פרנסואה העזובי הוא סיפור אהבה רב תהפוכות, אהבת אם ובנה ואהבת גבר ואישה על רקע חיי הכפר בצרפת של אמצע המאה התשע-עשרה, ואורחות חיים שלא השתנו זה מאות בשנים. זהו אחד מטובי הרומנים של הסופרת הצרפתיה הנודעת, המפליאים בפשטותם היסודית, המסתורית והמרגשת. הספר טבול באהבת אדם ובתקווה לעתיד טוב יותר לבני המעמדות הנמוכים, לחלכאים ולנדכאים.
חייה של ז'וֹרז' סאנד, כפי שכותב מתרגם הספר יהושע קנז באחרית הדבר, פילחו כחץ בוער את התקופה הרומנטית בצרפת. היא הייתה מצבור מדהים של אנרגיה וכישרון, אישה מרדנית ורגישה, פראית ואנוכית ונדיבה מאין כמוה, פמיניסטית גדולה הרבה לפני הפמיניזם, וסבתא טובה השוקדת לרקוח את הריבות לאורחיה. ספריה, שנכתבו במהירות ובקלות מדהימה, התקבלו בהתלהבות ובאהבה.
הספר ראה אור לראשונה בעברית בשנת 1993, וזוכה כעת למהדורה מחודשת.
ז'ורז' סאנד (1804-1876)
ז'ורז' סאנד נולדה ב-1804 בפריז בשם אמנטין לוסיל אורור דופה. היא חייתה רוב ילדותה עם סבתה בפרובינציה נואן, נוף שהופיע ברבים מספריה. ב- 1822 נישאה לברון דודבאן ולזוג נולדו שני ילדים. ב- 1831 ראה אור ספרה הראשון שנכתב עם סאנדו, ממנו שאלה לימים את שם העט הגברי שלה. נישואיה לדודבאן לא היו מאושרים ובשנת 1835 עזבה סאנד עם ילדיה. לאחר הפרידה החלה להסתובב בלבוש גברי ולעשן מקטרת, מנהגים שהיה חלוציים ובלתי נאותים לאישה במעמדה.
ב-1832 ראה אור ספרה "אינדיאנה", המספר את סיפורה של אישה המוצאת עצמה כלואה בחיי נישואים עגומים ושואפת לחופש. לאחר פרסומו נהייתה סאנד סופרת פורייה ומצליחה, וכתבה עשרות רומנים, אוטוביוגרפיה, ממוארים, מאמרים ומחזות. בין ספריה המפורסמים: "קונסואלו", "ולנטין", "חורף במיורקה", "לֶליָה", "מוֹפְּרָה", "פדט הקטנה" ועוד. בנוסף לעמדותיה הפמיניסטיות עסקה בפעילות פוליטית וסייעה בתעמולה הרפובליקאית האנטי-מלוכנית והאנטי-שמרנית בזמן המהפכה של 1848. בהיותה בת לאב ממוצא אריסטוקרטי ולאם מפשוטי העם, סאנד הרגישה קשר לבני המעמדות הנמוכים והגבוהים כאחת. חייה האישיים היו סוערים למדי והיא ניהלה מערכות יחסים עם כמה מהיוצרים החשובים של תקופתה: המלחינים פרדריק שופן ופרנץ ליסט והסופר אלפרד דה מיסה.
"יצירות מופת הן רק נסיונות שעלו יפה" כתבה סאנד בהקדמה ל"פרנסואה העזובי", משפט המיטיב לנסח את הרוח הדמוקרטית המפעמת ביצירתה ושמה דגש על חשיבות הנסיונות וחשיבות הריבוי והייצוג של המעמדות השונים, גישה שחיבבה את יצירתה עד מאוד על המשורר וולט ויטמן שספרו "עלי עשב" אף הושפע ממנה.
סאנד מתה בשנת 1876, בביתה בנואן, והיא בת 71.
קטגוריות: מבצעי החודש, המלצת הצוות, סיפורת מתורגמת
27.00 ₪
מקט: 4-1297-2204
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
א
בוקר אחד יצאה מַדְלֶן בְּלַאנְשֶׁה, הטוחנת הצעירה מקוֹרְמוּאֶה, והלכה אל קצה האחו לכבס במעיין, והנה ילד קטן יושב לפני קרש הכביסה שלה ומשחק בקש שהכובסות מרפדות בו את ברכיהן. התבוננה מדלן בלאנשה בילד והתפלאה על שאינה מכירה אותו, כי אין שם דרך הומה מאדם ורק את בני המקום רואים שם.
