פטאיר – מסעה של אישה דרוזית הוא סיפור המתאר את מסעה של אבתיסאם, אישה דרוזית שנגזרו עליה חיים קשים ואומללים […]
סעיד בן העדה הדרוזית
ראשית הסתיו, הארבעה באוקטובר 1993
עזר ויצמן, נשיא מדינת ישראל, סיים את ההספד. הוא ריגש את כל הנוכחים בדברו על המנוח, שייח’ אמין טריף, המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית. ויצמן דיבר על ברית הדמים בין העם היהודי לעם הדרוזי ושיבח את הנהגתו רבת השנים של השייח’. יותר מ-150,000 איש ואישה השתתפו בטקס הקבורה, רובם בני העדה, וחלקם מן העדות האחרות שמרכיבות את הפסיפס הישראלי.
סעיד עמד מאחורי הקהל. הוא לבש את מדיו הכחולים וחבש כובע שחור שבמרכזו סמל המשטרה. שערו השחור הוסתר כמעט לחלוטין, למעט החלק הקצוץ שעל עורפו. עיניו הכחולות היו רטובות מדמעות שניסה להסתיר. סעיד תמיד התרגש באירועים מסוג זה. מהכיס השמאלי של חולצתו המכופתרת בלט עט שחור, לידו קופסת סיגריות בצבעי אדום-לבן שנראתה בבירור דרך הבד הכחול. הוא החזיק במכשיר קשר שחור עם אנטנה קצרה, אות לחלקו בכוח המשטרתי שאבטח את האירוע. קולות נשמעו מהמכשיר שבידו וממכשיר אחר שהותקן בתוך הרכב המשטרתי, שעמד במרחק של שלושה מטרים ממנו.
הספד נוסף נשמע ברמקולים. סעיד אטם את אוזנו השמאלית באצבעו וקירב את מכשיר הקשר לאוזנו הימנית, מנסה לשמוע את הדובר. הוא הוציא יומן קטן מכיסו הימני, שלף את העט וחילץ את הפקק בפיו. לאחר שכתב כמה שורות סגר את העט והכניס אותו ואת היומן חזרה לכיסים. אחר ניגש לשני שוטרים שעמדו בסמוך והעביר להם את הדיווח. אחד מהם, שהיה קצין, טפח על כתפו, קירב את פיו לאוזנו ואמר, “סומך על שיקול דעתך.” כל השוטרים במחלקה, 22 במספר, העריצו את סעיד. הוא נודע כאיש חכם ובעל תבונה. “מה הייתי עושה בלעדיו,” אמר מפקד התחנה שלו לממונים עליו.
סעיד, בן העדה הדרוזית, בן 32 כעת, מתגורר בכפר מג’אר שבגליל. הוא התגייס למשטרה לפני שש שנים, מיד לאחר שהשלים את לימודי התואר הראשון במדעי המדינה. הוא נשוי לאבתיסאם, הצעירה ממנו בארבע שנים. סיפור אהבתם שהחל לפרוח כשהיה בן 22 היה מוכר לרבים, שלא אחת קינאו בו. חרף התנגדותם של הוריו, שסברו שראשית עליו לסיים את לימודיו, הוא התארס עם אבתיסאם בשנת לימודיו השנייה, וזאת כדי לא לחצות את הגבולות המקובלים בעדה, שחבריה לא ראו בעין יפה קשר רומנטי ללא אירוסין.
אבתיסאם היא קרובת משפחתו של סעיד מצד אביו, ומתוקף קרבה זו הכירו. היא הייתה ילדה שחומה, בעלת שיער חום וחלק שגלש עד למותניה, ועיניים חומות גדולות. היא גרה בכפר ג’וליס, שבו התגורר השייח’ אמין טריף. הוריה היו דתיים אדוקים. אף שאביה הבין כי הזמנים השתנו, הוא לא הסכים שתלמד באוניברסיטה, והיא העדיפה להשלים עם החלטתו ולא הלינה על כך. אחיה סאמח, שהיה אז סטודנט, הצליח לשכנע את הוריהם לאפשר לה ללמוד בחוג האומנות בכפר. גם זה לא היה קל: רק לאחר ששמעו שבחוג מלמדת מורה צעירה ואחרי שסאמח התחייב להסיע את אחותו במכוניתו, נתנו את הסכמתם. באותה תקופה לא היה מקובל שצעירה דרוזית תוציא רישיון נהיגה, וגם את זאת קיבלה אבתיסאם בהבנה.
סעיד היה אהוד מאוד בקרב חבריו לספסל הלימודים ובקרב המרצים ועובדי המנהל של האוניברסיטה. הוא אף רקם קשרי ידידות עם סטודנטים במחלקה שלמדו בכיתות אחרות. “אני אדאג שתיכשל בכמה מקצועות כדי שתישאר איתנו,” אמרה לו פעם מזכירת המחלקה בחיוך רחב.
