אשת השופט והזבוב באוזן

בין צפת לטרינידד

בילדותי, בשנות השישים, נהגו משפחות המעמד הבינוני לפוש בחודשי הקיץ החמים בצפת. בעיקר משפחות עם ילדים אסתמטים, כמוני, אשר האמינו כי אוויר הפסגות הצח ייטיב עם ילדיהן. היינו נוסעים כולנו (ופעמים רבות גם השכנים והדודים) לשבועיים עד חודש לאחת המשפחות שהיו לה חדרים להשכרה. לי זכור היטב ביתה מרובה החדרים של משפחת מימון, מעין קומונה קיצית בזעיר אנפין.

את ארוחת הבוקר הייתה כל משפחה מכינה לעצמה במטבח המשותף, ואילו בצהריים סעדנו אצל משפחה מקומית אחרת שהתמחתה בבישול לקייטנים. עד היום זכור לי טעם סלט החצילים שהוגש כמנה ראשונה זעירה במיוחד, אך הטעם, הטעם… כל הניסיונות לשחזר את הטעם ההוא עלו בתוהו, יחד עם קילוגרמים של חצילים קלויים באש. ארוחת ערב אכלנו במסעדה עממית או במטבח המשותף.

בצפת היו אז שני בתי קולנוע, ״אור״ ו״ צליל״. היו נוהגים לומר, שב״אור״ אין צליל, וב״צליל״ אין אור (מה שממש לא היה נכון: בשניהם לא היו לא אור ולא צליל בחלק גדול ממהלך ההקרנה). ולמה נזכרתי בכל זה עכשיו?

כי כשישבנו השבוע על המרפסת בטרינידד, ב״צימר״, (שנקרא בקובה ״קזה פרטיקולר״) של אנה וליאוניל, לא יכולתי שלא להיזכר בצפת.

כמה הרבה השתנה העולם מאז, וכמה מעט כאן בקובה.

לנו בחדר קטן, קרוב למרכז טרינידד, עם טלוויזיה של פעם ומרפסת של פעם, ברחוב של פעם, בעיר של פעם, במדינה של פעם… וידענו שעוד מעט זה יעלם, וגם פה תשתלט תרבות אחרת, אלא שהפעם ידענו להעריך את הרגע. קצת התגעגעתי לשיחות עם השכנים ובני הדודים, אבל אני היום מבוגר ויודע שאי אפשר להשיג הכול.

בעצם הכול התחיל בקולנוע מוגרבי בתל אביב. אחי הגדול ממני ואשתו (דאז) לקחו אותי לראות סרט בתל אביב. מהסרט אני זוכר שני דברים: את הקהל שר בקול בקצב ״נקה שבע סבון… ״ בזמן הפרסומות, ואת צ׳ה גווארה. לא זוכר אם כל הסרט היה על צ׳ה גווארה או רק היומן, אבל מאז חלמתי לבקר בקובה.

הנשיא אובמה, שקם והפשיר את היחסים עם קובה, הכריח אותי, ממש הכריח, להגשים עתה את החלום. ידעתי שאו עכשיו או עוד מיאמי בעתיד הקרוב. אין לי סבלנות לטיולים מאורגנים ולקבוצות. לא למתחכמים, לא למאחרים, לא למתקשים ולא למתעמקים (״האם חוזה מרטי ופידל קסטרו נפגשו לעיתים קרובות?״הבדל של עשרות שנים ביניהם, למתעניינים). מכיון שהיצורים היחידים עמם יש לי סבלנות לטייל הם אשתי שתחיה וזוג חברים אחד או שניים, והללו כבר היו בקובה, החלטנו זוגתי ואני שניסע לשם בדד. כאדם מסודר פניתי לכמה חברות אשר מציעות טיולים למטייל העצמאי ואשתו:

הסוכן הרציני

החברה הראשונה שאליה פניתי היא בעלת מוניטין רב בתחום הטיולים האקזוטיים. הבחור הממונה על קובה נשמע אכן רציני מאוד. ״אי אפשר לתת פרטים בטלפון. צריך לשבת ולתכנן לכם טיול. אנחנו חברה רצינית״. אולי החברה רצינית, אבל הבחור לא. רמת ההתמצאות שלו בקובה היתה כמעט זהה לזו של המטייל הפוטנציאלי שלפניו. הוא הסביר לי כי הסוכן שלו בקובה הוא היחיד שפתוח לשינויים בתוכנית. ״אם תבקשו בסיור סטייה מהדרך או שינוי, בקובה אי אפשר. הכול ממשלתי והכול לפי התוכנית המקורית. רק הסוכן שלנו הוא גמיש, אפילו שהוא מסתכן בזה.״

הלו! מאיפה הבאת את זה? אין ספק שברשימת החירטוטים שנשמעו במהלך התכנון של הטיול, ואחר כך בטיול עצמו, זה בוודאי מועמד מוביל למקום הראשון. הקובנים מתחרים בלי בעיות בישראלים בכושר האִלתור, בקומבינות, בכל מה שיעשה את התייר מרוצה, והכי חשוב, כל מה שיביא להם עוד כמה קוק (מטבע התיירים הקובני).