"מי אתה, ילדי?" אמרה לילד הקטן שהביט בה באמון אך נראה כלא מבין את שאלתה. "מה שמך?" הוסיפה ושאלה מדלן בלאנשה והושיבה אותו לצדה וכרעה על ברכיה לכבס.
"פרנסואה," השיב הילד.
"איזה פרנסואה?"
"איזה?" אמר הילד בפנים נואלות.
"בנו של מי אתה?"
"לא יודע, מה יש!"
"אינך יודע מה שם אביך?"
"אין לי אבא."
"כלומר, הוא מת?"
"לא יודע."
"ואמך?"
"היא שם," אמר הילד והצביע על בית קטן ועלוב מאוד, מרוחק מן הטחנה כשני מטחווי רובה וגג הקש שלו נראה מבין ענפי הערבות.
"הה!" אמרה מדלן, "אני יודעת, זו האישה שהגיעה לכאן אמש ובאה לגור פה?"
"כן," השיב הילד.
"ולפני כן גרתם במֶרְס!"
"לא יודע."
"אתה ילד שלא יודע הרבה. ואת שם אמך, לפחות, אתה יודע?"
"כן, היא זַאבֶּל."
"איזאבל מה? אתה לא יודע עוד שם שלה?"
"באמת לא, מה יש!"
"מה שאינך יודע, לא תוגיע בו את מוחך," אמרה מדלן בחיוך והחלה לחבוט את כבסיה.
"מה זה מה שאמרת?" אמר פרנסואה הקטן.
מדלן הוסיפה להביט בו; הוא היה ילד יפה, עיניים נפלאות היו לו. חבל, חשבה, שהוא נראה טיפש כל כך. "בן כמה אתה?" שאלה, "אולי גם זאת אתה לא יודע?"
והוא אכן לא ידע בעניין הזה יותר משידע בשאר העניינים. כמיטב יכולתו ניסה להשיב לה, אולי מחמת הבושה שבוש מן הטוחנת הגוערת בו על קוצר השגתו, והביא לעולם תשובה ניצחת זו: "בן שנתיים!"
"כן, בהחלט!" ענתה מדלן וסחטה את הכבסים בלי להביט בו עוד, "אכן אווזון נאה אתה, ולא טרחו ללמד אותך כלום, ילדי המסכן. על פי קומתך אתה בן שש לפחות, אבל על פי הכושר השכלי אתה בן פחות משנתיים."
"יכול להיות!" אמר פרנסואה. ואחר כך אזר את כוחותיו כמבקש לנער את נפשו האומללה מתרדמתה, ואמר: "שאלת מה שמי? קוראים לי פרנסואה העזובי."
"אהה, אני מבינה," אמרה מדלן וצידדה אליו מבט מלא חמלה; ושוב לא התפלאה למראה הילד היפה שהוא מזוהם כל כך, לבוש בלואים ושקוע בטמטום של גילו.
"כמעט אין שום בגד לגופך," אמרה לו, "והימים לא חמים. לא קר לך?"
"לא יודע," השיב העזובי המסכן שהורגל לסבל כל כך עד שלא הבחין בו עוד.
מדלן נאנחה. היא חשבה על זַ'אני שלה, תינוק בן שנה, הישן בחום עריסתו, וסבתו שומרת עליו, שעה שהעזובי האומלל יושב לבדו רועד מקור ליד המעיין, ורק ההשגחה שומרת עליו לבל יטבע, כי הוא בטמטומו אפשר שלא העלה על דעתו שמי שנופל למים ימצא בהם את מותו.
מדלן, שלב רחום מאוד היה לה, אחזה את זרוע הילד וחשה שהיא חמה, אף על פי שצמרמורת עברה לרגעים בגופו ופניו היפות היו חיוורות מאוד.
"אתה קודח?" אמרה לו.
"לא יודע, מה יש!" השיב הילד שאכן קדח.
