עצים פרומים

פרק 1
צ'רנוביץ – 1914

האסון

פרדריק, הבכור, שבני המשפחה קוראים לו פרדי, חגג בשבת האחרונה את יום הולדתו העשירי בחברת כל ידידי המשפחה וחבריו מבית הספר ומהסביבה. למרות העצב שחוו לאחרונה והאבל המשפחתי, ערכה לו המשפחה יום הולדת מפואר, עם כיבוד עשיר וכל מה שביקש, כולל ליצן שבא לבדר את הילדים.

למוחרת בבוקר, הוא נכנס בסערה לחדר האוכל כשהוא מלא חבורות ובוץ.

'הסוס שלי הפיל אותי. הוא עצבני. הוא אף פעם לא מתנהג איתי כך. תגידו, הכול בסדר כאן? איפה אימא?'

דממה השתררה בחדר האוכל של המשפחה.

טינה שברה את השתיקה, 'היא לא הרגישה טוב לאחרונה, חייבים לבדוק מה קורה איתה. היא לא הודיעה לי שום דבר שיכול להסביר את ההיעדרות שלה משולחן ארוחת הבוקר. אולי לך מארי?' 'גם לי לא.' 'מה איתכם ילדים? מישהו מכם שמע אותה אומרת שהיא לא תגיע לאכול איתנו בבוקר?' שקט מבשר רעות הקיף את השולחן.

האחיות, מארי וטינה, מביטות זו בזו, משהו באמת לא בסדר. אֵם המשפחה נעדרת מארוחת הבוקר. לעיתים קורה שהיא מאחרת, אבל לא במידה כזו. בני המשפחה קמים בבהלה מהשולחן. הילדים נשלחים לשחק בחוץ. האחיות רצות מחדר לחדר, מפרוזדור לפרוזדור בחיפוש אחרי האם.

זה לא מכבר איבדו הילדים את אביהם בנסיבות טרגיות. האדון צלרמאיר, שהיה בין נכבדי העיר ונכד לראש הקהילה בעבר, כאשר הייתה קטנה עדיין, נרצח על ידי הרוסים. הכל התחיל עם הרצח של יורש העצר האוסטרי פרנץ פרדיננד ואשתו ביוני 1914. זו הייתה העילה לה ציפתה גרמניה, מנהיגת ברית המרכז שכללה גם את אוסטריה ואת איטליה להכריז מלחמה על ברית ההסכמה שכללה את הממלכה המאוחדת, צרפת ורוסיה. אמנם איטליה סירבה להצטרף, אך אוסטריה וגרמניה פתחו בהתקפה בכל החזיתות. גם אזרחי בוקובינה, החלק האוסטרי הצמוד לגבול רוסיה נסחפו בהתלהבות והתגייסו בהמוניהם להילחם נגד הרוסים. ואולם מלכתחילה הדברים לא התנהלו כפי שהם ציפו והחזית החלה כבר במהלך חודש אוגוסט להתקרב לצ'רנוביץ. יהודים אמידים רבים שראו את התקדמות הרוסים אספו את מיטלטליהם וברחו לווינה הבירה, הרחוקה מאזור הקרבות. אך רבים אחרים, כמו משפחת צלרמאיר, שמו את מבטחם בצבא האוסטרי ונשארו במקום. ואז, בחודש ספטמבר הרוסים אכן פלשו לצ'רנוביץ.

הילדים היו קטנים מכדי להבין את האסון אשר קרה. רק אחרי שנים סופר להם דבר המעשה אשר קטף את אביהם מחייהם. עם פלישת הרוסים לעיר, ראש העיר היהודי, ד'ר סאלו וייסלברגר, אירגן קבלת פנים למנהיגי הכיבוש בתקווה שכך יעזור לעירו. העיר נדרשה מיד לספק שש מאות אלף רובל.

כל התושבים נרתמו למשימה וגם האדון צלרמאיר. הוא שיחרר כספים מהבנק והעביר את חלקו. לא עברו שעות רבות, ובשתיים בלילה, דפיקות חזקות בדלת. 'נא לפתוח מיד, או שאנחנו יורים.' בעיניים חצי עצומות רץ ראש המשפחה לדלת. שם הוא ראה שלושה אנשים במדים. האחד גבוה ומבוגר, ולידו שני חיילים צעירים. כולם במדי הצבא הרוסי. צבא הכובשים. 'ידיים מאחורי הגב!' צעקו לו.

'מה קורה? למה אתם עוצרים אותי? רק הבוקר העברתי כספים כפי שהורו לי. ואני ומשפחתי תומכים תמיד בעניי העיר ובכלל בכל הדרוש באזור, אז אותי אתם עוצרים?'

