תל אביב, אחרי המלחמה הבאה. בעיר זרועת ההרס מנסים התושבים להסתגל למציאות החדשה. את הממשלה הנבחרת מחליף המעו"ז, המטה העליון […]
1
ברגע האחרון החליט להחליף את היצירות שינגן. הרסיטל הזה, הראשון מאז המלחמה, התבסס על התרסה מגוחכת מהסוג של מוכרחים־להמשיך־לנגן, וכשהתאמן לקראתו היה משוכנע שהפולונזים של שופן, עם הנימה ההירואית שלהם, ישתלבו בו היטב. אבל עכשיו, כשכבר היה באולם, שינה את דעתו.
בבדיקה קצרה שהספיק לערוך לפני כניסת הקהל גילה שהפסנתר, שהובא לאולם בחופזה, בינוני מאוד. הפולונזים עלולים להישמע עליו שטוחים, מתאמצים, אפילו מגוחכים. עדיף מינימליזם. משהו שלא ידרוש מהכלי הרבה מדי. בעצם, גם מהקהל. מוטב שינגן סאטי.
בכל שנותיו מול קהל מעולם לא העז לקבל החלטה כזאת סמוך כל כך לעלייה לבמה, אבל הפעם, כיוון שהערב היה ממילא מאולתר באופיו (פנו אליו רק שבוע קודם לכן, לא הודפסה תוכנייה ואיש בקהל לא ידע למה הוא עתיד להאזין), הרגיש רשאי לשנות את בחירתו. את סאטי הוא מסוגל לבצע היטב גם בלי הכנות מוקדמות. לפני שנים לא רבות, כשעדיין נחשב פסנתרן צעיר ומבטיח, התעמק בו בניגוד לעצת מורהו באקדמיה, שהחשיב את יצירתו של המלחין הצרפתי כקוריוז חסר עומק. עכשיו היה יכול לשלוף מיצירותיו בכל עת — זה גר שם, לתמיד, בקצות אצבעותיו.
הרגע הגיע. יואב קירש עלה אל הבמה לקול מחיאות כפיים קלושות והתיישב על כיסאו.
בשעה שניגן עלה בראשו מראה שראה בדרכו לאולם: במורד שדרות ח’ן ניצב בניין שחזיתו גולחה לגמרי על ידי טיל שהתפוצץ בקרבתו — זאת היתה תמונה שנראתה כלקוחה מאלבום של צלם מלחמות, כמעט נקייה מכדי להיות אמיתית. איכשהו, רק החזית התמוטטה ונעלמה, כאילו נפרסה מהבניין בסכין לחם ענקית, ופנים הדירות נגלה לעין כמו בעיר הנמלים שהיתה לו בחדרו בילדותו. הוא התבונן בקרביו החשופים של הבניין. הדירות, ריקות מבעליהן, סיפרו את תולדותיהם בחפצים: פלזמה ענקית תלויה על קיר גבס בדירה לבנה משופצת, רהיטי עץ ישנים בדירה אחרת, ספרייה גדולה עמוסת ספרים בדירה שלישית. הוא נעצר והביט בבניין כפי שאנשים מתבוננים בעבודת אמנות לא מפוענחת — מין השתאות מטומטמת מהולה בסקרנות, כמחכים לתובנה שתכה בהם. לבסוף, בטרם המשיך לצעוד, הוציא מכיסו את הטלפון הנייד שלו וצילם את הבניין. ייתכן שלא יביט שוב בתצלום הזה לעולם, ייתכן שיַרְאֶה אותו בערב לאשתו ויזכה במלמול השתאות; כך או אחרת, הבניין המגולח ינוח בחשכת תיקיית התמונות שלו עד שיימחק באחד הימים כדי לפנות מקום לקובץ דיגיטלי אחר.
הוא כבר עמד להמשיך בדרכו לאולם הקונצרטים כשהבחין באישה מבוגרת בסלון אחת הדירות בקומה הראשונה. היא טיאטאה את הרצפה בדירה חסרת החזית. היה משהו לא הגיוני בנוכחותה בבניין הריק, שדייריו פונו ממנו, מן הסתם, בשל סכנת קריסה. הפעולה היומיומית שביצעה עוררה בו אי־נוחות. עכשיו הרגיש כמציצן, מסיג גבול. הוא מיהר להחזיר את הטלפון לכיסו והמשיך ללכת במורד השדרה.