מדלן בלאנשה הסירה את סודר הצמר שעל כתפיה ועטפה בו את העזובי והלה הניח לה לעשות בו כרצונה ולא הביע לא פליאה ולא שביעות רצון. היא אספה את כל הקש שמתחת לברכיה ועשתה לו מצע לשכב עליו, והוא לא התמהמה ונרדם מיד. ומדלן המשיכה לכבס את מלבושיו של ז'אני הקטן, ואף הזדרזה כי הייתה צריכה להיניקו והשעה דחקה לה לשוב אליו.
כאשר כובס הכול, נעשו הכבסים הרטובים כבדים יותר כאילו נוספה עליהם עוד מחצית והיא לא יכלה לשאת את כולם. הניחה אפוא את המחבט ומקצת הכבסים על שפת המים והחליטה כי בשובה לקחת אותם, תעיר את העזובי, ומיד נשאה הביתה כמה שיכלה לקחת עמה. מדלן בלאנשה לא הייתה גבוהת קומה ולא רחבת גו. אישה יפה מאוד הייתה, אמיצה וגאה ונודעת בנועם הליכותיה ובשכלה הישר.
כשפתחה את דלת ביתה, שמעה נקישת קבקבים הרצים בעקבותיה על גשר הסכר, וכשפנתה לאחוריה ראתה את העזובי שהדביקהּ והביא לה את המחבט, הסבון והכבסים הנותרים וגם את סודר הצמר שלה.
"הו, הו!" אמרה והניחה את ידה על כתפו, "אתה פחות מטומטם מכפי שחשבתי, שהרי אתה יודע להועיל, ומי שלב טוב לו, אי אפשר שהוא שוטה גמור. היכנס, ילדי, בוא ותנוח. מסכן שלי! המשא שעליו כבד יותר ממנו!"
"ראי, אימא," אמרה לטוחנת הזקנה שהגישה לה את תינוקה והוא רענן וחייכני, "הנה עזובי מסכן שנראה חולה. הרי את בקיאה במיני הקדחת, נצטרך לנסות לרפאו."
"הה! זו קדחת העוני!" השיבה הזקנה והביטה בפרנסואה, "אותה מרפאים במרק טוב, אבל אלה אין להם מרק. זה העזובי של האישה שעקרה לכאן אתמול. אישך, מדלן, הוא בעל הבית שלה. הם נראים חסרי כול, אני חוששת מאוד שאינם מן המקפידים לשלם."
מדלן לא השיבה דבר. היא ידעה כי אין רחמים רבים בלב חמותה ובעלה, והממון חביב עליהם יותר מבני אדם. לכן היניקה את ילדה, וכשיצאה הזקנה לכנס את אווזיה, אחזה את ידו של פרנסואה ובזרועה האחרת נשאה את ז'אני והלכה עמם אל זַאבֶּל.
זאבל, ששמה האמיתי איזאבֶּל בִּיגוֹ, הייתה בתולה זקנה כבת חמישים, מיטיבה עם זולתה ככל שיכול להיטיב מי שאין לו אלא החרדה לקיומו הדל. את פרנסואה, כשאך זה נגמל, לקחה מאישה שכבר מתה בינתיים, ומן היום ההוא והלאה גידלה אותו בעבור שלושה מטבעות כסף לחודש ומתוך כוונה לעשותו משרת קטן לה; ואז אבדו לה עזיה והיא הוצרכה לקנות לה עזים חדשות בהקפה, ככל שתשיג ידה, כי כל פרנסתה הייתה על צאנה המעטות ועל תריסר תרנגולות שניקרו ברשות הרבים. עד שיגדל ותגיע שעתו להיכנס בברית הקודש, נועד פרנסואה לרעות את העדר הקטן בשולי הדרכים, ואחר כך יושכר לעבוד כל עבודה, כרועה חזירים או כמסייע בחריש, ואם יִדְּבֶנּוּ לבו, ייתן חלק משכרו לאמו המאמצת.
למחרת יומו של הקדוש מרטין יצאה זאבל מהבית במֶרְס והשאירה שם את העז האחרונה, כתשלום יתרת חובה בשכר הדירה, ובאה לשבת בבית הקטן המסופח לטחנת קוֹרְמוּאֶה וכל הרכוש האמור לערוב לתשלומיה, מיטה רעועה, שני כיסאות, ארגז וכמה כלי חרס. אולם הבית היה גרוע ופרוץ כל כך וערכו ירוד כל כך שמוטב היה להשאירו ריק כדי שלא להסתכן בקשיים שסיבתם עוניים של הדיירים.
