בוודאי כולכם מכירים את המשפט "פעם מתו מזה…" ה"מִזה" יכול להתייחס לחוליים רבים: שפעת, אלרגיות, ממאירותּ, שבר בעצם הירך, חיידקים, […]
הקדמה
בשנת 2001 נכנסה למרפאתי נערה מוסלמית בת 19 מגוש חלב, שנולדה עם מחלה קשה בשם תלסמיה גדולה. תלסמיה הינה מחלת דם גנטית, שהדרך היחידה להבריא ממנה היא באמצעות השתלת מח עצם. למזלה הרב של אותה בחורה, אחותה הצעירה נמצאה מתאימה בכל הפרמטרים להשתלת מח עצם להצלת חייה. כדי להחליף את כל מח העצם, צריך היה “לחסל” תחילה את מח העצם הקיים בגופה. הליך שניתן לעשות באמצעות טיפול כימי אגרסיבי במיוחד. לכולם היה ברור שמצד אחד הטיפול הזה יציל את חייה, ומצד שני, כמו שקורה בכמעט 100% בטיפולים להשתלת מח עצם, הוא יפגע ויגרום לנזק בלתי הפיך בפוריות שלה. למעשה, לאחר הטיפול הכימי לא תישאר אף ביצית בשחלותיה. בעיה קשה.
מבחינת הדין האסלאמי, האפשרות להרות מתרומת ביצית של אישה אחרת, אינה באה בחשבון. לפיכך, האופציה שנותרה לה היא הקפאת של פיסות מהשחלה שלה טרם הכימותרפיה. בזמנו זו הייתה פרוצדורה מחקרית בעולם שעדיין לא נרשמה סביבה הצלחה, ולמרות כל המידע הזה, שכמובן הובא בפניה, אותה בחורה החליטה שזו האופציה הרלוונטית ביותר עבורה והיא הולכת על זה. המטופלת ואמה הבינו כי פיסות מוקפאות אלה יושתלו בעתיד בחזרה בגופה ויאפשרו לייצר בחזרה את פעילותה התקינה של השחלה, ובכך לאפשר לה לבייץ ובשלב מאוחר יותר היא תוכל לעבור הפריה מהביציות שלה. מאחר שתלסמיה אינה מחלה ממארת אזי במקרה הזה הייתה לנו ודאות גמורה שהשחלה של אותה בחורה נקייה מתאים סרטניים. כל הפרוצדורה עברה בהצלחה והבחורה נשלחה לדרכה להמשך טיפול במחלתה. שמונה שנים לאחר מכאן היא חזרה אליי עם בעלה וביקשה שאשתיל את השחלה חזרה לגופה. שמחתי מאוד לראות אותה ואת בן זוגה בריאים, מאושרים ומלאי תקווה. ולמרות שהייתה זו פרוצדורה רפואית חדשה יחסית, הרגשנו מאוד בטוחים לבצע אותה.
מנתונים סטטיסטיים עולה כי אחת מעשר נשים שחולות בסוגים שונים של מחלת הסרטן הן צעירות מתחת לגיל ארבעים. השפעת הטיפולים הכימיים הנלווים לטיפול במחלת הסרטן לסוגיה, פוגעים בשחלות. פגיעה זו מובילה בין היתר לכשל שחלתי מוקדם המתבטא בעקרות ובירידה בפעילות ההורמונלית. אם בעבר נשים שהחלימו ממחלת הסרטן, או מכל מחלה אחרת שפגעה בשחלות פגיעה בלתי הפיכה, ונזקקו לתרומת ביציות כדי להרות, הרי שהיום ישנן חלופות להיריון מהביציות שלה. לפני עשור לערך החלטנו, קבוצה של רופאי פוריות, להקים קבוצה ייחודית העוסקת בתחום שימור פוריות. מטרתנו הייתה ועודנה למצוא פתרונות עבור נשים וגברים שלאחר טיפולים כימיים או קרינתיים הפוריות אצלם עלולה להיפגע. מהר מאוד הבנו שבאמצעות שיטות ההקפאה יוכלו החולים בעתיד, אחרי שהם/ן יבריאו, ללדת ילדים מהזרע/ ביצית שלהם/ן. אם בתחילת הדרך עסקנו בהקפאת תאי זרע, בשנים האחרונות עברנו גם לשימור ביציות לנשים בגיל שניתן לבצע להן פרוצדורת שאיבה. עבור נערות וילדות פיתחנו טכנולוגיה מיוחדת להקפאת רקמת שחלה.
