דניאל עומד להביא ילד לעולם עם שרון גדות, בת זוגו. בדרך מקרה מתברר לדניאל כי אביו, שנהרג במלחמת יום הכיפורים […]
פרולוג
מבואות אל עריש, 6 ביוני 1967
קצת אחרי שעות בין הערביים החושך התנפל במהירות.
שתי דמויות רצו בבהילות לעבר המבנה הראשון בשדרת מבנים נטושים.
הראשון, קצין במדים מאובקים ומפויחים, הגיע אל קרבת המבנה הראשון והחשוך וסקר אותו במהירות. נראה שמשהו לא מצא חן בעיניו כי הוא הניד ראשו לעבר חברו, והמשיך בריצה שפופה לכיוון המבנה שמאחוריו. השני, אף הוא במדים בלויים, המשיך בריצה השפופה, שומר על מרווח של כמה מטרים, עוקב אחרי הראשון. כשהגיע הקצין, סרן יאיר, אל המבנה הבא, בחן אותו, הרים ראש לעבר הקומה השנייה ובחן גם אותה. אחר כך הנהן לפקודו, סמל מוטי, וסימן לו להתקרב. ברקע האפל נשמע קול טרטור של מנוע דיזל כבד. זרקור האיר מכיוון הרכב המשוריין לכיוון המבנה לידו עמדו, אך השניים כבר נעלמו לתוכו.
מן הנגמ"ש המצרי ירדו שנים עשר חיילים ופתחו בריצה לכיוון המבנים, בראשם רץ קצין גבוה ורחב כתפיים. כשהוא הגיע לקרבת המבנה שבו הסתתרו שני הישראלים, נעצר והחל מסמן הוראות לחייליו. שניים שלח לאגף את הבית מימין ולהיכנס דרך המבנה הסמוך ושישה לכוח שיקיף ויאבטח את המבנה. הוא ועוד שלושה חיילים ניגשו אל חזית הבניין ונצמדו אל הקיר משני עברי הדלת. הוא שלף אקדח מהנרתיק שבחגורתו ודרך אותו בתנועה שקטה וזהירה. הוא נגע בדלת בעדינות ומשחש שהיא לא נעולה, דחף אותה קלות והיא נעה מעט פנימה על צירה.
יאיר ומוטי עלו בריצה מהירה לקומה השנייה, ירדו על ברכיהם בפתח מסדרון צר והביטו מטה אל עבר דלת הכניסה והאור הקלוש שבקע מתחתיה. האדרנלין שהציף את גופם הגביר את קצב פעימות ליבם. יאיר שאף כמה נשימות ארוכות בניסיון לייצב את נשימתו. ריח האבק והטחב הזכיר לו את רגע הפגיעה, איך הטנק הזדעזע ותוך שבריר שנייה הפך הכול חם ובוער. איך קפץ החוצה מהצריח ואיך נשכב על החול, ממשש את גופו כלא מאמין שהכול נמצא והכול שלם.
הוא גם חשב על הפלוגה, על האנשים. הוא לא ידע אם מישהו יודע שהוא ומוטי הצליחו להיחלץ מהטנק הבוער ואם מישהו יודע על אמיל ויוחאי שנותרו בטנק ונשרפו חיים. זעקותיהם נותרו צרובות במוחו. הוא חשב על אריה, סגנו, שלקח, כך הניח, פיקוד על הפלוגה.
"איפה העוזי שלך?" לחש יאיר, פניו שחורות מפיח, סרבל הטנקיסטים שלו קרוע ומפויח גם הוא.
"לא הספקתי להוציא אותו," ענה לו מוטי בלחישה ובהבעת פנים מתנצלת, מנסה אף הוא להסדיר את נשימתו, "חטפתי כזו מכה שעפתי החוצה. גם הקסדה עפה לי."
יאיר, שגם נשקו האישי נותר מוטל אי שם ליד או בתוך הטנק הבוער, הביט במוטי בעודו מהרהר ומתכנן את הבאות, את ההישרדות בתוך המצב הבלתי אפשרי אליו נקלעו. הוא הפנה את ראשו שוב והביט במורד המדרגות אל החושך ואל האור הקלוש הבוקע.
"אתה הולך לשם, לחדר הזה," אמר בשקט והורה בידו לכיוון חדר סמוך, "תסתתר מאחורי הקיר. הסיסמה בינינו תהיה 'קפה שחור', אם תשמע צעדים ואת הסיסמה זה אני, ואם לא, תרים ידיים ותיכנע. אתה תהיה בסדר."
"מה אתה הולך לעשות?" שאל מוטי, "גם לך אין נשק."
"אני הולך לעשות את מה שאפשר, אם אפשר," ענה יאיר כשמעיניו יוקד מבט מהורהר. הוא טפח על כתפו של מוטי, הרים מוט עץ שמצא על הרצפה והחל יורד במדרגות כפוף ודרוך.
