לנצח הוא רומן אקטואלי העוסק בניסיונם של ישראל ו"המוסד" להשמיד את הכור האטומי לייצור נשק גרעיני שאירן רוצה לבנות, […]
הכרטיסן שנכנס לתאם העיר אותו. הוא הושיט לו את הכרטיס לניקוב. נער שדחף עגלת משקאות קרים ועוגיות הציע לכולם את מרכולתו בקול רם. ממיאספור הוציא כמה ריאלים מהכיס וקנה בקבוק מיץ מוגז.
צמד שוטרים סיירו במסדרון והביטו לתוך התאים במבטים בוחנים. הם ראו בתאו את כוהני הדת והמשיכו הלאה לתאים הבאים. הרכבת התקרבה לטהראן. ממיאספור הסתכל בחלון וראה באופק את פסגתו המושלגת של הר דמאוונד. הוא נזכר בדברי השיר “גג העולם, הר דמאוונד” של המשורר הדגול מאלק אל שווארה בכר: “בשלשלאות אסור לאדמה, ענק לבן, נושא את קסדת הכסף שלך ורצועות אוכף ברזל. אתה מסתיר עצמך מאחורי עננים, איש לא יוכל לראות פניך האציליים. כאשר אנטגוניזם השמיים הנגרם על־ידי הארץ הופך קר, חשוך, שקט ואפל, הוא מכה חזרה בשמיים בחימה ובעוצמה. אתה העוצמה הזאת, הו, דמאוונד. הו, לא, אני לא מאושר מאשר אמרתי. אתה לא העוצמה שהושלכה ארצה על־ידי ההשגחה העליונה – אתה הלב האומלל של הארץ אשר תפח מכאב כרוני!”
ממיאספור החל להשתחרר מהרגשת הכיסופים והחלום ולחזור למציאות. הרכבת הגיעה לתחנה המרכזית של טהראן. הוא ירד בתחנה הרכבת. היה זה בניין ענקי עם עשרות רציפים, רעש והמולה, צפירות של קטרים, סבלים סוחבים עגלות מלאות מזוודות, רוכלים שהציעו את מרכולתם בקולי קולות, דוכני כרטיסים, משרדי נסיעות, סניפים של בנקים וחברות השכרת רכב. אלפי גברים, נשים וילדים גדשו את המעברים. השעון הגדול שהוצב גבוה בקיר היציאה הראה שהשעה 14:00.
ממיאספור יצא מהתחנה ונכנס למונית הראשונה שבראש תור ארוך של מוניות. התור השתרך לכל הצד המערבי של התחנה המרכזית. מולם היו הרציפים של האוטובוסים שהיו צבועים בצבעים ססגוניים ונשאו את תמונותיהם של חומייני וחמינאי על דפנותיהם. ממיאספור ביקש מנהג המונית להביאו למלון “דיפלומט” הנמצא קרוב לכיכר חומייני הענקית, בצידה הדרומי של טהראן.
עד מהרה הגיע לכניסה המפוארת של המלון. הוא שילם לנהג המונית וירד מהרכב. שוער פתח לו את הדלת ללובי רחב ידיים מרוהט בספות ובשולחנות עשויים מעץ מהגוני בצבע בז’ כהה. נברשות ענק היו תלויות מהתקרה הגבוהה, וקישוטים גדולים שונים עשויים נחושת על הקירות המצופים בעץ פוליסנדר.
ממיאספור ניגש אל אל פקיד לבוש חליפה אירופית שחורה. “שמי ממיאספור, אני הזמנתי אצלכם חדר לכמה ימים!” אמר.
“תעודת זהות בבקשה!” ביקש פקיד הקבלה. לאחר שעיין בתעודת הזהות אישר. “אכן יש חדר שמור בשבילך, תואיל בבקשה למלא את הטופס הזה”. ממיאספור מילא את הטופס ונעזר לשם כך בפספורט שלו, ולאחר מכן קיבל מפתח לחדר מספר 832 בקומה שמונה. הפקיד הראה לו היכן המעליות של המלון.
ממיאספור הלך מדוכן הקבלה לאחת הספות הפנויות בלובי והתיישב בה. הוא התבונן מסביב, הוציא את עיתונו ועשה עצמו מעיין בו כאשר בזווית העין המשיך לבחון אם מישהו לא עוקב אחריו. רק כאשר השתכנע שאיש אינו עוקב אחריו, ניגש למעלית ועלה לחדרו. החדר היה מרוהט בטעם – מיטה כפולה עם שידות קטנות בשני צידיה. בקיר ממול למיטה הייתה שידה גדולה ומעליה מראה גדולה. היה שם גם ארון לבגדים ולידו פינה למזוודות. חדר האמבטיה והשירותים הצמוד היה מפואר ומרוצף בחרסינות יקרות. הסדינים והציפיות שעל המיטה הבהיקו מלובן.