הרעיון שעומד מאחורי הליך זה הוא החזרת השחלות לתפקודן התקין. עיקר הזקיקים הפרימורדיאליים – זקיקי הביצית שאינם מפותחים עדיין ונמצאים בסוג של תרדמת, נמצאים במעטה החיצוני של השחלה המכונה “הקורטקס השחלתי”. עובי הקורטקס הוא בין 1-2 מ”מ. הליך הקפאת פיסות השחלה מחייב ביצוע כריתה של פיסות שחלה, חיתוך לפיסות קטנות של 10 מ”מ אורך, 3 מ”מ רוחב ועובי של שליש מ”מ. הרעיון הוא שבעתיד, לאחר החלמת החולה ניתן יהיה להשתיל את פיסות השחלה בחזרה בגופה, וזאת בתקווה שהזקיקים יתאוששו ויביאו להתפתחות זקיק מבשיל שיגרום לביוץ, ובמקביל יפריש גם אסטרוגנים.
להבדיל מהשתלת איברים כמו כבד, כליה, לב ואחרים, שבהם מחברים עורק לעורק ווריד לווריד ובכך מחיים את הרקמה, כאן, למרות שהשחלה היא איבר, אנחנו לא מבצעים את ההשתלה בחיבור של כלי דם, אלא מבצעים השתלה ייחודית של קורטקס השחלה ומייצרים צורה חדשה של כלי דם אשר מצילה את הפיסות מאיסכמיה – מוות של תאים כתוצאה מחוסר אספקת חמצן. בתחילת הדרך המחקרית רוב פיסות השחלה הלכו לאיבוד וזאת כי לא הגיע אליהן מספיק או בכלל חמצן, וכך לא ניתן היה לקבל בחזרה ביציות.
בניסויים מחקריים בנושא שאותם ביצעתי עם ד”ר אמיר ערב, פרופ’ אמיר אלעמי, ד”ר יהודית נתן וד”ר אמיר בור, חיברנו את כלי הדם של שחלות שהוקפאו בשלמותן בכבשה בשם חיה (3). כשניסיתי לבצע הליך דומה בשחלות של נשים גיליתי שזה הרבה יותר מסובך. בחיפוש אחר הדרכים הנכונות והאפקטיביות להשתלה זו, הגעתי גם לחוקר אדוארדו מיטרני מהאוניברסיטה העברית. אד, שלימד אותי על מיקרו-אורגן, שכנע אותי שהדרך הטובה והמוצלחת ביותר היא להקפיא ולהשתיל פיסות שחלה מאוד מאוד דקות. לתפיסתו, ככל שיהיה מרווח קטן יותר בין הביציות לבין נימי הדם, הסיכוי שזה יצליח לחזור לתפקוד תקין יגבר (4). ככה למעשה פיתחנו מערכת מיוחדת של סכינים, שחותכת פיסות מאוד מאוד דקות מקורטקס השחלה, ובשיטה הזו הזקיקים נשארים שלמים וכך זה עובר להקפאה.
כאמור, אותה בחורה הגיעה אליי אחרי שהבריאה ויצאה מכלל סכנה, מתוך מטרה להרות. למרות שהיינו בטוחים בתהליך, לקח לנו המון זמן עד שקצרנו הצלחה בביצוע ההשתלה. הסיבה לכך הייתה בעיקר כי זה היה ממש בתחילת הדרך בארץ ובעולם. היו רגעים שאפילו אני כמעט התייאשתי ורציתי לעודד אותה ללכת על תרומת ביצית, אבל לשמחת כולנו המוטיבציה שלה הייתה כל כך גדולה, שלבסוף זה הצליח והילד הראשון שלה נולד בבית חולים הדסה עין כרם.
אנחנו לא היינו הראשונים שהצלחנו בהליך הזה. לפנינו נרשמו הצלחות בודדות בארץ ובעולם, אבל זה היה בהחלט אירוע חדשני ופורץ דרך שנתן מענה טוב לנשים שהשחלות שלהן נפגעו כתוצאה מטיפול כימי אגרסיבי. כשמקפיאים שחלה של חולת סרטן הסכנה היא שבתוך פיסות השחלה ימצאו תאים סרטניים, שעם ההשתלה עלולים להחזיר לגופה בחזרה את המחלה, שממנה היא כבר הבריאה, וברוב המקרים גם שכחה ממנה עשר שנים ויותר. כדי להימנע מכך, אנחנו נוהגים לקחת דגימה מהשחלה ובודקים אותה היטב כדי לוודא שהיא נקייה מתאים ממאירים.
