רק שלא יכאב. רק לא לפחד יותר. אנו, כיחידים וכקבוצה, משקיעים כמות אדירה ממרצנו, זמננו ומיכולת ההמצאה שלנו בניסיון למנוע […]
1. מפגשים עם פחד וכאב
היופי (The beauty)
כאשר פחד וכאב מופיעים בעוצמה בחיי האדם, עולה האפשרות להפיק יופי וקסם מהמאבק עמם ומההיכרות האינטימית אִתּם. קיימת האפשרות שמתוך המפגשים החוזרים עמם נחווה בעצמנו מקום קסום ומלא יופי, מקום שתכונות אנושיות שאנו מחפשים בעצמנו ובאחרים מופיעות בו בעוצמה גדולה.
גיבורי כל האגדות, הסיפורים והמיתוסים על בני אדם, נאבקים דרך פחד וכאב במצבים שלכאורה גדולים מהם ובלתי אפשריים. הם לומדים דרך פחד וכאב לגדול ולהתרחב, כך שהם נהפכים ‘יותר’ לבני אדם, ותכונות כמו אומץ ונחישות מופיעות בהם.
פחד וכאב הם התבלין או המלח שבלעדיהם האוכל תפל. זהו תבלין כל כך חריף ודומיננטי בעצמתו, עד כדי שלא פעם שוכחים את האוכל ומתמקדים בטעם של התבלין. אותו התבלין מוסיף לחיי בני אדם את האפשרות של אהבה גדולה, שעוברת מבחנים של פחד, כאב ואחרים, המגדילים אותה עוד יותר. ללא פחד וכאב, אהבה מוצאת שמאוד קשה לה לגדול. פחד וכאב בוחנים את הגבולות של אהבה ומגרים אותה, מחיים אותה וגורמים לה להתמלא התלהבות ולהתחדש.
ישנם אנשים שחוו באינטנסיביות גדולה פחד וכאב, והפכו בעקבות ההתנסויות לאנשים עם לב גדול, המוכנים לקחת לתוך עצמם הרבה ולאהוב. הם למדו את האהבה שלהם דרך פחד וכאב, והיא קיימת בהם בכל רגע משום שפחד וכאב קיימים בכל רגע. אפשר להגיד שלב גדול, לב רחב או נדיבות, הם התשובה לגירוי של פחד, כאב ואחרים. תשובה המכילה אותם ולא דוחה אותם.
מדי פעם אנו פוגשים אנשים בזוגות או בקבוצות קטנות, אשר עברו יחד חוויה חזקה של פחד וכאב. האפשרות של חברות אמת, של נאמנות גדולה, של אהבה ותמיכה זה בזה, גדולה הרבה יותר אצל אנשים שהתמודדו יחד עם פחד וכאב. החברות או האחווה (companionship) האפשרית בין בני אדם, בדרך כלל נוצרת בכור ההיתוך של פחד, כאב ואחרים. מערכות יחסים שאינן נוגעות בעומקים האלה נוטות בדרך כלל להיות זמניות ונטולות נאמנות ואהבה גדולות.
היופי שיש בפחד ובכאב נובע מכך שהם עשויים ‘להוריד אותך לרצפה’, הכי נמוך שאפשר. משם, אפשר רק לעלות. המושג ‘פריצת דרך’ מתאר לא פעם מצב שבו אדם נדחס עוד ועוד על ידי הכוחות המופעלים עליו, כמו קפיץ, וברגע מסוים מוצא את החופש לשחרר את הדחיסה ולפרוץ קדימה. פריצות דרך בתחומים אישיים, יצירתיים ואחרים, מופיעות כמעט תמיד לאחר משבר שבו פחד, כאב ואחרים תפסו מקום חשוב.
יוצרים רבים חיים בצורה המפחידה אותם ומכאיבה להם מאוד. רבים מהם חשים שללא כוחות אלו בחייהם, מעיין היצירתיות יתייבש, ובכך ימותו כאנשים יוצרים שהיופי והעושר של היצירה, לא יופיעו עוד בחייהם. אותם יופי ועושר אשר הם מעריכים יותר מכל דבר אחר.
דיסציפלינות רבות, אישיות או קבוצתיות, מלמדות שקט פנימי וסבלנות ללא קץ דרך פחד, כאב ואחרים. הן מפתחות את היכולת לנוע עם פחד וכאב למקום רחוק, שקט וגבוה, שבו החוויה נהפכת לחוויה ספיריטואלית אשר משנה נקודת התייחסות. החוויה של ‘הארה’, אף אם היא זמנית, במקרים רבים היא תוצר של פחד, כאב ואחרים, שהזיזו במרץ רב את נקודת ההתייחסות.
