פריה של שבעת האיים

ימאים, ספינות, זוג אוהבים וקצין רשע מרכיבים את הדרמה שלפניכם. התפאורה אופיינית לקונרד: קבוצת איים במזרח האוקיינוס ההודי, במקום שבו השמש זורחת והשיער מתבדר ברוח. אך העלילה אופיינית קצת פחות: הפעם עומדת במרכז הסיפור גיבורה.

על רקע המתיחות בין הצי הסוחר האנגלי לצי הסוחר ההולנדי אנו פוגשים את נלסון (או נילסן) הזקן ואת בתו הנבונה פריה. לבה של פריה יוצא אל אהובה האנגלי, אך קצין הולנדי נלעג חומד אותה ואינו מהסס לנצל את מרותו. לא נגלה לכם מה עולה בגורלה של האהבה, תחת זאת נפקיד אתכם בידיו האמונות של אחד מגדולי מספרי הסיפורים ומי שהיה אמן של מתח ומבנה ספרותי, שיגלה לכם את פניה הרבים של התשוקה. הפלגה נעימה!

מקט: 4-1398-11

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ימאים, ספינות, זוג אוהבים וקצין רשע מרכיבים את הדרמה שלפניכם. התפאורה אופיינית לקונרד: קבוצת איים במזרח האוקיינוס ההודי, במקום שבו […]

---

פרק 1

יום אחד – שנים רבות חלפו מאז – קיבלתי מכתב ארוך ודברני מחבר ותיק, שותף לנדודים במימי המזרח. הוא עדיין חי באזור ההוא, אך בינתיים השתקע שם והגיע לגיל העמידה. ציירתי לי אותו בעיני רוחי – גזרתו עבה ואורח חייו מיושב וביתי. בקצרה, הוא הובס בידי הגורל המצפה לכולנו, חוץ מלאהובי האלים הנקטפים באבם. המכתב היה בסגנון “האם אתה זוכר“ – מכתב נוגה של התבוננות בעבר. ובין השאר כתב: “אתה ודאי זוכר את נֶלסוֹן הזקן“.

זוכר את נֶלסוֹן הזקן! כמובן. ראשית, שמו לא היה נֶלסוֹן. האנגלים בארכיפלג קראו לו נֶלסוֹן, כי כך כנראה היה להם נוח יותר, והוא מעולם לא מחה על כך. מחאה שכזו הייתה נחשבת לדקדקנות מצדו. ההגייה הנכונה של שמו הייתה נילסֶן. הוא הגיע למזרח זמן רב לפני המצאת הטלגרף, עבד עם חברות אנגליות, התחתן עם בחורה אנגלייה, והיה אחד משלנו כל השנים, סחר והפליג לכל עבר במימי הארכיפלג המזרחי, חצה והקיף, לרוחב, באלכסון, במאונך, בחצאי מעגלים, בזיגזג ובשמיניות, שנים על שנים.

לא הייתה פינה אחת בים הטרופי הזה שעסקיו של נֶלסוֹן הזקן (או נילסֶן) לא חדרו אליה בדרכו השקטה להפליא. אילו סומנו מסלוליו הם היו מכסים את מפת הארכיפלג כרשת של קורי עכביש – את כולה, חוץ מיוצא מן הכלל אחד, הפיליפינים. לאזור הזה הוא מעולם לא התקרב, בגלל פחדו הסתום מפני הספרדים, או, ליתר דיוק, מהרשויות הספרדיות. מה העלה בדמיונו שהן עלולות לעשות לו, זאת אין לדעת. ייתכן שבפרק כזה או אחר בחייו הוא קרא סיפורים על האינקוויזיציה.

