אתמוליים

תאונה קטנה באל טונקו

'אל טונקו', החזיר, הוא כפר קטן, על חוף האוקיינוס השקט, שעה נסיעה מהבירה. מתוך המים, מתנשא צוק רב בליטות אשר בעבר הזכיר ראש של חזיר. סלע אימתני שבהיותו חשוף לרוחות, למישברים וללחיכה המתמדת של האדוות, התכרסם ונשחק לו. הלוך ודעוך. כיום, הוא ראוי להיקרא 'אל רטון', העכברון.

הבתים מטים ליפול והסמטאות הצרות תלומות ומגויידות מתשתיות פרטיזניות. אם נקלעת לשם עם רכב, אתה נוהג לאט. כדי לא לשבור את הראש על תקרת האוטו וגם כדי לא להתנשא על המקומיים.

ממול, יש חוף גלישה ברמת עולמית.

״גלישה״, בניגוד למה שמקובל לחשוב, איננה ספורט, או תחביב גרידא, אלא דת. או כת. מי שאוחז בה או מי שהיא אחזה בו, נאפף משיחיות והזייה. חברי כת כזו עשויים למצוא עצמם מלהגים משך שעות פרטים ספציפיים מאוד, איזוטריים לכל אוזן זרה. למשל, יתרונות גלשן עם זנב סנונית לעומת אחר שירכתיו עוגלו או תלילותו של גל מסויים שמתעקל לתוך מפרץ בדרום סנגל.

על ננו־רזולוציות שאדם בריא אינו מבחין בפיקסליהן, גולש יכול לבנות מגדלים.

***

הצי האמריקאי תמיד עומד הכן, למעט המקרים הידועים בהם הופתע. לצרכי הכוננות עליו לדעת את מזג האויר בכל נקודה בעולם, ולחזות את מצב הרוחות והגלים בעתיד. מערכות חישה מדידה ומחשוב פרושות על פני תבל לצורך זה. הם יודעים לקרוא תנודה באטמוספירה מעל טייוואן, למשל, ולתרגם אותה לשקע ברומטרי המתעמק מעל מערב האוקיינוס השקט, ובהתאם לכך, לחזות גלי גבוהים, בחופי הוואי, עשרה ימים לאחר מכן ובקליפורניה כעבור עוד שבועיים. ממשק אזרחי מאפשר גם לי, מביתי בתל אביב, לצפות מתי ועל אילו חופים עומד הים להתרגש. כאשר הסערה בעיצומה אי שם, וכל מה שמפריד בין הגלים שהיא יוצרת לבין חוף המרוחק ממנה אלפי קילומטרים, הוא מספר ידוע של ימי תנועה של האנרגיה על פני האוקיינוס, אני יכול לרכוש כרטיס טיסה, להעמיס גלשנים מתאימים – ולצאת לפגישה.

הסערות שמתחוללות בקיץ שלנו, בדרום האוקיינוס השקט, שם חורף, מפנות את האנרגיה שלהן למאות חופים במקסיקו, ובמרכז ודרום אמריקה. לכל חוף מאפיינים ייחודיים. גובה הגלים, כיוון השבירה שלהם, טמפרטורת המים, משטר הרוחות, הבדלי גיאות ושפל, יוקר המחייה, שפת המקומיים, אופיים, צפיפות הגולשים במים, ומוצאם(!) יש הבדל גדול אם חוף מסויים צפוף בקהל המקומי שלו, מה שמכונה ״לוקאליזם״ או שהוא צפוף בגולשים תיירים, ואם התיירים אירופאיים מנומסים, ברזילאים יצריים או ישראלים מורעבים.

באותו שבוע האוקיינוס השקט בער בלשונות של גלים יפים וגבוהים. אז פניתי סלבדורה.

לא הרחק מאל טונקו, יש מלון קטן בו אני מתארח מדי שנה. בעליו אוסף את גלשני ואותי משדה התעופה, וללא מינהלות מיותרות אפשר להתמקד בפולחן.

עם רדת השמש וככלות הגלישה יורדת עלי העייפות. אני משתקע בחדרי ולאחר קריאה או פטפוט במדיות החברתיות – עושה את דרכי לממלכת החלומות. באלכוהול אין לי עניין. עשן סיגריות דוחה אותי. פטפטת גברית של להקת גולשים מרובת לשונות איננה אטרקציה, כך שאני לא 'יוצא לבלות'. הרגל כזה.

ערב אחד, בכל זאת מצאתי את עצמי מתמרן את הקיה סורנטו השכורה ברחובו הצר של הכפר.

כשחלפתי ליד מכונית שחנתה בצד, הצילו אותי האיטיות שלי, והאינסטינקט, כאשר הנוסע האחורי שלה פתח את הדלת בלי להסתכל. קיללתי בשקט. ההוא סגר את הדלת ואני התחלתי בגלישה איטית, נותן לו את המבט המחנך, ואז שמעתי את הרעש של האוטו שלי פוגש בדלת שפתח עכשיו הנוסע הקדמי.

זו היתה מכה קטנטנה אבל דלתו כבר לא יכלה להיסגר. יצאתי לראות שהטמבל בסדר. הוא הרכיב משקפיים מעובי מסגרת ואינפף כדי למנוע מהם להישמט לו מגשר האף. יורם. אחד שרוחץ בננות עם סבון לפני הקילוף. טפחתי לו על השכם בחיוך, להפגין שאינני כועס, והמשכתי. אחרי עשרים דקות המלון התחיל לקרוץ. ככלות הכול, מה טעם שאתיישב במקום שבו אמצא את עצמי נאלץ לאכול מזון מיותר ולחבל בהישגים. בקבוק בירה מרה שקול, קלורית, לחצי שעת חתירת פרך במים גועשים. זה שווה?