הקצין המצרי הביט פנימה אל מעבר לדלת, אל תוך העלטה. הוא פנה אל חייליו, הניח את אצבעו על פיו, מבקש מהם להיות שקטים ופסע פנימה בצעדים זהירים ובברכיים כפופות מעט, כשאקדחו הכסוף בעל קת העץ מורם לגובה החזה בשתי ידיים, מוכן לירי. שלושת החיילים, רובי הקלצ'ניקוב דרוכים בידיהם, פסעו חרש אחריו. הקצין צעד שני צעדים לתוך החדר ואז ראה לשבריר שנייה צל של עצם המתקרב אליו במהירות.
יאיר חבט בפניו של הקצין במוט העץ שמצא ובידו השנייה לפת את ידו הימנית האוחזת באקדח. תוך שנייה פגע מוט העץ ברצפה בקול רעש עמום ובו בזמן כבר הייתה זרועו של הקצין כפופה לאחור. יאיר עקר מידו את האקדח, שיחרר את ידו הכפופה, סובב את הקצין במהירות בחזרה ובבעיטה מהירה בחזהו הדף אותו על החייל שעמד מאחוריו. בזריזות התמקם בעמידה יציבה וירה שתי יריות מדויקות להפליא, חור שחור נפער במרכז מצחו של הקצין וחור דומה במצחו של החייל שמאחוריו. יאיר התקדם שני צעדים במהירות, היטה את גופו הצידה וירה עוד שתי יריות. שני החיילים הנוספים שהלכו בעקבות מפקדם צנחו ללא רוח חיים, ראשם מנוקב ושותת דם.
הוא הביט במהירות לצדדים, ראה שמסדרון הכניסה ריק, חיילים נוספים לא נראו לעין. הוא סגר את הדלת בשקט והזדקף, עלה חזרה במדרגות ושאף אוויר מלוא ריאותיו כדי להרגיע את נשימתו ולהתאפס.
זוג עיניים משתאות הביטו בו בחשיכה ממעלה המדרגות. מוטי שהציץ מעל מעקה הבטון ראה מה שקרה.
"מה… מה… עשית?" גמגם מוטי.
"מה עשיתי?" ענה יאיר לקונית כשהוא מושך את מוטי אחריו לתוך המסדרון הצר, "הרגתי אותם, זה מה שעשיתי."
מוטי הביט ביאיר, מנסה לשחזר את מה שראה ולהבין, "איך עשית את זה?"
יאיר לא הגיב. הוא נכנס לאחד החדרים, התקרב אל החלון והציץ החוצה במבטים קצרים ומהירים, פעם אחר פעם. הוא ספר שלושה חיילים מצרים עומדים שפופים בקצה החצר המקיפה את המבנה.
"לך לחלון בצד השני ותראה מי וכמה מחכים לנו," פקד יאיר על מוטי שעמד מאחוריו.
מוטי ניגש אל החלון שממול ושיגר מבטים חטופים אף הוא.
"אני רואה שלושה. הם עומדים ומחכים משום מה," לחש.
לפתע, בחדר השני מעבר לקיר, נשמע קול הלמות סוליות נעליים במדרגות וצעדים שקטים. יאיר סימן באצבעו על פיו, הסתכל אל מוטי ואחר כך סימן באצבעו לפינת החדר, לעבר השולחן. מוטי הסתכל והחזיר מבט שואל אל יאיר.
מתחת, סימן יאיר בכף ידו, מתחת לשולחן. מוטי הנהן והחל לפסוע בשקט לכיוון השולחן בעוד יאיר צועד שני צעדים אחורה לפינת החדר. מוטי התכופף והחל להיכנס אל מתחת לשולחן כאשר מתוך המסדרון החשוך צרור יריות רועם קטע את פעולתו והוא התמוטט לרצפה, אוחז בבטנו.
בו ברגע נשמעה ירייה נוספת — יאיר, כרע על ברכו, החזיק את האקדח בשתי ידיים יציבות והחייל המצרי שניצב בפתח החדר התקפל אחורה וקרס על הרצפה. יאיר זינק במהירות לכיוון הכניסה, ראה חייל נוסף שמכוון אליו את נשקו ולוחץ על ההדק. הצרור שנורה מרובהו של המצרי החטיא את ראשו בסנטימטרים בודדים. באינסטינקט בזק השתטח במהירות על גופת המצרי ההרוג וירה באקדחו כדור נוסף. המצרי שירה כבר לא היה בין החיים בעת שהגיע לרצפה. ראשו היה מרוסק ושותת דם.