המלחמה לא חרתה בו צלקות עמוקות. למעשה, עוד לפני שהחלה נסע עם חגית לבית הוריה במושב הקטן שבין תל אביב לירושלים, ושם שהה לכל אורכה. המצוקות העיקריות שאיתן התמודד בחודש שבו תל אביב בערה מדי לילה מפגיעות טילים היו פסנתר קיר אנגלי ישן ולא מכוון, שעליו נאלץ להתאמן, והנוכחות התמידית של הוריה של חגית. בזמנים רגילים, כשנפגשו באירועים משפחתיים, הסתדר איתם היטב ואף נהנה מהערצתם הלא מוסתרת, אבל לחיות איתם באותו בית — זה כבר היה סיפור אחר. טוב, לפחות לא נאלצו לשבת יחד במקלט.
במידה רבה המלחמה היטיבה עם שגרת האימונים שלו. בשלוש השנים האחרונות, מאז חצה את גיל שלושים ונפלט ממעגל התחרויות המוגבלות בגיל, המשמעת שלו התרופפה. האירועים הגדולים שלקראתם התאמן הפכו נדירים יותר, ושגרת האימונים הפכה למלחמה יומיומית. היו לו תקופות מייסרות, שבהן השתלטו עליו ריקנות וחוסר מעש. מגוריו אצל הורי אשתו, שם האלטרנטיבה לאימון היתה שיחת מטבח מדכאת על המלחמה ועל מצב המדינה, הושיבו אותו ליד הפסנתר לשעות ארוכות ואט־אט הציתו בו מחדש את המשמעת הישנה. מייל שקיבל מפאולו, הסוכן האיטלקי שלו, ובו אופציה לסיבוב הופעות קצר באביב באיטליה ובשווייץ, הגביר עוד יותר את הלהבה שניצתה מחדש. בפני חגית אף הודה בחיוך שהטילים שהומטרו על תל אביב המריצו אותו באופן מוצלח בהרבה מאשר מצפונו המנדנד או קולה הנוזף של אמו המהדהד בראשו.
למייל שקיבל מפאולו היה חלק חשוב בהיענות שלו להשתתף ברסיטל ההתנדבות הערב. נרמז לו כי ה’התגייסות’ הזאת תיראה בעין יפה בחלונות הגבוהים, והוא קיווה שתסייע לו במשימה שהפכה קשה מאוד מאז תום המלחמה — קבלת היתר יציאה מהארץ. מה שהיה בעבר עניין יומיומי ורגיל הצריך עכשיו תמרונים מסובכים. עכשיו שרר מצב חירום, והמטה העליון הזמני, ה’מעו’ז’ — כפי שכינו אותו באמצעי התקשורת — לא מיהר לנפק היתרי יציאה לאיש, ודאי לא לאמנים תל אביבים. הדבר המטריד עוד יותר היה שאיש לא יָדַע אם יחזור המצב לקדמותו, ומתי.
אחרי הפסקת האש, כששבו לתל אביב, הרגישו את עצמם קצת כתיירים. כמו תל אביבים רבים שברחו מהעיר, גם הם היו בין הסקרנים ששוטטו כעת ברחובותיה בין אתרים שנפגעו — הכיכר החדשה יחסית של הבימה שהפכה לגל חורבות, מגדלי אקירוב שאחד מהם ספג פגיעה ישירה והתמוטט, המכתש בשולי הקריה מול המוזיאון. הם עמדו מול ההריסות בדיוק כפי שהוא עצמו נעמד באותו יום בשדרות ח’ן, וחיכו שגלי האבנים יספרו להם דבר שאינם יודעים. זה לא קרה. הם לא היו כאן בזמן הגיהינום, וטוב שכך.
איש מהקרובים אליו לא נפגע במלחמה. אמנם היא היתה הרסנית מקודמותיה — בגוש דן לבדו נמנו אלפי הרוגים — ובכל זאת, איכשהו, המוות לא נגע במעגל הקרוב לו באמת. הוא הכיר שני נגני תזמורת שנהרגו בהפצצות, לא חברים קרובים; מכר אחד מבית הקפה שבו נהג לשבת מדי בוקר — הוא שמע על מותו דרך מכרים אחרים. מותה של מורה לפסנתר שאצלה למד תקופה קצרה הותיר בו רושם חזק יותר, ועדיין היה משהו סתום בכל המוות הזה, כמו במראה הבניינים שעל פניהם חלף כשצעד בעיר. כל זה לא באמת נגע בו, לא בעומק נפשו, רק חידד את החלטתו להסתלק מכאן בהקדם. על אנשים שנספו בשדה הקרב לא היה כלל מה לדבר — חיילים רבים מתו במלחמה הזאת, אבל הוא לא הכיר חיילים.