פרוצדורה זו, שכאמור מאפשרת לנשים וגברים לעבור כיום טיפולים כימיים ולהתמקד בהבראתם ללא דאגה לעתיד לבוא בנושא הפוריות הקסימה ועדיין מקסימה ומפעימה אותי בכל פעם מחדש. אבל לא רק היא. אנחנו חיים בעידן טכנולוגי שמנוצל היטב גם בעולם הרפואה. ניצול זה מאפשר כיום ואין לי ספק שבעתיד עוד יותר, לעשות דברים שפעם היו נראים כמדע בדיוני. הדוגמה שהבאתי לעיל, היא רק דוגמה אחת לשינוי המהותי שהחיבור בין טכנולוגיה לרפואה יצרו, ולצד הששון והשמחה שבנושא צצות, כמובן, גם לא מעט שאלות אתיות.
כרופא מומחה לפוריות וכאדם סקרן, החלטתי לאגד כמה טכנולוגיות חדישות בתחומי בריאות שונים (זה ממש לא ספר על פוריות בלבד), ודרכן להבין איך זה מיטיב עימנו היום ובאותה נשימה, מהם המחירים שאנחנו עשויים לשלם עליהם, כחברה וכאנשים פרטיים, בעתיד.
אבל לפני הכול, כדאי שתכירו אותי ואת הדרך שעשיתי ועדיין אני עושה בתחום הקסום ביותר בעולם בעיניי – רפואת פריון.
נולדתי בבית חולים ADASA בעיר שטרסבורג (Strasbourg) שבצרפת. דורות רבים, בני שושלת REVEL, נולדו וגדלו בחבל אלזס. בתקופת נפוליאון לא היה לנו שם משפחה, כך כשנפוליאון בכבודו ובעצמו דרש מאיתנו להצהיר על שם משפחה. רשם רבי בנימין לוי את ראשי התיבות של שמו, ובצרפתית התקבל השם “REVEL”. לימים נודע לי שקרוב לפירנאים, בין Toulouse ל-Montpellier יש כפר מקסים בשם הזה, כך שהשם חוקי ונרשם על ידי הפקידים של נפוליאון.
כבן בכור לאב, שהוא עצמו רופא בן רופא, היה לי ברור שעל השאלה מה אעשה כשאגדל יש רק תשובה אחת: רופא, physician או docteur. האמת היא שבלילות, בשקט ובלי שאף אחד ידע, חלמתי להיות במאי קולנוע. פלאי הקולנוע שעניינו אותי מגיל צעיר ומשכו את ליבי הביאו אותי לצפות (עד היום) בכמות נכבדת של סרטים. את החלום הזה העזתי להגשים רק כעבור שנים רבות.
לישראל עלינו כשהייתי בן שבע, עם אחיי: סמי רבל, שכיום משמש בתפקיד שגריר ישראל בקפריסין, עמוס רבל ז״ל, שעליו תקראו באחד מפרקי הספר, ושושנה (היום רבל-וילק) שכיום משמשת כפרופסורית להמטולוגיה ילדים ומנהלת את המרכז למחלת “גושה” בבית החולים שערי צדק בירושלים.
