אשת לפידות

שתי נשים עמדו בראש שתי גבעות רמות, מסוככות על עיניהן מפני השמש הלוהטת, בוהות למרחקים, תרות אחר השליחים משדה הקטל. כל אחת מהן ידעה כי חייה תלויים בבשורה שאלה יביאו עמם על תוצאות הקרב; אך חיי כל אחת מהן היו תלויים בתוצאות מנוגדות.

•

על גג ארמון המלך אשר בחצור, בצפון ארץ כנען, עמדה אשרה, עלמה בת שבע־עשרה, הצעירה בבנות יבין, האדיר שבמלכי כנען. לגופה לבשה שמלת פשתן ורודה, וחגורה לבנה הצמידה אותה למותניה הצרים. שערה החלק, הארוך, זהוב כחיטה שהבשילה, גלש על גבה ועל כתפיה. עיניה הגדולות, כחולות־ירוקות ומלוכסנות כלפי מעלה בקצותיהן, זהרו ועורה בהק בלובנו.

את תווי פניה יוצאי הדופן ירשה מאביה, המלך. והוא קיבל אותם בירושה מאמו שאותה הביא אביו מארץ חתים, שבה עורם של התושבים לבן כשלג הנערם על פני האדמה בחודשי החורף הארוכים, ועיניהם בהירות כמעט כעורם. בשל צבעיה המופלאים, אפה העדין ופיה החטוב, יצא שמה של אשרה לתהילה ברחבי ממלכת אביה.

אם נמצא פגם כלשהו ביופייה הנדיר, הוא נבע מהבעת פניה הקפואה לרוב, כקרח המכסה אף הוא בחורף את האדמה במולדת סבתה. אולם צבעי פניה וחיטובם חיפו על חיסרון זה, ולא רבים שמו לבם אליו. היא אף לקתה במום קטן — בקעים בתנוכי אוזניה — אך היא הקפידה שאלה יהיו תמיד מכוסים בשערה, ולכן לא נראה המום לעין.

אשרה הייתה לא רק בת המלך יבין, אלא גם אשתו החדשה של שר צבאו, סיסרא. הוא אך לקח אותה להיות לו לאישה, כשנאלץ להפסיק את לילות האהבה המעטים שלהם כדי להנהיג את צבאו של אביה במלחמה נגד ישראל. עתה, ארבעה ימים לאחר צאתו לקרב, ציפתה בקוצר רוח להיוודע מה אירע במערכה.

אתמול הכה גשם זלעפות על הגג, אך היום התבהרו השמים, ואשרה עמדה כששערה המתבדר ברוח מתערבל על פניה כעננה, מול השמש הסתווית הקופחת באכזריות על עורה הבהיר.

המבנה רחב המידות שעליו ניצבה התנשא על ראש הגבעה הרמה שבגבעות הצפון, שממנה נשקפו שאר הגבעות סביב, המכוסות בכרי דשא ירוקים שפעיות עדרי צאן הרועים בהם נשמעות למרחוק. מבטה נישא משם אל השפלה שלמטה, כולה שדות מעובדים, כרמים ועצי פרי וביניהם מתפתל נחל שבו עדיין גועשים מי הגשמים של יום אתמול.

על גדת הנחל נראו שלושה אנשים רכובים על סוסים, פניהם מועדות אל הארמון. עיניה של אשרה היו לחות מהמאמץ להבחין אם פרשים אלה, שעדיין היו מרוחקים ממנה, הם אכן המבשרים משדה הקרב. האפשרות שכך הדבר גרמה ללבה להלום בחוזקה, כשעטות הסוסים שעליהם רכבו הבאים.

בטרם עלתה אל הגג השתחוותה אפיים ארצה לאלה אשרה שאת שמה נשאה. אמה המלכה קראה לה בשם זה משום שכבר בהיוולדה הייתה ברה כאלה. מאז ומתמיד חשה קרובה לאלה זו, ובחדרה היה מוצב פסל דמותה שכולו מקשה זהב. כשהיא נושאת את קולה בבכי, התפללה לאלתה שתשיב את בעלה אל זרועותיה בשלום ותציל אותה ואת הקרובים לה מכל

צרה.