מדלן שוחחה עם זאבל ועד מהרה נוכחה כי אינה אישה רעה, כי תעשה כל מה שתוכל ובמלוא האחריות כדי לשלם את שכר הדירה וכי יש בלבה חיבה לעזובי שלה. אלא שהיא הורגלה לראותו סובל שעה שהיא עצמה סובלת, והחמלה על הילד המסכן שהביעה הטוחנת העשירה עוררה בה בתחילה השתאות יותר מקורת רוח.
לבסוף, כשהתאוששה מן ההפתעה והבינה כי מדלן לא באה לבקש ממנה כלום אלא להיטיב עמה, גבר ביטחונה והיא סיפרה לה באריכות את כל קורותיה שדמו לקורותיהם של כל האומללים ואף הכבירה לה תודות על התעניינותה. מדלן הודיעה לה כי תעשה כל מה שבידה לסייע לה, ואולם ביקשה ממנה שלא תאמר דבר לאיש והודתה כי רק בסתר תוכל לעזור לה, מפני שאין היא אדונית בביתה.
קודם כול השאירה לזאבל את סודר הצמר שלה, בתנאי שתגזור אותו בו בערב ותתפור ממנו בגד לעזובי, ושלא ייראו גזריו עד שייתפרו. היטב ניכר בזאבל כי אינה ששה על מלאכה זו וכי הסודר נראה לה נאה ומועיל לשימושה שלה. ומדלן נאלצה לומר לה כי תפנה לה עורף אם בתוך שלושה ימים לא תראה את העזובי לבוש בגד חם. "וכי סבורה את," הוסיפה ואמרה, "שחמותי לא תכיר את סודרי על כתפייך? האם תרצי להביא עלי צרות? סמכי עלי שאעזור לך בדרכים אחרות, אם תיזהרי קצת בדברים האלה. ועכשיו שמעי, העזובי שלך קודח, ואם לא תטפלי בו היטב, ימות."
"באמת?" אמרה זאבל, "זה יצער אותי מאוד, כי הילד הזה, את מבינה, יש לו לב שאין רבים כמוהו; לעולם אינו מתלונן, והוא צייתן כבן משפחה; היפוכם הגמור של שאר העזוביים, שהם קשים ופראים ולבם נוטה תמיד אחרי הזדון."
"מפני שמגרשים אותם ומתעללים בהם. ואם הילד הזה טוב, הרי זה מפני שאת טובה אליו, אל יהיה ספק בלבך."
"זה נכון," אמרה זאבל, "יש בלב הילדים הכרת טובה יותר משסבורים. הנה, הוא לא פיקח, ובכל זאת הוא יודע היטב כיצד להיות לעזר. כשהייתי חולה בשנה שעברה (והוא היה רק בן חמש), סעד אותי כמו גדול."
"שמעי," אמרה הטוחנת, "שלחי אותו אלי כל בוקר וכל ערב, בשעה שאני נותנת מרק לבני. אבשל יותר מן הדרוש והוא יאכל את השארית; איש לא ירגיש בזה."
"הו! אני לא אעז להביאו אליך, והוא עצמו לא ישכיל בשום אופן לדעת את השעה."
"אם כן נעשה כך. כשיהיה המרק מוכן, אניח את הפלך שלי על גשר הסכר. הנה, מכאן הוא ייראה היטב. ואז תשלחי את הילד וקבקב בידו, כאילו בא לבקש גחלים להבערת האש, ומאחר שיאכל את המרק שלי, יישאר כל המרק שלך לך. כך תאכלו שניכם יותר."
"אמנם כן," השיבה זאבל, "אני רואה כי אישה פיקחית את ומזלי הטוב הביא אותי לכאן. הפחידו אותי מאוד הדברים ששמעתי על בעלך, שהוא איש קשה לב, ואילו יכולתי למצוא לי מקום אחר, לא הייתי באה לגור בביתו, מה גם שהבית רע והוא מבקש בעדו כסף רב. אבל אני רואה שאת מיטיבה עם האנשים העניים ותעזרי לי לגדל את העזובי שלי. הה! הלוואי שהמרק ירפא את חומו! רק זה חסר לי עכשיו, שיאבד לי הילד הזה! תועלתו אמנם מועטה, וכל מה שאני מקבלת בשבילו מבית המחסה יוצא על כלכלתו. אבל אני אוהבת אותו כאילו היה בני, מפני שאני רואה כי הוא טוב ועתיד לעזור לי. את יודעת שגופו מפותח יפה לגילו וכי בקרוב יוכל לצאת לעבוד?"
