גבר נכנס בפרדס

דרך המוות

עורך הדין שלי אומר שגם אם נחליט לשקר בבית המשפט, כדאי להיות סגורים על האמת. ושהכי טוב שאכתוב לעצמי את האירועים בדיוק כמו שהם התרחשו. אז הנה.

 

עד אותו רגע לא יצא לי לראות בעיתון תמונה של מישהו שאני מכיר — שמת. אני יודע, זה כמעט לא סביר במדינה הזאת. הרי מתישהו, עם כל המלחמות והמבצעים־שהם־בעצם־מלחמות, אתה אמור לפתוח את העמוד הראשון ולהיתקל בתמונה של מישהו שהיה איתך בשכבה. או בצבא.

אבל לא. איכשהו הצלחתי להגיע לאמצע החיים בלי לעבור את החוויה הזאת. ואולי בגלל זה הצמרמורת היתה כל כך חזקה. בדרך כלל אומרים צמרמורת כי לא מוצאים מילה יותר מדויקת, אבל באמת נהיה לי קר בשכמות. ובעצם הזנב. קפאתי לגמרי מול התמונה הקטנה, שלא היתה בעמוד הראשון, אלא באחד העמודים האחרונים, מול העמוד של מודעות האבל. לא הייתי צריך להסתכל פעמיים. זה היה הוא. בילינו יחד בלה פאס רק כמה שעות, אבל הפנים שלו נחקקו לי. האף המסותת. העיניים, שאפילו בשחור־לבן של העיתון היה אפשר לראות שהן בהירות. הזקנקן, שנראה כמו זקנקן של נזיר.

הידיעה הקצרה שמתחת לתמונה סיפרה על רונן אמירוב, מטייל ישראלי בן 28 שנהרג בתאונה ב’דרך המוות’ בבוליביה במהלך ירח הדבש שלו. האופניים שרכב עליהם, נכתב שם, סטו מהדרך והחליקו לתהום. אשתו, מור אמירוב, שהיתה איתו בשעת המקרה, הזעיקה עזרה, אבל עד שצוות החילוץ הגיע, לא נותר להם אלא לקבוע את מותו. גופתו בדרכה ארצה. ההלוויה תיערך בימים הקרובים.

לא היתה לי שום סיבה לבכות מהידיעה הזאת. באותה תקופה היו לי בחיים כאבים הרבה יותר אישיים מאשר המוות של הבחור הזה, שבקושי הכרתי. ובכללי, אני בקושי בוכה. בכיתי כשליאורי נולדה — יותר נכון, כשהניחו אותה עלי בפעם הראשונה. בכיתי בלילה הראשון בלי ליאורי, בדירה החדשה, אחרי שהיא ביקשה ממני בטלפון שאבוא לבקר אותה בחלום. וזהו, פחות או יותר.

מי יודע, אולי כל בכי מגלם בתוכו את כל הדברים שהיו עלומים עד אליו. כמו דוח מס שנתי.

בכל אופן, אחרי כמה ימים של עאלק־התלבטויות, כאלה שבתוך תוכך אתה יודע מה תכריע בסופן, נסעתי לשבעה. אבל רק כשנחלצתי מהפקקים של תל אביב אל הכביש המהיר, קלטתי כמה אני מתרגש לפגוש שוב את מור מלה פאס.

חרא מילה, מתרגש. אין סדנה שאני מעביר שאנשים לא אומרים בה בסוף ‘היה מרגש’. ומרוב שהם אומרים, זה כבר לא מרגש בכלל. אולי… נסער. זאת המילה שאני מחפש. ככל שהתקרבתי ליעד, ככה הייתי יותר נסער. הבטן ננעלה לי כאילו עשיתי שריר. המחשבות עפו מהחלון. המוזיקה שבקעה מהרדיו נכנסה באוזן אחת ומיד יצאה מהשנייה. ויותר ויותר תמונות מביקור הפתע הלילי של מור אצלי בחדר לפני שבועיים חזרו אלי.

 

היא פנתה אלי באמצע הרחוב. שאלה אותי באנגלית עם מבטא ישראלי אם אני יודע איך מגיעים לגלידרייה של חואן. לרגע התלבטתי אם לשחק את המשחק ולענות לה באנגלית, אבל היה משהו במבט שלה שהפעיל אותי, כנראה, מהשנייה הראשונה. אז עניתי לה בעברית שאני בדרך לשם ושהם מוזמנים להצטרף אלי.

עיניה אורו, והיא נגעה לי בזרוע, נגיעה חטופה עם שתי אצבעות, מהירה כמו חשמל, ואמרה, ישראלי? איזה קטע. בחיים לא הייתי מנחשת, עם הגובה הזה.

כן, אמרתי. אני יודע. הרבה אומרים. אני גם לא בדיוק… בגיל המתאים. לטיול אחרי צבא, זאת אומרת.

למה, בן כמה אתה?

שלושים ותשע, הודיתי.

לא רואים, היא פסקה. לא כמפלרטטת. כמציינת עובדה.

בן הזוג שלה, ששתק עד אותו רגע, הושיט לי יד ללחיצה. רונן, הוא אמר ברשמיות שלא מתאימה לתרמילאים.

עומרי, אמרתי והושטתי יד בחזרה. נעים להכיר.

ואני מור, הַי! היא אמרה. והשאירה את היד שלה צמודה לגוף.

אנחנו בירח דבש פה, רונן אמר וכרך סביבה את הזרוע שלו.

לא רק כרך סביבה את הזרוע שלו, אלא גם הידק אותה ואת התלתלים שלה אליו, כאומר: שלי היא.

מזל טוב, אמרתי וחייכתי, משתדל, כמו מטפל זוגי, להפנות את המבט שלי במידה שווה אל שניהם, בלי להשתהות יותר מדי על אף אחד מהם.

ואתה? מור התעניינה אחרי שהתחלנו ללכת. מה אתה עושה פה ‘לא בגיל המתאים’?

טיול אחרי גירושים, אמרתי.

וואלה? היא ליכסנה אלי מבט. זה מקורי!

רונן לא אמר כלום. היה לו זקן מחודד, גזום היטב, והוא ליטף אותו בחוסר שביעות רצון. כאילו הפרנו איזה כלל בלתי כתוב של ‘אין משיחין בשעת הצעידה’.

אחר כך, בגלידרייה, הוא הזמין טעם אחד. וניל. והיא ביקשה לטעום כמה טעמים לפני שהחליטה על קרמל. אחר כך גם אני הזמנתי ושילמתי, והכול בספרדית. כבר הייתי אחרי שבוע של לימודים ונהניתי לגלגל את המילים בפה.

איזה יופי אתה מדבר! מור הסתובבה אלי עם כפית של גלידה ביד.

לא חוכמה, אני עושה כאן קורס, אמרתי.

ועדיין, היא אמרה וחייכה אלי.

לא היה שום דבר מזמין בחיוך שלה. יותר מכול, הוא הזכיר לי חיוך של בת מדרשה. צנוע כזה. מבויש. בכלל, אם מישהו היה שואל אותי באותם רגעים, הייתי מהמר שהיא דתייה. או דתל’שית. העגילים הגדולים. שמחת החיים המוגזמת. התלתלים שהיו אסופים במטפחת. הסווטשירט והשרוואל שלבשה. העברתי פעם סדנה במדרשה בכרמיאל וככה הן נראו, הבנות שם. ומצד שני, היה משהו במבטים שהיא שלחה אלי מדי פעם, כשרונן לא הבחין. משהו נועז, על גבול הנואש, אבל לא חוצה את הגבול. משהו רעב. זאת המילה שאני מחפש. המבט שלה היה רעב. רעב לְמה בדיוק? עוד לא היה לי מושג.

התיישבנו ללקק את הגלידה. כמה זמן לוקח ללקק גלידה? חמש דקות? עשר? אפילו את הגלידה היא ליקקה כמו בת מלך שכבודה פנימה. ליקוקים עדינים, מדודים, עם קצה הלשון, שלא מקפחים אף צד של הקונוס.