למדתי בבית הספר היסודי “תחכמוני” ברחובות, ושנה אחת אף הייתי תלמידו של הרב דרוקמן בישיבת “אור עציון”. האמת, זה היה בגלל לחץ חברתי. כשהייתי בכיתה ח’ אבי, פרופסור מישל רבל, יצא עם כולנו לשנת שבתון באוניברסיטת ייל. באותה תקופה גרנו בניו הייבן שבמדינת קונטיקט בארצות הברית, שזיכתה אותי לחזור לארץ עם שלל חוויות מרשימות ובעיקר עם אנגלית מעולה. באותם הימים התקשורת שלי עם חבריי מרחובות הייתה באמצעות מכתבים, וכך הם בישרו לי שבשנה הבאה כל החבר’ה יוצאים ללמוד בישיבה שכוללת לינה בפנימייה. הרעיון קסם לי מאוד, ועל אף שהוריי הביעו התנגדות נחרצת, התעקשתי להיות עם החברים. בישיבה עברתי מהפך. פתאום נתפסתי כגאון השכבה. באנגלית שלטתי; ובמקצועות המדעים והמתמטיקה הצטיינתי הרבה בזכות ההרחבה שלה זכיתי שנה קודם לכן בבית הספר היהודי החילוני באורנג’, שליד ניו הייבן. מה שנשאר זה תלמוד, וכאן קרה דבר משונה עוד יותר. מאחר שהיו לי הרגלי למידה טובים, אז הקשבתי לרב הישיבה מסביר את רש”י ואת התוספות על עמוד הגמרא, ומכל זה הבנתי 80%. אחרי השיעור היה נהוג לערוך ‘סדר’ עם חברותא, שבו חזרנו על קטעי הלימוד. כבר צברתי 90% הבנה. מאחר שסיימתי מוקדם את המוטל עליי וכדי שחלילה לא נגרום לביטול תורה, ביקש ממני הר”מ (רב מחנך) שאשב עם כמה תלמידים חלשים ואחזק אותם. אחרי שעה שבה לימדתי אותם את הפילפולים וההתפלפלויות כבר הייתי קרוב ל-100% ידע. ובערב יש ‘סדר’ ערב – שם זה כבר באמת היה מוגזם כי הרב ביקש שאלמד תלמידים מכיתות מעליי, לקראת הבחינה שלהם.
בסוף השנה, כשהודעתי בישיבה שזה לא בשבילי, הושיבו אותי לשיחה אישית עם הרב דרוקמן. הרב עשה כל מאמץ לשכנע אותי להישאר. גם הרב הראשי לרחובות ניסה ללחוץ עליי ועל הוריי שאמשיך ללמוד בישיבה. נחשבתי לתלמיד חכם, אבל דבר לא עזר, הבנתי שזה לא בשבילי ועזבתי. אבל לא עזבתי לבד. עזבנו חמישה חברים טובים ואין ספק שזה היה משבר גדול בישיבה.
התקבלנו לתיכון הדתי המעורב ברחובות שפתח עבורנו כיתה מדעית לתפארת. מהשנה הזו בישיבה יש לי בעיקר זיכרונות מטיולים מחתרתיים שאליהם יצאתי, בלי אישור כמובן, כמובן, עם ידידי הטוב, אבישי גזי ז”ל. הביתה היינו יוצאים פעם בשלושה שבועות ומאחר שלא היה טלפון סלולרי אף אחד לא ידע איפה אנחנו, וכך יכולנו להיעלם מהבוקר עד הערב מבלי שאף אחד ידע מזה שאתה לא בבית ספר. אבישי ז”ל לימד אותי לטייל ברגל, ואת זה אני אוהב לעשות עד היום. נסענו בטרמפים, לרוב למדבר יהודה, טיילנו בוואדי קלט או בנחל דרגות, למדנו להכיר את הארץ דרך הרגליים ונהנינו מכל רגע. אבישי ז”ל שהיה בן למשפחה ממוצא תימני ומוותיקי רחובות נהג להכין לנו קפה עם חווייג’ בפינג’אן. הריח והטעם מזכירים לי עד היום את אבישי. אבישי המשיך את לימודיו בישיבתו של הרב דרוקמן ומשם עבר לישיבת ההסדר בקריית שמונה. לצערי הרב, הוא נפל כשהוא בן 21 בלבד, בקרב שריון לאחר שנורו לכיוונם טילים נגד טנקים במלחמת שלום הגליל בשנת 1982. עימו נהרגו עוד ארבעה מחבריו למחזור בישיבת ההסדר בקריית שמונה ואיתם גם מפקדם. לעד אזכור את אבישי ז”ל ואת חבריי הצנחנים שנפלו לידי במלחמה הזו. יהיה זכרם ברוך.
בשלוש השנים שבהן למדתי במגמה הריאלית בתיכון הדתי ברחובות היה לי ממש טוב. הייתי תלמיד תחרותי ומצטיין בכיתה קטנה של שאפתנים כמוני. מול ידידיי: אלי וילצ’יק, יואל פינקל, אורי פינטהוס וחברתי הטובה אפרת אשל (ברש) ז”ל, התחרתי מי יקבל את הציון הגבוה ביותר. אולי זה בגלל מנהל התיכון, ד”ר ירמיהו פפר, שדחף אותנו ללא לאות להצטיין בכל מה שנבחר לעשות. בנוסף, בערבים למדתי קולנוע בתל אביב. בין המורים שלימדו אותי קולנוע אני זוכר בעיקר את יקי יושע, שעבד אז על הסרט “סוס עץ”. ממנו למדתי המון על איך עושים סרטים.
הוריי קנו לי מסרטה 8 מילימטר, ומכסף הכיס שחסכתי הוספתי לה חצובות, תאורה וציוד עריכה. שעות רבות חתכתי והדבקתי בחדר שלי סלילים של צלולואיד. חברי, שמואל ואזנה ואחי עמוס ז”ל, ואפילו אימא שלי מילאו תפקידים בסרטים שהפקתי. כל הציוד הזה נמצא איפה שהוא בעליית הגג בביתי שביישוב נטף.
את בחינות הבגרות סיימתי בהצטיינות יתרה, מה שעזר לי להתקבל לעתודה רפואית, אך בהחלטה פזיזה ובניגוד לדעת הוריי, וייתכן שהם צדקו… התנדבתי לצנחנים. כך “נחַתִּי” בהלם מוחלט בגדוד 890, מחזור אוגוסט 1979, בבסיס הטירונים “סנור” שבשומרון. הרבה שריטות הותירו בי שנות השירות הסדיר שבהן רצתי תחילה עם אר-פי-ג’י ואז כמפקד. חבריי הטובים מהשירות הסדיר היו: אבנר מילר, שמעון ארקוס, יחיאל פייגנבלט והעולה החדש מאמריקה, מייקל אורן (לימים שגריר ישראל וחבר כנסת). המ”פ שידע על כישורי השפה שלי, הצמיד אליי את מייקל ומאותו הרגע תרגמתי עבורו את כל הפקודות מעברית לאנגלית. חלק מחברי המחלקה חשבו שהצבא גייס אותי לצנחנים כמתורגמן.
השירות הסדיר שלי הסתיים בביירות במלחמת שלום הגליל. תקופה קשה ומאתגרת שכאמור השאירה את חותמה בי עד עצם היום הזה. מיד בתום השירות ועם ציוני הבגרות הטובים שהיו לי התקבלתי ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה אני מרגיש שרכשתי את האהבה, החמלה והידע שיש לי היום. לימים, בשירות המילואים הוכשרתי לתפקיד רופא התאג”ד בצנחנים. בחופשת השחרור, בתום מלחמת שלום הגליל, הגיע לארץ מוצר חדש – “אטארי”. ולמי שלא יודע או זוכר, זו הייתה קונסולה שחיברנו לטלוויזיה ובאמצעותה שיחקנו פינג פונג. באותם ימים עבדתי אצל סוחר מרמלה שהסיע אותי ברחבי הארץ למכור את האטארי מדלת לדלת. בחודשיים עבודה הרווחתי מספיק כסף כדי לממן את רכישת הרכב הראשון שלי, חיפושית 1966 בצבע תכלת עם גג סקיי.
בחרתי ללמוד רפואה בירושלים, אך מכיוון שנגמר לי כל הכסף, נרשמתי למעונות הסטודנטים בגבעת רם. שותפי לחדר היה גאון שלמד מתמטיקה ואת זמנו בילה ברכישת ניירות ערך. מאחר שלא היה לי זמן וגם לא כסף אז לא הצטרפתי לחגיגה. האמת, למזלי, שנת 1982 הייתה שנת שיא בפעילות הבורסה, כאשר שערי המניות עלו ריאלית ב-13% אך שנה לאחר מכן, בשנת 1983, הפסיד שותפי לחדר את כל כספו, יחד עם כל המשקיעים בבורסה. זה לימד אותי לא להיכנס להשקעות סתם כי זה מה שכולם עושים.
את אם ילדיי, נילי פסטרנק, הכרתי בגיל 16 בבני עקיבא. נילי למדה עיצוב קרמי בבצלאל ולאחר שנישאנו הקמנו בית, בהנחייתה של האדריכלית, עדנה עוזיאלי, ביישוב נטף בהרי יהודה, שם גדלו להם בנחת הטבע ארבעת ילדנו: עידו, איתן, יונתן ותמר.