אולם הוא פחד מכל הדבר שכינה “רשויות“, לאו דווקא מהרשויות האנגליות, שבהן בטח ושאותן כיבד – אלא השתיים האחרות בחלק הזה של העולם. אמנם ההולנדים לא הפילו עליו אימה כמו הספרדים, אבל בהם חשד יותר. חשד מאוד. לדעתו, ההולנדים מסוגלים “לעולל לאדם דברים נבזיים ביותר“ אם איתרע מזלו והרגיז אותם. יש להם חוקים ותקנות, אבל אין להם כל כללי הגינות בנוגע ליישומם. זה היה מעורר רחמים לראות איך התמקח בזהירות ובחשש עם פקיד כזה או אחר על עניין שהסתכם אולי בחמישים פאונד לכל היותר, ובה בעת לזכור שהאיש נודע בכך שפסע בצעד שקט ובוטח לכפר קניבלים בגינאה החדשה (ויש לציין שכל חייו היה אדם עב בשר, ואם יורשה לי לומר, נתח מעורר תיאבון).

זוכר את נלסון הזקן! בהחלט! למען האמת, איש מבני דורי לא הכיר אותו בימים שבהם עוד היה פעיל. בתקופתנו הוא כבר “פרש לגמלאות“. הוא קנה ושמא חכר חלקה באי קטן, מידי סולטן של קבוצת איים זעירה ששמה “שבעת האיים“, צפונית מעט לבַּנְקָה. זאת הייתה קרוב לוודאי עסקה חוקית, אבל אין לי ספק שלו היה אנגלי, כבר היו ההולנדים מוצאים סיבה להבריח אותו משם ביריות בלי שום גינונים. בנסיבות האלה עמדה לו הצורה המקורית של שמו כמליצת יושר. בתור דֵני שפל רוח המקפיד על כללי הנימוס, הם הניחו לו לנפשו. מכיוון שכל כספו הושקע בגידולים חקלאיים, הוא הקפיד שלא לעורר עליו ולו שמץ של תרעומת, והיה זה בעיקר מטעמי זהירות כגון אלה שהוא לא ראה בעין יפה את גַ‘ספַּר אָלֶן. אבל על כך בהמשך. כן! כולם זכרו היטב את הבונגלו של נלסון הזקן, שניצב זקוף על המדרון, גדול ומכניס אורחים, ואת דמותו החסונה, לרוב בחולצה ובמכנסיים לבנים (הוא נהג להסיר את המקטורן מצמר האלפקה בתגובה להתגרות הקלה ביותר), את עיניו הכחולות העגולות, את שפמו המדובלל בגון חול לבן, המזדקר לכל עבר כקוציו של דורבן נרגז, את מנהגו להתיישב במפתיע ולנפנף בכובעו כבמניפה. אבל אין טעם להסתיר שהדבר העיקרי הזכור לכולם היה בִּתו, שבאותה תקופה באה לגור עמו – והייתה למעין גבירה של האיים.

פְרֵיָה נֶלסוֹן (או נילסֶן) הייתה מאותן נערות שכולם זוכרים. עיגול פניה היה מושלם, ובמסגרת המהפנטת הזאת נראה שיבוץ מלבב של תווי הפנים ותגיהם, משולב בגון עור מרהיב, שיצר רושם של בריאות, און, ודבר מה שאולי אפשר לכנותו ביטחון פנימי לא מודע – נחישות נעימה מאוד, ואם אפשר לומר כך, אוורירית. לא אשווה את עיניה לסיגליות, כי צבען האמתי היה מיוחד לה, כהה פחות מצבעו של הפרח וזוהר ממנו. הן היו פקוחות לרווחה, והישירו אליך מבט גלוי בכל מצב רוח. מעולם לא ראיתי את ריסיה הכהים הארוכים מושפלים – אני מעז לומר שג'ספר אלן ראה, כבעל זכויות יתר – אבל אין לי ספק שזה היה מראה חידתי ומקסים ביותר. היא יכלה – סיפר לי פעם ג'ספר בהתרגשות מטופשת נוגעת ללב – לשבת על שׂערה. הנה, אני מעז לומר זאת, מעז לומר. לא נועדתי לחזות בפלאות האלה. הסתפקתי בהתפעלות מתסרוקתה הנאה וההולמת, מהשׂער שנאסף והורם כדי שלא יסתיר את צורתו היפה של ראשה. ועושר השׂער הזה היה כה בוהק, עד כי כשהורדו וילונות המרפסת המערבית והמקום נמלא דמדומים רכים, או בצל חורשות עצי הפרי שבקרבת הבית, נדמה שהוא הפיץ אור פז משלו.

על פי רוב לבשה שמלה לבנה לא ארוכה ביותר, שגילתה את מגפיה החומים, הרכוסים והנאים. אם נראה צבע בלבושה, זה היה אולי שמץ כחול. נדמָה ששום מאמץ לא היה מעבר לכוחה. ראיתי אותה יוצאת מדוגית לאחר הפלגה ארוכה בשמש (רוב הדרך חתרה בעצמה), ונשימתה אינה מואצת ושערה משערותיה לא זזה ממקומה. עם בוקר, כשיצאה למרפסת להעיף מבט ראשון מערבה אל סוּמַטרָה, אל קצה הים, נראתה רעננה וזורחת כאגל טל. אבל אגל טל נמוג עד מהרה, ובפריה לא היה דבר שנמוג. אני זוכר את זרועותיה העגלגלות והמוצקות, את מפרקיה הנאים ואת כפות ידיה הרחבות, הזריזות, שאצבעותיהן הולכות וצרות.

איני יודע אם היא באמת נולדה בים, אבל אני יודע שעד שנתה השתים־עשרה הפליגה עם הוריה בספינות שונות. אחרי שנלסון הזקן התאלמן, הייתה לו בתו מקור לדאגה רבה. אישה נדיבה בסינגפור, שיגונו האילם ומבוכתו הרבה נגעו ללבה, הציעה לפרוש על פריה את חסותה. הסידור הזה נמשך שש שנים בערך, עד שנלסון הזקן (או נילסן) 'פרש לגמלאות' והשתקע באי שלו, ואז הם הגיעו לכלל הסכמה (האישה הנדיבה עקרה לאירופה) שבתו תצטרף אליו.

המעשה הראשון והחשוב ביותר של הברנש הזקן לקראת המאורע היה הזמנת 'פסנתר עומד' מדגם סטיין ואבּהרט מסוכנו בסינגפור. פיקדתי אז על אוניית קיטור קטנה בקווי הסחר בין האיים, ובחלקי נפלה ההזדמנות להוביל אותו אליו, לכן אני יודע דבר מה על 'הפסנתר העומד' של פריה. פרקנו את הארגז העצום על סלע שטוח בין כמה שיחים, וכמעט חוררנו את קרקעיתה של אחת מסירותיי במהלך המבצע הימי הזה. אחר כך, בסיועם של כל אנשי הצוות שלי, כולל המכונאים ומסיקי הדוודים, ובשלל תחבולות נואשות, באמצעות גלגלים, מנופים, רצועות ומשטחי עץ משופעים מרוחים בסבון, עמלנו בשמש הקופחת כמו מִצרים קדמונים הבונים פירמידה, הבאנו את הארגז עד לבית העץ והעלינו אותו אל קצה המרפסת המערבית, שהייתה למעשה הסלון של הבית. שם פירקנו את הארגז בזהירות, והמפלצת היפהפייה העשויה עץ סיסם התגלתה סוף־סוף. בחרדת קודש נרגשת השענו אותה אל הקיר, ולראשונה באותו יום נשמנו לרווחה. זה היה בלי כל ספק החפץ הכבד ביותר שהגיע לאותו אי מיום בריאת העולם. עוצמת הצלילים שהפיק בתוך הבונגלו (שפעל כתיבת תהודה), הייתה מופלאה באמת ובתמים. הוא הרעים בקול עָרב עד מעבר לים. ג'ספר אלן סיפר לי שהשכם בבוקר על סיפונה של 'בּוֹניטוֹ' (הדו־תורנית שלו, היפה והמהירה להפליא) הוא יכול לשמוע בבהירות את פריה מנגנת את הסולמות שלה. אם כי בטיפשותו עגן הבחור תמיד קרוב מדי ללשון היבשה, כפי שהערתי לו פעמים רבות. כמובן, זוהי חלקת ים שקטה כמעט תמיד, ו'שבעת האיים' הם מקום רגוע במיוחד ונקי מעננים דרך קבע. ועם זאת, מפעם לפעם פורצת פתאום סופת ברקים מעל בנקה, ולעתים מגיחה אפילו מחוף סוּמַטרָה הרחוק אחת מאותן סערות דחוסות ואכזריות, ומכה שעות אחדות את קבוצת האיים במערבולות אוויר ובעלטה כחולה־שחורה שנראית מרושעת במיוחד. באותן שעות, כשתריסי הקש הקלועים נקשו נואשות ברוח, והבית רעד כולו, הייתה פריה מתיישבת ומנגנת בפסנתרה יצירות סוערות של וַגנר לאור הברקים המרצדים והבוהקים, והרעמים המכים מכל עבר עד שכל שערותיך סומרות מרוב פחד. וג'ספר היה עומד דומם במרפסת, מתפעל מדמותה הגמישה המתנועעת בגבה אליו לצלילי המנגינה, ומהבוהק הפלאי של יפי ראשה, מהידיים הזריזות שעל הקלידים ומלובן עורפה – בעוד הדו־תורנית העוגנת למטה מיטלטלת בכבליה המתוחים לאורך מאה מטר של ראשי סלעים שחורים, חדים וזדוניים. אוי!

ובשל כך, אם תרצו, ולא מכל סיבה אחרת, הוא היה צריך להרגיש, כשעלה עם לילה לספינתו והניח את ראשו על הכר, שהוא קרוב לפריה שלו, הישנה בבית, ככל שיוכל להתקרב. הלוא כן?! ותנו דעתכם שהדו־תורנית הזאת הייתה בית לעתיד לבוא – ביתם שלהם – גן עדן צף שהוא החל לשפץ אט־אט כדי לעשותו יאכטה שיפליג בה באושר כל חייו לצד פריה שלו. טמבל! אלא שהבחור הזה נטה כל הזמן להסתכן.

יום אחד, אני זוכר, צפיתי עם פריה מן המרפסת בדו־תורנית המתקרבת מצפון. ג'ספר כנראה כבר ראה את הנערה במשקפתו הארוכה. אז מה הוא עשה? במקום לעצור במרחק של כשני קילומטרים מהשרטונים, ואז לכוון את כלי השיט עם הרוח ונגדה אל המעגן, ככל ימאי ראוי לשמו, הוא איתר פרצה בין שתי שוניות חדות, עתיקות ומזוויעות, דחף פתאום את ידית ההגה, ושלח את הדו־תורנית ביניהן נגד כיוון הרוח, כשכל מפרשיה רוטטים ומרעישים כדי שההמולה תישמע עד למרפסת. עצרתי את נשימתי בחריקת שיניים, אני אומר לכם, ופריה קיללה. כן! היא אגרפה את כפות ידיה הזריזות ורקעה במגפה החום היפה ואמרה 'לעזאזל!'. ואז הביטה בי, ועורה סמוק מעט – לא הרבה – והעירה 'שכחתי שאתה פה,' וצחקה. ברור, ברור. כשג'ספר היה בסביבה היא נטתה לשכוח שקיים בעולם עוד מישהו. התעלול המטורף הזה הדאיג אותי, ולא יכולתי שלא לפנות לתבונתה ולאהדתה.

'בחור טיפש, לא?' אמרתי ברגש.

'אידיוט גמור,' הסכימה בחום, כשעיניה הגלויות הפקוחות לרווחה מביטות היישר בעיניי וגומת חן של חיוך בלחיה.

'וכל זה,' הפניתי את תשומת לבה, 'רק בשביל לחסוך משהו כמו עשרים דקות עד הפגישה אתך.'

שמענו את העוגן צולל, והיא נעשתה תקיפה ומאיימת עד מאוד.

'חכה, חכה. אני כבר אלמד אותו לקח.'

היא הלכה לחדרה וסגרה את הדלת, והשאירה אותי לבד במרפסת ובידי הנחיות. זמן רב לפני שקופלו מפרשיה של הדו־תורנית כבר דילג ג'ספר על שלוש מדרגות בבת אחת, שכח לשאול מה שלומי, והסתכל בשקיקה ימינה ושמאלה.

'איפה פריה? היא לא הייתה פה כרגע?'