ניהלנו שיחת תרמילאים בטלה. כלומר, היא ואני דיברנו, ורונן נעץ מבט ממוקד, של חוקר, בגלידה שלו, כאילו הוא מנסה לחשב את האלגוריתם של הקצב שבו היא נמסה.

מור אמרה, התחלנו בבוליביה ועכשיו אנחנו בדיוק מתלבטים איך להמשיך.

ואני אמרתי, שמעתי הרבה המלצות על פרו.

והיא אמרה, כן. אבל בקול שלה היה פקפוק, כאילו היא לא בטוחה שהמלצות של אחרים רלוונטיות להם.

כמה זמן יש לכם? שאלתי.

יֶרח וחצי.

כולי קנאה.

למה, כמה יש לך?

שבועיים גג, אמרתי, יותר מזה אני לא יכול. בגלל הבת שלי. גם ככה אני נקרע מגעגועים. ויש גם הסדרי ראייה. ועבודה. תכלס, גם שבועיים זה בעייתי.

וואלה, היא אמרה ושלחה אלי עוד מבט רעב, ומצד שני הניחה את ראשה בשקע הכתף של רונן, בתנועת התחפרות שהיה נדמה שעשתה כבר אלפי פעמים קודם לכן.

הוא מצדו עדיין התבונן בגלידה הנוזלת. ושתק.

 

אחר כך הם ליוו אותי לאכסניה שלי. כלומר, הם רצו להגיע לשוק המכשפות וזה היה בדרך.

עצרנו על המדרכה, מול שער הכניסה הפתוח.

מור אמרה, ממש יפה כאן, ועמדה על קצות האצבעות כדי לראות מעבר לי, כאילו היא מציצה מעבר לחומות של עיר אסורה.

גם אני הצצתי — לחלקת העור שנחשפה כשהתמתחה והסווטשירט שלה הופשל קצת כלפי מעלה — ואמרתי, החצר הפנימית יפה, החדרים די בסיסיים.

ורונן אמר — זאת היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר אלי — טוב, אז… בטח עוד נראה אותך בעיר.

ואני אמרתי, כן.

וזהו. לא חיבוק. לא נשיקה על הלחי. לא מבט משתהה. לא תלתלים מסתובבים לפתע אחרי שמתרחקים. שום סימן למה שיקרה אחר כך.

 

בצומת כברי פניתי עכשיו ימינה.

שלט הודיע שהמרחק ליישוב שלהם הוא 15 קילומטר.

חשבתי על זה שאף פעם אין שלטי קרטון עם חץ ‘לשבעה’.

רק ‘לחתונה’.

והאטתי. נסעתי בכביש המהיר שבעים קילומטר בשעה, כאילו אני מנסה לדחות איזה קץ. או להרוויח לעצמי עוד זמן היזכרות.

 

הדפיקות על דלת החדר שלי באכסניה נשמעו קצת אחרי חצות. בדיוק סיימתי שיחת וידיאו עם ליאורי, שסיפרה לי שאתמול היא שוב היתה לבד בהפסקה, ואז שאלה שוב אם אני עושה בטיול שלי דברים מסוכנים, והרגעתי אותה שלא, ממש לא, והצעתי שנעשה ביט בוקס בטלפון, וקירבתי, כמו תמיד, אגרוף חלול לפה כדי לנשוף קצב בסיסי, והיא הצטרפה, כמו תמיד, בתיפוף על הגוף, והתחלנו לאלתר חרוזים על השם שלה, ליאור־ליאור, בקצה המנהרה יש אור, אל תביטי לאחור, לא הכול לבן או שחור — אבל לפני שהספקנו להיכנס לקצב אורנה עלתה על הקו ואמרה שהן מאחרות לבית הספר והילדה עוד צריכה להסתרק, אז קירבנו שפתיים למסכים ועשינו סאונד של נשיקה מצלצלת. וזהו. נשכבתי במיטה, מותש מהמאמץ להיות שמח בשבילה, וחשבתי, מה ציפית, אידיוט, שבגיל שלושים ותשע תוכל לעשות טיול נטול דאגות אחרי צבא? ולקחתי את הספר של סלינג’ר שהתעקשתי שיישאר אצלי בחלוקה, ‘הרימו את קורת הגג, נגרים’, והמשכתי מאיפה שהפסקתי בלילה הקודם.

אני אוהב את הקצב של המשפטים של סלינג’ר, ובהתחלה הדפיקות על הדלת השתלבו לי בביט של הסיפור. אבל אחרי כמה שניות של שקט הן התחדשו, והפעם היו חזקות יותר. ובסינקופה. פתחתי, והיא עמדה בפתח. הבחורה מהגלידרייה. בטייטס וחולצת משבצות שהיתה הדוקה על הגוף שלה באופן חילוני לגמרי. אפשר להיכנס? היא שאלה, וחלפה על פני בלי לחכות לתשובה. משב ריח של שיער שנחפף ממש עכשיו הגיע לנחיריים שלי. ניחוח אישה. שאלתי אותה אם היא רוצה לשתות משהו, ומיד התנצלתי שבעצם אין לי כלום בחדר. זה מין הרגל כזה, להציע לאורחים לשתות, אמרתי, ונזכרתי, שנייה, יש לי מים מינרליים.

אני אשמח, היא אמרה. העברתי לה את הבקבוק. היא שתתה ממנו שלוק אינסופי, כאילו היא שותה מבקבוק בירה כדי לתפוס אומץ, ואז התיישבה על קצה המיטה שלי ואמרה: אני יכולה לשאול אותך משהו?

אמרתי, כן, בטח. והתיישבתי גם אני על המיטה, אבל לא קרוב אליה. משהו בה שידר שזה לא יתאים. נשענתי על הקיר ופרשתי את הרגליים קדימה, אבל לא קדימה מדי. נזהרתי שכפות הרגליים שלי לא ייגעו בירכיים שלה.

היא הסיטה את השיער שלה אל מאחורי האוזניים, כך שהעגילים שלה נחשפו, ורק אז הפנתה את ראשה אלי ואמרה: ידעת מראש?

היה נדמה לי שאני מבין למה היא מתכוונת. ובכל זאת, כדי להרוויח זמן, היתממתי: ידעתי מראש שְמה?

שזה לא יצליח, אתה ו… אשתך. זאת אומרת… לפני שהתחתנתם, או נגיד… בשנה הראשונה שלכם, היו סימנים ש…?

תִ־רְ־אִי, לאטתי. ועצרתי. לא היה לי מושג מה להגיד.

ואז היא קמה והתחילה לצעוד בחדר. החדר היה קטן אז לא היה לה הרבה מרחב. מזוודה פעורה, שולחן כתיבה, פח אשפה, קיר, שני זוגות נעליים, אחד מהם מלא בוץ קרוש. היא נעה בין כל אלה בלחיים סמוקות ובעגילים מקפצים ובתמרונים מהפנטים — זה היה כמו לצפות במופע מחול. מחול של מבוכה. היא אספה את השיער ואז נתנה לו להתפרק, היא לקחה עט שהיה על השולחן ולחצה לו על המתג, היא סבה על עקביה וכמעט נתקלה במזוודה, אבל לא, בשנייה האחרונה היא עקפה אותה, ומתחה את החולצה שלה כלפי מטה, וטפחה על הטייטס שלה בקצב קבוע כאילו זה המטרונום של המחול, ובין לבין דיברה, חצי אלי, חצי לעצמה, אני מה זה מצטערת, לא הייתי צריכה לבוא לכאן, מה אני נופלת עליך ככה באמצע הלילה, אתה לא מכיר אותי בכלל, עזוב, שכח מזה, אני פשוט אלך עכשיו, יו, איזה פדיחה —

אל תלכי, ביקשתי.

היא הפסיקה לצעוד. ואז התיישבה. ופכרה את ידיה. בלי להסתכל עלי. היו לה אצבעות יפות, עם לק סגול שהתאים לחולצה.

שאלת שאלה גדולה, אמרתי.

כן, השפתיים שלה התעקלו לחיוך לא שמח. והמבט שלה ננעץ בנעלי האולסטאר שלה.

ו… אני לא רוצה לשלוף לך סתם דברים. בגלל זה לא עניתי ישר.

או־קיי. חשבתי שהבהלתי אותך —

וגם… הכול טרי כל כך. אין לי פרספקטיבה עדיין.

מתי נפרדתם בכלל? זה… בסדר שאני שואלת?

לפני שלושה חודשים.

זה באמת טרי, היא אמרה ולגמה שוב מהמים. לגימה קצרה יותר.

לקחתי ממנה את הבקבוק ולגמתי גם אני.

אני חושב ש… לא, את יודעת מה, לא, לא ידעתי מראש, אמרתי.

מור הינהנה באיטיות, והיה נדמה לי שאני מזהה אכזבה בהנהון שלה.

אבל זה לא אומר… זה לא שאין דברים שאני קולט בדיעבד.

מה למשל? היא נפנתה אלי במלוא גופה.

ל־מ־של — דיברתי לאט כדי שיהיה לי זמן לחשוב — אולי בגלל שאני בטיול עכשיו, נזכרתי במשהו שקרה בַּטיול־אחרי־צבא שעשינו.

איפה טיילתם?

זהו, שהתלבטנו בין אוסטרליה למזרח, ובסוף בגלל מגבלות תקציב החלטנו על המזרח. ואז בוקר אחד אני מתעורר מאוחר בגסטהאוס בדרמסאלה, רואה שהיא לא במיטה, הולך למסעדה ומוצא אותה יושבת שם לבד, עם פרצוף תשעה באב. לפני שאני מספיק להזמין קפה בדלפק היא יורה: היינו צריכים לנסוע לאוסטרליה. מה מסתבר? היא ישבה לארוחת בוקר עם איזה קרוקודייל דנדי שסיפר לה סיפורים על המדבריות של אוסטרליה שהדליקו אותה. אבל אהובתי, אני אומר לה, ההימלאיה מעלייך, העמק הכי יפה בעולם פרוש לרגלייך —

באמת יפה שם. ראיתי תמונות.

בדיוק! אז אמרתי לה, מה אוסטרליה עכשיו? והיא התעקשה, היינו צריכים לנסוע לאוסטרליה, עומרי.

וזה היה הסימן?

בזמנו לא חשבתי שזה סימן. אבל בדיעבד, היא אף פעם לא היתה מרוצה. לא מהעבודה שלה. לא משנה איזו עבודה. לא מהבית שגרנו בו. לא משנה איזה בית. לא מהגננת של ליאורי. לא מהמורה. תמיד נראה לה שהדבר האמיתי הוא במקום אחר. היתה לנו מין בדיחה קבועה, שאני הדבר היחיד שהיא לא מחליפה.

וזה מה שקרה בסוף.

לא בדיוק.

בשלב הזה של השיחה, נזכרתי, מור כבר היתה פרושה לרוחב על המיטה הזוגית בחדר שלי. התנוחה שבה היא נפרשה על המיטה שלי הדגישה את הקימורים היפים שלה, אבל לא נראה שהיא מודעת לזה. לא נראה שהיא עושה את זה בכוונה.

מה זאת אומרת ‘לא בדיוק’? היא שאלה. וקיערה כף יד תומכת מתחת לסנטר שלה. ותלתה בי עיניים כאילו לכל מילה שאומר עכשיו תהיה משמעות עצומה בשבילה.

זוגיות זה די… ג’ונגל, אמרתי. השרכים והצרכים מתלפפים אחד מסביב לשני וקשה לדעת מה הסיבה ומה התוצאה. הכי קל להאשים את הצד השני. אבל זה שקר. יש לי… היה לי בזה חלק לא פחות גדול. צריך ללמוד איך לחיות לצד מישהי שלא מרוצה רוב הזמן. ואני התרחקתי ממנה כאילו שזה מדבק. והיו גם עניינים אחרים, שאי אפשר לדעת מראש. הבת שלנו… בואי נגיד שהיא… רגישה מאוד. באחוזון תשעים ותשע של הרגישות. ו… כל אחד מאיתנו התפתח לכיוונים אחרים, ו… לא יודע, אולי להיות חמש־עשרה שנה ביחד בלי להרוג אחד את השני זה בכלל הישג ולא כישלון? סוֹרִי, נראה לי שאת מחפשת תשובות ברורות ו… אין לי עדיין.

זה בסדר, אתה עוזר לי, היא אמרה והסתכלה לי ישר לתוך העיניים.

באמת?

פרשתי קצת את הרגליים, ועכשיו גרבי הצמר שלי כמעט נגעו במותניים הצרים שלה.

באמת באמת.

שתקנו קצת. כל אחד תלה את מבטו בנקודה אחרת בקיר. וחשבתי שזה מוזר ויפה שאנחנו בקושי מכירים וכבר לשיחה שלנו יש בִּיט. כולל השתיקה הזאת. שהגיעה בדיוק בזמן.

וחשבתי שנפגשתי עם כל כך הרבה אנשים מאז הפרידה — תלמידים, חברים, קולגות, אפילו הלכתי פעמיים לפסיכולוג — ועם אף אחד מהם לא הרגשתי את הדבר הנדיר הזה: שרק אני והאדם שאיתי קיימים בעולם כרגע.

וחשבתי שיש למור לחיים תפוחות, ושיכול להיות שאני הגבר היחיד בעולם שחושב שלחיים תפוחות זה סקסי.

אני לא יודע מה עוד להגיד לך, אמרתי אחרי ארבע תיבות. האמת שלא יצא לי לדבר עם אנשים על הפרידה כמעט. לא ככה.

מור שוב נשאה אלי עיניים. המבט שלה היה חם אבל לא קריא עד הסוף. היא לא זזה לכיווני אפילו מילימטר, והמשיכה לגרד בטייטס עם הציפורניים בתנועה שנראתה כמו טיק יותר מאשר כמו גירוד אמיתי. ועוד משהו: למרות שנשכבה לרוחב המיטה שלי, היא לא חלצה את הנעליים שלה. כפות הרגליים הנעולות שלה ריחפו עשרים סנטימטרים מחוץ למסגרת של המיטה, נוגעות־לא־נוגעות.

חשבתי לעצמי שאם היא תחלוץ אותן, זה יהיה סימן. אבל בכלל לא הייתי בטוח שאני רוצה שתחלוץ אותן. כמו הכאבים האלה, כאבי פנטום, שחיילים מרגישים בדיוק איפה שהיה האיבר הקטוע שלהם — נראה לי שמאז הפרידה מאורנה היתה לי מונוגמיה פנטוֹמית: ידעתי שאני אמור לחגוג את החירות החדשה שלי, אבל בפועל לא עשיתי את זה. אחרי חמש־עשרה שנה עם אותה אישה, לא הצלחתי לדמיין את עצמי בקטע אינטימי עם מישהי אחרת. זה אפילו קצת הלחיץ אותי. לא הייתי סגור על זה שאצליח לתפקד.

בסוף — אני חושב שכל הביקור שלה נמשך שעה גג — מור קמה מהמיטה ואמרה, אני צריכה לחזור, רונן עוד יכול להתעורר בטעות.

אבל רגע — קמתי אחריה — לא תגלי לי למה כל ה… שאלות האלה?

לא יכולה, היא אמרה.

לא פייר — שירבבתי שפתיים כמו ילד שקופח — והיא אמרה, סורי, וחייכה, אבל הטון שלה היה רציני: זה מרגיש לי כמו לבגוד.