יאיר התרומם, הביט סביבו, מנסה לגבור על ההד המציק באוזניו שנגרם מקולות הירי בתוך המסדרון הצר. הוא רץ בחזרה אל החדר שבו היה מוטי שרוע על הרצפה, הפך אותו וראה את פניו החיוורות ומייד גם את כתם הדם המתפשט. הוא קרע את חולצתו של מוטי וראה את הבטן השסועה. הוא הוציא מכיס חולצתו תחבושת אישית, חבש את הפצע וקשר את השרוכים מסביב גבו של מוטי בעוד זה נאנק מכאבים.
"איך אתה?" שאל יאיר.
"לא יודע… כואב…" לחש מוטי.
"שים את היד על התחבושת ותחזיק. עוד טיפה ואני מוציא אותך מפה," לחש לו יאיר וליטף את לחיו.
מוטי עצם את עיניו והנהן קלות. יאיר הביט באקדח של הקצין המצרי שאחז בידו, שיחרר את המחסנית, לקח אותה בידו השמאלית והביט פנימה כדי לבדוק כמה כדורים עוד נותרו. יריתי כבר שישה כדורים, אמר לעצמו, וראיתי שלושה מצרים נוספים ומוטי ראה עוד שלושה לפחות.
יאיר הכניס את המחסנית בחזרה אל תוך ה'ברטה' תשעה מ"מ, תחב את האקדח בחגורתו וניגש שוב אל החלון. הוא הסתכל החוצה וראה את שלושת החיילים המצרים עומדים באתו מקום. אחר כך ניגש לחלון מעברו השני של החדר וראה את שלושת החיילים שמוטי זיהה קודם, גם הם עומדים שפופים ומחכים.
הוא ניגש לגופה המרוטשת של המצרי הקרוב, הרים את הקלצ'ניקוב שהיה מונח עליה, בדק שהוא דרוך, חזר למקום שבו שכב מוטי וכרע ברך לידו. הוא בחן את התחבושת איתה חבש אותו קודם וראה שהיא ספוגה בדם. יאיר פשפש בחולצתו הקרועה של מוטי, מצא את הכיס הימני ושלף משם את התחבושת האישית שלו. הוא חבש את בטנו חבישה נוספת, קשר את התחבושת חזק ואז לחש, "אתה צריך להיות שקט עוד כמה דקות ואז אבוא לקחת אותך, בסדר? בינתיים אני משאיר לך את הקלצ' הזה. הוא דרוך. במצבך אתה לא הולך לשבי, אתה שומע? לא הולכים לשבי עם פציעה כזו כי לא חוזרים. אתה נלחם! זוכר את מילת הקוד שלנו? שלא תירה בי בטעות," אמר והניח את הרובה בתוך כף ידו הפתוחה של מוטי. מוטי הנהן, משך אליו את הרובה ובידו השנייה אחז בידו של יאיר, פקח את עיניו ושאל, "איך אתה יודע להרוג ככה? מאיפה זה?"
יאיר הסתכל בו בפליאה, "זה מה שמעניין אותך עכשיו? אספר לך אחר כך."
מוטי הסתכל על מפקדו ואמר בלחישה צרודה, "מספרים עליך בפלוגה שאתה במשרד הביטחון… 'מוסד', משהו כזה. אומרים שגם אריה איתך שם. זה נכון?"
"אחר כך, מוטי," הוא הניח את ידו על חזהו של מוטי והסתכל על החלון, "אחר כך."
מוטי עצם את עיניו שוב, "אל תשכח אותי. קח אותי הביתה, יאיר. אהיה חייב לך עד סוף חיי."
יאיר טפח על חזהו של מוטי בעדינות ופלט, "תחזיק מעמד עוד קצת," ויצא מן החדר.
בדרכו לחדר השני, זה עם המרפסת, דילג מעל גופת המצרי השרועה בפתח וניגש לגופה השנייה שהייתה מוטלת במסדרון, לקח את הקלצ'ניקוב שהיה זרוק על הרצפה, בדק את המחסנית ותלה אותו על כתפו. הוא יצא אל המרפסת, אל האוויר השקט והאפל, נצמד לקיר והביט למטה. הוא ראה ששלושת החיילים המצרים מדברים ביניהם, מביטים זה בזה ולכיוון הבית.
זה בטח הדבר הכי מטורף שעשיתי אי פעם, חשב לעצמו כשהוא פותח את הקת המתקפלת של הקלצ'ניקוב ואוחז את הרובה בידו. הוא צעד שני צעדים אחורה ופתח בריצה לעבר המעקה, השעין את ידו הפנויה על המעקה וניתר מעליו, מכוון אל החיילים שמתחת.
