אדמונד מרגוליאן נפצע פצעי מוות במהומות שקדמו למהפכה הצרפתית. על ערש דווי הוא מפקיד בידי בנו, ג'וזף, אותו גידל כנוצרי, […]
צרפת: המטח והטבח – אדמונד אֶרוֹן מרגוליאן: על דרך ההמעטה ניתן לומר כי הנסיבות שקדמו לניתוח הסרת עורלתו של המלך לואי הששה עשר לא היה מלבבות ומסבירות פנים במיוחד. לאחר נישואיו עם מרי אנטואנט מבית הבסבורג, לא הראה המלך הצעיר עניין רב באשתו. מתוך כך מובן מדוע לא עלה בידו להעמיד צאצא ויורש. שמועות מרושעות נפוצו על היותו שטוף משכב-זכר במקרה הטוב, וחסר כוח גברא במקרה הפחות טוב. הסרת העורלה הייתה פיתרון מוצלח לשמוט את הקרקע ולקעקע עד היסוד את הבסיס לשמועות האלה, מכיוון שהביאה לריפויו המוחלט ממחלת הפימוזיס (Phimosis). הניתוח הפשוט של הסרת העורלה שחרר את העטרה ההדוקה מדי מסביב לפין המלכותי ואפשר זקפה מפוארת כיאה לשליט העליון של צרפת וכנאה לו. ההמשך, הזדקר לעין, התבלט במלוא גובהו ובא לידי ביטוי ביכולתו המלכותית להוליד ארבעה ילדים. מאז הניתוח המוצלח – אפשר לראות את המלך לואי הששה עשר כהוכחה חיה למדרש שיר השירים "בזכות המילה זוֹכִין לכול התענוגים".
סוף טוב הכול טוב, עלה בידי המלך למלא את התִפְקוּד המלכותי להבטיח יורש לכס המלכות של צרפת. המשכיות השושלת במשפחות המלוכה איננו דבר של מה בכך. חגיגות, שמחות ונשפים היו אפוא חלק בלתי נפרד ממהלך לידתם של צאצאי המלך.
דרכן וטבען של שמחות בחצרות המלכות והוא הדין בחצר המלכות הצרפתית, שהן זולגות מטה בהירארכיה החברתית: לחצרות האריסטוקרטיה ולכול מעמד האצילים הן בפריז הבירה, והן בערים הסמוכות לה. הפועל היוצא של התהליך הזה הינו: עסקים טובים לנותני השירותים למיניהם, החל במומחי המטבח ובבשלני הגוּרְמֶה, וכלה בסוחרי תכשיטים, ברוכלי עדיים, ובחלפני כספים.
בית העסק לעדיים-לתכשיטים-ולשעונים, ע"ש מרגוליאן דה גְרוּ, עמד אפוא לעשות עסקים טובים. מאז שנוסד בית העסק הזה בעיר בורדו במפרץ ביסקאיה ראתה משפחת מרגוליאן דה גְרוּ ברכה בעסקיה. העדיים המעודנים שייצרה והפיקה, ובעיקר תכשיטי הדגל שלה בדמויות של עגורים ואנפות זכו להצלחה רבה בקרב גבירות החצר ושמעם הגיע עד חצר המלוכה בפריז. העסק המשגשג והמתרחב, יחד עם הגידול במספר בני הבית, אפשרו לפתוח סניף נוסף בניהולו של אדמונד-אֶרוֹן מרגוליאן דה גְרוּ, בעיר רואן (Rouen), השוכנת בחיקו של נהר הסיין כ- 600 ק"מ צפונית לבורדו.
הקשרים בין שני הסניפים היו הדוקים ביותר, והם פעלו בשיתוף פעולה מלא. לעיתים מזומנות התכנסו בני הבית משתי הערים הן לפגישות עסקים ולדיונים בנושאים מקצועיים, והן לפגישות בעלות אופי חברתי-משפחתי בחגים, בשמחות ולא עלינו בלוויות. בשנת 1778, מספר שנים לאחר פתיחת הסניף החדש ברואן, הגיע אדמונד-אֶרוֹן לביקור בעיר בורדו.