לקח לבחור נצח לשלוח לנו הצעה (במחיר מופקע), וכאשר הודעתי לו כי החלטנו לא לקבל את הצעתו נעלב מאוד. ״אחרי כל הזמן שהשקעתי, מגיע לי הסבר למה לא״.

לא הבנתי. היש דרך אחרת להחליט פרט לקבלת הצעה? (סטנדרטית לגמרי, אגב. פרט למחיר).

הסוכן המפחיד

פנינו לחברה אחרת. כאן הסוכן התמצא בחומר. מאוד התמצא. אין ספק שהאיש מבין. השיווק פה התבסס על אלמנט אחר: הפחדה. 'קובה זה מסובך מאוד. היו מקרים שאנשים הזמינו בעצמם דברים, כמו כלי רכב. הם הגיעו לשם, ולא היה להם כלום״.

בסך הכול הוא עשה רושם בסדר אך יצאנו מפוחדים מאוד.

אז מה עושים? התייאשנו מסוכנים, וגם המחיר לא נראה לנו הוגן.

כעת עמדו לפני שתי אפשרויות. לפנות לסוכן מקומי קובני או לשכור נהג-מדריך מקומי לכל התקופה. סוכן מקומי קובני — מי מכיר אותו? צריך לשלם לו מראש, לפחות חלק. ואם נגיע ויתברר שמדובר בדמות וירטואלית, מה נעשה?

נהג-מדריך — במשך עשרה ימים נהיה צמודים לאותו אדם. ואם לא ימצא חן בעינינו? ואיך מזמינים חדר במלון?

צריך לזכור שבקובה יש מעט מאוד אנשים עם גישה לאינטרנט, שלא לדבר על אתרי אינטרנט. אין דומה טיול בקובה מבחינה זו לטיול בפרו או ארגנטינה, ושאר ארצות מרכז-דרום אמריקה.

פנינו לשני אתרים: האתר ״למטייל״ באמת מעולה (למען הגילוי הנאות: הבעלים חבר שלי). האתר השני הוא Tripadvisor. (אגב, החתום מטה הוא בעל דרגת מבקר מקצועי ב-Tripadvisor. דרגה שהרווחתי בעמל רב על ידי תיאורים עסיסיים של 'שווארמה שמש' ברמת גן, ועוד מיני מוסדות כאלו). אז 'חרשתי' את האתרים ופניתי לאחדים מהמומלצים.

לבסוף נפל הפור על חורחה, סוכן עתיר המלצות. התקשרתי לחורחה לקובה. חורחה נשמע נמרץ וענייני. לבסוף סיכמנו על תוכנית. העלות הכוללת (כולל מלונות ארבעה כוכבים וקאזה פרטיקולר אחד) הייתה פחות מאלפיים דולר לזוג, מחיר נמוך בהרבה מהמחיר ליחיד שנקבו החברות הישראליות. חורחה דרש תשלום מראש ללילות בהוואנה. אין PayPal ולך תאמין לאתר קובני או אחר שדורש ממך כרטיס אשראי. החלטתי להאמין, לא היתה לי ברירה, אך הייתי מפוחד עוד יותר מקודם.

הוואנה — הפתעה ראשונה

להפתעתי (קטן אמונה שכמוני), בשדה התעופה המתין לנו נהג, שנופף שלט ועליו מתנוסס שמנו.

הוואנה — הפתעה שנייה

אין חדר פנוי במלון. פקיד הקבלה לקח אותנו למלון סמוך. בדיעבד התברר כי המלון החדש טוב יותר מהמקורי, ובכל זאת לא היינו מרוצים מהחדר. תלמדו: ניתן ורצוי לבקש שִדרוג. הקובנים עם נחמד ואם יוכלו — יעזרו. שדרגו אותנו למחרת בבוקר לקומה עם חדרו של ארנסט המינגווי (סיפור גדול בהוואנה. האיש היה ערירי ושתה והסתובב כנראה לא מעט, עד שהתאבד, כך שיש הרבה מקומות המתהדרים שישב בהם או ישן בהם).