הקצין סטר לו בחוזקה, והורה לו לשתוק. 'השופט יחליט', פסק, ופקד על חייליו לאזוק את העצור. בעוד הוא נגרר אחריהם בחושך, כשהחייל הצעיר מזרז אותו עם מכות בגבו, הוא לא יכול להבין וגם לא לנחש מדוע עצרו אותו. הן לא עשה כל רע לאיש, להיפך, תמיד מוכן הינו להגיש עזרה לכל נזקק. איך ייתכן שדווקא אותו עוצרים? הם ודאי רוצים לשים יד על רכושו וכספו, איזו סיבה אחרת יכולה להיות להם? פחד נוסף החל להתגנב לליבו, שמא משפחתו עלולה להיות גם כן בסכנה. אחרי הליכה מעייפת וארוכה הגיעו למפקד האזור שחשב עצמו לשופט.

כאן הסתבר לו ששמועה הגיעה לצבא באמצעות מלשין, שאומנם משפחת צלרמאיר תרמה את חלקה, אולם בהיותם עשירים מרוב תושבי העיר, המלשין, שקינא במשפחה המצליחה הזו, ציין שהיה מצפה שראש המשפחה יתרום סכומים גבוהים במיוחד. במשפט שדה מהיר, בלי לשמוע את גרסתו של הנאשם, הוא נידון להוצאה להורג בתלייה.

למרבה הזוועה, האדון צלרמאיר לא מת על חבל התלייה. הוא הצליח לפתוח את הלולאה שנסגרה ברשלנות, שיחרר עצמו וברח. הוא חייב להגיע למשפחתו ולרעייתו, אהובתו, ויהי מה. אבל היה רעב ותשוש, כוחו לא עמד לו, והוא נתפס במהרה, ונרצח בשתי יריות רובה על ידי החיילים. הם זרקו את הגופה על עגלה שחמור הוביל, על מנת להחזיר את הגופה לביתו, ולמלא את דרישת השופט בדרך הארוכה ביותר, זו שעוברת את העיר מקצה לקצה, למען יראו התושבים ויירָאו. ההשפלה הייתה בלתי נסבלת. גופתו של האדון צלרמאיר הובלה בעגלה הרעועה דרך כל האזור. יום שלם היטלטלה. העגלה החלה את דרכה תחילה בשמש הקופחת. לפתע פרצו השמיים, גשם כבד ירד, וגרם לעגלה לשקוע מדי פעם בבוץ והאריך עוד יותר את זמן ההגעה עד לבית המשפחה.

לאורך הדרך יצאו התושבים מביתם וחזו בנעשה, והיו שהשמיעו נאצות וקריאות גנאי, חלקם לפי השתייכותם הפוליטית באותה תקופה. השמיים, שגם הם בכו והורידו דמעות של גשם על לכתו של האיש היקר הזה היו לעזר מסוים. כאשר השמש התחבאה והגשם ירד בטיפות גדולות וקרות, חלק מהקהל הרב ברח לביתו והפסיק את צעקותיו. אבל זה דירבן עוד יותר את השאר לצעוק חזק יותר וברור יותר, כך, שלא ניתן היה להתעלם מקריאות הבוז. ועל בני המשפחה ההמומה, שכה אהבה, העריכה וכיבדה את המת, הוטל להכניסו הבייתה באווירה העוינת והקשה, תוך שהם שומעים את הצעקות המכוערות ובחלקן אנטישמיות, שפגעו בהם כחיצים שהוטלו לליבם. הקהל הצועק והמתלהם היה רב גוני.

בעיני אוהבי הרעיונות הקומוניסטיים הוא היה בורגני משכיל ובוגד. בעיני הדתיים הוא היה כופר, הוא לא בא לבית הכנסת ולא שמר מצוות, וזהו עונשו. בעיני הציונים הוא היה מתבולל, בעיני האחרים, האנטישמים, שהיוו את הרוב, הוא היה עוד יהודי מיותר, יהודי עשיר, כמו כל כך הרבה מבני עמו. הם לא חשבו על ההשכלה שלו ומעשיו הטובים והנדיבים. הצועקים התחרו אלה באלה. נוצרה אנדרלמוסיה של קולות רועשים שכמעט קשה היה לבדל ביניהם.

המנאצים הקולניים, שכחו במהירות את פועלו הרב עבור העיר, את הוצאת הספרים שלו, את המאמרים המבריקים שכתב ואת יחסו היפה והלבבי כלפי העובדים והתושבים בלי להבחין בדת וגזע.

הדבר היה כאוב ופגע במשפחה במיוחד, מפני שלא מזמן, עם תחילת המלחמה, נוצר מיד מחסור במזון ואדון צלרמאיר עמד בבגדי כפר פשוטים וחילק לתושבים העניים מזון, שמיכות לחימום ועוד כהנה וכהנה חפצים עבור ילדים וחולים.

בניגוד לבריונים הקולניים, הכפריים העניים שזכו לחוש בטוב ליבו, ניסו להסות את קולות המנאצים. בעיניהם הוא היה אדון צלרמאיר הנדיב, המלומד והמכובד. האדון המשכיל והאמיד, שנתן כבוד לכל אדם. כולם היו שווים בעיניו, מראש העיר ועד האיכר העני שעמל קשה על מנת להאכיל את משפחתו. אבל המנאצים השתלטו בקלות על עניי העיר והשתיקו אותם ואף איימו עליהם במכות. ואלה חזרו חפויי ראש לביתם ולאדמתם, שהעניקה להם כה מעט.