ככול שניתן היה, נהגו בני המשפחה לשלב בביקוריהם עסקים והנאה. והוא הדין גם בביקור הנוכחי. האירוע המשפחתי היה חתונת האחיינית ג'וזפין מרגוליאן עם בחיר ליבה פייר-פרנסואה. החתונה נחוגה ברוב הדר וסיפקה הזדמנות נאותה לכול בני המשפחה הרבים להתכנס יחדיו ולבלות את זמנם בהנאה ובקורת רוח. למחרת יום החתונה אמור היה אדמונד-אֶרון וקרוביו, המנהלים את העסק המשפחתי בעיר בורדו לקיים שורה של פגישות כדי לגבש יחדיו דרכי ייצור, לתאם אמצעי שיווק ולקבוע את תִמְחוּר העדיים למכירה.
העתיד נראה מבטיח כל בני המשפחה היו, grâce à Dieu בקו הבריאות. הצעירים מצאו להם בני זוג ובנות זוג ראויים והעתיד הכלכלי נראה בעל סיכויים טובים להצלחה ונסך ביטחון בלב כול. באופק – לא נצפתה כל סכנה ולא נראה כל מקור לדאגה. ובכול אשר יישאו את עיניהם סביב – אין שטן ואין פגע אין אויב ואין צר.
אבל האדם לצער יוּלד, ואין איש יודע מה יילד יום.
המלך פוליקראטס, שליטו של האי סאמוס, היה בר מזל מאין כמוהו. בכול אשר פנה הצליח וכול חפצו עלה בידו בנקל. ידידו אמאסיס, מלך מצרים הזהירו מפני אלת הגורל ההפכפכה, שללא ספק תפעל במוקדם או במאוחר, לאזן את הצלחותיו בתוצאות הרות אסון. ואכן נפילתו של פוליקראטס לא איחרה לבוא, וכגודל הצלחתו כן העמיקה מפלתו.
איש מבני משפחת מרגוליאן דה גְרוּ לא שמע מעודו אודות פוליקראטס ולא חלם אפילו על אלת הגורל. ואפילו אם היו מקדישים לכך מחשבה, לא היו מעלים בדעתם שזו תתגלה בדמותה של אונית הוד מלכותה (אה"מ) "ויקטורי", שהתכוננה מעברה הצפוני של התעלה האנגלית למלא את התפקיד האכזרי של אלת הגורל.
*
לקראת בנייתה של אוניית הדגל של הצי הבריטי, "ויקטורי", סטתה האדמירליות ממנהג היד הקמוצה שאפיינה אותה בדרך כלל, והורתה לצייד את האונייה החדשה במיטב הציוד וברוחב יד. ואכן, האונייה נבנתה ברמה ובטיב נדירים באיכותם ושיא חימושהּ היו שני תותחי קַארוֹנֵייד (carronade), בעלי קנה מחורץ. אלה תוכננו לירי של מטען מיוחד משובץ ברסיסי מתכת. פגזים טעונים במטען יוצא הדופן הזה – נועדו לשמש כקליעים נגד אדם שמטרתם: לפגוע על מנת להרוג, להעצים פצעים ולרטש גופות.
החימוש המעולה והאיכותי של כלי השייט המלחמתי הקנו לאה"מ "ויקטורי" את הכינוי "הבלתי מנוצחת". שנים לאחר מכן בקרב טרפלגר, הצדיקה השם היומרני הזה את עצמו. ואולם בשנת 1778, כאשר הצטוותה לנהל קרב כנגד הצי הצרפתי במוצא מפרץ ביסקאיה, דרומית לעיר בְּרֶסְט, ומערבית לנמל בורדו – לא עלתה משימתה יפה.