הוואנה — הפתעה שלישית

יצאנו החוצה. קיבלנו הלם. מהרגע שעוזבים את מרכז הוואנה הישנה המשופץ, מגיעים למשהו שמזכיר עיר בטורקיה, בגבול סוריה. שום הכנה לא עוזרת לזה. בתמונות זה נראה רומנטי. במציאות, עם החום והלחות, לקח לנו יומיים לערך להתרגל ולהתחיל ליהנות.

הוואנה — הפתעה רביעית

מחכים למדריכה ולחורחה. המדריכה מגיעה, חורחה לא. חורחה עסוק, היא אומרת. אבל אני לא מוכן לשלם את היתרה המוסכמת למישהו אחר. אשתו של חורחה מופיעה. קובנית קוקטית מולטית מטופחת. חורחה יבוא בשש.

המדריכה

המדריכה בשלהי שנות הארבעים שלה, דוברת אנגלית טובה. גם רוסית. בין גיל ״בת מצווה״ ועד גיל שמונה עשרה היא חונכה ברוסיה. היא אכן קומוניסטית נאמנה. היא לא שונאת אמריקאים, רק את המדיניות שלהם. היא מופתעת שאנו מזמינים אותה לקפה וסלט טונה ב״קפה אוריילי״ המפורסם. עם משכורת של 30 קוק לחודש (30 דולר) היא יכולה רק לחלום על קפה וסלט בשמונה קוק. ״אוסיף לכם זמן,״ היא אומרת. לא ממש מאמינה שכל הטוב הזה נפל עליה.

מה עם הפלשתינאים, היא שואלת. ניסינו להסביר. ״אה, אמרה בסוף, לאחר שהגענו לתיאור מלחמת השחרור, עוד לא לגמרי משוכנעת. ״זה כמו שהאמריקאים ניסו לכבוש את קובה והפסידו?״ כן, אמרנו. בדיוק.

למחרת שאלה, מבליעה חיוך קטן, אם נרצה לראות את הפסל של ערפאת. שאלנו אם במקרה יעניין אותה פורטרט מוצלח של ג׳ון קנדי. בצהריים, נישאת על גלי הסלט מאתמול, שאלה איפה נרצה לאכול צהרים כי היא קצת רעבה…

לאחר יומיים הדרכה, כולל שעה מייגעת ב״מוזיאון המהפכה״, נתנו למדריכה 20 קוק תשר. לאור ריקוד המיקרו סלסה שבו פצחה וקריאות האושר, שנחשדו על ידי השלטונות כמבשרים התארגנות למהפכה חדשה, הבנו שנסחפנו. מרגע זה עמד התשר למדריך על חמישה קוק ליום. (שעת עבודה של מדריך תיירים היא כשלושה קוק).

חורחה

חורחה לא הופיע בשש. מריה, אשתו הקוקטית, הופיעה והתנצלה. חורחה יבוא מחר. למחרת בתשע חורחה בא. גבר לבן, גדול, מזיע, דובר אנגלית מעולה, מלא מעצמו. חורחה דיבר ודיבר ודיבר. האמת? היה מרתק. חורחה פרס לפנינו מבט על החיים בקובה. סקירה כזו לא שמענו לא לפניו ולא אחריו, כולל עצות רבות ומועילות. שילמתי לחורחה את היתרה ונפרדנו בידידות.

הוואנה — הפתעה חמישית

״רגע,״ אמר חורחה. ״לא סיימנו חשבון.״

״סליחה?״

המלון הזה יותר יקר מהקודם. תוספת שני לילות היא 40 קוק.

מוח של דולפין

קראתי לאחרונה שלדולפין יש שני מוחות. כשחצי מוח ישן החצי השני ער, וכך מאפשר לו לצוף ולנשום. לי כמו לישראלי ותיק במזרח התיכון יש שני מוחות. אחד לשלום אחד למלחמה. המוח של השלום הלך לישון.

חורחה (המשך)

חורחה קיבל הסבר מדוע, לאחר שהוגלינו מהמלון הראשון, היה עדיף שימלא פיו מים ולא יזכיר תוספת קטנונית שכזו.

חורחה, בתרגיל חורחיאני אופייני, הסביר שמעולם לא שמע דברים צודקים או נכונים יותר. אלא שלצערו זה הכול באשמת הממשלה, והיא עומדת על כך שעלינו לשלם את ההפרש. שאם לא כן הוא בעצמו, חורחה הגדול, יאלץ לשלם מכיסו.

