארגז הלחם של אנג’לה. חמש שנים ככה, שבוע שבוע, ומי יודע מה יהיה עכשיו שבא השורֵר הזה לגור כאן. לבה אומר לה שהעין הרעה עובדת בשביל משרד הפנים וביטוח לאומי והיא שהביאה את הבן אדם הזה ושתלה אותו בבית וצריך להיזהר ממנו ולשמור טוב טוב על הפה, גם את הילדה הזהירה, את לא גידי שום דבר לאיש מה לא מכירה, מה לא ממשפחה שלנו.

הילדה לא הבטיחה דבר.

בצהריים התפרצה דנה אל החצר, השליכה את ילקוטה על המדרגות, התיישבה על אחת מהן וקיבעה את עיניה בדלתו של הדייר החדש. יוהנה שמעה את הילקוט נחבט במדרגות, תחבה את ראשה בין המלפפונים הנכבשים בחלון לוודא שאיבריה של הילדה חזרו שלמים הביתה ולטשה גם היא עין בדלתו.

העיניים שצפו בדלת הכריעוה וכעבור דקות היא נפתחה, הדייר החדש בחולצת התכלת החדשה ובילקוט עור חדש שהיה תלוי לו ברצועה על כתפו יצא מדירתו, הרכיב עדשות כהות על משקפיו הילדותיים ושאל את הילדה, איך קוראים לך?

דנה, ולך?

רפאל.

שם של זקנים.

הוא חייך וחשב, יש לה פה לקטנה הזאת.

באיזו כיתה את?

בֵּית. אין לך אישה?

בינתיים לא אבל אם ירצה השם תהיה לי.

הילדה ליחכה את הפתח העגול של חולצתה הצהובה, הספיגה אותו ברוקה ואמרה,

לא לכל אחד יש. לאמא שלי אין בעל, לדודות שלי אין, לסבתא שלי אין, ליוהנה אין, גם לי לא יהיה.

יוהנה שמעה את שמה יוצא מפי הילדה, מתחה צוואר, נדחקה בין הצנצנות והתאמצה לשמוע.

אתה דתי? הילדה שאלה.

למה?

כי אמרת אם ירצה השם.

הדייר החדש צחק, ככה אנשים מדברים, זה לא שייך לדתי או לא דתי.

הילדה התרוממה, עזבה את המדרגה, נעמדה סמוך אליו וסקרה אותו, התקרבה עוד וצלו נפל על סנדליה וכיוון שעמד מעליה ראה את תלתליה הפרועים, את הצלקת הוורודה שחרוצה לה במצח, את הלכלוכים בחולצתה הצהובה וחשב שאם העניינים שלו כאן
יתקדמו כמצופה אולי יעשה משהו למענה ויתקזזו לו העוולות הזניחים שיעולל למשפחתה. שיהיה לך יום נחמד, אמר לה ופנה ללכת.

לא יהיה לי.

למה?

כי אמא שלי בעצבים ביום שישי. היא ליחכה במרץ את חולצתה ואמרה,

נו לך כבר, למה אתה לא הולך.

את יש לך פה, אמר ופנה לשער ותהה על מצב רוחו שנהפך עליו בשנייה, איך קם אל יומו קל ושמח ואיך בתוך שנייה נהיה מעוצבן וכעוס, רוגז על הילדה, על ברושי ועל עצמו. גם כשאתה רוצה כבר להיות בן אדם לא מסייעים בידך.

יוהנה שאפה אל קרבה את האוויר שנשב מעל המלפפונים, נשמה לרווחה וקראה אל הילדה,

מה גידי לך האיש הזה?