בפינת החדר היו שתי ספות ועל ידן שולחן קטן. ממיאספור הניח את המזוודה על השולחן, פתח אותה ופרש את כל בגדיו ולבניו בתוך הארון. הוא סגר את המזוודה ותחב אותה מתחת למיטה, פשט את בגדיו ונכנס למקלחת כדי להתרענן.
כשיצא מחדר השירותים, כיוון את מיזוג האוויר ונשכב על המיטה. אני אנוח כאן כשעתיים ואחר־כך אצא העירה, חשב. הוא הוציא מתוך תיק היד שעון מעורר קטן וקבע בו את השעה ארבע אחר הצהריים להשכמה. לא חלפו כמה רגעים והוא כבר נרדם.
השעון המעורר העירו במנגינה קצרה של בטהובן. ממיאספור התעורר מיד, קם והלך לשטוף את פניו, לבש חולצה וחליפה, נעל את נעליו, לקח את תיק היד הקטן ויצא את חדר המלון. הוא עזב את לובי המלון מבלי להשאיר את מפתח החדר בדלפק הקבלה.
בחוץ הקביל את פניו גל חום כבד. ממיאספור הסתכל ימינה ושמאלה ושם פעמיו לעבר כיכר חומייני שהייתה די קרובה לבית המלון שלו. הוא חצה את הכיכר הענקית שקוטרה כקילומטר אחד, מלאה בפארקים וגנים ציבוריים, והגיע לשדרת ואלי אל אסר, השדרה המרכזית של טהראן שבעבר נקראה פאחלווי על שם שושלת השאה הקודם שהודח על־ידי חומייני. הוא ראה על המדרכה תא טלפון ציבורי, ניגש אליו, הכניס כמה מטבעות לתוך החריץ וחייג את מספר השגרירות הרוסית בטהראן.
“דוברה ווצר!” נשמע קול המזכירה ברוסית.
“אני מבקש מישהו שמדבר אנגלית!” אמר ממיאספור באנגלית.
“תמתין רגע בבקשה, אני אעביר אותך למישהו שמדבר אנגלית טובה!” ענתה המזכירה באנגלית עילגת.
קול גבר ענה בצד השני של הטלפון: “ערב טוב. מי מדבר?”
“לי קוראים אלן, והייתי מבקש לדבר עם מישהו מהשגרירות שלכם שמטפל בעובדים רוסים העובדים באיראן”, אמר ממיאספור.
“לשם מה? אתה לא נשמע לי דובר רוסית על פי המבטא שלך, אז למה אתה מתעניין בעובדים רוסים?” שאל האיש מהשגרירות הרוסית.
“תראה, אני רוצה למסור לכם מסר חשוב. למעשה יש בידי מכתבים מעובדים רוסים בעלי מעמד חשוב ביותר שעובדים בעיר המדאן, ממנה אני בא. הם אינם יכולים להגיע אליכם, כי מונעים מהם זאת”, אמר ממיאספור.
“אני מבין”, אמר הקול. “תמתין רגע על הקו ואני אעביר אותך למר ולדימירוב”.
“שלום”, נשמע קול כעבור רגע. “עם מי אני מדבר, ומה אוכל לעשות בשבילך?”
“שמי הוא אלן”, שב ואמר ממיאספור, “ובשבילי אתה לא צריך לעשות דבר, אבל אולי אתה כן יכול לעזור למדענים שלכם שעובדים בכור האטומי בהמדאן. הם רוצים לעזוב שם את העבודה, אבל מכריחים אותם להמשיך בה וגם מונעים מהם את האפשרות להגיע אליכם”.
“רגע אחד, מי אתה באמת, ומה הקשר שלך לכל העניין הזה?” שאל ולדימירוב.
“אני חבר של שניים מהמדענים שלכם העובדים שם, ואני מציע לך שניפגש אולי במסעדה ‘טעם גן עדן’ שממול לשגרירות שלכם ונדבר שם פנים אל פנים. אני לא רוצה להיכנס לשגרירות שלכם כי היא בוודאי תחת מעקב מתמיד”, השיב ממיאספור.
“בסדר”, אמר ולדימירוב, “אהיה שם בעוד עשר דקות. איך אזהה אותך?”
“אני כבן 35, ממוצע קומה, שיער שחור עם זקן שחור מחודד, לבוש חליפה מערבית בצבע אפור. אני אחזיק בידי ספר קוראן בעטיפה אדומה. אני חושב שאני אזהה אותך לפני כן, כי אין הרבה אזרחים זרים שמסתובבים במסעדה הזאת”, אמר ממיאספור.
“אתה טועה, אנחנו אנשי השגרירות דווקא סועדים שם לעיתים קרובות”, אמר ולדימירוב. “אפגוש אותך שם בעוד עשר דקות!” חזר ואמר.