כאשר אנו מתבוננים בבני אדם שמגיל מאוד צעיר נאלצו לחיות עם פחד וכאב ולתמרן את חייהם דרכם ואִתּם, נראה שחלקם רכשו יכולת אלתור מדהימה שבאמצעותה למדו להחליף תפקידים או כובעים ללא תקופות מעבר ממושכות בין תפקיד לתפקיד. הם רכשו את היכולת לא להגן בדבקות על שום עמדה מתוך הבנה שהחיים חשובים יותר מעמדות, ובזכות זה נהפכו לבני אדם רבגוניים, דינמיים ובעלי תושיה, שהחיים בשבילם הם חוויה מסקרנת והרפתקנית.
יופי אחר שעשוי להילמד דרך המפגשים עם פחד וכאב הוא היכולת לצחוק על עצמי, שלא אכפת לי להיראות טיפש או ליהנות באותנטיות ממבוכה. היכולת לא לקחת את עצמי ברצינות היא יכולת נדירה, המאפשרת חופש לא רגיל בחוויה האנושית, מלמדת הומור אינסופי והופכת את העולם לקסום ובלתי ידוע. יכולת זו נלמדת דרך הכלה אמתית של אותם הכוחות.
אפשר להגיד שפחד וכאב מכריחים אותנו לפגוש את העולם פנים אל פנים, תוך שהם שוברים את הקליפה העבה שתחתיה אנחנו בדרך כלל מסתתרים. האפשרות להתעורר לאור גדול דרך כוחות אלה היא עצומה, וכאן טמון היופי.
הרגע של טרנספורמציה
אם נתבונן בסיפורים, בהצגות ובסרטים המתארים חיים והרפתקאות של בני אדם, נוכל לזהות הקשר המופיע ברובם, שבו הגיבור או הגיבורים נלחצים, נדכאים, סובלים ונהדפים לאחור במשך זמן רב. לדוגמה, רמבו, שבמחצית הראשונה של הסרט רק מפסיד, סופג מכות, מפחד, כואב ומאבד את הדברים שהוא אוהב. יש תחושה שהוא כל הזמן בולע עוד ועוד, ואז מגיע הרגע של ‘עד כאן!’, הוא בלע מספיק. זה הרגע הגדול של טרנספורמציה, שבו מי שנראה כקרבן רגע קודם לכן נהפך לחיית טרף מופרעת, מסוכנת, מהירה וחזקה כפי שלא הייתה אף לא רגע אחד קודם. לפתע הוא חסר היסוס, מוכן לעשות הכול כדי להשיג את מה שהוא צריך. זהו הרגע שבו מופיע הגיבור, לאחר שפחד, כאב ואחרים דחפו אותו לנקודת ההתייחסות שנקראת ‘גיבור’. ככל שהמעבר בין האפס, הטמבל, החלש, המסכן, הקרבן, העלוב – לבין הגיבור הגדול, החזק והיפה – חריף יותר, כך רגע הטרנספורמציה חזק ומשמעותי יותר.
אפשר לראות זאת במיתוס של סופרמן, שבחייו האישיים, הרגילים, הוא עיתונאי מגושם שנתקל בדברים כל הזמן, חסר קואורדינציה, נאיבי וחלש. אבל אז, תוך סיבוב בתא טלפון, הוא נהפך להכי חזק, הכי מדליק והכי עף שיש. ומתי? כאשר פחד, כאב ואחרים מופיעים בתמונה. במקרה של סופרמן, פחד וכאב של אחרים. במקרה של רמבו, פחד וכאב של עצמו. מכאן עולה שבני אדם רגילים לחכות לרגע הטרנספורמציה. ככל שמאריכים במתח שנבנה עד אותו הרגע, מותחים אותו והופכים אותו לחי יותר, כך הטרנספורמציה יוצרת גל חזק יותר כאשר היא מופיעה. זהו אמנם מוטיב אופייני לסרטי קראטה, למהפכות שאירעו בתולדות האנושות ולספרי הרפתקאות, אולם הוא מופיע גם ביומיום המאוד אפור של בני אדם.