ההלוויה הייתה גדולה וקורעת לב. השתתפו בה גם ראש העיר ופמלייתו, וגם אזרחים רבים שהעריכו את המשפחה. ראש העיר הספיד אותו במלים רבות וחמות, הדגיש את תכונותיו המיוחדות, הצניעות, החמלה, לצד השכלתו הרבה ותרומתו הגדולה לעיר. מלמולים ובכי נשמעו לכל אורך ההלוויה. אחרי סיום דבריו עמדו כול משתפי ההלוויה בתור ארוך על מנת לנחם את המשפחה. היה קשה לעכל את האסון הזה ואת האכזריות שבה הרגו את האיש האהוב הזה. גם ביום השלושים, חזרו כמעט כולם, שמו אבנים על המצבה, ושוב ניסו לנחם את המשפחה.

השבעה

בשעות ובימים שאחרי ההלוויה הגיעו המנחמים מקרוב ומרחוק לבית המשפחה, חלקם התפעלו מהבית היפה שלא ראו מבפנים מעולם וכעת באה להם ההזדמנות. אפשר היה לשמוע את ההתלחשויות של הבאים. אם המשפחה ישבה דומעת בכורסה הגדולה. על אף שהייתה דקיקה, ישבה מצונפת, רגליה מקופלות תחתיה, ראשה נשען על כרית, נראתה כמו כדור קטן, ומסביבה הילדים ואחיות בעלה, טינה ומארי. עובדות משק הבית אפו כל בוקר עוגות ולחמים שיספיקו לכל המבקרים, שהרי הן הכירו את אישיותו המיוחדת של אבי המשפחה ואת מעמדו הגבוה באזור. כל אחד מהמנחמים שנכנס, לחץ את ידי האלמנה והאחיות, וכל אחד חזר על הביטוי 'שלא תדעי יותר צער.' ובכל פעם שזה נאמר, היא פרצה שוב בבכי קורע לב. היא ידעה שבמעמדה אין זה מקובל להתאבל באופן כל כך סוער, ויש לשמור על התרבות הגבוהה שבה היא גדלה וחונכה. אבל הכאב היה עמוק מדי וכבר לא אכפת היה לה מה יגידו. האחיות ניסו להרחיק ממנה חלק מהאנשים, להקל עליה במקצת, אבל גם להן היו הניחומים והשאלות החוזרות על עצמן לזרא, 'איך תמשיכו עכשיו? מי יגדל את הילדים כשאימם באבל כה עמוק? מי יטפל בחווה? מנין היא תיקח את הכוח להמשיך? איזה אסון, איך תמשיך לבדה? אישה כל כך משכילה ויפהפייה, מי חשב שזה יהיה גורלה?

בית משפחת צלרמאיר הינו רחב ידיים. מכיל מספיק חדרים על מנת לשכן את כל בני המשפחה וגם אורחים מהמשפחה המורחבת וחברים המגיעים לביקור. כבר בחדר הכניסה ובחדר המגורים אפשר להתרשם מאופי המשפחה. קירות מלאי ספרים העוסקים בתחומים שונים, ספרות, אומנות, בעיקר ציור, ספרים בשפות שונות, כמו גם מדעים, רפואה, פסיכולוגיה. ספות מצופות משי מכוסות בכריות רקומות, בצבעי ירוק וזהוב, וריהוט כבד מעץ אשור (בוק) כמובן, שהוא העץ המקובל בסביבה ועל שמו נקרא האזור בוקובינה.

במרכז חדר האוכל, שולחן מכוסה מפה צבעונית, רקומה ביד על ידי אחת מבנות המשפחה, כמעט ערוך ומוכן לקבל אורחים בכל עת. ליד הקירות שולחנות עגולים קטנים. על כל שולחן מונחת מפית ארוגה, גם כן עבודת יד, ועליה אגרטל עם פרחים טריים או פסלון קטן בעונות שבהן אין פריחה. על הקירות תלויים גובלנים רקומים, אלה הם מעשי ידיהן היפים של הסבתא המנוחה, שלימדה אומנות זו גם את בנותיה וכלתה. במזנון לצד קיר חדר המגורים, מאחורי וויטרינה, גביעי יין מפוארים מזכוכית קריסטל משובחת. רצפת העץ מכוסה במרבדים בצבעים שונים בכל רחבי הבית.

המשפחה חיה בחווה רחבת ידיים בפאתי העיר צ'רנוביץ שהייתה שייכת אז לאימפריה האוסטרו-הונגרית. החווה הייתה כה גדולה שכדי לחצות את גבולותיה היה צורך בהליכה ארוכה שנמשכה שעה ויותר, או לרכוב על סוס על מנת להקיף את החווה מהר יותר.