האמת — לא התרשמתי עמוקות. במיוחד לא לאחר שדקה קודם נפרדתי מ-1500 קוק. אולם האם שווה לריב עם חורחה (או עם הממשלה) כבר ביום השני לטיול? האיש שכל גורלנו בימים הקרובים נתון בידיו? המוח השני הקיץ ולחש בשפה רפה: לו יהי כן. אלא שבכל זאת יהודים בני יהודים אנו, ולא מעט שעות גמרא מאחורינו, שלא כמו הערל הזה. ״בסדר חורחה. נשלם לממשלה. אלא שאני בטוח שהממשלה תחזיק מעמד עוד ימים ספורים. נשלם ביום האחרון״.

חורחה נרתע קמעא לאחור, מופתע, ממצמץ. ״טוב, נראה,״ מלמל.

הפנסיונר הקנדי

רצנו נחפזנו לאולדסמוביל קבריולט שהמתינה לנו לסיבוב ניצחון בעיר, לנופף לקהל המעריצים. המעריצים, מתברר, לא היו רבים ויכולנו לשבת בנחת במושב האחורי, ליהנות מהשמש הקובנית והמבנה המגלומני של השגרירות הרוסית בשכונת מיראמר. בדרך סיפרה לנו דניה, המדריכה הקומוניסטית, סיפורים על רשעות האמריקאים.

פנינו היו מועדות לבית פוסטר. מעין גאודי בזעיר אנפין בפרבר של הוואנה. בבית גאודי הקובני מכרו ציורים ועבודות של אותו פוסטר לתיירים אמריקאים. ״היה לכם מזל גדול שנתנו לכם להיכנס, כי הבית סגור לקבוצה״.

נפעמים מהמזל שפקד אותנו שאלנו חרישית אם אפשר להמשיך. המומה מחוסר המזל שלה להדריך שני תיירים חסרי הבנה כאלו,יצאנו החוצה. בחוץ יצא מבית קטן גבר גבוה, מבוגר ורזה, אוחז באופניים קטנים בשתי מידות לפחות ממידותיו. האיש חייך אלינו ושוחחנו. התברר שהוא קנדי, איש תחזוקה לשעבר בבית חולים, אשר הפנסיה החודשית שלו היא 2500 דולר קנדי. מזה עשר שנים שהוא מגיע לשישה חודשים בשנה (בחורף הקנדי…) להאוונה, שוכר בית קטן מחוץ לעיר, ללא אינטרנט, ללא טלפון, ומדווש על אופניו בסביבה. כך הוא חוסך מחצית מהפנסיה. וחיי חברה? יש לו חברה קובנית. לא שאלנו איך הוא מסתדר בלי עיתון ובלי חדשות.

אינטרנט

אנחנו לא קנדים, ובלי וואטסאפ ומיילים אין לנו חיים. אין, בעיקרון, אינטרנט בקובה. אין ווי.פיי במלונות. כלומר יש, אבל רק במלונות חמישה כוכבים, ואין הרבה כאלה. צריך לקנות כרטיס גלישה. כרטיס אפשר לקנות במלון (במחיר מופקע של שישה וחצי קוק לשעה, כלומר כ-30 ש״ח) או במחיר מציאה עולמי של ארבעה וחצי קוק לשעה בסניפי חברת האינטרנט. כמה יקר להיות מכור. בסוף גילינו שכדאי מאוד לקנות, פשוט, כרטיס סים קובני.

טלפון

הדבר הכי חכם שעשיתי חוץ מללמוד ספרדית היה ללכת לחנות של חברת הטלפונים cubacell. עקפנו בזריזות את התור העצום שהשתרך שם, ושאלתי בספרדית צחה אם גם תיירים צריכים לעמוד בתור. מה פתאום. האם האדון התייר ירצה מספר קבוע לכל פעם שיגיע לקובה?

אופס, תקלה

התברר שחורחה רצה לפנק אותנו בלילה האחרון בקובה וסידר לנו את מלון נשיונל המפורסם. אלא שהטיסה שלנו היא יום קודם. חורחה טעה ואנחנו לא שמנו לב. חורחה, נחזיר לך את הואוצ׳ר ונקבל זיכוי?

מה פתאום, עונה חורחה בצער עמוק. אני הייתי מחזיר לכם ברצון אבל הממשלה, אוי הממשלה… תקנות הממשלה מחייבות ביטול לפחות שבוע קודם, כמה חבל…

בדיקה קצרה במלון יוקרה אחר העלתה שיש ממשלה ויש ממשלה, וזו של חורחה היא הקשה מכולן.