עם השלמת שש שנות לימודי רפואה וסטאז’ בירושלים, התקבלתי להתמחות במיילדות ובגינקולוגיה בבית חולים “הדסה”. בנטף הייתי בעיקר בשבתות, וגם לא בכולן. ברוב ימות ולילות השבוע כמו גם בסופי השבוע עבדתי בבית החולים “הר הצופים”. בשבת שכן הייתי בבית, נהגתי לצאת בשש בבוקר להליכות עם ידידי, אודי שפירא, ובתשע להיפגש עם חבריי הטובים בקהילת בית הכנסת הגדול בנטף ובעיקר עם ארז צפתי, רפי ליבר ובני משפחותיהם.
בתום התמחות בת שש השנים קיבלתי החלטה להתמקצע בהתמחות ברפואה ובכירורגיית פוריות. לטובת כך נפגשתי עם פרופ’ רוברט קספר, שקיבל אותי ל-Fellowship בבית החולים של אוניברסיטת טורונטו, אונטריו, קנדה. הילדים שלי זכו ללמוד אנגלית קנדית, טיילנו וחתרנו בקיאקים קנדים, כולם למדו לגלוש בשלג ואפילו להחליק על הקרח.
בקנדה למדתי המון. החל מלבצע ניתוחים זעירים פולשניים וכלה בטיפול בחולות אנדומטריוזיס עם ניקולאס ליילנד. שם התחלתי מחקר על עכברי מעבדה מדוכאי חיסון, שלהם השתלנו פיסות שחלה של נשים (1). באותה תקופה זכיתי לחקור גם את הפרדוקס הצרפתי, כשהזרקתי לעכברים רזברטרול המצוי ביין אדום. זה הוזרק לעכברים שנחשפו לניקוטין. תוצאות המחקר הראו שאנטי-אוקסידנטים מגינים על DNA של תאי זרע (2). הבוס והמנטור שלי, בוב קספר, מהווה עבורי עד היום דמות של רופא חוקר, ששואל שאלה במרפאה או בחדר ניתוח ועונה עליה בכתב עת מדעי.
טרם חזרתי לישראל הזמין אותי פרופ’ נרי לאופר להצטרף למחלקה של נשים ויולדות בעין כרם. מפרופסור נרי שאבתי השראה גדולה וקיבלתי תמיכה וגיבוי מלא לשילוב בין רפואה, כירורגיה ומחקר. בשנים הללו התחלתי עם פרויקטים מרתקים. העיקרי בהם היה לבצע הקפאה של חלק מקליפת השחלה למטופלות צעירות המועמדות לכימותרפיה. שנים רבות לאחר מכן השתלתי בהצלחה לנשים אלו, ניצולות סרטן, את רקמת השחלה בחזרה לאגן, ובסיוע שיטות להבשלת ביציות בהפריה חוץ גופית, הן הרו וילדו.
פרויקט נוסף היה שיתוף פעולה אמיץ לטיפולים מתורמות ביציות מהעיר ברנו שבצ’כיה, עם חברי הטוב סטפן מאצ’ק. שיתפתי במיזם את כל עמיתיי – רופאי פוריות בהדסה. במעבדה של ידידי, פרופ’ רייך, הדרכתי את התלמידות המצוינות: מוריה קולר וחנה אשש, לדוקטורט כדי לענות על השאלה: למה לא כל העוברים המוחזרים לרחם משתרשים? בזכות מחקרים שפורסמו מהמחקרים שביצענו, הוענקה לי פרופסורה באוניברסיטה העברית.
וכך, בגיל 50 יכולתי לנשום עמוק ולחשוב סוף סוף מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. 30 שנות שירות מילואים בפיקוד שלמה עיני הסתיימו במלחמת לבנון השנייה כרופא חטיבת הצנחנים במילואים. הילדים שלי גדלו והחלו לעזוב את הקן, והחלום ללמוד קולנוע לא נמוג. וחלומות, כך אני יודע, צריך לממש. כך נרשמתי ללימודי תואר שני (שלא סיימתי) באוניברסיטה העברית ולמדתי מטובי המורים בתחום הקולנוע כמו פרופ’ ענר פרמינגר ורעיה מורג. בסיוע משפחה וחברים טובים, ובייחוד בעזרת ידידי היקר, המפיק משה אלפי, המורה שלי, עמרי לוי וידידתי העיתונאית, ניצה אבירם, כתבנו וביימתי סרטים קצרים שבהם השתתפו שחקנים, צלמים ועורכים מקצועיים ובהם ליאת אזר, משה חורי ותמר גן צבי. הסרטים שלי “רגע לפני המראה” ו”יישור הדורים” מספרים על חטא ההיבריס של רופא חוקר. ניתן לצפות בהם באתר וימאו.