החווה היוותה את מגרש המשחקים של הילדים. בהיותם נצר למשפחה אמידה ומכובדת באזור, לפחות עד התייתמותם, היו הילדים משתובבים עם צעצועיהם בבניין היפה שהיה ביתם. משחקים בסוסי עץ כהכנה ללימוד רכיבה שהיה מתוכנן עבורם בהמשך, ומטפלים באהבה בבעלי החיים השונים שחלקו איתם את שטח החווה. עצי אשור עתיקים הזדקרו בשטח והילדים שיחקו לעתים קרובות גם במשחקי מחבואים, משחקי מלחמה, ולרוב אף גייסו את הכלבים והחתולים שאהבו כל כך להצטרף למשחקיהם. בעלי החיים, שגם הם לא נותרו אדישים לילדים מלאי הרגש והיו מתחככים ברגליהם או קופצים לחיקם בכל הזדמנות.

בזמן השבעה שמו לב בני המשפחה להתנהגות תמוהה של כלבו הצמוד של אדון צלרמאיר. כלב זה היה רץ אחריו לכול מקום. אחרי ההלוויה, בה גם הוא השתתף, לעתים קרובות היה נעלם. בני המשפחה לא הצליחו למצוא אותו. קראו לו שוב ושוב על מנת להאכילו לפחות. אחרי פעמים אחדות שהכלב לא שב, פרדריק, הבן הבכור, החל עוקב אחריו ולתדהמתו היה מוצא אותו כורע עצוב מול הקבר של אדונו האהוב. בכל פעם החזיר אותו הבייתה, אבל הכלב לא ויתר על משמרתו מול הקבר הטרי. היה נעלם עד שפרדי היה מחזירו רעב ועייף, ולמוחרת שוב נעלם מהבית. הדבר חזר ונישנה פעמים רבות, עד אשר התייאשו בני המשפחה והפסיקו להחזירו, אלא רק דאגו לספק לו אוכל ושתייה, אותם הביאו לשביל הצר שבבית הקברות, שם ישב הכלב עצוב ואבל, מול מצבתו של אדון צלרמאיר.

אם המשפחה, יפהפייה מבית משכיל ותרבותי, נישאה לאדון צלרמאיר חמש עשרה שנים קודם לכן. נישואיהם היו מלאי אהבה. היא אהבה אותו יותר מאשר את החיים עצמם. הוא היה האהוב שלה, החבר שלה, המגן שלה. הוא היה הסלע שלה. בלעדיו חייה אינם שווים דבר. עם היוודע דבר הירצחו, שקעה בדמדומי דיכאון.

'כך נעשה לאדם הנפלא הזה שעזר לכולם,' בכתה בכל יום ובכל לילה. דמעותיה נזלו בקביעות כמו טיפות טל מענפי העצים עם שחר. עיניה כבו, פניה חוורו. גם ילדיה לא הצליחו לשמחה. הייאוש ומצבי הרוח הקשים נמשכו שבועות לא רבים עד אשר לא יכלה עוד. מצבה הלך והידרדר ואף מצבה הגופני הושפע מכך ומכאובים שונים החלו לייסר את גופה. רופאים רבים מתחומים שונים, ואפילו פסיכיאטרים, שעדיין לא היו כה מקובלים באותה תקופה, ראו אותה, אבל קצרה ידם מלהושיע. בגופה לא נתגלתה שום מחלה ואילו הפסיכיאטרים לא זכו לשיתוף פעולה ממנה. קשה היה לה לפתוח את ליבה לכל המומחים הזרים האלה שפקדו את ביתה. בסופו של דבר איש מהם לא ידע להגדיר את הסיבה למכאוביה וההנחה שהתקבלה אצל רובם הייתה שצערה העמוק שבר את ליבה ואת גופה.

המכתב

כעת שני כיסאות בשולחן הבוקר היו ריקים. תחילה הלכו האחיות לחדר אחיהן, היא כל כך אהבה אותו, אולי היא מתבודדת שם לזכרו.

חדר העבודה של אב המשפחה, שכעת היה למעין מצבה לאישיותו, מכיל ערב רב של כתבי עיתונות, ספרים שהוצאו בהוצאת הספרים שלו וגם עלונים הקשורים לחווה, כמו דרכי טיפול בבעלי חיים שונים, ובעיקר מאמרים על טיפוח סוסים, לימוד רכיבה בסגנונות שונים ומידע על תחרויות רכיבה באזור. אבל הגיסה לא נמצאה שם.

'היא ודאי בחדר המוסיקה,' אומרת מארי וקוראת לטינה, 'הרי זה המקום שבו היא מבלה את רוב זמנה ובו היא מתחבאת תמיד מפני כולם.' אבל אין נשמעים צלילים משם.

האחיות נכנסות, צעדן מהוסס, פניהן מביעות דאגה עמוקה, מארי אוחזת את ידה של טינה בכוח עד כדי כאב. היא תמיד חשה יותר ביטחון כשטינה מחזיקה את ידה. הן צועדות לאט, פוחדות ממה שממתין להן, והן מופתעות ומבוהלות. במקום למצוא את גיסתן, הן מגלות מעטפה על המכתבה. מה זה יכול להיות? האם זה ממנה? עיניה הירוקות של מארי מביטות בטינה בחרדה. ביד רועדת מוצאת טינה את האומץ, פותחת את המעטפה וקוראת.