סימונה שצפתה בכול מדירתה חצתה בצעד חד את החדר ומיהרה אל החלון והספיקה לראותו יוצא אל הרחוב. הוא השתהה רגע, הרים פניו ונשא את עדשותיו הכפולות אל החולצות האדומות, התחייך אל עצמו, החזיר פניו מהן ופנה שמאלה, צעד במורד הרחוב, הלך לכיוון הצומת המחבר את הרחוב אל הרחובות הגדולים ונבלע בהמון המתרוצצים, עושי הסידורים ונושאי השקיות של יום שישי. יצא כבר מטווח ראייתה והמשיכה לעמוד בחלון, צפתה בעוברים ושבים וחשבה מה יקרה אם בבת אחת כל נושאי השקיות ישמטו את השקיות, ירימו את ידיהם כלפי מעלה ובהינף אחד יתרוממו רבבות ידיים ותנופת אלפי הידיים תהדוף ותרחיק את גבולות האטמוספרה, תסיג את החלל ותגביה את השמים מעבר לגובהם וכוח הכובד יאבד מכוחו ואבק המנופים ידאה ויתפוגג במרחבי האינסוף ולא ינחת על החצר והבית. כשישראל מסתכלין כלפי מעלה… כתוב באיזשהו מקום, לא זכרה היכן. אבל אין סיכוי, אנשים לעולם לא ישמטו את שקיות הניילון שלהם ולא משנה מה שמו בהן, לחם, כרוב, עיתון או חתול, הרי לא ניתן לעבור את החיים האלה בלי משהו להיאחז בו. הטלפון שלה צילצל. עבר רגע עד שזיהתה את המספר ולא שלחה ידה אל המכשיר ולא נגעה בו. חמש שנים מאז שהכול נגמר. הוא סיים את ההתמחות ועבר לבית חולים במרכז, היא נשארה לעבוד בבית החולים בעיר הזאת ולא ידוע לה אם נשא אישה בינתיים, אם הוליד ילד. הוא בחר בפלסטיקה והיא באונקולוגיה.

ניסה להזהיר אותה כשבחרה מה שבחרה, אמר לה שאונקולוגיה לא בשבילה, שלא תעמוד בזה, שהחיים ייראו לה כמו סרטן אחד גדול. אמרה לו שהוא מגזים ולא נשארה חייבת,

ואתה מיכאל, פלסטיקה? יום אחד תהיה עשיר גדול.

את טועה. אני בחיים לא אשתמש בסכין בשביל לנפח שדיים או לנקז שומנים מירכיים.

לא התווכחה כי הכול ביניהם כבר היה גמור וממילא לא יהיה לה חלק בעתידו ולא מעניינה על מי יניף את סכינו ובאיזה בשר יבחר לנעוץ אותו.

חוץ מזה סימון, אנחנו עוד צעירים, לא יהיה טוב עוברים למשהו אחר, החיים גדולים לא? אמר והחזיק פרוסת עוגת שמרים, השוקולד זב על המפית, ליקק את העוגה ושאל רוצה? היא לא רצתה. כבר לא חלקו אז את אותה פת.

חמש שנים. רבבות פעימות לב קלט הסטתוסקופ שלה מאז, אלפי נשימות כבדות, רפות, שנוקות ומתעשתות. עצי השזיפים שניטעו בחצר עוד היו שתילים רזים ומשתוחחים ברוח, דנה עוד לא ידעה להגיד תסתמי ומניאק, הזקנה נחשבה שכיב מרע שימיה ספורים, אישור העבודה של יוהנה עוד היה בתוקף, ביטוח לאומי ומשרד הפנים עוד לא היו אויבי העם, קבלנים אמנם התדפקו כבר על הבית אבל המנופים עוד לא פשטו זרועות ולא זרו אבק על השמים והירח עוד היה חלק כעכוזו של תינוק. חמש שנים ופתאום טלפון ושמש בגבעון דום.

לא ענתה לו, לא רצתה להודות בפניו שצדק, שהאונקולוגיה לא בשבילה, שהסרטן סגר עליה את צבתותיו ופירק את נשמתה עד שנשברה ועברה לגריאטריה. ובכל זאת בדבר אחד לא צדק, החיים לא גדולים. אולי בשביל העורב שנסק לשחקים כרגע החיים הם כבירים מאוד אבל בשביל פורטונה למשל, החולה מחדר שבע, הם בגודל של חיידק סטרפטוקוקוס וכשאחות אומרת לה, יופי של קקי מדאם פורטונה, הם כבר לא בשום גודל.

לקחה את הטלפון והאזינה להודעה שהשאיר לה.

“היי סימון, אני עומד להגיע אליכם”. הקול קולו והסימון אותו סימון, במלעיל כמו אז. אליכם? מתכוון ודאי לאונקולוגיה כי מנין לו שלא החזיקה שם מעמד, ובשביל מה יבוא? קראו לו להשתיל עור ברקמה נגועה? לתקן לסת שעוותה בניתוח?