בשל אי-ההצלחה הזאת שילם האדמירל הבריטי אוגוסטוס קפל במשפט צבאי. ואולם צרותיו ומצוקותיו של האדמירל הבריטי היו כקליפת השום בעיניו של אדמונד-אֶרוֹן מרגוליאן, מכיוון שבמהלך הקרב, התקרבה אוניית הוד מלכותה "ויקטורי" לעבר נמל בורדו ושני תותחי הקַארוֹנֵייד, שלה ירו שלושה מטחים לעבר שכונות המגורים של העיר.
המטח הראשון היה בָּרוּץ,
השני – קצוץ,
אבל השלישי – חרוץ!!!
אי אפשר היה לצפות לתוצאות הרסניות וקטלניות יותר מהמטח השלישי, החרוץ. העיר בורדו, ספגה את המהלומה בקלות, אבל לגבי משפחה אחת הייתה הפגיעה פורענות שאין כמותה ושואה גמורה. כל בני המשפחה שהתכנסו יחדיו בעיר בורדו לרגל חתונתם של ג'וזפין ופייר-פרנסואה – התכנסו יחדיו באולם אחד ונמצאו כולם בטווח הריסוס הקטלני של פגזי אה"מ "ויקטורי" ותותחי הקַארוֹנֵייד שלה המצוידים בפגזים נגד-אדם.
הפגיעה היחידה של מטח אחד – הספיקה להמיט אובדן וצער בל ישוערו על משפחת מרגוליאן,
מטח אחד – ומשפחה שלמה נכחדה מארץ החיים;
מטח אחד – וביתם נהרס כליל;
מטח אחד – ובית העסק שלהם שנבנה במשך 250 שנה הפך לעפר ואפר תוך 60 שניות!
רושמי קורות העיתים כינו את הפגיעה הבודדת של הקרב הימי בשכונת המגורים של בורדו "שוּלִית" ו"מִינוֹרִית", אבל ההגדרות המקֵלוֹת הללו לא היוו נחמה ולא הקלה פורתא לאדמונד-אֶרוֹן מרגוליאן דה גְרוּ ולבני משפחתו הענפה בבורדו. אלה נקלעו ממש לעין הסערה ושילמו את מלוא מחיר הדמים הכבד. אדמונד-אֶרוֹן היה היחיד מכול בני המשפחה שניצל בעור שיניו. שרוט, חבול ומוכה, אבל חי.
עיר היין בורדו המתמחה בייצור יין אדום, על דגלה האדום וסמל האריות במרכזו, הפכה עבורו לעיר רווית דם, קטל ומוות. כשנוכח אדמונד-אֶרוֹן שנתמלאה הסאה וכי כל ענף משפחתו שהתגורר בבורדו, על זקניה ועל טפּהּ נכחד כליל, מיהר לחזור לביתו ברואן כדי לעשות שם לשיקום משפחתו ועסקיו הנותרים.
*
כאשר עולה השחר מתעורר הצבי ויודע כי עליו לרוץ מהר יותר מהאריה המהיר ביותר שאם לא כן – ימות. כאשר עולה השחר מתעורר האריה ויודע כי עליו לרוץ מהר יותר מהצבי האיטי ביותר שאם לא כן, יגווע ברעב. קרוב לודאי שאדמונד-אֶרוֹן לא ראה מימיו אריה וקרוב יותר לודאי שלא שמע מעודו את סיפור האריה והצבי. אבל הוא ידע היטב את מוסר ההשכל של המשל החביב הזה: לא משנה מי אתה ומה אתה ולא משנה אילו צרות ואסונות פקדו אותך ביום אתמול, אם חפץ חיים אתה – שומה עליך להמשיך לרוץ במרוץ החיים.
אחת עשרה שנים תמימות חלפו מאז המאורעות המזעזעים והרג רוב בני משפחת מרגוליאן דה גְרוּ בעיר בורדו. הזמן עושה את שלו, פצעים נרפאים, לבבות דואבים מוצאים נחמה ובני האדם צופים לעבר העתיד, בתקווה ובערגה לימים טובים יותר. בעמל רב שיקם אדמונד-אֶרוֹן את עסקיו שנותרו ברואן וסבור היה שהחיים, למרות כל העצב והסבל שהיו מנת חלקו, חוזרים לאט למסלולם. ואולם המאורעות שבו וטפחו על פניו. כאיוב בשעתו, "… עוד זה מדבר וזה בא…". צרה חדשה התרגשה ובאה מכיוון בלתי צפוי. מאורעות הרי גורל, שלימים נודעו בשם "המהפכה הצרפתית" שבו והכּו במשפחת מרגוליאן.