כך גדל פרנסואה העזובי בזכות טיפולה וטוב לבה של מדלן הטוחנת. עד מהרה שב לאיתנו, כי כמו שאומרים הבריות במקומותינו, היה בנוי מסיד וחול, ולא היה עשיר בכל הסביבה שלא ביקש לו בן כמוהו יפה תואר וחסון בכל איבריו. ולבד מזה היה גם אמיץ כגבר; שחה כדג בנהר וצלל מתחת למגוף הטחנה, לא פחד ממים או מאש; היה קופץ על גבם של השובבים שבסייחים ומובילם אל האחו אף בלי לכרוך חבל על זרבובם, נועץ בהם את עקביו כדי שילכו ישר ואוחז ברעמתם כשדילגו מעל לשוחות. והמיוחד שבדבר הוא שכל זאת עשה בשקט ובשלוות נפש, בלי היסוס, בלי אומר ודברים ובלי שתסור מעל פניו הארשת הנואלת והרדומה במקצת.
בגלל ארשת הפנים הזאת נחשב לפתי; ואף על פי כן, כשהיה צורך לגרש עקעקים מראש הצפצפה הגבוהה ביותר, או למצוא פרה שאבדה הרחק מן הבית, או אף להרוג קיכלי ביידוי אבן, לא היה ילד נועז יותר ממנו, זריז יותר ובוטח יותר בעצמו. שאר הילדים ייחסו זאת ל"מתת הגורל", שלפי המקובל היא מנת חלקו של העזובי בעולמנו זה. ועל כן העמידו אותו בראשם תמיד בשעשועיהם המסוכנים.
"זה," אמרו, "לעולם לא ישיגנו רע, כי הוא עזובי. החיטים המובחרות חוששות מן הכימָשׁוֹן, עשבים שוטים יעמדו בכל צרה."
שנתיים התנהל הכול למישרין. זאבל אף הצליחה לבסוף לקנות כמה בהמות, אין יודעים כיצד. פעמים סייעה בעבודת הטחנה, והטוחן, קַאדֶה בְּלַאנְשֶׁה, נענה לבקשתה והורה לתקן במקצת את גג ביתה שדלף כל־כולו. לבושה הייתה טוב יותר וכן העזובי שלה, והיא נראתה ענייה קצת פחות משהייתה בבואה. חמותה של מדלן אמנם העירה כמה הערות קשות למדי בדבר היעלמות של אי־אלו בגדים ועל כמות הלחם הנאכלת בביתם. פעם אחת אף נאלצה מדלן לבקש את סליחתה על שלא הניחה לה לחשוד בזאבל. ואולם בניגוד למה שקיוותה החמות, קאדה בלאנשה כמעט לא רגז ואף נראה כמבקש להעלים עין.
סוד הוותרנות הזאת הוא שקאדה בלאנשה עדיין היה מאוהב מאוד באשתו. מדלן הייתה נחמדה למראה וללא שמץ גנדרנות, בכל מקום חלקו לו מחמאות עליה וגם עסקיו עלו יפה; הוא היה מאותם אנשים שהרשע ניעור בלבם רק מחשש שיבגדו בהם, וכיוון שכך הוקיר את מדלן יותר מכפי ששיערו. הדבר עורר קצת קנאה בלב אימא בלאנשה, והיא התנקמה בכלתה בכל מיני קנטורים שמדלן נשאה אותם בדממה ולא התלוננה עליהם מעולם באוזני בעלה.
זו הייתה הדרך הטובה ביותר לשים קץ מהיר לקנטורים, ומבחינה זו, לא הייתה אישה סבלנית ומיושבת בדעתה יותר ממדלן. ואולם אומרים במקומותינו כי שכר הטובה מתכלה מהר יותר משכר הרעה, ובאחד הימים הועמדה מדלן לחקירה ודרישה וגערות קשות על מעשי הצדקה שלה.