עמדה מול הראי וספרה את הקמטים שנוספו לה מאז, שניים בינוניים לרוחב המצח, אחד עמוק בין הגבות ובצווארה כבר משורטטת סקיצת הקמטים שיהיו לה בעתיד. לא נורא בינתיים ולא חובה למדוד את הזמן בקולגן המתמעט, אפשר גם בכפות הידיים שכבר יש להן טופוגרפיה משלהן שעוצבה בכל נגיעותיה.

“ברוך הבא למקומותינו”, שיגרה לו מסרון, כיבתה את הטלפון ושמעה צעקות מלמטה.

אבל זה הבית של סבתא, לא נכון, זה של סבתא, לא שלו, הילדה בכתה וירדנה התכופפה מעליה וטילטלה את כתפה,

למה עלית? מי אמר לך לעלות?

מתחת לחלונו של הדייר החדש היה מוטל על צדו הארגז שהתהפך והפיל את הילדה.

מה קרה לך, נפלת על הראש? רק פושעים נכנסים דרך חלונות, את רוצה משטרה? ירדנה כבר היתה בבגדיה הטובים ופניה החוצה.

לא על הראש, על הברך, הילדה הגביהה את ברכה והציגה לאמה שריטה טרייה.

קיבלת את שלך, ירדנה סיכמה את האירוע והזדקפה, טוב גמרנו, אינף איז אינף, החליקה על תלתליה הפרועים של דנה, לכי, יוהנה תשטוף לך את הברך ותיתן לך צהריים, רכנה ונשקה לה נשיקה חטופה במצחה המזיע, הרימה יד למחות את זיעת הילדה משפתיה וחזרה בה. הילדה היתה עלובה כל כך עד שעמוק מתחת לחזיית התחרה השחורה שלבשה חשה צביטה צורבת.

בוא דנוצ’קה, קודם אני עושת לך אמבטיה, ראש, ידיים, רגליים, הכול. הילדה בעטה בארגז ברגלה הבריאה, חידשה את הבכי, זה כן הבית של סבתא, אני אכנס לאן שאני ירצה, זה כן הבית של סבתא, כן נכון ובדיוק.

ירדנה הציצה בשעונה והמתינה למהומה שתדעך, עמדה באמצע החצר וראתה את הילדה מתרחקת, מנגבת את עיניה בסינר של יוהנה, הולכת לצדה וידה בלועה בכפה הגדולה. אילו היה לה כוח לוותר על טקס הלראות ולהיראות בבית הקפה, אילו היה לה כוח לכווץ את הירדנה העצומה שבתוכה ולפנות מקום לזולתה, רק אתמול שאול מההזמנות אמר לה, האגו שלך נהיה ממאיר, את צריכה אונקולוג, ואירנה מהקבלה אמרה, שאול אתה מ־זה צודק. אילו היה לה כוח היתה נשארת לחפוף לילדה, לחבוש לה את הברך, להרכיב איתה פאזל. היא תלך ותשיג אותן ותחלץ את כפה מהיד של יוהנה ותגיד לה, יש לך אמא דנה, בואי אני אעשה לך מה שאמהות צריכות לעשות לילדיהן. אבל בבואתה שהשתקפה בשמשה של הדייר החדש היתה קרובה למושלמת. היא נראתה מצוין. איש לא ייתן לה שלושים ותשע. שאלוהים ישמור, כמה כוח יש ביופי הזה אבל אלוהים לא ישמור לנצח והזמן הבן זונה הזה רק מחכה לרגע שלו להתנפל. היתה צריכה ללדת את הילדה הזאת כשיאזל היופי, כשתתחיל הבלות והרחוב כבר לא יספור אותה. היתה צריכה ללדת אותה? מי אמר? אפילו לא התעקשה לדעת מי האבא, עד שגילתה שהיא בהיריון כבר היה יותר מחשוד אחד והיא לא עשתה מזה סיפור, הרגישה מצוין, הבטן היתה קטנה ולא עיוותה הרבה את גזרתה, הזקנה עוד היתה במלוא אונה, היה מי שיטפל. סימונה ואורנה לא התערבו ולא התנדבו להתחלק בעול, היו להן הלימודים שלהן והן התהלכו בגדולות, זאת למדה רפואה והאחרת כימיה. הן הסתגלו לבכייה של התינוקת ולא עשו מזה עניין, רק לפני הבחינה שלה באנטומיה סימונה קנתה אטמי אוזניים כדי שתוכל לחזור ולשנן את מבנה השלד ועצמות הגפיים באין מפריע. החיים המשיכו להתנהל עם התוספת הנושמת שירדנה הביאה לבית. הקטנה קיבלה את אוכלה בעתו, היה מי שיגחן מעל עריסתה ויבדוק אם החיתול מסריח. ובזמן שאחרים רכנו מעל עריסתה ירדנה התקדמה ונהיתה אשת יחסי הציבור של המלון שבו עבדה. היא הגביהה את העקבים, רכשה מקטורנים מחויטים, שיכללה את האנגלית שבפיה ופגשה אנשים. קנתה וגם קיבלה בשמים משובחים, נסעה לכנסים והמילים צ’ק אין וצ’ק אאוט היו שגורות על פיה יותר מהשם של ילדתה עצמה ובשרה. כעבור זמן קודמה עוד ונהיתה אשת יחסי הציבור של רשת מלונות שלמה, תקרתם של השמים גבהה, עולמה התרחב וגדל אבל גם הילדה גדלה, והיא שצפתה בעולם ממגדלי הזכוכית שבהם עבדה, הבחינה בעננים שהחלו להתחשר באופק. עכשיו שכבר השיגה לא מעט היה לה גם מה לאבד והיא חדלה לבוז לעין הרעה ולחולצות האדומות אבל החולצות לא מנעו מהילדה להשמין, להתחצף ולהעדיף בגדים מלוכלכים.