חיי אינם שווים עוד לסבול למענם, ניסיתי הכול, תרופות מלוא הסל, שיקויים, התייעצויות. לא שיתפתי אתכן. קיוויתי שאירפא. אבל הכול נכשל ואיני יכולה עוד.

אנא חנכו את ילדיי, שאותם אני אוהבת ומעריצה בכל לבי, אך אין בכוחי לגדלם. זו בקשתי וזו צוואתי. והשאר לשיקול דעתכן הנבונה. מהיכרותי אתכן בטוחה אני כי תעשו את כל האפשר למען היתומים האומללים.

כך כתבה. בקיצור. כאילו היה מברק.

אולי עדיף שלילדים תאמרו שפשוט הייתי חולה ולבי נדם. כי איך הם יעמדו בבשורה כזו שממנה יסיקו שהם לא היו חשובים לי דיים על מנת להילחם בכאבים עבורם? אבל זה לא כך. הם כל חיי, אלא שחיי אינם חיים יותר.

בום… שמעה טינה ונבהלה, הסתובבה ומצאה את מארי מעולפת על הרצפה. חיוורון פניה מפחיד. על אף הבהלה, טינה התעשתה במהירות. היא ידעה מה לעשות. זו לא הייתה הפעם הראשונה, למארי הייתה נטייה עוד מילדותה להתעלף כאשר הייתה סיבה להתרגשות או לפחד. טינה הצליחה להעיר אותה, כפי שזכרה את פעולותיה של אימה המנוחה במקרים קודמים. בעזרת לטיפותיה על לחייה של מארי, עם מגבת הספוגה במים קרים, אט אט מארי חזרה אל עצמה, אם כי קושי מסוים בנשימתה נותר עדיין. טינה עזרה לה לשתות ולהירגע.

'מה קרה טינה? למה אני על הרצפה? עוד מזל שזה שטיח.' מלמלה מארי כשהתעוררה. טינה התלבטה האם לעדכן אותה. היה ברור שמארי איננה זוכרת מדוע התעלפה. היא עלולה להתעלף שוב. היא הושיבה אותה בכורסא, השאירה אותה לנוח והמשיכה לחפש את אם המשפחה.

אחרי ההלם הראשון והמשך החיפוש, הגופה נגלית לטינה בחדר השינה שלה. היא שכובה באמצע מיטתה הזוגית, שבה ישנה לילות רבים לבדה. היא עטופה בשמלת הכלולות שעליה שמרה תמיד מכל משמר. על ראשה נחה ההינומה ועל רגליה נעלי הסטן הלבנות שאיתן טופפה באושר כה רב בחתונתה. זה היה מראה מזעזע, אפילו בעיני טינה, שמאז נרצח האדון צלרמאיר, הייתה היא למעשה ראש המשפחה. הייתה אחראית על החווה, על הבית וכל אשר בו, על ניהול העובדים בבית ובחווה, ועל ניהול הכספים. טינה חזרה למארי שכבר קמה על רגליה וליוותה אותה פנימה.

'אין ברירה מארי, את חייבת כבר לדעת מה קרה כאן.'

'טינה, מה נעשה עכשיו?' שואלת הצעירה את אחותה הבכורה. זה הרגע שבו פורצות שתיהן בהתייפחויות של ייאוש. הן משתדלות לשמור על שקט. הילדים משחקים בחוץ. אין הם יודעים מאומה. בלי לתאם ביניהן יודעת כל אחת שאסור עדיין לגלות להם מה קרה. חייבים לחשוב. לחשוב. לחשוב. לא הייתה להן מעולם סיבה להיות מוכנות למצב כזה, וגרוע מכך, הצוואה המחייבת של גיסתן הינה עבורן צו שאין להן כלל מושג כיצד אפילו להתכונן לקראתו. איך יוכלו שתי צעירות רווקות לגדל ארבעה ילדים? ומה יהיה עליהן? ואיך הילדים יתמודדו עם כל כך הרבה שינויים? ועם טרגדיה כה קשה?

זו הגיסה שהייתה נשואה לאחיהן יפה התואר והמרשים, היורש העיקרי של אדמות המשפחה. הגיסה שתמיד חשה נעלה בזכות המשפחה ממנה באה, המשפחה אשר הכינה אותה לנישואיה על ידי החינוך הטוב ביותר שניתן היה להשיג. בתי הספר היוקרתיים ביותר, השכלה מוסיקלית וספרותית רחבה, ואחר כך הצלחתה בנישואיה לאחד הגברים המבוקשים ביותר בסביבה. בעל השכלה, מעמד וכסף.

בצעירותו למד משפטים, אך בזמן התמחותו לא התלהב מאופי העבודה הערמומית והמתחכמת ופנה לתחום הספרות. הוא ראה בו תחום רוחני ונעלה יותר. אך לא ההשכלה והכסף שלו הם שמשכו אותה אליו. היא הכירה מועמדים אחרים בעלי תכונות כאלה. זה היה אופיו האצילי שגרם לה להתאהב בו. ההתנהגות שלו, היחס שלו לאנשים וכמובן יחסו הנפלא כלפיה. היא חשה בת מזל במיוחד, כי היו אלה נישואי אהבה גדולה שנמשכה לאורך כל שנות נישואיהם. היא הייתה בטוחה שזה לתמיד. הייתה בטוחה באהבתם. הייתה בטוחה בנישואיהם. כל עתידה היה בנוי עליהם.