או־קיי — הצמדתי את כפות ידי זו לזו וקדתי קידה יפנית — אז… שמחתי לעמוד לשירותך. וכשהיד שלה כבר היתה על הידית של הדלת, בכל זאת העזתי: אפשר להגיד לך עוד משהו?

כן, היא אמרה.

אני יורה פה באפלה, מקסימום תחשבי שאני מדבר שטויות, אבל טיול זה… מצב קיצון. יש אנשים שזה מוציא מהם את הטוב, ויש אנשים ש —

אני יודעת, היא אמרה. והעיניים שלה התלחלחו. בבת אחת. בדרך כלל עיניים מתלחלחות לאט, אבל אצלה זה קרה מהר מאוד. היא נפנתה אל הדלת כדי להסתיר את זה ממני, ואז הסתובבה פתאום, פסעה שני צעדים מהירים לעברי, נעמדה על קצות האצבעות ונישקה אותי.

 

לא ראיתי אותה ברגע הראשון בשבעה.

הבית היה גדוש במנחמים, שהתרכזו בשני אשכולות: אחד בסלון, שישה־שבעה ראשי שיבה שהתקבצו סביב אישה זקופה שהיתה כנראה אימא של רונן, ושני ליד פינת האוכל, ארבעה־חמישה צעירים וצעירה אחת, בלי תלתלים, שנשענה על אחד מהבנים ונראתה כאילו היא עומדת לבכות.

בין הסלון לפינת האוכל עמד פסנתר כנף שהכנף שלו היתה מורמת כאילו מישהו תכף יתיישב וינגן בו, או ניגן בו קודם, לפני שבאתי, ולידו קמין שהתפצפצה בו אש. וכל החלל היה מלא בהמהום כזה, שיש רק בשבעות. קולות עצובים, מהוסים, שמדי פעם מפציע מתוכם קול רם יותר, כמו נגן שיוצא לסולו.

בדיוק כשחשבתי שאולי צריך לחלק למנחמים פתקים כאלה, כמו בחתונות, שמכוונים אותך אל השולחן שיושבים בו האנשים שקשורים אליך, ואם אתה לא מקושר לאף אחד מכוונים אותך לשולחן של הלא קשורים —

רונן אמירוב הגיח לעברי.

זאת אומרת, הבחור שהגיח היה כל כך דומה לרונן אמירוב — הגובה, הגב השפוף מעט, אפילו הזקנקן הנזירי — שבמשך שתי תיבות הלב שלי הפסיק לפעום.

ואז הוא הושיט לי יד ואמר, גל, אח של רונן. אנחנו נורא דומים, אני יודע. אנשים כל הזמן אומרים… אמרו לנו את זה.

משתתף בצערך, אמרתי.

אנחנו לא ממש קולטים עדיין, גל אמר. כולם פה בהלם. מאיפה… אתה מכיר את אח שלי?

מבוליביה. פגשתי אותו ואת מור שם.

בלה פאס?

האמת שכן.

וואלה, הוא אמר. ושמתי לב שהטון שלו צנח בבת אחת בחצי אוקטבה. יפה מצדך שבאת.

הינהנתי.

הוא פתח את פיו כמי שרוצה לשאול עוד משהו, אבל אז נמלך בדעתו וסינן, מור שם, כאילו יש בזה משהו מגונה, והחווה בראשו לעבר חדר צדדי.

 

זה היה חדר עבודה צר ומוארך של אדם מבוגר. שולחן כתיבה. מנורה גדולה. מסביב מדפים עמוסי ספרים. גם המרווח שבין הספרים למדף שמעליהם היה דחוס בספרים. כמה כיסאות כתר פלסטיק שחורים היו צמודים לספרייה, ומתחת לחלון, בקצה הרחוק של החדר, ניצב כיסא משרדי — שעליו ישבה מור.

בישיבה מזרחית. כפות רגליה נתונות בגרבי צמר עבים.

עגלגלה יותר ממה שזכרתי. יפה יותר ממה שזכרתי. בג’ינס כהים ובסווטשירט בהיר עם הדפס של פרידה קאלו.

התלתלים שלה היו אסופים בקליפס פרקטי והאוזניים היו חפות מעגילים, אבל על הצוואר, על עור הדבש שלה, נמתחה בכל זאת שרשרת זהב דקיקה.

לא היה לי איפה לשבת אז נשארתי לעמוד. היא היתה עסוקה בשיחה עם אחת מהחברות שישבו לידה, ולא שמה לב בכלל שנכנסתי. היא אמרה: מהמסוע של המזוודות. עם התרמיל שלי. והחברה אמרה: אוי, זה בטח היה נורא. ומור אמרה: כל הבגדים שלו שם, הספרים, עוד לא פרקתי כלום. אני לא מסוגלת. והחברה אמרה: לכל דבר יש את הזמן שלו. והן שתקו כמה שניות, שתיקה שאחרי קלישאה, ואז מור הרימה אלי עיניים. תוהות.

התקרבתי, התכופפתי וחיבקתי אותה. קלות, בלי להצמיד אותה אלי.

עומרי, אמרתי כשניתקתי ממנה, מלה פאס.

אני יודעת, היא אמרה בקול קלוש.

וזהו. היא לא כיוונה אלי יותר מילים. גם לא מבטים. כשהתפנה כיסא בפינת החדר, התיישבתי. ניסיתי לצוד את המבט שלה, אבל זה היה בלתי אפשרי. הוא נדרש במקומות אחרים. ניסיתי להקשיב למה שסיפרה לחברות שלה, אבל היא דיברה בקול שקט מאוד, ואת המילים הבודדות שהגיעו אלי לא הצלחתי לחבר למשפטים. שמתי לב שכמעט לכל חברה שניסתה לדובב אותה היא הצליחה לגרום תוך זמן די קצר לדבר על עצמה. אבל גם זה נעשה בקול כבוש, שלא יכולתי לשמוע. אז לקחתי ליד את אחד מאלבומי התמונות שהסתובבו שם, העמדתי פנים שאני מעלעל בו, ומדי פעם הרמתי את המבט לגמוע עוד ממנה. שמתי לב שהצלקת הקטנה בין הגבות שלה העמיקה לחריץ שביגר אותה בכמה שנים בבת אחת. אבל זה דווקא הפך אותה ליותר מושכת בעיני. תווי הפנים שלה התרככו קצת. הבעות הפנים התעדנו. במקום נערת האולפנה המיתממת, האופטימית יתר־על־המידה מלה פאס, ישבה מולי אישה. אישה עצובה, בלי ספק. אפילו לפרידה קאלו שעל הסווטשירט שלה היה מבט עגום. אבל לא אישה כבויה. הפנים שלה הביעו צער עמוק, אבל הגוף דווקא חשף איזו תזזית. איזה חוסר נחת. מדי כמה שניות היא החליפה את הישיבה המזרחית בישיבת רגל־על־רגל, ושוב חזרה לישיבה מזרחית, וחוזר חלילה, ומדי כמה משפטים של בנות שיחהּ אחזה בשרשרת הזהב שעל צווארה והכניסה אותה לפה, וכל הזמן גירדה בצדי הג’ינס שלה, בְּטיק שזכרתי מהחדר שלי באכסניה.

לאט־לאט החדר הצדדי שישבנו בו התרוקן כמעט לגמרי. רק מור, חברה אחת שלה ואני נשארנו. ועדיין, היא לא הראתה שום סימן שהיא מעוניינת לתקשר איתי. להפך. היא דיברה עם החברה שלה חרישית, מדירה אותי באופן ברור מהשיחה.

הרגשתי אידיוט שנסעתי עד הגליל בשביל לנחם מישהי שלא רואה אותי ממילימטר. אז אמרתי לעצמי: עוד אלבום אחד ודי.