ירדנה לא שואלת את עצמה אם היא אוהבת את הילדה כי אין לה מה לעשות עם התשובה אבל היא סומכת על הזמן, הרי נזק של ממש עדיין אין ואפשר עוד לתקן, הילדה רק בת שבע, יש לה עוד מספיק שנים להיות ילדה.

עכשיו שכחה שזיעת הילדה בשפתיה והעבירה עליהן לשון לחה, שמעה קולות עולים מהמקלחת של הזקנה ולא ידעה אם של בכי או של צחוק, העיקר שהילדה מטופלת, היא במקלחת, רוחצים אותה, אחר כך יסרקו, יאכילו וידליקו לה טלוויזיה. השבח לאלוהי היוהנות שברא אותן עניות מדי במולדתן ובריאות דיין להגר למרחקים למחייתן.

עוד היא עומדת שם ואורנה ירדה במדרגות במכנסי ג’ינס גסי גזרה וסנדלים שטוחים, שיקשקה במפתחות של רכבה ואמרה, מה קרה לה נפלה? צועקת כאילו עומדים לשחוט אותה.

ירדנה בחנה את המכנסיים של אחותה שמבליטים את אגנה הרחב ושאלה, לאן זה?

לבקר את הנדל”ן שלי. הנייד של אורנה צילצל, מרוכזת בפומית גערה באחד הכפופים למרותה, מה לא מוכן? כתבת דו”ח? למה לא…

היא כל כך מסורבלת וגסה, ירדנה חשבה, שתעבוד על הבטן שלה, שתקנה בגדים נורמליים, שתתאפר, שתהיה בריאה ותעשה מה שהיא רוצה, היא ממילא לא תשמע לי. היא יצאה מהחצר מעוצבנת, יודעת שסיגריה ומחמאה על מראיה ירגיעו את עצביה אבל כמה זה עלוב. כל כך עלוב שהפעם היא תתאפק עם בית הקפה ולפני שתיכנס ותתרווח לה שם באחד השולחנות תקנה משהו לילדה, כדור, צמיד, חוברת צביעה, חפץ עמיד כלשהו. הנה, אורנה קונה לעצמה דירה, חפץ עמיד, נכס לא נייד. יהיה לה בעולם חלל מוקף קירות שרשום על שמה. והיא, ירדנה, כל מעשיה בתוך הארעי והחולף. מלון, תחנת שינה בדרך מכאן לשם, מפלט לילה מעוצב, הפוגת סדינים חטופה בהתרוצצות הסיזיפית הזאת שנקראת חיים. נכון שיבוא יום ושליש מביתה של הזקנה יהיה שלה אבל בקצב הזה היא לא תראה גרוש לפני שתגיע לעשור השישי של חייה ואולי גם לשביעי, הזקנה במצב מצוין, עושה אצבע משולשת למנופים הגדולים, לביטוח לאומי ולכל דורשי רעתה, נהיתה פצצת חשק לעת בלותה, מנהלת דו־קרב חצוף עם הזִקנה ובינתיים ביתרון של אחת אפס עליה.