קשה לדעת בוודאות את הִלְכֵי הרוח של שליטים ומלכים, לכן קשה לשער במה הרהר ומה חשב לואי השישה עשר על כלכלת צרפת. אבל מה שידוע בבירור הוא שרצה לפתור את מצוקת אוצר-המלך על ידי הטלת מיסים. הדעת נותנת שרצונו של הוד מלכותו לשלוח יד עמוק לכיסו של האזרח, עוררה התנגדויות והפגנות כוח שבהם היו מעורבים כל שלושת המעמדות, האצולה, הכמורה והמעמד השלישי. אמנם, עיקר המאורעות התרחשו בפריז, אבל השפעתם הרעה פגעה בסדר הציבורי ברואן, והייתה להם השלכה ישירה ושלילית על מעמדו של אדמונד-אֶרוֹן מרגוליאן דה גְרוּ, על בריאותו ועל בני ביתו.
המתח וחילוקי הדעות באֲסֵפוֹת הסוערות של שלושת המעמדות הגיעו לשיא עם כיבוש הבסטיליה ביולי 1789. המאורע הזה שילהב את ההמונים ברואן המרוחקת כ-120 ק"מ בלבד מפריז והביא לשורה של התפרעויות, מעשי הפקרות והפרות סדר. התושבים הממורמרים שאגו סיסמאות ברחובות, ניאצו את השלטון והתחמשו מכול הבא ליד. ומהפרחת סיסמאות למעשים. האספסוף תקף בניינים ובתי מגורים, בזז חנויות ובתים, והעלה באש רכוש וטובין. התעלל בעוברי אורח, סקל באבנים, הכה בעוברים ושבים בקלשונות, במכּוֹשִים ובכול כלי שהזדמן לידיו. הקורבנות הראשונים היו החלשים, התשושים, וחסרי האונים. אחריהם בא ההמון חשבון עם קבצנים, עם יהודים, עם צוענים ועם בעלי עסקים קטנים ובינוניים.
אחת הנפגעות הראשונות שמהן גבו המהומות והפרעות מחיר כבד, הייתה הגברת מרגוליאן דה גְרוּ. במרחק של פחות ממאה אמות מדלת ביתהּ השיגה אותה ידו של אחד הבריונים. באִבְחַת סכין אחת שיסף את גרונה, ובטרם יכול היה מי מבני ביתה לחוש לעזרתה, דִמְמָה למוות. חלפו אך חודשיים מהרצח הנורא הזה, ושני בניה – עודם נערים שתער לא עלה בלחייהם – נטבחו אף הם בידי האספסוף הנסער והקנאי.
אדמונד-אֶרוֹן מרגוליאן עצמו נפגע קשות במכת קרדום בעת שהגן על צאצאיו. על דלת הכניסה הראשית של בית העסק שלו, מתחת לסמל הצלב, חקוק היה סמל גילדת צורפי הזהב ומעל הצלב תלוי היה שעון מהודר עם שולי זהב, שהעיד על מקצוע בעלי החנות. כל אלה לא עצרו את ההמון הפרוע ולא מנעו ממנו מלשרוף את חנות הצורף על תכולתהּ. נחמה פורתא הייתה בכך שחדר השינה וחדר המגורים הממוקמים בירכתי החנות, נותרו לפליטה. שם שכב עתה אדמונד-אֶרוֹן מרגוליאן דה גְרוּ, נשימתו עולה חורקת כְּמִנְסָרָה והוא יורק דם מנקב בריאותיו.