זה כלל לא היה מובן מאליו בימים שבהם היו השדכנים היהודים מזווגים חתן וכלה על פי מוצא, מראה ושאר תכונות, אשר אין ביניהן ובין האהבה מאומה.

זה לא שהאחיות לא אהבו את גיסתן, אך הן תמיד חשו שהיא חושבת עצמה לבעלת הבית הראשית ואילו אחיותיו הרווקות של בעלה, אשר עדיין לא נמצא להן שידוך ראוי בעיניהן, היו בעיניה צעירות אשר יש לשפר את מעמדן בחיים ואשר אינן עושות דבר כדי להשיג זאת, גם אם לטינה כבר היה מחזר שחשב עליה ברצינות. הן חשבו שאינה צודקת ואין היא מעריכה אותן כראוי, שכן שתי האחיות זכו גם הן להשכלה רחבה. בנוסף ללימודים בבית הספר, שכר אביהן מורים פרטיים שהשלימו את השכלתן בתחומים רבים, מתימטיקה, מוסיקה, ספרות, שפות, היסטוריה ופרקים בפילוסופיה. טינה אהבה והצטיינה במיוחד בעניינים חשבונאיים ובמוסיקה, ואילו מארי שוחחה בחופשיות צרפתית, בנוסף לרומנית וגרמנית, השפות המדוברות באזור, ובלעה ספרים. במיוחד אהבה רומנים היסטוריים שחיברו בין הספרות וההיסטוריה.

אבל כעת כל זה כבר לא היה חשוב. כעת כל עולמן השתנה. קולותיהם העליזים של הילדים המשחקים בחוץ חודרים לתוך אווירת ההלם והאבל הכבד בחדר שבו מוטלת הגופה ושבו נמצאות כעת שתי האחיות מבוהלות, מנסות ללא תקווה מרובה להתמודד איכשהו עם המצב הנורא הזה. אומנם עדיין היו הילדים אבלים על אובדן אביהם, ראש המשפחה. אבל הם היו צעירים וקשורים זה לזה, ובהיות אביהם אדם עסוק, מותו השפיע עליהם פחות מאשר על שאר בני המשפחה. האב, שהיה עסוק בעבודתו במקצועו, לא אהב את העיסוק בחווה והשאיר עיסוק זה לאחיותיו, אשר שכרו עובדים וניהלו את משק החיות והשדות החקלאיים ביד רמה.

הילדים חסרו את נשיקת לילה טוב היומית של אביהם ואת ארוחות הבוקר במחיצתו בהן שאל על לימודיהם ושאר חוויותיהם. הוא אף החל לאחרונה לקחת אותם לחוות הסוסים הגדולה שלהם, על מנת להכין את בני הדור הצעיר למחויבויות שלהם בהמשך חייהם. במיוחד מפרדריק/פרדי, שהיה בעיני האב 'יורש העצר' שלו, ומצופה ממנו להראות מסירות בטיפול בסוסים כמו גם יכולת לתקשר איתם על מנת לרכוב עליהם בבטחה ובהרמוניה.

אבל כל בוקר, אחרי ארוחת הבוקר, שבה הכיסא של אביהם נותר ריק והכביד על כל הנוכחים, יצאו הילדים מן הבית, ולשעות ספורות שכחו את אשר קרה. הייתה זו תחילת חופשת הסתיו והם העבירו את ימיהם במשחקים בחווה. היו להם חברים מהחוות השכנות, ובהיותם ארבעה, שלושה בנים ובת, לא חשו בודדים אף פעם.

הן מנסות לחשוב הכי מהר שאפשר, איך ניתן להתמודד עם הטרגדיה החדשה שפקדה אותם?

אבל הן טינה והן מארי יודעות שחיי הילדים וחייהן עצמן השתנו לנצח. הילדים נשארו יתומים. ואיך הן מצופות לקחת על עצמן את כל התפקידים שנשארו? ומה עם חייהן שלהן, עתידן שלהן? לא נדרש זמן רב, אפילו תוך כדי הטיפול בטרגדיה החדשה הזאת, על מנת להבין שעתידן נהרס. הן צריכות לקיים את צוואת המנוחה גם אם אין זה לרוחן. לגיסה הזאת יש קרובים נוספים מצד משפחתה, למה הכול הופל דווקא עליהן? מדוע לא ביקשה האם גם את עזרת קרוביה?

המהלומה הראשונה, הרצח השפל של אחיהן הייתה קשה דיה. הן עדיין לא התאוששו מאובדנו, מחסרונו, מהצורך להתמודד עם השמחה לאיד של האנטישמים. ועכשיו עומדות שתי הצעירות מול גופת אם היתומים. גרוע מכך כבר לא יכול לקרות.