תפילתה לא השקיטה את הפחד שקינן בה מפני מפלה העלולה להביא מוות על סיסרא וחורבן עליה ועל בית אביה. כי אם הצבא הכנעני הובס ולא יוכל עוד להגן עליהם, אנשי ישראל יכבשו עד מהרה את חצור ויפשטו על הארמון. וידוע לכול שהם פראיים ואכזריים ורצחניים מאין כמוהם. הם לא ירחמו גם על נשים, אפילו הן גבירות ענוגות וחסרות ישע. אם יעלו על הארמון, גורלה נחרץ למוות או אף למר ממוות — לאונס, לשבי ולעבדות בארץ אויב.

•

כברת דרך ארוכה דרומה משם, במרומי הר תבור, בתוככי ארץ ישראל, עמדה אישה אחרת, השופטת והנביאה דבורה. שלא כבת המלך בחצור, היא לא הייתה כלה צעירה. היא הייתה אישה בשלה בת שלושים וחמש, שנישואיה לבעלה לפידות ארכו שש־עשרה שנים, בטרם שילח אותה מביתו על לא עוול בכפה.

שלא כאשרה, היא לא הייתה יפת תואר, אך תווי פניה היו רבי חיות. קומתה הגבוהה וגופה המלא שיוו לה הוד והדר. שערה החום הכהה ובו בוהק אדמדם, התפרץ לכל עבר בתלתלי פרא. עיניה השחורות עוררו ברואיה יראת כבוד, ולעתים אף העבירו בהם חלחלה בשל העוצמה האצורה במבטן.

אך באותו רגע היה גם דמיון בין שתי הנשים. כמו שערה של אשרה, גם שערה של דבורה התבדר ברוח, וגם עיניה היו מאומצות בנסותה לצפות למרחוק.

מראש הר תבור הביטה מטה אל עמק יזרעאל שנפרס לרגליה כשטיח מעשה רוקם. לעיניה התגלו שדות זרועי תבואה שגבולותיהם מסומנים בעצי פרי. חורשות של עצי זית השתרעו עד לגבעות שנראו בקצה השני של העמק. ואף היא תהתה אם האנשים שראתה בזה הרגע רוכבים לקראתה, הם המבשרים משדה הקרב אשר להם חיכתה בכיליון עיניים.

זה זמן רב התברכה דבורה בקרבה חסרת פשר לאדוני אלוהי ישראל. היא לא זכתה לחזיונות שבהם ראתה אותו במו־עיניה והשתחוותה לפני כיסא כבודו, אך היו זמנים שבהם נסקה נשמתה אל על, והיא חשה את כבודו ממלא את העולם.

עד כה שמה מבטחה בו, וידעה בלבה שהוא לא ינטוש את עמו בעת צרה. אולם בימים האחרונים נתקפה בחשש פן ננעלו שערי השמים בפני תפילותיה למען העם. וכמו לבה של אשרה גם לבה של דבורה הלם בחזה בקצב מטורף, נקרע בעינויי אי־ודאות, בין תקווה לפחד.

הייתה זו היא אשר שיגרה את נושאי החרב של ישראל אל המלחמה הכבדה, מול שר הצבא הכנעני סיסרא ורכב הברזל אשר לו. על כתפיה רבץ עול גורלם וגורלו של שר הצבא הצעיר, ברק בן אבינעם, שהוביל אותם לקרב בפקודתה.

אם יובסו גיבורי חיל אלה תביא המפלה בעקבותיה גם את קצה היא. בעקבות ניצחון בעמק לא יאחרו הלוחמים הכנענים לעלות ההרה, שם יחריבו את המאהל שהקימו אנשיה בעבורה. סיסרא, שאותו פגשה קודם לכן והוא שטם אותה כמעט ממבט ראשון, יכיר אותה מיד. והיא לא ציפתה לחמלה מצדו.

היה לאל ידה לנוס על נפשה כעת, בטרם יפקוד אותה האסון. אך מאחר שהייתה זו היא שיזמה את המלחמה, יהיה זה מעשה נלוז לנטוש לנפשם את הלוחמים שעדיין נותרו בחיים. היא תישאר במקומה, לצדם, ויחד איתם תתייצב מול גורלה. ולאחר מכן לא יחלוף זמן רב עד שסיסרא ישלים את המלאכה ויכרית את העם כולו, ובתוכו את משפחתה.

