על פרידה וגעגוע

"אני לא אגזים אם אומר שהקבוצה העמידה אותי על הרגליים. הסרטן של בעלי היה מסוג השינויים שנכפו עליי, לא בחרתי בו".

(זוהרה וניסים, עמ' 52)

מחלת הסרטן היא מחלה המאיימת על אורח החיים של החולה ומשפחתו ומובילה לשאלות רבות, כמו: איך מסתגלים למציאות שהשתנתה בפתאומיות? אילו החלטות רפואיות יהיו היעילות ביותר? האם מספרים? ואם כן, למי וכיצד? איך מבקשים תמיכה בתוך המשפחה ומחוצה לה? איך מתמודדים עם פחדים ומועקות ועם מצב כלכלי וחברתי שונה? כל חולה וכל משפחה מתמודדים בסגנון המיוחד להם, וכמעט כולם מרגישים בטוחים יותר במחיצת אנשים שמצבם דומה.

חיַי המקצועיים משך חמישה עשורים נעו על רצף של הכשרת אנשי מקצוע לטיפול ונתינה לאחר. יום אחד בקעה בתוכי ההכרה שיש לי שליחות ואני הולכת לממש אותה. צללתי לטיפול קבוצתי באנשים שמחלת הסרטן פלשה אל חייהם. לימדתי את הנושא באקדמיה ובמסגרות הכשרה נוספות והבנתי שהתהליך כולל אין-ספור צעדים לאורך שביל ייחודי לכל אישה ואיש שמוכנים להתבונן בעצמם ולעבור שינוי תוך השתתפות בקבוצת תמיכה טיפולית. למדתי שבשביל הזה יש כאב ועוצמה, ולאורכו הבנתי מה משמעות האמירה "להיות שם בשבילם".

על פרידה וגעגוע מציג סיפורים על נשים וגברים שחלו בסרטן וחוו צמיחה באמצעות מפגש גלוי לב ואמיתי עם עצמם.

נטע מוזר, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות. בעבר, מחנכת ומנהלת שני בתי ספר לסיעוד, מרצה באקדמיה בנושאים שונים: יחסים בין-אישיים, מצבי דחק ומשבר, אובדן, מוות ושכול. כיום גמלאית ומתנדבת בקהילה בהנחיית קבוצות ברצף הגילים.

זהו ספרה הראשון.

מקט: 4-1272-714

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

“הם קטנים מדי, הם רגישים מדי, הם עסוקים מדי” כך שמעתי לעיתים קרובות, כך אמרו אלה שחשבו שהם מגוננים על ילדים, נכדים, חברים ושכנים. עשרות ואולי מאות משפטים כאלו שמעתי מחולים או מבני זוגם כאשר שאלתי אם כבר סיפרו לילדים ולבני המשפחה. הסרטן כל כך מפחיד ומאיים שהבחירה לא לספר את האמת די שכיחה אצל אנשים שהמחלה פגעה בגופם ובחיי בני משפחתם.

אורי היה נשוי ואב לשתי בנות ושני בנים בני שמונה עד שש עשרה שנים. סרטן התפשט בקיבתו וימי חייו הוערכו בין ארבעה חודשים לחצי שנה. הוא ובת זוגו, בחרו לא לספר לילדים והמשפט הכי שכיח בבית היה “עוד מעט אבא יהיה בריא”. הקאות, ירידה במשקל, כאבים קשים, הפסקת עבודה, אשפוז וניתוח והאמת  עדיין הייתה  חבויה אי שם במסתרי הלב.

שוחחתי עם אורי ובת זוגו והבנו, כולנו יחד, שאסור יותר להסתיר, שחייבים להגיד את האמת. שניהם ביקשו את עזרתי ותכננו יחד את השיחה עם הילדים.

“עד היום לא סיפרנו לכם מה יש לאבא כי היינו בטוחים שהוא יבריא. עכשיו אנחנו יודעים שאבא לא יבריא” אמרה האם ולא יספה. הבנות פנו אליה ושאלו “מה יש לאבא”?

ראיתי את הפחד והמצוקה על פניה של האם. היא הביטה בי וביקשה עזרה. פניתי אל הילדים ושאלתי “מה אתם חושבים שיש לאבא שלכם”? הבנות וגם הבנים סיפרו את כל סיפור המחלה כפי שהבינו אותו עד לרגע זה. השתוממנו, אמם הופתעה. הילדים ידעו והבינו את המצב הרבה יותר ממה ששיערה, למרות שההורים לא אמרו להם את האמת.

שבוע ימים לאחר אותה שיחה, התחלתי להכין את האב, האם וילדיהם לקראת המוות ולקראת הפרידה, צעד משמעותי שמאפשר לבני המשפחה לעבור תהליך אבל שלם. הקבורה והשבעה גם כן קיבלו מקום נכבד בתוך ההכנה.

נפגשתי עם האם והילדים מדי פעם בשנת האבל הראשונה ויכולתי לראות כיצד הם שולטים ברצונותיהם ובתוכניות שלהם, כיצד הם מסוגלים לדבר בגלוי על כאב ופחד וגם על תחושת סיפוק מכך שיכלו להיפרד מהבעל והאב ולומר לו את מה שהיה בליבם.

ימי חג ומועד היו הימים הקשים ביותר עבורם, אך לאחר הפרידה ומתוך האבל המשותף נבט הכוח להמשיך את החיים ולגדול. וכמו שאמרה לי האם בשנת האבל הראשונה ” איזה רווח ענק יש באמירת האמת”.