'מה זאת אומרת אנחנו נטפל בהם? מה, ולנו אין זכות לקיים חיים משלנו? זה כמו גזר דין של ריתוק לכל חיינו,' צועקת מארי בכעס אחרי שנשימתה חוזרת אליה. וממשיכה. 'אנחנו צעירות. למה שניקח על עצמנו אחריות כזו?' טינה מחניקה בליבה את הסכמתה עם התרעומת של מארי. היא מבינה שעליהן לקלוט מהר את המצב ולא לחשוב כרגע על העתיד הרחוק. המצב הנורא הוא כאן וכעת, ועליהן להחליט מהר כיצד להתמודד איתו. מארי מתייפחת ללא הפסק, בעוד טינה מנסה להיות עניינית אבל כמובן שכאבה לא קטן מזה של מארי, אלא שאסור לתת לכאב להשתלט עליה. היא חייבת לדאוג לכול ועם זאת היא מבינה היטב את מארי בצערה הכבד, צער עמוק שזהה לשלה.

'איך היא עזבה כך את הילדים?' שואלת מארי, כאשר אט אט חודרת גם למוחה התובנה שלילדים אין איש מלבדן שרשאי ויכול לגדלם. זו צוואת אם הילדים, ועליהן לכבד אותה.

טינה, עיניה דומעות, מנסה להסתיר את בכייה ליד אחותה הצעירה ממנה, שעיניה כבר אדומות ופניה נפוחות מרוב התייפחות. 'מארי, דברי בשקט, הילדים עדיין אפילו אינם יודעים, הם משחקים בחוץ בעליזות. כל הבכי והטרוניות שלנו לא יעזרו כעת. נצטרך לכנס את הילדים ולהסביר להם את המצב שנוצר. ובינתיים ננעל את החדר. זה יותר מדי להראות לעיניהם הצעירות.'

מארי מביטה מהחלון. מזג האוויר נפלא. השמש ברום השמיים, אוושת רוח קלה מרעידה את עלי הסתיו שקצותיהם החלו להצהיב ולהאדים עם היעלמות גל החום האחרון. הניגוד בין תחושות ליבה ובין מראה עיניה גורם לרגליה לרטוט. היא שומעת את פעימות ליבה, ולפתע היא חשה כמו אישה זקנה ולא עלמה צעירה שחייה לפניה.

היא לא יכולה לשוות בנפשה כיצד ניתן יהיה להמשיך בחיים, ועוד כשהמלחמה מתחוללת קרוב לעירן. חיילים רוסים מסתובבים באזור ומפילים אימתם על עוברים ושבים. הן בסך הכול שתי נשים צעירות שעדיין לא ילדו ילד משל עצמן, ואיך יגדלו ארבעה ילדים? ובגילים שונים. וכל אחד מהם בעל אופי משלו וזקוק ליחס, ללימודים וחינוך בהתאם. היא שוב פורצת בבכי קולני ומקווה, שכמו תמיד, טינה תבוא לנחם אותה. אולם במקום זה, מבעד לבכייה היא שומעת, 'די מארי, יש לנו חובות דחופות, ועלייך לעזור לי. מספיק לחשוב רק על עצמך. חשבת לאיזה דרגת ייאוש הגיעה גיסתנו עד אשר במו ידיה קיפחה את חייה? כמה רע צריך לחוש כדי להשאיר ארבעה יתומים כה צעירים? ושכחת שהיא איבדה את ילדתה הראשונה?'

מארי משתתקת מיד. כל הדיבורים האלה כלל אינם מנחמים אותה. היא מתחילה לקלוט בחושיה שתצטרך להתחיל להשלים עם המצב הנורא הזה. והכי גרוע, הן ייאלצו תיכף לפגוש את הילדים ולקטוע להם באחת את כל חלומותיהם.

הידיעה על האסון הנוסף שקרה למשפחה מתחילה להתפשט. תוך שעות אחדות הבית מתמלא בקרובי משפחה ובידידים בני המקום. ושוב יהיה צורך לטפל בסידורי הלוויה, בפעם השנייה תוך זמן קצר, ואף למצוא חלקת קבר ליד בעלה המנוח. מארי וטינה ההלומות ביגונן מוצאות את ידיהן מלאות עבודה.

ושוב היו ליחשושים, לא תמיד נעימים. ושוב הגיעו המבקרים מרחוק ומקרוב. האסון כה כבד, אי אפשר להתעלם מחובת ניחומים, והעבודה כה רבה, צריך להשקות את הצמאים, להאכיל את הרעבים ולדאוג לסוסים שמשכו את הכרכרות על בעליהן. הן מסתובבות שחוחות, זקנות בדור מגילן, גופן מלא תנועה בלתי מבוקרת ולא יעילה. זה כל כך לא אופייני להן, במיוחד לטינה, שעליה תמיד סמכה כל המשפחה. יעילה, חרוצה, מסודרת ומאורגנת. שתי משרתות הבית הזעיקו את עובדות החווה, ובתוך זמן לא רב דואגות הן לבאים.

'גברת מארי, גברת טינה, שבו לכן כאן בספה. אל נא תעשינה דבר. אנחנו נדאג לכול.'