באלבום האחרון־ודי היתה סדרת תמונות מהחתונה שלהם, בכל פעם עם קרובי משפחה אחרים, שנראו כולם מהמשפחה שלו. לא היה שם אף אחד עם תלתלים. יפה לה שמלה, חשבתי. מדגיש את המותניים. למרות שמרגישים בעמידה שלה שלא הכי טבעי לה שמלות. בטח לא כאלה. רונן עמד לצדה, קורן. הסתבר שלאיש המתוח, חמור הסבר, שפגשתי בלה פאס, היה גם חיוך נדיב שליכסן את העיניים שלו ועידן את האף שלו והפך אותו לבחור נאה. מסוג החיוכים שגורם לך לחבב את הבנאדם. להיות קצת עצוב שהוא מת.

אחר כך היתה תמונה של שניהם יושבים זה לצד זה ומסתכלים על משהו שמתרחש על במה, אולי שלב הברכות, ולמרות שהם לא נוגעים זה בזה, הפנים שלהם מוארות באור של קִרבה. אחר כך היתה תמונה שלהם מתנשקים. ועוד פעם מתנשקים. ועוד פעם, מזווית אחרת —

חלאס.

קמתי ללכת.

היא התעלמה גם מהקימה שלי, אבל כשהגעתי לדלת הכניסה של הבית הרגשתי נגיעה בכתף. מגע קל שבקלים.

הסתובבתי.

תודה שבאת, היא אמרה והושיטה לי יד.

הלחיצה שלה היתה ארוכה מהמקובל. מה שאיפשר לה להניח לי בכף היד פתק.

הינהנתי. וסגרתי סביב הפתק אגרוף.

רק במכונית העזתי לקרוא.

סע עד קצה הרחוב ואז תפנה שמאלה בכיכר ותמשיך ישר עד שתגיע לאנדרטה.

חכה לי בחנייה. ייקח לי קצת זמן אבל אמצא תירוץ ואגיע.

דבר ראשון התקשרתי לאורנה. ביקשתי שתאסוף במקומי את ליאורי מהצהרון. היא אמרה, זה כל כך אתה, להילחם איתי על המשמורת ואז להיעלם לבוליביה לשבועיים ואחר כך להבריז מאיסופים. אמרתי לה שלא תגזים, פעם ראשונה שזה קורה. והיא יודעת כמה ליאורי חשובה לי. היא אמרה שאני לא יכול להתקיל אותן ככה, ברגע האחרון. הילדה לא מגיבה טוב להתקלות האלה. וגם ככה היא בתקופה רגישה. אמרתי לה שאין לי ברירה, אני בצפון ולא אספיק להגיע. היא שאלה מה אני עושה בצפון. שיקרתי לה. היא אמרה, נהיית חרוץ מאז שנפרדת ממני. אמרתי לה, תמיד הייתי. ועכשיו יש לי גם מזונות לשלם. היא אמרה, טוב, בסדר, אני אקח אותה, למרות שלא מגיע לך.

בת זונה, סיננתי רחוק מהאפרכסת, ולאפרכסת אמרתי, תודה, אורנה.

אחר כך יצאתי מהרכב. נעמדתי מול האנדרטה וקראתי את שמות הנופלים מימין לשמאל ואז משמאל לימין. ואז לפי מלחמות. חשבתי על זה שמאז הפרידה ליאורי כל הזמן שואלת שאלות על מוות. מתי אתה תמות, אבא? מתי אימא? לאן הולכים כשמתים? אפשר לחזור משם? אתה בטוח שאי אפשר?

הסתכלתי בשעון והחלטתי שאם תוך חמש דקות מור לא מגיעה, אני זז. שאספיק לחבק את הילדה שלי היום.

אבל גם אחרי עשר דקות נותרתי לעמוד שם.

בסוף מור הגיעה. רכובה על אופניים. ראיתי אותה מגיחה מקצה העיקול — והלב שלי יצא אליה.

אולי כי בדרך כלל אנשים שרוכבים על אופניים נראים שמחים. מלאי אנרגיה. וברכיבה שלה היה משהו עגמומי. כאוב.

אולי כי הרחוב היה שומם לגמרי. ורחב ידיים. וזה גרם לה להיראות כמו פָּרָשִׁית בודדה, בודדה מאוד. או כמו ילדה. שנמלטת מחבורת ילדים שרודפת אחריה.

היא הטילה את כל כולה אל הדיווש. הרוח והמהירות פרעו לה את התלתלים, והיא הסיטה אותם אל מאחורי האוזן. הם השתחררו שוב במשב הבא, וזה הזכיר לי את האופן שבו דיוושה בעקבות בעלה בדרך המוות. את הבהילות. ועורר בי שוב את אותו דחף: לוודא שאף אחד לא יפגע בה.

היא עצרה באנדרטה, העבירה רגל ארוכה־להפתיע מעל הרמה, השעינה את האופניים על קיר הנופלים והתקרבה אלי. החזה שלה עלה וירד במהירות, בהתנשמות. לא ידעתי אם זה בגלל הרכיבה או בגללי. המצב היה כל כך לא ברור, שאפילו לא ידעתי אם אני יכול לחבק אותה. רבאק, היא אלמנה.

היא נעמדה על קצות האצבעות ונישקה אותי — נשיקה מהירה, על הלחי — ואמרה, שכחתי כמה אתה גבוה. ואמרה, מצטערת שהייתי כזאת מגעילה קודם. אני תחת זכוכית מגדלת שם. נראה לי שהם מרגישים משהו. לא יודעת. אולי הכול בראש שלי. אימא שלו דווקא בסדר איתי. אבל האחים שלו… הם… זאת אומרת, יש מצב ש… איזה כיף שבאת — היא עצרה וחייכה, חיוך נפול — אין לך מושג על מה אני מדברת, הא?

הינהנתי.

היא זרקה מבטים לצדדים, כאילו שהיא מפחדת שמישהו עוקב אחרינו, ואז אמרה, בוא.

מאחורי האנדרטה יצא שביל רגלי נסתר, שלא הבחנתי בו קודם, והיא הלכה לעברו בהנחה שאבוא אחריה.

זה היה באמצע פברואר. שבעה־עשר בפברואר, ליתר דיוק. אני זוכר את התאריך כי יומיים קודם לכן היה יום ההולדת של ליאורי.

האביב עוד לא לגמרי פרץ אבל כבר לא היה חורף. הרקפות כבר נשמטו בין הסלעים. הכלניות, לעומתן, רק החלו להיפתח. מבין העננים הקרובים ביצבצה השמש, אבל העננים באופק היו כבדים, שחורים. רק כמה מהשקדיות שחלפנו על פניהן פרחו. האחרות עוד לא. השביל היה קצת בוצי מהגשם שירד בשבת והבריח את אורחי יום־ההולדת של ליאורי מהגינה לסלון, שהיה פעם גם הסלון שלי (ליאורי קלטה שאני עוצר על הסף, מהסס אם להיכנס, ובלי מילה שמה את היד שלה בשלי, כמו מבוגר שנותן יד לילד לפני מעבר חצייה).

הצעדים של מור היו כבדים יותר ממה שזכרתי מלה פאס. שם, ביציאה מהגלידרייה, היא והתלתלים שלה כמעט דילגו ברחוב. עכשיו היה בהליכה שלה משהו עצוּר.

הלכתי אחריה בדממה עד שהגענו לסלע ענקי שטוח, בגודל של מיטה זוגית לפחות. הוא היה מוקף ומוסתר מכל עבריו בקידה שעירה, ורק צד אחד שלו היה פתוח אל הנוף: גבעות ירוקות משתפלות מערבה, עד הים.

היא התיישבה.

בשקערוריות הסלע עדיין נקוו מים. מצאתי חלקה יבשה לא רחוק ממנה, אבל גם לא קרוב מדי.

היא חיבקה את הברכיים שלה, סובבה אלי את הראש ונתנה לי את המבט הדו־שלבי הזה, שמתחיל ישיר ונגמר בהשפלת עיניים, ושאלה — מה שלומך?