ממיאספור מיהר למסעדה שלא הייתה רחוקה מתא הטלפון, נכנס פנימה והתיישב ליד שולחן פנוי שהיה מכוסה במפת פלסטיק צבעונית. כחמש דקות אחר־כך נכנס גם ולדימירוב. הוא היה גבר גבוה, מרכיב משקפיים עם מסגרות מוזהבות, שיבה זרקה ברקותיו והוא נראה כבן ארבעים וחמש לכל היותר. ממיאספור זיהה אותו מיד וסימן לו להצטרף לשולחנו.
מלצר ניגש לשולחנם. “מה תזמינו?” שאל באנגלית.
“אני אשמח לסלט ירקות, שתי ביצי־עין ובקבוק מיץ אשכוליות קטן”, אמר ממיאספור.
“אותו הדבר, בבקשה!” אמר גם ולדימירוב. “מהיכן אתה מכיר את המדענים שלנו?” שאל ולדימירוב.
“אני גר בהמדאן ושם יצא לי להכיר אותם”, ענה ממיאספור. “אתם בשגרירות ידעתם על המדענים הרוסים שעובדים בהמדאן?” שאל.
“ידענו שיש לנו מדענים העובדים בכור אטומי באיראן, אך חשבנו שהם עובדים רק בבושהר!” ענה ולדימירוב.
“ועל הכור בהמדאן אתם ידעתם?” הקשה ממיאספור.
“לא, רק עכשיו נודע לנו מה הולכים לייצר שם ואנחנו מתנגדים לכך בחריפות, שכן כפי שאתה אולי יודע, לנשיא שלנו יש התנגדות מוחלטת להקמת כורים כאלה בעולם. וכמובן שלא ידענו כלל שמדענים שלנו עובדים שם”.
“ובכן, המצב עכשיו הוא ששלטונות הכור מונעים מהם אפשרות גישה אליכם לשגרירות, מן הסתם כדי שלא יבקשו את עזרתכם למימוש רצונם לעזוב עכשיו את הכור דווקא בשלב זה. הם למעשה מכריחים אותם להמשיך ולעבוד שם בפיתוח נשק גרעיני בעל כורחם. יש לי מהם מכתבים הכתובים ברוסית המיועדים לכם ומסבירים לכם את מצבם בהמדאן”.
המלצר התקרב אליהם עם מגשי האוכל והם הפסיקו את השיחה שהתנהלה ביניהם באנגלית. הם אכלו בשקט וסיימו בשתיית המיץ שהוגש להם. “אוכל למסור לך את המכתבים שלהם מחוץ למסעדה!” אמר ממיאספור.
“למה לסבך את העניינים?” אמר ולדימרוב. “אני אלך עכשיו לשירותים ובעוד כמה רגעים תבוא גם אתה. תמסור לי אותם שם”, השיב ולדימירוב. “ובכן, סיכמנו?”
ממיאספור קם ראשון והלך לחדר השירותים, וכעבור דקה גם ולדימירוב הלך לעבר השירותים. ממיאספור וידא שהם שניהם לבד בשירותים, שלף את המעטפה במהירות הבזק ומסר אותה לידי ולדימירוב, וזה תחב אותה מיד לכיס פנימי במעילו. הוא יצא ראשון וחזר לשולחנו במסעדה. אחריו חזר לשולחן גם ממיאספור.
“אם תהיה מעוניין אני אוכל לקשר אותך עם איש שמכיר את כל העניינים באיראן, ויוכל לסייע לך בעניין הזה”, אמר ממיאספור.
ולדימירוב השיב שהוא קודם יקרא את המכתבים של המדענים ורק אחר־כך יחליט מה לעשות ועם מי להתקשר. “תתקשר אליי מחר בטלפון ונקבע פגישה אחרת, אז נוכל להמשיך בשיחה הזאת”, אמר ולדימירוב.
“רצוי שתכין לקראת פגישתנו הבאה גם מכתב מכם, שיהיה מיועד למדענים שלכם בהמדאן ובו תוכלו לתקשר איתם ולתת תשובות איך ובאיזו דרך תוכלו לעזור להם לעזוב את הכור, להבהיר להם מה לעשות כדי שיוכלו לעשות זאת ואיך יקבלו הנחיות כאלה ואחרות אם תהיינה כאלה”, אמר ממיאספור.
“בסדר”, אמר ולדימירוב וסימן למלצר להביא את החשבון. הוא שילם לו, וגם ממיאספור השאיר לו טיפ נאה, והם עזבו את המסעדה ביחד. לאחר שיצאו מהמסעדה לחצו ידיים ונפרדו איש איש לדרכו. ממיאספור חזר לחדרו במלון.
אין עדיין תגובות