למרות שנתקל בקשיים כלכליים, סעיד המשיך בלימודיו, ועבד בעבודות מזדמנות כדי להתפרנס. הוא האמין שהדרך לא צריכה להיות קלה וסלולה, אלא שיש לחצות את כל המכשולים שנקרים בה ולפלס שביל בין הסלעים. החיים מלאים תחנות, חשב, והמעבר ביניהן דורש מאמץ.
סעיד תמיד אמר להוריו שהוא רוצה להרחיב את מעגלי חייו ולצאת מן הסביבה הביתית הכפרית, אך הבטיח לשמר את מורשת העדה הדרוזית. הוא תמיד הביט אל האופק, מחפש אחר התחנה הבאה ורץ לקראתה. הוא רץ בשדות קוצים, בשבילים מלאים אבני חצץ, מביט ישר קדימה. סיום הלימודים היה התחנה הבאה.
למרות הקשיים שידע, סעיד תמיד שמר על אופטימיות. כאשר עבר תאונת דרכים לפני כמה חודשים ורכבו נהרס כליל, הביע אביו שייח’ אבראהים, אבו סעיד, דאגה רבה כי ידע שלא יוכל לעזור לו להשיג אחד חדש. סעיד, שישב לצידו בחדר המיון, רק חייך לעברו ואמר, “ימים לא פשוטים עוברים על רבים. הקשיים מעלים ספקות לגבי דרכו של עולם. לדעתי העולם בנוי כך שהוא נותן ולוקח. אם רק נסתכל סביב, נוכל לראות את הטוב. העולם נדיב כלפינו ומעניק לנו מתנות רבות. אל האתגרים נצטרך להסתגל. עלינו להמשיך לחייך ולהטעין את נפשנו באופטימיות. אני מלא תקווה.” אבו סעיד לחץ על כתף בנו וחייך, “אני גאה בך, סעיד. גאה בך, בני,” ועזר לסעיד לקום מכיסאו.
סעיד הצטיין בלימודיו וקיבל מלגה מהאוניברסיטה. בטקס קבלת המלגות ישבו אביו ואימו נאהיא, אום סעיד, בשורה הראשונה. לבושם המסורתי בלט בקהל. אבראהים חבש עמאמה – תרבוש אדום מכוסה בד לבן – ולבש חולצה שחורה מכופתרת ושרוואל שחור, שהיה רחב בחלקו העליון וצר בזה התחתון. נעליו השחורות הבריקו. עיניו היו כחולות ושפמו השחור והעבה היה מסולסל. נאהיא כיסתה את ראשה ואת פיה בפוטה לבנה. היא לבשה שמלה שחורה ארוכה ומעיל צמר שחור עם כיסים.
הוריו של סעיד עמדו וחייכו למראה סאמח ואבתיסאם שהגיעו לטקס ומיהרו לתפוס מקום לידם. סאמח לחץ את ידו של אבראהים בחוזקה. הוא הביט בנאהיא, הניח את כף ידו על חזהו, הנהן לאות כבוד ושאל לשלומה. אבתיסאם שאלה גם היא לשלומם ולחצה את ידה של נאהיא. אבראהים הביט בגאווה בשורת המרצים כשקראו בשמו של סעיד, כדי שיעלה לבמה לקבל את תעודת ההצטיינות. בתום הטקס נעמדה אבתיסאם בין סעיד לבין אחיה סאמח לצילום משותף, נבוכה קמעה. אחר חיבקה את נאהיא ואיחלה לה ולבעלה נסיעה טובה.
שבוע לאחר שסיים סעיד את חוק לימודיו באוניברסיטה, נערכה חתונתו עם אבתיסאם. שיירת המכוניות שעזבה את הכפר מג’אר מנתה עשרה רכבים. הרכב הראשון היה טנדר לבן, ובמושבו האחורי ישב צלם שהפנה את מצלמתו הגדולה לעבר ה”סיארית אלערוס”, הרכב המקושט שהביא את הכלה לבית החתן כמנהג המסורת. הרכב היה לבן, ומשני צידיו הודבקו סרטים, לבנים אף הם, בצורת גלים, שבמרכזם פרחים צבעוניים. לחלון האחורי הוצמד צמר גפן לבן בצורת האותיות S ו-E, ועל ידיות הרכב היו פרחים לבנים. שיירת הרכבים נכנסה לכפר ג’וליס בליווי קולות צופר. הרכבים עצרו בצד הדרך, ואבראהים יצא מאחד מהם וביקש מהנהגים לחדול מלצפור. “יש לכבד את בקשת המשפחה של הכלה,” אמר.