המחשבה על אפשרות מחרידה זו העלתה בה ספקות אם אמנם היטיבה לעשות כאשר שלחה את ברק ואת לוחמיו אל מול הכנענים. לא בלב קל עשתה כן, אך היא לא ראתה מוצא אחר. כי ידם של יבין וסיסרא כבדה על העם עד לבלי נשוא. חייליהם היו פושטים על כפרים שלווים, הורגים גברים וטף, לוכדים את הנשים והופכים אותן לשפחות חרופות להם, לכוהנים שבמקדשיהם ולשועי כנען. והיו בוזזים את הצאן והבקר ואת התבואה שנאגרה באסמים, ומעלים באש את הבתים ואת השדות.

כך לחצו את בני ישראל בחוזקה עשרים שנה, כשידם הולכת וכבדה מיום ליום. הם הטילו את חתיתם על העם, עד כדי כך שעוברי אורח חדלו לנסוע בדרך המלך וביקשו להם דרכי סתר עקלקלות. עובדי אדמה חששו לגור בכפרים, או אף בערי פרזות שבהם יכלו לעבד את אדמתם, ורבים מצאו מפלט בערים בצורות מוקפות חומה. אלה היו לעתים מרוחקות מאדמותיהם, וכך נשבר מטה לחמם והם סבלו חרפת רעב. אך לפחות יכלו לישון בבטחה בלילות, ללא חשש שחרב האויב תונף עליהם בשנתם.

במשך שנים אלה נודע שמה של דבורה לתהילה כנביאה, כשופטת וכנשיאה נערצת בכל גבול ישראל. היא לא נמשחה למלכה אך ניחנה באותו ניצוץ המבדיל, בחסדי האל, בין מנהיגים מהוללים לשאר בני אנוש. כך, אט־אט, בלא שציפתה לכך, החלו בני ישראל לחלות את פניה.

מקום מושבה היה בהרי אפרים, ובעלי ריב מכל חלקי הארץ עלו אליה שם למשפט. אחרים, שקדרות השתררה בנפשם, באו לשאול בעצתה, והיה בכוחה להביא מזור אף לאלה שתוגתם הייתה כבדה מנשוא, עד כי מאסו בחייהם. לכן, בצר להם, כאשר נאנקו בני ישראל תחת יד נוגשיהם הכנענים, הם צבאו עליה והציפו אותה בתלונותיהם. הם הרימו קול זעקה מרה ודרשו שתושיע אותם מיד אויביהם.

היא נוכחה כי קצרה נפש העם וכשל כוח סבלו. יותר ויותר אנשים היו נכונים לשלוף את חרבם ולצאת להגנת הארץ, אך היה דרוש מנהיג שינחה אותם בנתיב אשר ילכו בו. והקרב שהשתולל יום קודם לכן, אשר לידיעה על תוצאותיו ציפתה עתה, היה פרי נכונותה לקבל על עצמה משימה

זו.

ניצחונם של בני ישראל, אשר לו ייחלה בכל לבה, יאלץ אותה להתייצב בפני הלוחם הצעיר, ברק. והוא יצפה לגמול שדרש ממנה במפגיע קודם לכן, בתמורה לנכונותו לעמוד בראש הצבא, כמצוותה.

עד כה הייתה תמיד חסרת פשרות בנאמנותה לבעלה, לפידות, שבו דבקה בכל נפשה. אף עתה, משנתן בידה ספר כריתות, עדיין הייתה קשורה אליו בעבותות של חיבה. אך לאחרונה עברו עליה תהפוכות. למרות שאהבתה ללפידות לא פגה, היא הוצנעה במעמקי נפשה. ומאז גילה לה ברק את תשוקתו, החלה לגאות גם בה תאווה אליו. ועתה, אם ישוב אליה עטור ניצחון, כפי שקיוותה שיהיה, יקשה עליה לדחות אותו מעל פניה. ואף לא היה בדעתה לעשות זאת.