כשהילדים הגדולים שלנו נישאו, צורפו למשפחתנו שתי כלות מקסימות, אלונה ושני, ואיתם הנכדים האהובים שלי: ינאי, גיא ונכדתי זוהר. כל האושר הזה משכיח ממני מעט מן הכאב של אובדן אחי האהוב עמוס (1966-1988) שמת בנפילה מגובה, כשהוא על Inca trail בדרכו עם חברים ל-Machu Pichu בפרו. לזכרו אני מקדיש את הספר הזה.
כעת אני בשלב בחיים שבו אני מכוון סטואיות.
מהי סטואיות?
הסטואים היטיבו להכיר בכך שבסופו של דבר מעט מאוד מהנסיבות בחיים הם בשליטתנו, ולמעשה אפשר לומר בבטחה שיש לנו שליטה על דבר אחד בלבד – התודעה. היכולת להסיר מעל שכמנו את כובד האחריות על דברים שאינם בשליטתנו היא תמצית המחשבה הסטואית. צריך להבחין בין סטואיות וחוסן פסיכולוגי לבין אדישות או ייאוש מוחלט. הפילוסופיה הסטואית לא מציעה להרים ידיים בפני אתגרים או להימנע מעשייה רק מפני שבלאו הכי אין לנו שליטה על התוצאות אלא להפך. על פי הסטואים, העשייה והניסיון לשנות את המציאות הם מבורכים ורצויים – ולראיה הסטואי המושבע מרקוס אורליוס (נולד ב-26 באפריל 121).
מרקוס היה מן הנאורים בשליטי רומא. הוא הושפע מכתביו של הפילוסוף אפיקטטוס, והפך לפילוסוף סטואי. הוא ניהל אורח חיים צנוע, וראה כי מתפקידו לדאוג לחינוכם של הדורות הבאים. אורליוס גילם את רעיון השליט – הפילוסוף, כמו בכתבי אפלטון. בתלמוד מוזכר, כי אורליוס היה ידידו של רבי יהודה הנשיא. בתלמוד הוא מכונה אנטונינוס והוא נפגש עם רבי, דרך מנהרה דמיונית מרומא לגליל, והשניים החליפו דעות על החיים לאחר המוות ועל אסטרונומיה. בסוף ימיו כתב מרקוס את יצירתו “הרהורים” עבור עצמו, כמדריך לשיפור אישיותו והתנהגותו. יצירה זו הפכה לבסיס הספרות הסטואית ושל תורת המוסר בפילוסופיה הרומית. אולי גם את הספר הזה אני כותב ראשית עבור עצמי.
אז מה זה סטואי? מכירים את האנשים אשר נדמה ששום דבר לא יכול להזיז אותם משלוותם? אדם שמפגין קור רוח בכל סיטואציה ואינו מושפע מנסיבות חיצוניות, לא משנה כמה חזקות הן בעינינו; אנשים בעלי עצבי פלדה, שלא מוטרדים מהאירועים שמסביבם. בני איתן הוא מאלה, לדעתי. אז אני רוצה ללמוד מאיתן את העמידה האיתנה בעיצומה של כל סערה. ממרקוס אני למד שכל אחד יכול לפתח חוסן מנטלי. מטרתי היא להפוך לאדם עמיד אל מול מאורעות החיים. השיטה שאימצתי היא להגיע לשלווה פנימית בהתבסס על לוגיקה. כמו שקראתי בכתבה בניו יורק טיימס: “הדבר היחיד שבו אנו שולטים לחלוטין, ולכן הדבר היחיד שצריך להדאיג אותנו, הוא השיפוט שלנו…” (5).
כמי שאוהב לקרוא ספרים החלטתי שהגיעה העת שלי, וגם העט, לכתוב את הספר שעדיין לא קראתי. לספר קראתי ”רפואת העתיד: מה היה היפוקרטס מצווה עלינו לדעת”‘, ואם יתורגם ייקרא: “The imperatives of future medicine”.