הוא לא היה מודה בזה בקול רם, אבל האובדן שציער אותו יותר מכול במלחמה היה מותו של עץ. עץ וספסל, בעצם. זה היה המקום שלהם, ובאמת כאב להם לראות אותו ככה, מכתש מרוטש. בכל פעם שניגן בהיכל התרבות הם נהגו להיפגש בגן יעקב הצמוד להיכל, על הספסל החבוי מול עץ השקמה העתיק. זאת היתה המסורת הרומנטית המיתולוגית שלהם — ‘ניפגש ליד עץ התִסתום’. העץ קיבל את שמו באחת הפגישות הראשונות שלהם: כשחזרו מסרט בקולנוע גת והתיישבו ליד השקמה העתיקה, המתח לקראת הנשיקה האפשרית שעדיין לא נושקה הכריע את יואב, ומרוב מבוכה החל למנות באוזני חגית פרטי טריוויה מטופשים הקשורים לעץ, דברים ששמע פעם מכנרית בפילהרמונית הצעירה אגב לעיסת סנדוויץ’ בהפסקת צהריים.
‘את יודעת, העץ הזה הוא שורד אחרון מחורשה של שקמים שהיתה פה,’ סיפר לה. ‘כשבנו את ההיכל גדעו אותם. לא מזמן שיקמו אותו, ניקו את כל הריקבון מהגזע. אם תשימי לב, החלק התחתון שלו מחוזק בבטון ובברזל, את החלק העליון שיקמו עם פוליאוריתן…’
‘יואב?’
‘כן?’
‘תסתום.’
היא חייכה אליו. האינטימיות שלהם נולדה ברגע ההוא, מתחת לעץ התסתום.
כמה ימים לאחר ששבו לעיר עברו שם. דקות ארוכות עמדו מחובקים על שפת המכתש שנפער. את הגזע העתיק המפותל כבר פינו, ובבור נותרו רק שאריות של שורשים קרועים שפערו פיות סיביים אל האוויר.
כעת, בשעה שניגן, התמונה הזאת חלפה בראשו והעבירה בגבו צמרמורת. בו ברגע החליט שניגן מספיק. את הקטע האחרון, החלק השני של הפרלוד לכלב של סאטי, ישמיט. ממילא איש לא ישים לב.
לאחר שירד מהבמה מיהר לאסוף את חפציו מחדר ההלבשה וחמק החוצה דרך כניסת האמנים. לא היה לו חשק לסמול־טוק מדכדך, להשוואות סבל, בייחוד לא להידרש לפרט באוזני מכרים את סיפור בריחתו מהעיר והסתתרותו במושב. זה היה הדבר שעליו דיברו כולם; הפגנות צבועות של השתתפות בצער ותדהמה מזויפת, שהיו בעצם חגיגה מכוערת של הישרדות. הניצולים נהנו לפרט זה באוזני זה את הנסים שקרו להם. איך ניצלו בזכות איחור לאוטובוס או זוג משקפי שמש ששכחו בבית הקפה וחזרו לקחת בדיוק בשעה שביתם הפך לאבק. ההבנה המשותפת שרחשה תחת כל אותן מילים שנאמרו בצער או בהתרגשות היתה אחת: נבחרנו. אנו המעטים החכמים שהושמו בתיבה כדי להתחיל מחדש אחרי המבול. כל אותם מתים יקרים, חייבים להודות, היו מעט קצרי רואי, נאיביים, אפילו טיפשים.
בחוץ היה ערב קריר ורוח סתיו נעימה ליטפה את פניו. הרחוב היה שומם. הוא צעד וזימזם לעצמו מבלי דעת את הקטע שאיתו סיים, החלק הראשון של ה’פרלוד לכלב’, קטע שבזמן הנגינה הקדיש בלבו לעסקן שזימן אותו לרסיטל בשיחה הטלפונית לפני שבוע. חיוך דק היה מתוח עדיין על שפתיו כשהבחין בזוג המבוגר, גבר ואישה, שיצאו מבין צללי הבניין והתקרבו אליו.
‘קיוויתי שתנגן גם את הפרלוד השני לכלב, למה ניגנת רק את הראשון?’ שאל הגבר.
הוא נעצר, נבוך מן הפתיחה המשונה. מולו עמד גבר מרשים, גבוה ורחב כתפיים, חסון לגילו המתקדם; שיער לבן, פנים שזופות מאוד, סנטר חזק ומרובע. עיניו הצרות הבהירות של הגבר, ששקיות גדולות נתלו תחתן, נעצו בו מבט בוחן, ספק מאיים ספק משועשע.
‘סליחה?’
‘כמו שאמרתי,’ חזר הגבר, ‘חיכיתי לחלק השני.’
חיטוט פנימי מהיר שלח את יואב להאשמה עצמית מיידית. לא היה לו צידוק. זאת היתה החלטה רשלנית, אפילו יהירה. שני הפרלודים היו חייבים להיות מנוגנים כחטיבה אחת. הוא שיחזר לעצמו את קו מחשבתו, נזכר בתמונת ‘עץ התסתום’ ובמחשבה שחלפה אז בראשו: הוא כבר מילא את מכסת הזמן שנדרש לה, איש לא ישים לב לדילוג הזה.