יאיר נחת כשרגליו פוגעות בחזהו של הגבוה מבין השלושה, היחיד שלא חבש קסדה, הלם בכוח על ראשו בקת הקלצ'ניקוב והפיל אותו ארצה. יאיר התגלגל במהירות הצידה וקם כשהוא כורע ברך והאקדח בידיו. הוא ירה שני כדורים. בראשון ניקב את ראשו של אחד החיילים ובשני פיצח את גולגולתו של השני. מייד אחר כך קם על רגליו כשהוא מכוון את האקדח למצרי הגבוה ששכב על הרצפה. יאיר הבחין שידו האחת של המצרי אוחזת בראשו שותת הדם ועל אף שהיה פצוע, ניסה בידו השנייה להגיע ולאחוז ברובה שלו. יאיר בעט ברובה והרחיק אותו מהמצרי. הלה הביט ביאיר ובלוע האקדח שמכוון אליו בעיניים אחוזות בעתה ומלמל, "חראם… חראם…" יאיר העיף מבט קצר במצרי ואז לחץ על ההדק. ראשו של המצרי נחבט בקרקע, מתיז דם לכל עבר.
הוא הוציא שוב את המחסנית ובדק. נותרו ארבעה כדורים אחרונים. הוא לקח שוב את הקלצ'ניקוב איתו חבט בראשו של החייל המצרי ותלה אותו על כתפו, ליתר ביטחון, למרות ההרגשה הנוחה והבטוחה יותר בשימוש באקדח.
יאיר החליט לאגף את המבנה מימין כדי להפתיע את החיילים שמצידו השני. כשהוא רץ לפינת הבניין הרגיש שגופו נחבט בגוף אחר. אחד החיילים המצרים מעברו השני של הבניין רץ בכיוון ההפוך, כנראה כדי לבדוק מה מתרחש ועל מה היריות, והתנגש ביאיר בדיוק כשעבר את פינת הבניין. יאיר התאושש ראשון. הוא חבט בלחיו של המצרי עם האקדח ובעט באשכיו. המצרי נרתע לאחור, גופו שפוף מעוצמת הבעיטה, ידיו אוחזות את מפשעתו, שפתיו קפוצות ומבטו מבוהל. יאיר הרים את אקדחו וירה ירייה אחת. המצרי נפל תחתיו, מצחו מחורר. הוא המשיך במהירות לכיוון החצר האחורית שם ראה את שני הנותרים כשהם בעמידה שפופה, מדברים ביניהם ונראים אובדי עצות.
"זה קל," אמר לעצמו בעודו מרים את הקלצ'ניקוב לכתף. הוא לחץ על ההדק.
קליק. קול נקירה נשמע. לעזאזל, חשב במהירות, כדור עקר. הוא התכופף וניסה לחלץ את הכדור העקר בעזרת דריכה נוספת. צרור יריות ארוך נורה לכיוונו. הוא ראה את אחד המצרים מתקרב בצעדים מדודים, רובהו מכותף במצב ירי. יאיר התגלגל על הקרקע הצידה, התרומם במהירות כשהאקדח בידו וירה כדור בודד. ראשו של המצרי נרתע לאחור, הוא שמט את הרובה והתמוטט. יאיר פסע שתי פסיעות מהירות וירה כדור נוסף. המצרי האחרון שנותר על הרגליים, צנח ללא רוח חיים.
יאיר הביט סביבו סוקר את האזור. מלבד רעשי הנפץ העמומים של המלחמה המתחוללת אי שם מסביב, שום רחש לא נשמע. הוא בדק את האקדח. כדור אחד בודד נותר בבית הבליעה.
בקרב הזה רק אדם אחד נותר על הרגליים. הוא שיחרר את הפטיש בעדינות ותחב את האקדח חזרה לתוך חגורת המכנסיים מתחת לסרבל הטנקיסטים הקרוע. הוא רץ לתוך הבניין, מדלג שתי מדרגות בכל צעד והגיע לחדר.
"קפה שחור," לחש לתוך החדר.
"קפה שחור," נשמע לחש מבפנים.
יאיר נכנס וראה את מוטי, במעט האור שהירח סיפק, חיוור ועיניו עצומות כמת.
הוא כרע ברך ונגע בכתפו של מוטי, "אתה חי, חביבי?" שאל.
"בקושי," ענה מוטי כשהוא פוקח את העיניים, "הביתה?"
"הביתה," אמר יאיר, "אני אקח אותך."
הוא ירד על ברכיו, בדק שוב את התחבושות של מוטי, הרים אותו על גבו והתרומם. הוא לקח את הקלצ'ניקוב והשחיל את הרצועה על הכתף, פסע שני צעדים ושמע את מוטי נאנק.
"אתה בסדר ככה?"
"רק קח אותי הביתה," מלמל מוטי.
יאיר יצא מן החדר כשמוטי על גבו והקלצ'ניקוב על כתפו. הוא ירד במדרגות, יצא מן הכניסה הראשית של המבנה ונבלע בתוך החשיכה.
אין עדיין תגובות