אורנה עוד גערה בכפוף לה, דרשה עמידה בלוח זמנים, שיקשקה במפתחות הרכב שהחברה העמידה לרשותה, מיקדה את מבטה בסנדליה והטיחה, אתה עושה את זה עוד היום, הבנת אותי? יצאה מהחצר בצעד נמרץ וכבד, נטויה קדימה, נכונה להתנפל על כל גורם אנושי שפוגם בשלמותו של הקיום, משבש את ההספק ומעכב את השבבים המיוצרים בחדרים הסטריליים של המפעל. כך בכביש וכך בחדרי המכונות החכמות, כאילו אין תקלות מכניות, אין גזירות, אין שמים, ישנו רק הגורם האנושי. היא שקעה בכבדות במושבה של הטויוטה הממוזגת וחשבה, חירבנתי לטכנאי הזה את השבת, הוא רוכן תחת הדוד הגדול ומחטט בנזילה, מקלל את יומו ואותי וזורק לטכנאי שאיתו, הגרופ לידרית הזאת צריכה דחוף גבר. התניעה את הטויוטה ולא זזה. נכון, היא צריכה גבר אבל לא דחוף, יהיה מתי שיהיה, אם יהיה. הציצה במראה שמעליה ומיד הדפה אותה אל התקרה, זה מה שזה, הפטירה, כאילו חזתה בתופעה מוגמרת שלא ניתן לשנותה ואין עוד טעם ותועלת להשקיע בה.

אורנה, אורנה, לאן את נוסעת? הקטנה של ירדנה צעקה מהחלון.

רוצה לבוא? צעקה לה חזרה והתחרטה אבל הילדה כבר נעקרה מהחלון, דלת נטרקה, הסנדלים הקטנים נקשו בשביל ודלת הטויוטה נפתחה, הקטנה נדחפה פנימה, חגרה את עצמה, יוהנה רצה אחריה, דנוצ’קה איפה הולכת? שאלתי אורנה? אולי לא רוצה לוקחת אותך?

היא רוצה, הילדה אמרה, תלתליה הרטובים הדיפו ריח של שמפו מבוגר. המכונית נעתקה, יוהנה פכרה את כנפות סינרה והרימה עיניה אל החולצות האדומות, ראתה את הצהוב שכבר פושה בקיסוס ונבהלה, עוד קיץ עובר בלי שהרגישה ואיפה היא ואיפה הקרפטים והבית ואנג’לה והחיים האמיתיים. היא תלשה את העלים המתים, הגביהה את זרועותיה לאורך המרזב וקרעה מהשיח שלדי עלים שדופים, טרפה אותם בידיה אחד אחד, עמדה על בהונות, התנפלה והפשיטה את הקיסוס וקירחה אותו מסימנים מוקדמים של סתיו, נמתחה, קטפה ומרטה את אותות הזמן עד איפה שידה השיגה, רמסה בסוליותיה את העלים היבשים שנערמו תחתיה, הפכה פניה להיכנס ולהביא מטאטא וסולם וראתה את הדייר החדש עומד ברחוב ומתבונן במעשיה. כמעט הצטלבה מרוב בהלה וחזרה בה. אסור לה להיבהל, היא צריכה פנים של חוקית עם רישיון עבודה בתוקף.

זה עושת הרבה לכלוך, גברת חנה לא אוהבת ככה, אמרה ונעליה גרפו את העלים אל הקיר.

את צריכה עזרה? הוא שאל.

לא לא, אני כבר גמרת, בבקשה, סימנה לו שיעבור וייכנס בשער לפניה, היא לא רצתה שום עסק איתו ולא הבינה מה יש לגברת חנה שהיא מחפשת צרות ומכניסה אותו הביתה. עוד היום היא תחליף את החוטים האדומים שדהו על ידיהן, צריך לתת פוש למזל, אנג’לה צריכה לתקן חלונות לפני החורף וניקולטה צריכה לישר את השיניים, צריך כסף ועכשיו שהגיע הבן אדם הזה לבית אי־אפשר לדעת מתי הבנדיטים של ההגירה ידפקו בדלת. היא העבירה אצבעות בשערה הצהוב, הגיע הזמן לחמצן את השורשים הלבנים, לא אכפת לה יפה לא יפה, רק לא זקנה, יש לה כבר שישים אבל אם היא מחמצנת בקושי נותנים לה חמישים. היא עושה הכול לבד, צובעת, עושה קצוות ומסתפרת לבד, חבל להוציא כסף על שערות שאחרי חודשיים גוזרים וזורקים לזבל, לפעמים גו’רג’ט באה בימי ראשון ומיישרת לה ואחר כך היא לובשת את השמלה השחורה־לבנה שלה והן הולכות יחד לכנסייה הרומנית.