הוא כבר עמד להתנצל בגילוי לב בפני הגבר הזר — איכשהו חש שדבר מלבד האמת לא יספק את האיש, או גרוע מכך, חש במידה של בהלה שהאיש יודע בדיוק מה הוא עומד לומר — אבל לפני שהספיק לפתוח בהתנצלות קטעה אותו האישה. היא הניחה את ידה על זרועו של הגבר, במחווה שנעה בין חיבה לבין תנועה של אדם התופס בקולר כלב הבולדוג שלו כדי לרסן אותו לבל יסתער על צווארו של כלב זר, ואמרה, ‘מה שעוזי מנסה להגיד זה שמאוד נהנינו מהנגינה שלך. היא ריגשה אותנו. הרבה זמן לא התרגשנו ככה, שנינו.’
יואב סקר אותה במהירות. שיער דליל בהיר, פנים חרושות קמטים, מנוקדות כתמי שמש. שאלה הבזיקה במוחו ודרשה תשובה דחופה: האם היתה יפה בצעירותה? תהליך תזזיתי של מדידות, מיונים ומסרים חשמליים התחולל בתודעתו וניפק שתי מילים: יפהפייה לשעבר.
הוא התעשת וחייך אליה במבוכה. ‘תודה,’ אמר, ואז הוסיף כמתנצל, ‘זאת פעם ראשונה שאני מנגן בציבור מאז המלחמה. אני מאוד שמח שנהניתם, במיוחד כי אתם מכירים כל כך טוב את סאטי.’
‘הפסנתר הזה לא עשה לך טובות,’ אמר הגבר, ‘אתה צריך לקבל מדליה על אומץ לב שהסכמת בכלל לנגן עליו בציבור.’
שוב חש נבוך. מילותיו של האיש, ובייחוד קולו העמוק, בילבלו אותו. האם הוא לועג או מחמיא? על פי רוב ניהל בקלות את שיחות המעריצים האלה בסיום קונצרטים. הם היו מעתירים עליו תשבחות — זה היה אפילו נעים אם לא נמשך זמן רב מדי — והוא היה עוטה חיוך לבבי, מעט מתנשא, מאזין בסבלנות, מדי פעם ממלמל מילת תודה. אם התגלו כאינטליגנטים או כחובבי מוזיקה אמיתיים היה מזכה אותם באנקדוטה קצרה על אחד הקטעים שניגן, שאותה היו בולעים בתאווה, ואז מתנצל שעליו ללכת. הם היו מבינים תמיד וממהרים לשחררו בהתנצלות משלהם. אין לעכב את המאסטרו.
אבל כאן היה משהו אחר, לא רגיל. מרגע שהופיע הזוג מבין הצללים חש בכך. זאת לא הרעפת תשבחות רגילה אלא בחינה כלשהי. הם הציצו לתוך נשמתו והוא אפילו לא חש התנגדות.
‘בעצם תיכננתי לנגן את הפולונזים של שופן,’ שמע את עצמו מתוודה. ‘ובאמת, בגלל הפסנתר שיניתי את דעתי. הרגשתי שהוא לא יחזיק את זה.’
הגבר קיבל את הווידוי בחיוך מרוצה. ‘החלטה טובה. זה לא הפסנתר הנכון וגם לא הזמן הנכון,’ הטעים באותה נימה מסתורית ומערערת. ‘אתה בטח תנגן אותם עוד הרבה פעמים, בזמנים יפים יותר ובמקומות יפים יותר.’
שוב החידתיות הזאת. הוא התלבט רגע. דג קטן התהפך בגרונו, הכה בזנבו ודחף מעלה, ולפתע שמע את עצמו מעז ואומר, ‘אני מאוד מקווה. האמת שיש כמה קונצרטים שמתוכננים להמשך השנה. לא כאן, זאת אומרת, לא בארץ. אבל, אתם יודעים, המצב לא פשוט עכשיו. לא בטוח שזה יתאפשר לי.’
הוא הבחין בתזוזה קטנה בכף ידה של האישה, שעדיין נחה על זרועו של הגבר. לחיצה קלה שבקלות, כיווץ זעיר של האצבעות על הזרוע העבה.
הגבר הכניס את ידו לכיס מכנסיו ושלף את ארנקו. הוא הוציא מתוכו כרטיס ביקור והושיט ליואב. על הכרטיס היה כתוב ‘עוזי סגל’. מתחת לשם היה מספר טלפון נייד.
‘תתקשר אלי,’ אמר הגבר. ‘אולי אני אוכל לעזור לך.’
אין עדיין תגובות