המטרה העיקרית שלי בספר זה היא להכיר לכם, הקוראים שלי, חלק מהחכמה והידע שיש בטכנולוגיות הרפואיות החדשות.
הספר מושפע מקריאה של אלפי מאמרים ושלושה ספרים. האחד, ספרו של יובל נח הררי (6) המספר את ההיסטוריה שלנו דרך גנטיקה ומדע. השני הוא ספרו של אטול גוואנדה, פרופסור לכירורגיה וסופר. השלישי הוא הסופר הבריטי דיוויד פירס (7).
מה שסקרן אותי במיוחד להבין ולדעת הוא שאנחנו כבר טרנס-הומאנים, וככאלה אנחנו מחויבים לקדמה ולהארכת הקיום האנושי שמתקיים כתוצאה מגילויים וחידושים ברפואה ובביולוגיה (8). כל אלה עוררו בי את הרצון העז לכתוב ספר, שהגרעין שלו הוא מהות האושר שבהגעתנו לעולם לתקופה קצרה יחסית. ייתכן שאפשר לתמצת את שליחותנו כאן לשלושה רבדים: להתרבות ולהגדיל את משפחת האדם, החובה לעזור לזולת ולסביבה, וליהנות מהחיים ככל היותר. זוהי הבנתי את המושג ‘Hedonistic Imperative’.
בכל פרק ופרק תוכלו לפגוש תחום אחר ברפואת העתיד. השתדלתי להקיף כמה שיותר נושאים ונגעתי במגוון תחומים כמו: רובוטים להליכה, אמצעי המניעה של העתיד, החלופה הפשוטה ללא ניתוח לקיצור קיבה, תרופות סנוליטיות להארכת חיים ועוד. רבים מכם מכירים את “קופקסון” המיוצרת בחברת טבע, אבל בפרק על טרשת נפוצה אני מספר לכם את הסיפור של “רביף”, התרופה שיצאה ממכון ויצמן ועליה זכה אבי בפרס ישראל. כמו כן, תפגשו פרק על למידה וכיצד ניתן לשפר זיכרון, על רגשות במוח, חיסון לסרטן, ומה מלמדת אותנו בלוטת הערמונית? למה אני משתיל שחלות? מהי עין ביונית? כמה חוכמה יש בלב שלנו. כתבתי גם על ילד בהזמנה ועל החיידקים שמכסים את גוף התינוק ומשפיעים על חייו. בין הפרקים תוכלו להבין מהם תאי גזע ולמה הם עתיד הרפואה, כמו גם מהי אפיגנטיקה ולמה כולם נכנסים לתא לחץ?
מטרתי כאמור, היא להציף את טכנולוגיות העתיד ברפואה ולגרום לכם, קוראים יקרים וצורכי אותן טכנולוגיות, לשאול שאלות מהותיות לגביהן, שאלות אתיות חברתיות, שבלעדיהן העולם יהיה מקום פחות טוב לחיות בו. זה לא ספר רפואי והוא אינו מיועד לסטודנטים לרפואה או לרופאים מוסמכים. כמובן שהוא גם עבור כאלה, אבל הוא גם ואולי בעיקר עבור כל אדם באשר הוא, אדם שהסקרנות מובילה אותו ואת חייו. בין השורות תוכלו לראות שביקשתי לתת ציון לאותה המצאה טכנולוגית. לציון זה קראתי: מדד היפוקרטס. מדד שיכול לתת מושג כללי לגבי איכותה של ההמצאה הטכנולוגית ושימושיה הרבים. המדד הוא התרשמות אישית שלי ממצב המחקר נכון להיום.
אני מאמין ובאמונה שלמה, שככל שאדם יודע יותר על רפואת העתיד כך הוא יחיה יותר שנים חיים יותר בריאים. הציווי שלי הוא לנצל הידע והסקרנות שקיבלתי מהוריי, אשתי, ילדיי, חבריי, עמיתיי ומוריי בכל תחומי החיים ולהעביר אותם לדורות הבאים.
לפני תחילת הספר אני ממליץ לעיין בהצהרה הטראנס-הומאנית (9), שהיא מעין עשרת הדברות של הספר.
מאחל לכם קריאה מהנה.
בהערכה רבה,
פרופסור אריאל רבל
אין עדיין תגובות