זה לא כל כך פשוט. בחדר הסמוך שוכבת גופתה של גיסתן היפה בבגדי חתונתה. מפאת כבודה הן נעלו את הדלת ואינן מאפשרות לאיש להיכנס, עד אשר מגיע הרופא שהוזעק, הרופא שטיפל במשפחה מזה שנים. גם הוא, שראה כה הרבה בחייו במסגרת מקצועו, הלום לחלוטין. הוא מתיישב על הכיסא הראשון שהוא מוצא. זיעתו פורצת מצווארונו, פניו אדומים, מצחו רטוב כאילו טיפות גשם זלגו עליו, ברכיו שחות. שהרי הוא לא רק רופא המשפחה. תמיד היה ידידם הקרוב של בני המשפחה ולקח חלק בכל אירוע משפחתי מהיום הראשון שטיפל בהם. ורעייתו הכירה מקרוב את כל נשות המשפחה.

'איך היא יכלה לעשות זאת?' הוא לוחש בקול שבקושי נשמע. ומצד שני, 'איזה אומץ! ושמא הייאוש היה כה רב? אובדניה קשים מנשוא? אישה צעירה, כה יפה ואם לארבעה ילדים מוצלחים, כיצד יכולה הייתה להחליט על מעשה שכזה?'

הן שומעות מבעד לדלת את הרעשים שבחוץ, הכרכרות המגיעות, המהוות רקע לבכי והאנחות של הקרובים והידידים שכבר נמצאים. אין הרבה זמן. צריך להתעשת מהר. יש לטפל בדחיפות במצב.

'אדוני הדוקטור, אנחנו מחפשות דרך להעביר את הגופה בלי שהאורחים והילדים יראו. אנא עזור לנו.'

הרופא אינו אומר מילה, עיניו הטובות מסתכלות בחמלה על שתי האחיות, הוא מסתובב ויוצא לכיוון הכרכרה שלו מלווה בטינה. גם הוא חושב על גורלם המר של הילדים ועל עתידן הקשה של האחיות. זאת מכה קשה כל כך. גם הוא, כמו מארי, אינו בטוח כלל שהילדים יתגברו על אסון שכזה וגם שהאחיות תוכלנה להשתלט על כל הנדרש עבור הילדים, החווה והבית, ועוד בתקופה פוליטית הפכפכה ואכזרית כל כך, שגרמה למות אחיהן.

'שימרו את החדר נעול. אחזור בערב,' הוא אומר ועולה בתנועות עייפות על מרכבתו ונעלם.

עד מועד ההלוויה התפרסם בכל האזור דבר מותה של הגברת צלרמאיר. הידיעה עברה מפה לאוזן. לכל אחד היה מה לומר.

'איך אימא יכולה להשאיר את ילדיה יתומים?' שאלו המקטרגים.

'היא כה אהבה את בעלה,' הגנו עליה אחרים.

'היא תמיד הייתה קצת דיכאונית, הלא כן? במיוחד מאז איבדה את ילדתה הראשונה,' צקצקו אלו שתמיד קינאו במשפחה האליטיסטית והעשירה. אבל כולם הגיעו להלוויה לחזות במשפחה האבלה, שאך חודשים אחדים קודם לכן הייתה סמל לאושר ולהצלחה. כעת נותרו בה שתי אחיות צעירות, רווקות וארבעה ילדים יתומים.

'נו, נראה מה יקרה עכשיו. החיים כה לא צפויים, איך הם יתגברו על האסון הזה?' הם לחשו במקביל ל'אל מלא רחמים' המסתלסל למרומים ולהתייפחויות ברקע.

בזמן השבעה הגיעו בפעם השנייה רבים לנחם את המשפחה, המוכרת כל כך באזור כולו. הפעם הצטרפו שלוש נשים צעירות שלא היו מוכרות למשפחה אבל הן סיפרו שלמדו יחד בילדותן עם המנוחה, ושמעו מרחוק את דבר האסון. 'באנו להביע את צערינו והערכתנו, היא הצטיינה בכל דבר שעשתה ולמדה, הרגשנו שאנחנו חייבות לבוא. שלא תדעו יותר צער.' הן אמרו והסכימו להתכבד בפרוסת עוגה לפני נסיעתן הארוכה לביתן.

הילדים הבינו מהר שהחיים שהכירו עד כה הסתיימו. אם קודם הצליחו איכשהו לשחק ולשכוח לכמה שעות את מות אביהם, עכשיו כששני הכיסאות בארוחת הבוקר היו ריקים, זה כבר היה יותר מדי. האבל השפיע עליהם בצורות שונות. פרדי רכב על הסוס עד קצה גבול יכולתו הגופנית ואז היה מגיע הבייתה ונופל רצוץ על המיטה ונרדם. הנס וארתור הסתובבו עם עיניים אדומות ומודלקות מרוב בכי, נכנסו לעתים לחדר שבו ישבו כולם, אך לרוב ברחו מיד מהאווירה הקשה. פרנסי הייתה קטנה ולא הבינה למה כולם עצובים, בוכים ולא משחקים איתה כמו תמיד.