זה היה בשנה שהשחית הברד את התבואה והנהר שעלה על גדותיו קלקל את ערמות השחת. רוחו של קאדה בלאנשה הייתה קודרת. יום אחד כששב מן השוק עם אחד מעמיתיו שזה לא כבר נשא לאישה נערה יפהפייה, אמר לו הלה: "דרך אגב, גם לך לא היה על מה להתלונן בימים ההם, כי גם מַדְלוֹן שלך הייתה נערה נחמדה מאוד."
"מה כוונתך כשאתה אומר בימים ההם ומַדלוֹן הייתה. האם שנינו זקנים היום, היא ואני? מדלן בת עשרים בלבד ולא נראה לי שהתכערה."
"לא, לא, זאת אינני אומר," השיב לו חברו, "אמנם כן, מדלן עודנה נאה; אבל כשאישה נישאת כה צעירה, יופייהּ אינו מאריך ימים. לאחר שהיא מיניקה ילד היא כבר עייפה; ואשתך לא הייתה שמנה, עובדה, והיום היא רזה מאוד ופניה נפולות. היא חולה, מַדלוֹן המסכנה?"
"לא ככל שידוע לי. מדוע אתה שואל?"
"באמת אינני יודע. היא נראית לי עצובה כמי שסובלת או שאיזו דאגה מטרידה אותה. הה, הנשים! בן לילה הן נובלות, ממש כפריחת הגפן. גם אני צריך להתכונן ליום שאראה את אשתי בפנים יגעות וארשת של רצינות. כך אנחנו, הגברים! כל עוד אנו מקנאים לנשותינו, אנו מאוהבים בהן. הן מכעיסות אותנו, אנחנו צועקים, לא פעם אף מכים אותן; זה מכאיב להן, הן בוכות; אינן יוצאות מן הבית, הן חוששות מפנינו, הן משתעממות, אינן אוהבות אותנו עוד. וזה עושה אותנו שבעי רצון, אנחנו האדונים!… והנה, בבוקר לא עבות אחד יעלה על דעתנו שאם אין עוד איש חושק בנשותינו, הרי זה מפני שהתכערו ואז, ראה זה פלא! איננו אוהבים אותן עוד וחושקים בנשות חברינו… ערב טוב, קאדה בלאנשה, קצת הפרזת כשנשקת לאשתי הערב, היטב ראיתי זאת ולא אמרתי כלום. ורק רציתי לומר לך עכשיו כי בכל זאת נישאר חברים טובים וכי אשתדל שלא לעשות את אשתי עצובה כאשתך, שהרי אני יודע את טבעי: אם אני מקנא, אני נעשה מרושע, וכשלא תהיה לי עוד סיבה לקנאה, אולי אהיה רע אף יותר."
לקח טוב יחכים את הנפש הטובה; ואולם קאדה בלאנשה, אף על פי שהיה פיקח וזריז, היה יהיר מכדי שינהג בתבונה. כשחזר הביתה היו עיניו אדומות וכתפיו זקופות. במדלן הביט כאילו לא ראה אותה זמן רב. התברר לו שפניה חיוורות ואין היא כתמול שלשום. הוא שאל אותה אם היא חולה, וקולו היה גס כל כך שהחווירה עוד, ובקול רפה מאוד ענתה כי שלומה טוב. הוא התרגז, אלוהים יודע מדוע, וישב אל השולחן תאב לריב עם מישהו. ההזדמנות לא בוששה לבוא. דיברו על יוקר התבואה ואימא בלאנשה העירה, כמנהגה ערב־ערב, כי בביתם מרבים יותר מדי לאכול לחם. מדלן לא השיבה דבר. קאדה בלאנשה אמר להאשימה בבזבוז. הזקנה הכריזה כי באותו בוקר תפסה את העזובי ובידו חצי פת קיבָּר… מדלן הייתה צריכה להתכעס ולמחות בידה, אך תחת זאת ישבה ובכתה. בלאנשה הרהר בדברים שאמר לו עמיתו ונעשה סר וזעף אף יותר, עד כדי כך שמאותו יום והלאה — הסבירו אתם את פשר הדבר, אם תוכלו — לא אהב עוד את אשתו ועשה אותה אומללה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרנסואה העזובי”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות