היא חיבקה את מותניו, והם נותרו חבוקים כך בשעה שהעולם החל להסתובב סביבם וצלילים ענוגים נשמעו באוזניהם. הם עצמו את […]
הקדמה
השעון המעורר צלצל, ואבלין שלחה את ידה וכיבתה אותו. היא התמתחה במיטתה; לא היה קל לצאת מהמיטה החמה אל הכפור של דצמבר. בתקופה זו עטפה את עצמה פריז באווירה של חג, והשלג כיסה את הרחובות.
זה לא מכבר חצתה את גיל שישים אבל נראתה צעירה מכפי גילה. בכל יום עמדה מול המראה ובחנה את הקמטים סביב עיניה ואת גופה העירום, מחפשת כל קפל וקמט. למרות גילה המבוגר היה גופה חטוב.
בית המלון הקטן הצמוד לפלאס דו טרטר היה מוקף בתי קפה. סביב הכיכר המרובעת ישבו ציירים מול כן ציור והציעו למכירה ציורי נוף, פרחים צבעוניים ופורטרטים לתיירים הרבים שגדשו את הכיכר.
לאורך הסתיו הלכו והתמעטו התיירים והציירים, וכעת פג קסמה של הכיכר שוקקת החיים והמלון היה ריק מאורחים ברובו, לבד מארבעה.
קולונל דריק, שחי מפנסיה זעומה של הצבא, מצא את מקומו במלון הקטן שהיה כבית משפחתי וחמים. הוא נהג בה בנימוס. מדי פעם, כשמזג האוויר היה קשה, הגיעה לפינת האוכל של המלון, והוא מייד קפץ ממקומו ומשך עבורה את הכיסא הסמוך לשולחנו. על חזית המקטורן המשובץ שלבש היו שתי שורות של מדליות, ובכל פעם שהזדרז לקום, למשוך את הכיסא ולקוד בנימוס הן היו משקשקות. מתוך נימוס נאלצה לשבת לשולחנו.
סוזאן, האלמנה הטרחנית, אמרה שאת כל המדליות קנה קולונל דריק בשוק הפשפשים Marché aux Puces de Paris, שהיה כעין מבוך עמוס דוכני עתיקות. כשמת בעלה העשיר הותיר לה חובות בלבד, וכסף מועט נותר למחייתה בצמצום; ממרום עושרה שקעה לבינוניות והכסף שנותר בידיה ממכירת האחוזה אילץ אותה לחיות בבינוניות עד סוף ימיה. ועם זאת, לא הפסיקה לספר לכל מי שנקרה בדרכה על ימיה כאישה עשירה ונחשקת.
לא עלה בידה של אבלין לחמוק ממנה; בכל פעם שיצאה מחדרה ובדקה בזהירות את הסביבה צצה סוזאן מולה. לפעמים חשבה שהיא אורבת לה. סוזאן אחזה בזרועה ושוב סיפרה את אותו הסיפור, לעיתים בתוספת קטנה זו או אחרת.
ז’ק רנו, האיש עם ידי הזהב, ידע לתקן הכול מלבד ליבו השבור זה שלוש שנים, שמאז נרדמה אשתו היפה לורל ולא קמה הוא מתאבל וממאן להינחם. כך מתה מיתת נשיקה כאשר חיוך גדול פרוס על פניה היפות. בימי הקיץ תרם מכישוריו לצורך התיקונים הנדרשים במלון, לבקשתה של ז’נט, בעלת המלון, אולם בעונה זו של השנה היא לא העסיקה עובדים; היא הכינה בעצמה את ארוחות הבוקר, ניקתה וסידרה את החדרים ואף כיבסה. את רוב ארוחות הבוקר שלה אכלה בבית הקפה הקטן הסמוך למלון, וכשהספל מחמם את כפות את ידיה התפעלה בכל פעם מחדש מבזיליקת הסקרֵה קֵר; מבנה ענק המתנשא על פסגת גבעת רובע מונמארטר, בולט בלובנו על רקע השמיים האפורים, ארבע כיפות מתנוססות מעליו ובמגדל הענק שוכן הפעמון הגדול בצרפת.
בשיפולי הגבעה נפרס משטח דשא ירוק, שבקיץ שקק חיים; עשרות צעירים וצעירות מתחממים בשמש, מנגנים, שרים וגם שולחים ידיים מעת לעת. אולם בעונה זו הייתה הגבעה כולה שוממת מאדם.
ז’רום המלצר חיבב את אבלין מאוד, ואת ספל הקפה שהגיש לה תמיד ליווה בעוגייה כלשהי.
“את קרן השמש בסתיו,” אמר לה.
היא הסמיקה. מעודה לא העריכה את יופייה, אולם תמיד הלכה בגו זקוף, וכבר נאמר עליה שהיא אצילית כנסיכה.
“זהו, מון אמור. מהיום את לומייר דה סוליי. כך אקרא לך,” החמיא לה ז’רום.
היא אהבה לשמוע אותו קורא לה אהובתי בצרפתית; את המילה ביטא ברגש וברי”ש מתגלגלת.
מדי פעם חשו סועדים אחרים מקופחים כאשר הבחינו בעוגייה ודרשו אף הם כזו. מהגברים התעלם ז’רום בהפגנתיות ורק הפטיר תשובה חצופה, “מיסייה, בתפריט כתוב עוגייה? לא כתוב — אז אין.” לנשים ענה, “כשתהי יפה כמוה תקבלי עוגייה.”
“ז’רום, מון אמי, זה מעליב. אל תעליב נשים,” ביקשה ממנו אבלין ונשקה על לחיו. מאז, בכל פעם שענה לנשים בנימוס ניגש אליה על מנת לזכות בנשיקה.
אין עדיין תגובות