המכוניות המשיכו במסען ועצרו ליד בית הכלה. מכוניות שלא נמצאה להן חניה נשארו באמצע הדרך. הנשים והצעירות פנו לעבר החצר אחורית, שם הייתה הכלה, אבתיסאם, עם משפחתה וחברותיה. הגברים חיכו עד שאחרון השייח’ים נעמד בראש הג’אהה. הגברים נכנסו ונעמדו מול הגברים ממשפחת הכלה: שייח’ים מול שייח’ים, ולא דתיים מול לא דתיים. ברכות הוחלפו, ואחר התיישבו כולם והחלו לשוחח אלה עם אלה.
צעיר עבר משולחן לשולחן, מחזיק בכד נחושת עם קפה מר ובכוסות גדולות במיוחד, שלתוכן נמזג אך מעט מן המשקה. חבורת צעירים עם מגשי פירות, ממתקים, כנאפה, בקלאווה ופיסטוקים עקבה אחריו. לאחר שכולם טעמו מן הכיבוד קם אבראהים וביקש מהנוכחים לעמוד. הוא אמר שהוא מעריך מאוד את הנדיבות של הורי הכלה, וביקש לקחת את בתם לביתה החדש בכפר מג’אר כדי להמשיך בטקסי החתונה. אבי הכלה, שנראה כסובל מכאבים בגבו, ביקש מהציבור לברך את החתונה, וכולם צעקו “פאראח מובארק”.
סאמח וצעיר נוסף יצאו, אוחזים בידיה של אבתיסאם ומלווים אותה לעבר המכונית הלבנה המעוטרת. אבתיסאם לבשה שמלה לבנה ועטתה טרחה לבנה שכיסתה את פניה. על שכמותיה הייתה גלימה חומה בהירה, והיא אחזה בזר פרחים. הנשים עקבו אחריה, דמעות זולגות מעיניהן. אימה של אבתיסאם חיבקה אותה ליד דלת המכונית, והשתיים פרצו בבכי. “היא כמו בת בשבילינו, היא תמיד תהיה כמו בת,” אמרה נאהיא וליטפה את אימה של הכלה. אבתיסאם נכנסה למכונית והוציאה את ידה האוחזת בפרחים מן החלון, כמקובל כאשר אישה נישאת למי שאינו בן הכפר שלה. אבראהים יחד עם כל חברי הג’אהה נפרדו מן הנוכחים בלחיצות ידיים ונכנסו לרכבים. השיירה יצאה לכיוון מג’אר, והצלם כיוון את מצלמתו למכוניתה של הכלה משך כל הנסיעה.
המכוניות הראשונות עצרו באל-מובארקה, אחד הצמתים המובילים לכפר מג’אר. כשהגיעו אחרוני הרכבים הם המשיכו לכיוון הכפר. הכפר מג’אר ממוקם על הר חזון. משני צידי הדרך התלולה המובילה אליו ישנם עצים ושיחים ירוקים. הטיפוס לכיוון הכפר הרגיש כמו נצח עבור אבתיסאם. היא תמיד אהבה לראות נופי טבע, אבל הפעם התחושה הייתה שונה, עוצמתית. ליבה היה מלא חשש מן המעבר למקום החדש. היא חשה כי הטבע מעניק לבני האדם כוחות בלתי נראים. הנוף הוא כמו ציור אלוהי שנפרש לפנינו, ומדבר בעד עצמו. הוא נגלה לנו במבט, ומשרה שקט עמוק אך רועם בתוכנו. נשמתנו נצבעת גוונים, ורגשות עזים מתעוררים בנו למראהו. כאן, בנוף היפה הזה שאינו ניתן לתיאור במילים, מתחילים חייה החדשים.
אבתיסאם תהתה כיצד ייראו חייה. היא חשבה על אימה, על אביה, על סאמח. דמעות הרטיבו את לחייה. לובנה, אחותה הצעירה שישבה לידה, ניסתה להרגיעה ונתנה לה מפיות נייר כדי למחות את עיניה. סלין, ארוסתו של סאמח וחברת ילדותה, הפנתה אליה את ראשה ממקומה ליד הנהג ושוחחה עימה כדי להפיג את חששותיה. היא אלתרה כמה בדיחות כדי לרומם את רוחה, ואבסתיסאם חייכה קמעה מתחת לטרחה. קולות הצופרים נשמעו שוב בכניסה למג’אר. אבראהים העדיף להמשיך, ביודעו כי הפעם הנהגים לא ייענו לבקשתו לדומם אותם. הדרך הצרה בכניסה לשכונה הייתה כמעט חסומה בגלל טרקטור אדום ישן. הרכבים עברו בסך לאט, נזהרים מפגיעה בקירות שבצד הכביש. הרכב הלבן עצר בחצר הבית, בהמתנה לנאהיא שתפתח את הדלת לכלה ותקבל אותה בברכה לביתה החדש. הצלם כבר ירד מהטנדר וכיוון את מצלמתו לעבר אבתיסאם.