מאיגרא רמא של מעמדו כצורף-החצר של בני האצולה הצרפתית נפל לבירא עמיקתא: אלמן, שכּוּל ופצוע נוטה למות. ג'וֹזֶף-אליאס מרגוליאן דה גְרוּ, הבן האחד שנותר בחיים מכול משפחתו ישב עתה למראשותיו של אביו הגוסס וביקש לדעת אם ברצונו שהוא –ג'וזף-אליאס, ימהר ל"כנסיית גבירתנו" ויזעיק משם את הכומר לוידוי אחרון של שכיב מרע.
*
אדמונד-אֶרוֹן שאף רוח בכבדות ושעה ארוכה נעץ את עיניו בג'וֹזֶף-אליאס כמנסה לתהות על קנקנו ולשקול בליבו תשובה נאותה לבנו. כשהגיע לכלל החלטה, אחז ביד לֵאָה את אמת היד של בנו וביקשו להביא לפניו את התיבה הנעולה העטופה בקפדנות בעליית הגג. הימצאותה של התיבה בעליית הגג הייתה ידועה לג'וֹזֶף אבל תוכנה – היה חידה גמורה בעיניו. בתימהון ובפליאה מילא ג'וֹזֶף-אליאס את הבקשה. בעין דומעת סקר אדמונד-אֶרוֹן את התיבה, נשא את עיניו לעבר בנו הממתין בדריכות וביקשו להסיר את העטיפה. משהוסרה והתיבה נפתחה – התגלה לעיניו הסקרניות והמשתאות של ג'וֹזֶף ספר מְרוּט-קצוות בכריכה שחורה המתהדר בכותר "והגדת לבניך" ולצידו ספר-קלף דהוי וממורטט, מעוטר בשוליו בעגורים שצבעם כהה מזוקן ובמרכזו, חרוט מגן דוד. משתאה והמום ממראה עיניו מסר את שני הספרים שנתגלו בתיבה לידיו הרועדות של אביו.
שאריות של פסוקי תפילה בלטינית שנשתמרו בשולי ספר-הקלף בססו את ההנחה שבמקורו היה ספר-תפילה נוצרי. ואולם ההנחה הזאת עמדה בסתירה למקרא תוכנו החילוני של הספר שנכתב בחלקו בתערובת של ספרדית-לדינו ובחלקו בצרפתית. ביד חלושה הניח אדמונד-אֶרוֹן מרגוליאן את ספר הקלף למראשותיו ונטל לידיו את ספר "והגדת לבנך", ליטפו באהבה והוסיף בלחש כי הגיע רגע האמת. אין לו, לאדמונד-אֶרון שום צורך בכומר קתולי מוודה. יתר על כן, לפני לכתו מארץ החיים, שומה עליו לגלות את אוזני בנו – היחיד שנותר מכול משפחתו – את כל הידוע לו בדבר המוצא הלא-נוצרי של המשפחה, מימי האנוסים וגירוש ספרד ועד היום.
ג'וֹזֶף מרגוליאן שמע את ההודעה הזו, ולא ידע את נפשו מרוב תדהמה. אמנם, בני משפחתו לא היו מעולם נוצרים שומרי מצוות קפדנים במיוחד, תופעה שנראתה סבירה בהחלט לאור מלחמות הדת במשך מאות שנים בין הקתולים לבין הפרוטסטנטים ולבין ההוגנוטים. אבל עם כל הסכנה של הזדהות דתית לפלג זה או אחר הייתה להם זיקה נוצרית ברורה וסמל הצלב היה חקוק בגאון על דלת בית העסק שלהם.
מה לו אפוא לספר הקלף ולמגן הדוד היהודי החרוט על עמוד השער שלו?
מספר שעות של האזנה לסיפורו הלא יאומן של אביו, המחזיק בספר הקלף ביד תקיפה, הותירו אותו פעור פה וגרמו לו מהפך נפשי גמור.
משפחת מרגוליאן הגיעה לבורדו מסגוביה שבספרד, ומשם החל אדמונד-אֶרוֹן לטוות את חוט סיפורו באוזני בנו, ג'וֹזֶף-אליאס.
אין עדיין תגובות