מה שלומי?

כן, מה שלומך, עומרי?

כל כך הרבה שואלים אותי מה שלומי בזמן האחרון, חשבתי, אבל אף אחד לא שואל את זה ככה. בסקרנות אמיתית. שמזמינה תשובה כנה. לא ייאמן איך בשתי מילים היא שוב יצרה סביבנו בועה.

נראה לי ש… עלייך עוברים דברים… קצת יותר דרמטיים, אמרתי.

התנשקת עם עוד מישהי מאז שהתנשקת איתי בלה פאס?

לא.

אתה נזיר או משהו?

אני סלקטיבי.

מה אתה עושה בחיים בכלל? אני לא יודעת עליך כלום.

מדען אטום.

וואלה.

אני מוזיקאי.

איזה קטע. גם אתה כנר?

למה, מי כנר?

רונן… ניגן.

אצלי זה תופים וכלי הקשה. תגידי… את רוצה לספר לי מה… מה נהיה?

רוצה, אבל תן לי… בקצב שלי.

קר לךְ?

למה?

את רועדת. רוצה את המעיל שלי?

זה לא יעזור. זה ככה מאז… דרך המוות. כל הזמן קר לי. לא משנה כמה שכבות אני לובשת. זה קור שבא מבפנים.

פשטתי את המעיל, פרשתי אותו על הכתפיים שלה ואמרתי: מצטער, לא יכול לראות אותך ככה.

תודה, היא אמרה, והשאירה את השרוולים משתלשלים, בלי להכניס אליהם את הזרועות.

אז… אתה מצליח לחיות ממוזיקה?

מה, עדיין מדברים עלי?

היא הינהנה. פעמיים. והצלקת שבין הגבות שלה העמיקה עוד קצת.

אמרתי, פיתחתי סדנה שנקראת ‘בִּיט בלב’ ואני מעביר אותה בבתי ספר.

ומה קורה בסדנה שלך?

זה באמת מעניין אותך?

באמת באמת, היא אמרה, וקיערה כף יד תומכת מתחת לסנטר, בדיוק כמו אז, בלה פאס.

אני מלמד אותם להקשיב דרך נגינה. כל הדור שלהם הוא הפרעת קשב מהלכת. לרובם אין שום יכולת לנהל דיאלוג. בעצם יש להם הפרעת קשר, לא רק הפרעת קשב. אז דרך נגינה משותפת בכלי הקשה —

זאת לא היתה תאונה.

מה?

הנפילה של רונן — זאת לא באמת היתה תאונה.

היא הכניסה את הזרועות שלה למעיל שלי. זרוע שמאל. ואז ימין. היא חילצה את התלתלים שנלכדו בצווארון, סגרה את הרוכסן עד הסוף, ואז פתחה אותו שוב. עד האמצע. היא הושיטה אצבע ללחי שלה, כאילו היא מנגבת דמעה. למרות שלא היתה שם דמעה. היא החזירה את הזרוע לצד הגוף שלה.

רציתי ללטף לה את היד, אבל התאפקתי.

היא אמרה, היינו מטיילים פה הרבה, רונן ואני, בוואדיות.

גם את מ… המצפה הזה?

אני ממעלות. הייתי מגיעה אליו לכאן בטרמפים והיינו הולכים לטייל. הוא אכל קצת סרטים אחרי שאבא שלו מת —

כן, ראיתי באלבומים שהאבא מפסיק להופיע באיזשהו שלב.

דום לב. רונן היה בבית כשזה קרה. ניסה להציל אותו.

שִיט.

הייתי לוקחת אותו להליכות כדי שלא ישתגע לגמרי. הוא לא הכיר שום מסלול באזור מרוב שהאף שלו היה תקוע בתווים של הכינור עד שהוא הכיר אותי. אפילו נחל כזיב היה חדש לו. לפעמים היינו הולכים שעה, ולפעמים יום שלם.

וואלה.

החוק היה שהולכים — עד שהוא מחייך. מספיק חיוך אחד אמיתי. לא משנה כמה זמן זה לוקח.

עכשיו הדמעה שלה היתה אמיתית. אחת, יחידה, במורד הלחי. כשליאורי היתה קטנה הייתי מלקט לה את הדמעות עם הלשון וזה היה מצחיק אותה ומעביר לה את הבכי. אבל מאז הפרידה נדמה שהיא בוכה פנימה.

מור הסירה את הדמעה האחת שלה בעצמה, בתנועה מהירה של האצבע, והצטנפה בתוך המעיל שלי.

ביקשו ממני לזהות אותו, היא אמרה בקול חנוק. איזה שוטר לקח אותי לבית חולים. או לחדר מתים. בלה פאס. או בקורויקו. לא זוכרת. כל הימים הראשונים התערבבו לי לגמרי. השוטר דיבר אלי בספרדית כל הזמן ועשיתי כן כן עם הראש. לא הבנתי מה הוא אומר.

לא היה איתך מישהו מהשגרירות?

סגרו את השגרירות אחרי עופרת יצוקה.

פאק.

יש איזה זוג ישראלים שחי בעיר ועוזר למטיילים, אבל הם היו בחופשה בארץ.

אז מה, גם אחר כך… בכל החקירות… והפרוצדורות…?

לבד לגמרי. ארבעה ימים הם עיכבו אותי שם.

הנחתי את כף היד שלי על שלה. תנועה אינסטינקטיבית. כמו תיפוף על בונגוס. לא חשבתי יותר מדי. היא לא הזיזה את היד, אבל גם לא השיבה למגע שלי במגע משלה.

ישבנו ככה כמה דקות, בלי לדבר. כל אחד עם התמונה שלו בראש.

העננים השחורים, שקודם היו רק באופק, הלכו והתקרבו. במים שנקוו בשקערוריות הסלע נוצרו אדוות מהרוח. נהיה לי קר, אבל לא העליתי על דעתי לבקש את המעיל בחזרה.

חשבתי על האופניים שלה, שנשארו לא קשורים ליד האנדרטה, ועל זה שברמת גן הם היו נגנבים תוך דקה.

חשבתי על נסיעות האופניים עם ליאורי לגן, כשהיתה קטנה, ועל הפעם שנפלנו, שאיבדתי שיווי משקל, והראש שלה נחבט במדרכה, ועל השניות הארוכות־מדי שחלפו לפני שהיא התחילה לבכות.

חשבתי על המבט הקרוע של ליאורי כשאמרתי לה — דיברתי ראשון כדי להראות לאורנה שאני מתמודד, שאני על הרגליים — ש’אבא ואימא לא… מסתדרים, ובגלל זה אבא עובר לבית אחר’. בהתחלה היא לא הבינה. לא הבינה בכלל לְמה אנחנו מתכוונים. היה לה אפילו חיוך חריג כזה, כאילו מספרים לה בדיחה.

חשבתי שזה בכל זאת קצת חריג שמוֹר מבריזה ככה מהשבעה של בעלה. ושמַגלים אותה לחדר צדדי. ושאף אחד מהמשפחה שלה לא נמצא איתה. לא אימא. לא אבא. לא אחות. אימא שלי לא היתה זזה ממני אם היה נוחת עלי אסון כזה.

שאלתי, את רוצה לספר לי מה קרה?

היא השתהתה קצת לפני שענתה: רוצה, אבל מפחדת.

זה יישאר בינינו, אמרתי והנחתי כף יד על החזה, כנשבע.

זה לא העניין.

אז מה העניין?

כל עוד לא מספרים משהו, זה כאילו שהוא לא קרה. ואת יכולה להגיד לעצמך שהכול רק בדמיון.

איך שאת רוצה, אני בכל מקרה כאן, לשירותך —

אתה מקסים.

אני לא מקסים בכלל.

באמת? אז ספר לי משהו לא־מקסים עליך.

עכשיו?

כן, זה יעזור לי. כי מה שאני הולכת לספר לך לא מקסים בכלל.