כשהסברתי לו שנוכחותה של גברת פריה תימנע ממנו לשעה שלמה, 'רק כדי ללמד אותו לקח', הוא אמר שאני דחפתי אותה לכך, בלי כל ספק, ושהוא חושש שיום אחד עוד ייאלץ לירות בי. היא ואני נעשים קרובים מדי. אחר כך הטיל את עצמו על כיסא וניסה לדבר אתי על מסעו. אבל הדבר המצחיק היה שהבחור באמת סבל. ראיתי את זה. קולו בגד בו, והוא ישב שם נבוך, והביט בדלת כאדם מיוסר. לגמרי… והדבר המצחיק עוד יותר היה שהנערה יצאה בשלווה מחדרה כעבור פחות מעשר דקות. ואז הלכתי. כלומר, הלכתי לחפש את נלסון הזקן (או נילסן) במרפסת האחורית, שהייתה הפינה השמורה לו על פי חלוקת חדרי הבית, וכוונתי האדיבה הייתה להעסיק אותו בשיחה, לבל יתחיל לשוטט בחדרים ולהפריע שלא מדעת דווקא במקום שאינו רצוי בו כרגע.

הוא ידע שהדו־תורנית הגיעה, אף שעדיין לא ידע שג'ספר כבר עם בתו. אולי לא חשב באותה שעה שהדבר אפשרי. טבעי שאב יחשוב כך. הוא אמנם חשד שאלן כרוך אחר בתו. הרי עופות השמים ודגי הים, רוב סוחרי הארכיפלג, ואנשים שונים ומשונים בעיר סינגפור כבר ידעו זאת. אבל לא היה ביכולתו להעריך עד כמה הנערה נמשכת אל הבחור. הוא החזיק בדעה שפריה נבונה מכדי להתאהב במישהו – כלומר, מכדי לאבד את הראש בגלל מישהו. לא, לא בשל כך ישב כמנהגו בצנעה במרפסת האחורית ושקע בדאגות בשעות ביקוריו של ג'ספר. הדבר שהדאיג אותו היה 'הרשויות' ההולנדיות. כי עובדה ידועה היא שההולנדים בוחנים בחשדנות את מעשיו של ג'ספר אלן, בעליה ואדונה של הדו־תורנית 'בוניטו'. עסקי הסחר שלו היו הרפתקניים מדי בעיניהם. לא ידוע לי שעשה אי־פעם מעשה בלתי חוקי, אבל נדמה לי שפעילותו הענפה הייתה בוטה מדי לטעמם של בעלי האופי המאופק וההליכות המתונות. מכל מקום, בעיני נלסון הזקן היה קברניטה של 'בוניטו' צעיר נחמד וימאי מוכשר, אבל בסופו של דבר, לא היה מכר רצוי. היה בו קצת סיכון, אתם מבינים. מצד שני, לא היה נעים לו לומר לג'ספר להתרחק משם. גם נלסון הזקן היה בחור נחמד. אני משער שהיה נמנע מלפגוע אפילו ברגשותיו של קניבל פרוע שׂער, אלא אם כן היה נתקל בהתגרות רצינית. כוונתי להתגרוּת ברגשות, לא בגוף. כי בכל הנוגע לחניתות, סכינים, קרדומים, אלות וחצים, כבר הוכיח נלסון הזקן שהוא מסוגל להסתדר יפה. מכל בחינה אחרת הוא היה רך לבב. וכך ישב במרפסת האחורית שקוע בדאגות, ובכל פעם שהגיעו לאוזניו קולותיהם של בתו וג'ספר, ניפח את לחייו ופלט את האוויר בצליל מדכדך, כלמוד ניסיון.

