הספר שלפניכם נולד בחטא. הלוואי שלא היה צריך להיוולד, אבל כששנת 2018 עמדה בפני סיום, נקברה עוד אישה שסבלה מאלימות […]
פתח דבר
יותר מ־200 אלף נשים נפגעות אלימות חיות בישראל. יותר מ־200 אלף נשים שעבורן כף יד היא תמיד אגרוף קפוץ, שמבחינתן בית הוא מזמן לא נמל מבטחים, שיודעות שעמוק בארון מתחבא אקדח, ולפעמים הוא מונח על השולחן כתזכורת לאימה המשתקת. 200 אלף נשים שעבורן מייק־אפ הוא לא אופציה על שידת האיפור, אלא אמצעי להסתרת הסיפור שהן מתביישות לספר. אבל לא רק הבושה תהרוג אותן. גם כדור בראש או מערוך בפרצוף או סתם מכות רצח עלולים לסיים את חייהן.
רצח לא נולד סתם כך. רצח הוא מקרה קיצון של מציאות אלימה, חונקת ומתגלגלת יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום. 200 אלף נשים קמות בבוקר וסופגות קללות וסטירות וסתם משיכות בשיער. הן מתעוררות מלילה מסויט לעוד סדרת מכות. אין להן שקל בארנק כי הן קורבן של אלימות כלכלית נוגסת ומשתקת, אבל גם אין להן ברירה אלא להישאר ולהמשיך לחטוף, ולנשוך שפתיים עד זוב דם ולשכב איתו ולהכין לו לאכול ולבכות לתוך עצמן ולהתפלל שהילדים יהיו בסדר.
לנשים האלה בדרך כלל אין קול. הן לועסות את אבני הכאב בדממה פשוט מפני שהן זוכרות שגם כאשר צעקו וזעקו והתחננו, איש לא שמע אותן, והשוטר בתחנה לא האמין, והשופט הקל את הדין – אז לשם מה להתלונן? עדיף לבלוע את האימה ולהתפלל להתעורר מחר בבוקר, רק שמישהו יזכיר להן בשביל מה.
אז זהו, שהספר הזה נכתב כדי להזכיר. הוא כאן כדי להשיב לנשים האלה את קולן שהוחנק. הוא נכרך כדי שכל מי שיקבל אותו לידיו ויקרא באימת הזוועות המובאות בו בגוף ראשון, ירעד מזעם ומאימה, כי עבור 200 אלף נשים בישראל סיפורי האלימות הללו במשפחה, מצד אבא או אחים גדולים, של אלימות מצד בן זוג מתעלל, הם אינם כותרת בעיתון או כתבה במהדורת החדשות. הם המציאות עצמה, שפעמים רבות מדי מתגלגלת מדור לדור וצרובה בזיכרונות ומתחת לעור, והיא כואבת ועצובה, והיא מייאשת ולעיתים משתקת, אבל היא יכולה להשתנות.
הספר הזה נועד להביא לקדמת הבמה והתודעה את קרביהן של נשים אמיצות שנענו לקריאה של הוצאת רימונים, והסירו את מעטה האופל מחייהן שנכבשו תחת היד המכה. הוא מתפרסם כדי שכולנו נקרא ולא רק נזדעזע ונצקצק בלשון, אלא שנבין אחת ולתמיד שאלימות כלפי נשים אינה בעיה של נשים ממגזר כזה או אחר, אלא שהיא בעיה חברתית ותרבותית.
זו שעת חירום לאומית, אך לצערי, כאשר יצאנו לרחובות לאחר רצף של מקרי רצח בסוף שנת 2018, כמעט רק נשים חסמו כבישים, הניפו שלטים וזעקו “די לאלימות”. המאזן הזה חייב להשתנות. אם גברים לא יצטרפו לחזית המאבק באלימות, המציאות הזאת תוסיף להיות סרט בלהות עבור מאות אלפי נשים וילדים. המאזן הזה חייב להשתנות. על הממשלה להקצות משאבים לחינוך מונע אלימות ומעודד שוויון מגדרי מגיל הגן ואילך, ליצור סנכרון בין המערכות השונות (רווחה, משטרה, משפט), להסמיך מטפלים ועובדים סוציאליים נוספים בשירותי הרווחה, להקים קווי סיוע ייעודיים להתרעה ולמתן מענה מיידי במקרים של אלימות, ובעיקר כזו המסכנת חיים, לשדרג מקלטים ומעונות לנשים ולנערות בסיכון, וכמובן, לטפל בגברים המכים שלעיתים אף הם קורבנות של מציאות חיים מזרת אימה.
והחשוב מכול, המאזן הזה יכול להשתנות באמצעות הקצאת מלוא המשאבים הדרושים לתקצוב תוכנית החומש למניעת אלימות כלפי נשים, המונחת על שולחנן של ממשלות ישראל מאז יוני 2017 ונועדה לתקן מציאות באמצעות חקיקה וגיבוש התנהלות לאומית.
כתיבה היא לא רק אומנות נשגבת. כתיבה היא גם תהליך תרפויטי שיש בכוחו להניח רטיות של חמלה ואיחוי על חבּוּרות שותתות דם וכאב. הדיו אשר כתבה את אסופת הסיפורים הללו נמהלה שוב ושוב בתהום הפצע העמוק ביותר. ולכן לא רק מי שפערו את נפשן וכתבו אותם יזכו לריפוי. גם אנחנו, הקוראים, כיחידים וכחברה, נזכה לו בעקבות המסע שנכרך לספר בהתכוונות גדולה.
תבורך כל אחת מהנשים שהשתתפו ביצירת הספר הזה, והלוואי שהוא יהיה האחרון.
ענת לב־אדלר
עורכת וסופרת
ממובילות המחאה למלחמה באלימות כלפי נשים
דצמבר, 2019
אין עדיין תגובות