הדייר נכנס והיא נשארה לעמוד בחזית הבית וגמרה עם עצמה שלא תיכנס הביתה עד שתירגע ותתקרר מהעצבים על גברת חנה שהכניסה את הצרה הזאת הביתה כאילו חסרות לה פרובלמות. הוא מנומס וסימפטי אבל הם עוד ישלמו על זה. אין שום דבר בחינם בעולם הזה.

בכלל, היא לא יודעת מה יש לראש של גברת חנה בזמן האחרון, כל יום קמה עם משהו חדש. אחרי חמש שנים שאוכלים עוף מבושל במים אמרה לה היום למלא את העוף באורז ולשים גם שזיפים והיא מילאה ומילאה עד שהעוף התחיל להיקרע וגברת חנה אמרה לבשל אותו ביין, לפזר שקדים כי היום בערב עושים קידוש. גברת חנה לא עושה הרבה בשביל אלוהים, מה לא הרבה, כלום, ופתאום רוצה קידוש. צריך לדבר עם סימונה, היא רופאה של זקנים, שתבוא ותבדוק את אמא שלה אולי צריך איזה ויטמין או מינרל או משהו. את כל שלוש הפרינצסות שלה הזמינה לקידוש בערב, לאכול מרק ועוף ממולא באורז ועוגת תפוחים. ירדנה אמרה, מה קרה לך אמא, זה לכבוד ביאליק? אורנה אמרה, או־קיי אמא אבל בלי הרבה צרמוניות. סימונה אמרה, בסדר. יותר מדי טוב לבנות האלה, אם היו צריכות לחפש מאיפה לשלם תריסים ושיניים היו קופצות על הארוחה הזאת. אין צדק בעולם, אלוהים שם מספיק מהכול בשביל כולם אבל בני האדם במקום לחלק שווה בשווה חוטפים כל אחד לעצמו. לא שהיא מתגעגעת לקומוניזם וצ’אושסקו וכל זה אבל היה משהו בשיטה ההיא. אף אחד לא הלך לישון רעב ואת השיניים המדינה תיקנה, נכון, כתרים מזהב זול, אפילו לא ארבע־עשרה קראט, אבל היה עם מה לאכול את מה שהיה לאכול. היא אספה לתוך סינרה עלים נבולים שקרעה מהקיסוס, הלכה לפח האשפה ורוקנה את הסינר לתוכו. תחבה אצבעות מאובקות בשערה ולחצה את הקרקפת לדרבן את הראש להיזכר, מה זה היה מה שרצתה לעשות? אה, כן. להחליף את החוטים האדומים בידיים. לא לחכות עם זה.

בערב, חנה יונה, גברת הבית, עמדה בראש השולחן בשמלה שחורה וצווארה הרזה הזדקר מהתחרה הלבנה שכיתרה אותו, עיניה הכחולות הבריקו וחוט אדום כמו זרזיף כהה של דם הקיף את שורש כפה. חגיגית וקורנת סקרה את שלוש הגראציות שלה שהואילו לרדת למטה, שתיים חמוצות ואחת רצינית כמו מלחמה. הקטנה עמדה על יד אִמה, יוהנה מימינה של גברת חנה, הדייר החדש עמד לשמאלה והחזיק את גביע היין באצבעות רכות של פקיד, ובאמצע השולחן, מפורקד על גבו וזקור כרעיים שכב התרנגול הממולא, מוזהב, מושחם ומשובץ שקדים. עד שהדייר החדש חיטט בכיסו ומשך ממנו כיפת משי לבנה הילדה שלחה ידיים אל הקודש, אחזה בכרעיים והסיעה את גדמי גפיו של התרנגול קדימה ואחורה בתנועת אופניים.

דנה!

ירדנה צעקה והקטנה אספה את הידיים, ליקקה שמנונית זהובה מאצבעותיה ועכוזו הפעור של התרנגול נראה צוחק, אורנה נשמה עמוק, סימונה השתעלה וכשגמרה להשתעל הדייר החדש קידש על היין.