היססתי. מצד אחד, לא רציתי לאבד את המבט שבו היא הסתכלה עלי עד אותו רגע, מבט נקי כזה, שעדיין לא נעכר בחשבונות ובעלבונות ובידיעת הצד האפל של האחר — אז אולי לא מתאים לספר לה למה השעו אותי מהקונסרבטוריון, למשל —

מצד שני, היה ברור לי שאם אני רוצה להבין איך בדיוק בעלה נפל לתהום בדרך המוות, ומה היא עושה איתי כאן במקום לשבת עליו שבעה, אני חייב לתת לה קונטרה.

טוב, פתחתי, אז כש… חזרתי מ… בוליביה?

כן.

אורנה, אשתי לשעבר, היא… פתאום התכחשה למה שסיכמנו בגישור ודרשה לקצץ בימים שליאור אצלי. היא אמרה שאצלי לא תהיה לליאור סביבה יציבה, כי… איבדתי את העבודה בקונסרבטוריון בלי שיש לי עבודה קבועה אחרת, ואז נעלמתי לחו’ל לשבועיים. ושבכלל, אני לא יציב, בדיוק כמו אבא שלי. אז התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה להיפגש בארבע עיניים. היא אמרה שהיא מעדיפה שגם עורכי הדין יהיו, ואמרתי לה שלטובתה עדיף שעורכי הדין לא יהיו. לא בפגישה הזאת. היא נפגשה איתי באותו ערב, בבית קפה בשכונה שהיתה פעם השכונה שלנו. אמרתי לה שאין מצב שאני מוותר על דקה עם ליאורי, הילדה צריכה את אבא שלה, ושאם היא לא חוזרת מיד להסכם המקורי של המשמורת, אני אלשין למס הכנסה על הנהלת החשבונות הכפולה של המשרד שלה. ואז היא אמרה שהיא לא מאמינה שאני יורד כל כך נמוך, ואני אמרתי שאם היא לא רוצה שה’פרק ב” שלה יהיה בכלא, שתחשב מסלול מחדש. ואז היא אמרה, עומרי, זאת אני, למה ככה? ואז פשוט קמתי ויצאתי מבית הקפה. בלי לשלם.

אבל למה היא אמרה עליך את כל הדברים האלה? מור שאלה, והרגשתי שהיד שלה זזה קלות מתחת ליד שלי, באי־נוחות.

כי באמת… התפרקתי קצת אחרי הגירושים. ואבא שלי באמת היה אפס. מהגברים האלה שמסוגלים לשכוח את הילד שלהם במכונית עם חלונות סגורים בקיץ. ואני באמת לא הכי טוב במסגרות, ולא מצליח… להתמיד בהן. אבל ליאורי? היא אף פעם לא הרגישה את זה. איתה אני סלע. צוק איתן.

אני מאמינה לך.

את שומעת רק את הצד שלי. קל לך להאמין.

לא. זה אחד הדברים הראשונים שקלטתי עליך בגלידרייה, עומרי, שאתה אחלה אבא.

אבל איך…?

שאלתי אותך לכמה זמן הגעת, ואמרת, שבועיים גג, יותר מזה אני לא יכול. בגלל הילדה שלי. אמרת שגם ככה אתה נקרע מגעגועים אליה.

נכון.

בגלל המשפט הזה באתי אליך לאכסניה. בגלל איך שדיברת על הילדה שלך.

באמת?

ידעתי שלא תנצל את הסיטואציה.

וואלה.

אבל עומרי, היא פתחה, והשתתקה. וגירדה את הג’ינס שלה בכף היד הפנויה שלה. חרטה בו.

מה? שאלתי.

הסיפור שלי… הרבה יותר גרוע.

ותוך כדי שאמרה את זה היא החזירה לי נגיעה בפעם הראשונה. האצבעות העדינות שלה נכרכו סביב האצבעות הגסות שלי, כאילו היא רוצה להבטיח שלא אברח גם אחרי שאשמע מה קרה. על אחת מהן היתה טבעת הנישואים שלה.

אבל מה בדיוק קרה? שאלתי.

היא לא ענתה, רק נשמה בכבדות. והרכינה את הראש, כמו חיה שנכנעת בפני חיה חזקה יותר.

לפעמים, בזמן שתיקות עם אנשים, אני שומע שיר. כמו פס־קול לסרט. לפעמים אני מבין על המקום למה דווקא השיר הזה. לפעמים רק בדיעבד.

‘את הכי יפה כשאת שיכורה

לא מבדילה בין טוב לרע

גם היופי לא…’

השורות האלה, משיר נשכח של ‘כנסיית השכל’, התחילו להתנגן לי.

את יודעת מה? אמרתי, יש לי רעיון. זה משהו שאורנה ואני היינו עושים בטיפול הזוגי —

שֶ־מְ־אוד הצליח, כידוע — מור אמרה וזקפה את הראש.

צחקתי בקול וחשבתי, אף פעם לא היתה לי בת זוג עם חוש הומור. זה תמיד היה התפקיד שלי, להצחיק. ואמרתי: כל פעם, כשלאחד מאיתנו היה קשה להגיד משהו, המטפלת הציעה שנעבור לגוף שלישי.

גוף שלישי?

הוא, היא, הם.

כמו בסיפור?

הינהנתי.

סטייל ‘היֹה היתה בחורה עם תלתלים שאהבה בחור ונסעה איתו לירח דבש באשליה שהכול בסדר —’?

בדיוק.

טוב, תן לי רגע.

קחי את הזמן.

היא התירה את השרוכים של האולסטאר האדומות שלה. ואז קשרה אותם מחדש, חזק יותר. נעל ימין, נעל שמאל. כאילו היא עומדת לצאת למסע. ואז התחילה לדבר.

או־קיי… אז ה… בחורה הזאת, עם ה… תלתלים, אם יש משהו שהיא היתה בטוחה בו לפני ירח הדבש, זה שהיא מכירה את בעלה. אחרי הכול הם יחד מהתיכון, יחד הם התגעגעו אחד לשני נורא בצבא, יחד הם גרו בדירת חדר וחצי כל התואר הראשון. הוא למד מתמטיקה בטכניון, והיא החליפה ארבעה חוגים באוניברסיטה עד שהתייצבה בסוף על מסלול ישיר לתואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. וכששניהם סיימו את הלימודים הם הרגישו שזה הזמן לנסוע לטיול־אחרי־צבא שהם לא עשו, רק שהיתה בעיה אחת קטנה — היא עשתה משמרות בער’ן והוא נתן שיעורים פרטיים בכינור, ולא היה להם שקל על התחת. ואז — צץ לי — כלומר, ל… בעלת התלתלים, צץ רעיון: בוא נתחתן אצל המשפחה שלך, על הדשא. החברים שלך ידאגו למוזיקה, קייטרינג נכין במו ידינו, ובכסף של הצ’קים ניסע לדרום אמריקה. וכך היה. גם בלי סצנה דרמטית של הצעת נישואים היה ברור לשניהם שזה לכל החיים, וגם אם לפעמים היו לה סקרנויות לגבי גברים אחרים — בכל זאת היא בחורה שמסוגלת להתלבט שעות בין טעמים בדוכן גלידה — היא לא נתנה להן להרים ראש בכלל עד לה פאס. וגם שם, תכלס, אם הוא לא היה מתחיל להתנהג מוזר, כלום לא היה קורה.

אתה מצליח להבין משהו מהגוף שלישי הזה?

כן.

זה כאילו קרה למישהי אחרת, כשאני מספרת את זה ככה.

זה הרעיון.

הלוואי שזה היה קורה למישהי אחרת. הולך לרדת גשם, עומרי. אתה רוצה את המעיל שלך בחזרה?

מה פתאום. תמשיכי.