מובן שהשקטתי את פחדיו, כשכבר התוודה עליהם בפניי פחות או יותר. הוא העריך במידת מה את שיפוטי, ורחש כבוד מה, לאו דווקא למעלותיי המוסריות, אלא ליחסיי הטובים, לכאורה, עם 'הרשויות' ההולנדיות. ידעתי בוודאות שהאדם המהלך עליו אימים יותר מכול, מושל בנקה – אדמירל צי בגמלאות, נעים הליכות, ממולח ולבבי – מחבב אותו במיוחד. לשמע האישור המרגיע הזה, שהייתי מציג בפניו בכל פעם, היו פניו של נלסון הזקן (או נילסן) מאירים להרף עין, אבל בסופו של דבר היה מניד בראשו בספקנות, כאומר שכל זה טוב ויפה, אך באופיים של הפקידים ההולנדים פעורות תהומות שאיש מלבדו לא יֵרד לחקרן. מגוחך להפליא. באותה פעם שעליה אני מדבר, היה נלסון הזקן אפילו כעוס, כי בעודי מנסה לבדר אותו בסיפור על הרפתקה מצחיקה מאוד ואף שערורייתית משהו, שאירעה למכר שלנו בסייגון, הוא התפרץ פתאום:

'מה לכל הרוחות הוא מחפש פה!'

ברור שלא שמע מילה אחת מהסיפור שלי. וזה הרגיז אותי, כי הסיפור היה ממש טוב. התבוננתי בו.

'באמת!' קראתי, 'אתה לא יודע למה ג'ספר אלן בא לכאן?'

זאת הייתה הרמיזה הראשונה שאי־פעם השמעתי על טיב היחסים בין ג'ספר לבתו. הוא קיבל זאת בשלווה רבה.

'הו, פריה ילדה נבונה!' מלמל פזור נפש, וראשו נתון בבירור ל'רשויות'. לא, פריה לא טיפשה. זה לא מדאיג אותו. זה כלל לא אכפת לו. הבחור הזה משמש לה חברה בסך הכול, הוא משעשע את הנערה, לא יותר.

כשפרש הברנש הזקן וחד העין בעודו ממלמל לעצמו, עדיין היה הבית דומם. השניים האחרים עסקו בעניינם בשקט רב ובלי ספק גם בכל לבם. באיזה עניין מרתק יותר ורועש פחות יכלו לעסוק, אם לא בתכנון עתידם? זה לצד זה על המרפסת, ודאי השקיפו על הדו־תורנית, הצלע השלישית במשחק המרתק הזה. בלעדיה לא נשקף להם שום עתיד. היא הייתה הנכס והבית והעולם הגדול, החופשי. מי הוא זה שהשווה ספינה לכלא? שיתלו אותי בחרפה מראש התורן אם יש בזה שמץ של אמת. מפרשיו הלבנים של כלי השיט הזה היו כנפיה הלבנות – אברות, אני משער, זה ניסוח מליצי יותר – ובכן, היו אברותיה הלבנות של אהבתם המגביהה עוף. מגביהה בכל האמור בג'ספר. פריה, בהיותה אישה, תפסה ביתר מעשיות את פרשת האהבה הזו.

אבל ג'ספר הגביה במלוא מובן המילה מאז אותו יום, שבו, אחרי שהשקיפו אל הדו־תורנית בשתיקה מוחלטת, מאותן שתיקות שהן עצמן מכוננות תקשורת מושלמת בין יצורים שניחנו במתת הדיבור, הוא הציע לה לחלוק בבעלות על האוצר הזה. אכן, הוא הציע להעניק לה את הדו־תורנית. אף על פי שלבו היה נתון לדו־תורנית מיום שקנה אותה במָנילה מפֵּרוּאני אחד בגיל העמידה, לבוש חליפה דהויה מאריג שחור, גוזמאי ותימהוני, שלמיטב ידיעתי, ייתכן שגנב אותה בחופי דרום אמריקה, ואשר משם, לדבריו, הוא בא לפיליפינים 'מסיבות משפחתיות'. אותן 'סיבות משפחתיות' היו די והותר. שום 'קָבָלֵרוֹ' אינו מעוניין להציק ולחקור בעקבות הצהרה כזאת.