לדוגמה, היא שתקה לו עשר שנים אבל אז הספיק לה, ויום אחד היא אמרה לו הכול. היא אמרה לו כל כך הרבה, שאי אפשר היה סתם להמשיך. זוהי תופעה נפוצה ביחסים בין בני אדם. הם נדחפים עד לנקודה מסוימת, ומשם הם מוכנים כבר להפוך את הכול. זהו אותו רגע, שהוא הרגע של טרנספורמציה.
רגע זה של טרנספורמציה הוא הרגע החשוב ביותר, משום שטרנספורמציה המתרחשת דרך פחד, כאב ואחרים, עשויה להביא אותנו ליופי שבהם, או לסיוט שבהם.
הסיוט
כמה קל לאבד את היופי.
היופי נוצר מתוך טרנספורמציה וגדילה אל מעבר למה שהיה קודם, דרך מצב שבו נקודת ההתייחסות זזה למקום חופשי יותר ולמדה גמישות. באותה המידה, ישנה אפשרות שפחד, כאב ואחרים יניעו את נקודת ההתייחסות לתוך גיהינום.
הסיוט או הגיהינום האפשרי לבני אדם בחייהם הוא עצום. חלקו הגדול בנוי על פחד וכאב. הדימוי של החיים כגיהינום שבו אנו נשרפים כל הזמן, מתאר מצב שבו פחד, כאב ואחרים הם הכוחות הדומיננטיים, השורפים אותנו לנצח. בסיוט יש אפשרות להגיע למצב המוכר שמופיע לא פעם בסיוטי לילה, מצב של היתקעות בתוך סיטואציה שהאדם אינו מסוגל לצאת ממנה, היתקעות שלא מאפשרת לו בחירה או החלטה. הוא חווה עצמו כקשור, חסר אונים, ואין לו שום אחריות או השפעה על מה שקורה לו. הוא תקוע בתוך סיוט שאינו מצליח להתעורר ממנו.
בגיהינום האישי של בני אדם שונים, אפשר לזהות איכויות משותפות. הן מתארות מצב של כלא, של חוסר בררה, שבו דברים כל הזמן מצטברים עוד ועוד. השאלה, ‘לא יהיה לזה סוף אף פעם?’ קיימת אצל אנשים רבים שפחד, כאב ואחרים הזיזו את נקודת ההתייחסות שלהם אל הגיהינום, והם חשים שכמות הסבל והסיוט רק גדלה כל הזמן.
זו תחושת הצטברות – עוד לא נגמרה חוויה אחת של זוועה וכבר מתחילה אחרת, הדברים רק מצטברים זה על זה, ויש תחושה של החרפה גוברת והולכת. יש יותר כעס, זעם ומרירות, ויתור, שיתוק והתעלמות, יש רק יותר התרחקות מההווה והתעסקות בעבר שנצבר.
ישנה תחושה של הליכה במעגלים, חזרה על אותם דברים שוב ושוב, ושוב ושוב. אני רואה שאני חוזר על אותו הדבר ולא מסוגל לעשות אחרת. אנשים נוטים לחזור על דברים שנחשבים מבחינתם לטעויות, ‘לחטוא’ ובכל זאת לא להיות מסוגלים להפסיק. זוהי היסחפות למעגל קבוע, השולט ברמה מסוימת או בחיים שלמים. מעגלים כמו אלכוהוליזם, זלילה, שינה או אחרים, לאט לאט מוצצים את החיוּת מבני אדם, והם נעשים אפורים יותר ומתים יותר.
ככל שמספר המעגלים החוזרים על עצמם בחיי בני אדם גדול יותר, כך נשאר פחות מקום ליופי. אובדן היופי יוצר במשך חייו של אדם רמת סבל שגדלה עם הזמן. ברמה הגופנית, בתוך תהליך ההתבגרות-זקנה, ניתן לראות כיצד האדם אוסף במשך השנים עוד ועוד סימפטומים הנשארים אתו, וכיצד איכות חייו יורדת. הוא מתבצר יותר ויותר בפינה שלו, במנהגים ובאורחות חייו הקבועים. קשה ליצור שינוי בדעות או בתפיסה של אנשים מאוד מבוגרים, אבל הסיוט עשוי להיות אמתי וטוטאלי גם אצל אנשים לא מבוגרים. ההשפעה שלו על יכולת הלמידה וההתפתחות עצומה, כיוון שאנשים שחווים את הסיוט עסוקים הרבה בלא לרצות אותו ובחיפוש אחר דרכים להימנע ממנו, וכך הם אינם פנויים לדברים חדשים.
אין עדיין תגובות