שתי נשים עמדו בכניסה לבית שזה עתה נבנה, ביתם של סעיד ואבתיסאם. הדלת הייתה עשויה מעץ, ובמרכזה חמש פיסות זכוכית בצבעי אדום, צהוב, ירוק, כחול ולבן – צבעי הדגל הדרוזי. סביב הדלת הייתה מסגרת עשויה משיש לבן. אחת הנשים החלה לשיר שיר מסורתי לכבוד הכלה:
אויאה כלה שלנו, ראי את הירח, מתבייש ממך
אויאה והשושנים צבעו לך את הלחי ואת הפה
אויאה והשמש לקחה ממך את האור
אויאה ואביך מאושר והשמחה הגיעה לאימא שלך
“לולו לולו ליש!” המשיכה.
“לולו לולו ליש!” קראו שאר הנשים בקול.
אחת הנשים, כמנהג המסורת, נתנה לאבתיסאם בצק עגול מעוטר בבד לבן בקצותיו. באמצעו היו מטבעות כסף. נשות הכפר הצטופפו מאחוריה והחלו לשיר שירים מן המורשת הדרוזית. אבתיסאם לקחה את הבצק בכף ידה הימנית ובמכה חזקה הדביקה אותו לשיש שסביב דלת הכניסה. “לולו לולו ליש!” קראו שוב נשות הכפר.
אבתיסאם עמדה מול דלת הכניסה לביתה החדש ברגשות מעורבים. היא ניסתה לאזור כוח מן הסובבים אותה ולהירגע, אבל מין דחיפות כפתה עליה למצוא לה פינה שקטה לבדה, כדי לסדר את מחשבותיה. אלא שאז הרהרה בכך שהשקט הנפשי לא יבוא בעקבות התעלמות מן הסביבה. הוא יגיע דרך רעש של קולות רבים שיפזרו כל עננת פחד ויותירו אוויר צח. אבתיסאם נכנעה לקולות השמחה והשתלבה בהמולה.
סעיד הגיע מלווה בקרוביו ששרו שירי מורשת ידועים. הוא חייך בביישנות כשעמד במבואה ליד הדלת. הוא נטל פיסת בצק בידו, ובמכה חזקה הדביק אותה סמוך לבצק שהדביקה אבתיסאם. “לולו לולו ליש!” נשמעו קולותיהם של הנוכחים. סעיד נכנס והרים את הטרחה מעל פניה של כלתו. הם הצליבו מבטים וחייכו בביישנות. הם נשואים. קולות השמחה עברו מעל לראשם מבלי למצוא נתיב לאוזניהם. סעיד רצה לומר לה שהבית מחכה שתכבוש אותו בכוח השמחה. הוא רצה שתדע שיעשה הכול כדי שהמקום יהיה בית החלומות שלהם, אך לא היה צורך לומר דבר, כי חיוכה של אבתיסאם בלב המהומה אמר הכול. הוא הבין שדבריו חדרו לליבה ללא אומר. הוא השיב לה חיוך והם התיישבו על הספה.
שש בערב. זה עתה החלה ארוחת הערב המסורתית בבית החתן והכלה. בצד שבו נערך השולחן עבור הגברים עמדו השייח’ אבראהים, השייח’ כאמל אבי הכלה, שני שייח’ים קרובי משפחה, סעיד, וראמי השושבין. בעבר השני, שבו היה השולחן לנשים, עמדו נאהיא, אבתיסאם ואימה, ושתי נשים, כולן לבושות בלבוש מסורתי. שני צעירים הגישו סיר גדול מלא אורז. אחריהם הגיעו שני צעירים נוספים, שהחזיקו סיר גדול במיוחד ובו נתחי בשר ברוטב אפור-חום. המקום המה אדם. האורחים נכנסו פנימה, התיישבו משני צידי השולחנות הארוכים ופתחו בסעודה. כעבור שלוש שעות נכנסו סעיד ואבתיסאם למכונית המקושטת ויצאו לדרך חדשה.
***
טקס הלוויה של השייח’ המנוח אמין טריף אמור להסתיים בקרוב. סעיד והשוטרים הנוספים נפנו להסדיר את תנועת הרכבים שהחלו לעזוב את המקום. לאחר מכן התיישב סעיד מאחורי ההגה של רכב המשטרה, הניח את רגלו השמאלית על המדרכה, ושתה לרוויה מבקבוק מים קטן. הוא הוציא שוב את היומן וכתב בו פרטים על אירוע שהגיע מהמוקד באמצעות מכשיר הקשר
אין עדיין תגובות