אכן, היה בג'ספר לא מעט מן ה'קבלרו'. הדו־תורנית עצמה הייתה שחורה כולה ומסתורית ומלוכלכת מאוד, פנינת ים מרובבת, ושמא יצירת אמנות מוזנחת. כי אין ספק שהוא היה אמן, אותו בנאי עלום שהרכיב את גופה מקורות יפהפיות של העץ הטרופי הקשיח ביותר, וחיבר אותן בנחושת הטהורה ביותר. אלוהים לבדו יודע באיזה חלק של העולם היא נבנתה. ג'ספר עצמו לא הצליח להיוודע הרבה על עברה מפי הפרואני העגמומי והגוזמאי שלו – אם אמנם היה הברנש פרואני, ולא השטן בתחפושת בכבודו ובעצמו, כפי שג'ספר העמיד פנים בהלצה. לפי דעתי היא הייתה ישנה דיה לשמש אחת מאחרונות ספינות הפיראטים, אולי סחר עבדים, או מפרשית אופיום מימי קדם, אם לא מבריחת אופיום.

כך או אחרת, היא הייתה יציבה כמו ביום שהורדה לראשונה לים, שטה כמו מכשפה, התנועעה כמו סירה קטנה, וכמו נשים למודות הרפתקאות שהתפרסמו בדברי הימים, נראתה כמי שמצאה את סוד נעורי הנצח, ולפיכך היה זה טבעי לחלוטין שג'ספר אלן יתייחס אליה כמאהב. וטיפולו המסור השיב לחיים את יופייה הזוהר. הוא הלביש אותה בשכבות רבות של צבע לבן משובח, שהונחו עליה במקצועיות, בקפדנות וביד אמן, וצוחצחו בידי הצוות המעונה של המָלֵזים שליקט לו, עד שאפילו הציפוי היקר ביותר של צורפי התכשיטים לא היה יכול להיראות טוב יותר או להיות חלק יותר למגע. כרכוב צר מוזהב תחם את גופה הנאה כששטה על המים, והאפיל בלי כל מאמץ על יופייה המהוקצע של כל יאכטת תענוגות שהגיעה למזרח באותם ימים. אשר לי, אני מוכרח לציין שאני מעדיף כרכוב בצבע ארגמן עז בכלי שיט לבן. הוא יוצר הדגשה חזקה יותר, והוא גם יקר פחות, ואמרתי זאת לג'ספר. אבל לא, רק ריקועי הזהב המובחרים ביותר סיפקו אותו, כי אין קישוט מרהיב דיו לביתה העתידי של פריה שלו.

רגשותיו כלפי הדו־תורנית וכלפי הנערה נקשרו בלבו בקשר הדוק ביותר, כמו שתי מתכות יקרות שהותכו בכור המצרף. והלהבה הייתה חמה מאוד, אני אומר לכם. היא הציתה בו אי־שקט פנימי עז של פעלתנות ותשוקה כאחת. בפניו הנאים מדי, בבלורית הצדית של שׂערו הערמוני, בגפיו הארוכות והצנומות, בברק הנלהב בעיני הפלדה שלו ובתנועותיו הזריזות והחדות, הוא נראה לי לפעמים כמו חרב סיף מהירה המזנקת בלי הרף מנדנה. רק כשהיה ליד הנערה, רק כשיכול להתבונן בה, התחלפה התנהגותו המתוחה כל כך בהתמסרות כבדת ראש להשגחה בכל גוון דק של תנועותיה וקולה. נראה שדעתה המיושבת, הרגועה, ההחלטית והעליזה, השקיטה את לבו. האם הקסם שבפניה, בקולה, במבטיה, הוא שהרגיע אותו כך? על כל פנים, אלה בדיוק הדברים שמן הסתם הציתו את דמיונו מלכתחילה – אם אמנם האהבה מתחילה בדמיון. אבל לא אני האיש שנועד לדון בתעלומות כאלה, ואני נזכר פתאום שאנחנו מתעלמים מנלסון הזקן המסכן, המנפח את לחייו בדאגה כשהוא יושב במרפסת האחורית.

אמרתי לו שאחרי הכול, ג'ספר לא מרבה לבקר. הוא והדו־תורנית שלו עובדים קשה בכל רחבי הארכיפלג. אבל כל שנלסון אמר, והוא אמר זאת באי־נוחות, היה:

'אני מקווה שהימסקירק לא יצוץ פה בזמן שהדו־תורנית בסביבה.'

עכשיו הוא מטפח פחדים מפני הימְסְקירְק! הימְסְקירְק!… באמת, אין לי סבלנות –