וגם אם נגיד, רק נגיד, תתיישב שם תיירת. איפה אני עומד מול כל הצעירים היפים והחטובים הללו שבאו לשתות ולחגוג עד הבוקר.

מכל זווית – חוזרים לאוטו ולחדר.

בפאתי הכפר, הגעתי לעמדת ש.ג. כן, באמת מוזר, מי היה מצפה. המתנתי בסבלנות שיגיע תורי לחייך לשומר בספרדית. מחסום הברזל הצהוב, שבקצהו גליל בטון שנוצק בפחית שימורים כמו המשקולות שהרמנו כילדים, הורם, המכונית שלפני יצאה והמחסום ירד. חיכיתי כמה שניות ועוד כמה והשוער ממאן לפתוח. מה כבר יכול להיות? הנהגים שמאחור התחילו לשחרר קצוות פרומים של סבלנות ואז הסתבר שאני הגורם לעיכוב.

תוך דקות הגיעו שלושה מתבגרים עם תסרוקת תרנגול, אחד נראה מוכר, וגם כמה שוטרים. המטומטמים בישי הגדא שפתחו עלי את דלת מכוניתם התלוננו שפגעתי ברכבם וביקשו לחסום את דרכי עד שאשלם את הנזק.

לילה. אל סלבדור.

הם סיפרו לקצין שנסעתי לתוך הדלת הפתוחה ואני מגייס את הספרדית הבסיסית שלי כדי להציע את הגירסה האמיתית. הוא הסביר בהחלטיות לבעלי הבלורית, ולאזניהם של פקודיו החמושים, שהחוק פשוט וברור. מי שפותח דלת לכיוון הכביש צריך לוודא שאין רכב. אין סייגים ואין חוכמות. הרגשתי חום כשתחושת האמון בבני האדם חזרה אלי, יחד עם נסיגת הפחד הסטריאוטיפי מהשחיתות הלאטינית והפרוטקציה המקומית. אלה חוברות באופן טבעי כאשר מצד אחד צעיר מוגבל באמצעים שאיננו יכול לסגור את דלת רכב הוריו, ומהצד השני תייר עשיר שנוסע ברכב שכור (והשאיר במלון את הארנק ועימו הרשיון).

הנהג, עם תווי פנים רכים ורחבים, שמרוחים על לחייו, כמו איפור קבוע של גיישה, העביר אצבעות בשערו ואמר שוב שהוא רוצה פיצוי ואני הסברתי שאני אדם הגון ונוטה לרוחב לב ואילו הייתי חושב שזו אחריותי ואשמתי, הייתי משלם את הנזק כולו, וגם הוספתי שמזל שחברו לא פתח את הדלת בפרצופה של רוכבת קטנוע הריונית (את זה עשיתי, זמנית, באנגלית) והיה נראה שכולם משתכנעים בצדקתי גם בלי לדעת שהתייר עם המכנס הקצר, הכפכפים וזיפי הזקן המוזנחים הוא עורך דין תל אביבי.

השוטר שלף סופר טאקי.

״אם יש מחלוקת ואתה מסרב לשלם משהו לנהג, אני מחוייב להזמין צוות בדיקה ממשרד התחבורה. אל תדאג, ייקח להם פחות משעתיים־שלוש להגיע והבירור עצמו לוקח עוד פחות.״

קריאה מהירה של המפה יחד עם אהבת עצמי וקדושת זמני גרמו לי להציע 10$ אמריקאי, רק בשביל נקיון הלב והאחווה. הם עשו טעות וישלמו עליה ואני אשמח להמתיק להם את הגלולה. ואז הנהג אמר 20$ ואני אמרתי שאם ככה אז שישכח גם מהעשר ושאני לא מוכן לשלם שקל מאונס. והשוטר אמר שאם ככה אז אין ברירה וביקש ממני את הרשיונות ואז עלה לי רעיון גואל ואמרתי 15 מחיר אחרון ונלחצו הידיים והכסף עבר וכולם חייכו ותרנגול אחד מביניהם ניגש אלי ואמר שאני אדם מאוד נחמד וחיבק אותי והתרגשתי וחיבקתי אותו ואמרתי לו שאני ממש מצטער שככה קרה להם ושהנה זכינו לטהר לבבות והוא הוסיף איזה משהו של מחמאה שלא כל כך שהבנתי וביקשתי תרגום ואז החבר הממושקף שלו, שבינתיים זיהיתי שהוא היה האידיוט שישב מלפנים, אמר באנגלית שמצאתי חן בעיני החבר שלו שהוא הבעלים של הרכב, ותוך שהוא אומר את זה באנגלית אני שם לב שבאמת שלושתם לובשים מכנסיים מאוד הדוקים והתסרוקות שלהם מוקפדות ופרקי הידיים שלהם עדינים, והם בטח, לא 'בטח', בודאות, חובבי בני מינם והם מסתכלים עלי באותם עיניים שבהן נערים בני דורי, היו מסתכלים על מתנדבות משבדיה. וחייכתי אליהם. ולעצמי חייכתי חיוך נוסף. בכל זאת יש לי איזו הצלחה. סקס אפיל. ועלה על דעתי שאם הייתי גבר־גבר, הייתי צריך להציע לתרנגול להצטרף אלי למלון ולדרוש ממנו, בתמורה, מאה או, בעצם, למה לא מאתיים דולר? וככה הייתי מאפס את החשבון ועולה ליתרון ובא לציון בועל.