מוזיקה, המוזיקה בקובה חודרת לנשמה, לאוזניים ולכיסים. להקות נודדות עוברות בין מסעדה למסעדה, מנגנות ושרות. בסוף ההופעה ינסו למכור לכם דיסק. מחיר אחיד לדיסק, עשרה קוק. נהנית? לפחות תשאיר קוק או שניים.

הזהירו אותנו לא ללכת לקסה דל מוסיקה בהוואנה. הלכנו במקום זה לטברנה דל מוסיקה, אך זו היתה טעות יקרה. אבל אם מגיעים לטרינידד (שווה ביותר, עיירה מקסימה) הולכים שם לקסה דל מוסיקה בחינם, על גרם מדרגות עצום ורחב, חצי עיר (כלומר כל התיירים הגרמנים, הצרפתים, הסלובקים, הקנדים והאמריקאים (רוקדים בכיף. פה ושם יש גם קובנים, בעיקר בשישי-שבת בערב. האמת, בניגוד לאגדות, ראינו הרבה יותר קובנים מנסים לצוד תיירות מאשר להיפך.

דגל אדום של צ׳ה גווארה

הלכנו לשוק המזכרות בטרינידד. היה דגל אדום ענק של צ׳ה. נקנה או לא? אולי נקנה מחר. חזרנו למחרת, ביום ראשון, והנה כל השוק פתוח, חוץ מהדוכן הפינתי עם הדגל של צ׳ה. ובלי צ׳ה אנא אני בא? שאלנו את השכנים אם מכירים את המוכרת. כן. ביום ראשון היא לא עובדת. יש לכם הטלפון שלה? מבררים. אחד חוזר עם מספר הטלפון. אני מתקשר. שמה הוררס. לא, היום היא לא עובדת. אבל אני רוצה את הדגל! אין מה לעשות. היום דומינגו. אני מוכן לבוא אליה הביתה לקנות. רגע של מחשבה. טוב. תחכה בשוק היא אומרת. מגיעה גברת הוררס עם אופניים וסל מלפנים. ומה בסל? הדגל הענק של צ׳ה הנערץ מקולנוע מוגרבי. לרגע היה נדמה שצ׳ה קורץ לי, אבל יכול להיות שנכנס לי גרגר חול לעין.

העם הקובני

עם משכיל, נעים הליכות, פתוח ושורד. כיוון שאי אפשר לחיות מהתלושים הרוסיים (תלושי ההקצבה כמו בתקופת הצנע) וחנויות ההקצבה הן מחרידות, נטולות היצע, עם מוצרים באיכות נוראית, הקובנים נאלצים לקנות בשוק השחור ובחנויות רגילות. לצורך כך פיתחו שיטות הישרדות שונות (סטארט אפים קובנים). למשל: מוזג במסעדה ממשלתית מבוקשת מכין את המשקה הפופולרי, מוחיטו. מה צריך למוחיטו? קצת סוכר, רום זול מיץ לימון. מביא המוזג את המצרכים מהבית ואיננו משתמש באספקה של המסעדה. בסוף הערב מכר כמה עשרות משקאות ואת תמורתם שלשל לכיסו. כדי שלא יעלה החשד הוא משתמש בכל זאת פה ושם באספקה החוקית של המסעדה, ואת התמורה המתאימה יכניס לקופת המסעדה. אולי אי אפשר למכור את זה לגוגל אבל אפשר ללכת עם זה למכולת.

סיכום

כל מי שלא ניסה דברים אלו בקובה לא יצא ידי חובתו: רום, סלסה, סיגר.

רום נמצא בכל משקה. השווים ביותר: קוקו לוקו (אגוז קוקוס הנפתח מול עיניך שלו מוסיפים דבש ורום, מערבבים ועפים) או קוקו דיוס (כנ״ל, בתוספת ליים, מיץ אננס ומיץ תפוזים).

סלסה — אחרי כמה מוחיטוס אתה תרקוד. ועוד איך תרקוד. גם אם בסך הכול רצית להגיע לשירותים.

סיגר — סיפור גדול בקובה. האמת, לו הייתי סובל את העשן ואילו היו לי יומרות להיות פוליטיקאי, אולי גם אני הייתי מנסה.

ולחורחה בפעם האחרונה: תודה! היה מעולה. בסך הכול העסק דפק כמו שעון שוויצרי. ההסעות, המדריכים האינטליגנטים, המלונות (כולל זה שלא הגענו אליו) הקזה. זכינו לראות את קובה האמיתית, שכנראה תיעלם בעוד כמה שנים.

ולי נותר דגל אחד ענק של צ׳ה, שאחרי תום המהפכה יוכל לשמש את בני במשחקי הפועל ביציע חמש בבלומפילד.