או־קיי. אז… זה התחיל כבר בטיסה. הוא התלונן כל הזמן. על האוכל. על השירות. על האיכות של הסאונד באוזניות של הסרט. והיא דווקא נהנתה מהזמן הלבן הזה. כשהמטוס היטלטל מעל האוקיינוס הוא נלחץ נורא — ועליה דווקא נחתה שלווה. בצד השני שלה ישב גבר עם חליפה ששיחק במין קובייה הונגרית משודרגת כזאת, והיא שאלה אותו מה זה, ונקשרה ביניהם שיחה נעימה. רונן לא אמר כלום, אבל כשחיכו ליד מסוע המזוודות הוא פלט: את יודעת, לא כל אחד צריך להיות חבר שלך. לא היה לה שום ניסיון בחצים מורעלים שנורים אליה מכיוונו, אז היא פשוט לא ענתה. אבל כשהגיעו לאכסניה התברר שגם מהחדר הוא לא מרוצה, ושהוא מתעקש שהם יעברו חדר. ובלילה הוא דיבר מתוך שינה, מילים שלא התחברו למשפטים, מה שלא קרה מאז שאבא שלו נפטר.

אחרי כמה ימים היה ברור שמשהו לא טוב עובר עליו. הוא לא חייך אליה בכלל, וכל הזמן היה עסוק בלחסוך ובלחשב כמה כסף הם כבר הוציאו וכמה עוד נשאר. ובלילות הוא דיבר עם עצמו, ואי אפשר היה לגעת בו בכלל. בכל פעם שהיא נגעה בו הוא נרתע כאילו היא מדבקת, ובפעם היחידה שהם… שכבו, הוא שכב איתה בחמת זעם, כאילו היא עוללה לו משהו. והיא אמרה לו, זה לא נעים לי ככה, והוא רטן, מה, אי אפשר לגוון לפעמים? ומאותו רגע איבד עניין לגמרי ב… אינטימיות איתה. והתרחק ממנה לקצה השני של המיטה. ומצד שני, כשהם היו עם אנשים, באוטובוסים או בבתי קפה, הוא נדבק אליה, ולא נתן לה ללכת אפילו לשירותים בלי ללוות אותה במבט של חוקר פרטי.

נשמע מלחיץ, אמרתי.

אתה מסתכל עלי כאילו אתה רוצה לשאול משהו, מור אמרה. אז יאללה, שאל.

האצבעות שלנו עדיין היו כרוכות זו בזו. העננים מעלינו איימו להתפקע.

אם היה לכם כל כך רע, שאלתי, למה לא עליתם על מטוס וחזרתם הביתה?

למה הם לא עלו על מטוס, אתה מתכוון.

זה עובד לךְ, הגוף שלישי הזה?

מסתבר.

אני מקשיב.

אז אחרי שבוע, כש… בעלה המשיך להתנכר אליה, היא באמת שאלה אותו אם הוא רוצה לחזור לארץ, והוא אמר שלא. והיא אמרה, לא נראה לי שאתה נהנה, והוא הסתכל לה בעיניים ואמר, מצטער, לא יודע מה קורה לי, יש לי כל הזמן מחשבות על אבא שלי, פלאשבקים שלו קורס בסלון, ובכלל, יש לי מלא מחשבות רעות ואני לא מצליח לעצור את זה, והיא אמרה, זה בסדר, נעבור את זה יחד, וליטפה אותו בגב, והוא לא נרתע מהמגע שלה והיא חשבה שזה סימן טוב.

ובאמת, אחר כך באו כמה ימים של דבש, של נחמדויות קטנות כאלה מצדו, בואי, אני אסחב לך את התרמיל, רוצה קפה מהמסעדה? איך יפה לך השרוואל הזה, החולצה הזאת, למה להסתכל על הנוף כשאפשר להסתכל עלייך? וכל זה נגמר בבת אחת כשהיא התעכבה לשוחח עם המדריך בסאלאר. היא רק רצתה לשאול איך האגם האדום נהיה אדום, ויכול להיות שהיא נגעה לו במרפק תוך כדי שיחה, כי ככה היא, נגענית, אבל זה בטח לא הצדיק את הסצנה שרונן עשה לה אחר כך, כשהם הגיעו לחדר. היא לא מסוגלת אפילו לשחזר את זה עכשיו מרוב שזה היה משפיל, אבל בין השאר הוא קרא לה שרלילה ו… מטומטמת. ובכל מקרה, זאת היתה נקודת השבירה שלה. ברגע אחד המאמץ המתמשך שלה להבין אותו ולקבל את מצבי הרוח המתחלפים שלו התחלף בכעס קר. והיא אמרה לו שבחיים לא ידבר אליה ככה יותר, כי בפעם הבאה שזה יקרה היא פשוט תחתוך ממנו, ירח דבש או לא, היא לא מוכנה ליחס כזה. היא היתה בטוחה שהוא יתווכח איתה, אבל במקום זה הוא ירד על הברכיים, ככה, על הרצפה המטונפת של החדר, ונישק לה את היד והתחנן שתסלח לו. הוא הבטיח שזה לא יקרה שוב, והציע שיחזרו למחרת ללה פאס והוא ילך לבית מרקחת ויקנה כדורי הרגעה, העיקר שהיא לא תעזוב אותו, כי בזה הוא לא יהיה מסוגל לעמוד, זה ישבור אותו סופית —

אז בעצם… ישר אחרי זה פגשתי אתכם בגלידרייה בלה פאס?

כן, יומיים אחרי זה.

איזה טיימינג.

תגיד, עומרי, מה… חשבת עלי אז, בגלידרייה?

שאת לא באמת עולצת כמו שאת רוצה שאנשים יחשבו, רציתי להגיד. ובמקום זאת חזרתי על השאלה שלה:

מה חשבתי עלייך?

כן.

היא שלחה אלי עכשיו חיוך פלרטטני ראשון, שהיה בו גם משהו עצוב. כאילו היא יודעת טוב מדי מה סופו של כל פלרטוט.

מצאת חן בעיני, חייכתי בחזרה. זה בטוח. אבל ממש לא העליתי על דעתי ש —

אני אדפוק לך על הדלת באמצע הלילה.

עם טייטס וחולצת משבצות אדומה. שהכפתור העליון שלה פתוח.

אתה זוכר.

אפשר לשכוח?

האמת שגם אני לא העליתי על דעתי.

אז מה קרה ש…

אולי… נמשיך בסיפור?

למחרת הם לקחו אוטובוס ללה פאס. הוא נרדם לה על הכתף בנסיעה. היא, לעומת זאת, לא הצליחה להירדם. זה היה כאילו היא נדבקה ממנו בנגיף המחשבות השליליות. היא חשבה, איך היא תשרוד איתו ככה עוד חודש? אולי היא צריכה לביים איזו מחלה קשה, ואז לבקש ממנו להקדים את הטיסה חזרה, לתת לו להרגיש חזק. אבל מה זה לביים מחלות, מי מביים מחלות בירח דבש, זה לא אמור להיות ככה. הם לא אמורים לשכב רק פעם אחת בשבועיים בירח דבש שלהם, הוא לא אמור לקרוא לה שרלילה ומטומטמת בירח דבש שלהם, היא לא אמורה להרגיש שרלילה ומטומטמת רק בגלל שהוא קורא לה ככה. אולי הוא כבר לא נמשך אליה? אולי הם שחקו את האהבה שלהם לפני שהתחתנו, ועכשיו הם כמו עיירת תיירות מחוץ לעונה? הראש שלו הכביד לה על הכתף בזמן הנסיעה. היא הזיזה אותו, אבל בכל פעם שהאוטובוס היטלטל הוא שוב נשמט ולחץ לה חזק על העצמות —

יותר מהכול, היא הרגישה שהיא צריכה להיות קצת לבד. כמה שעות רק עם עצמה. לסדר את הראש. אז בבוקר היום שבו הם פגשו את ה… גרוש הגבוה, היא שאלה: זה בסדר אם אני אקח לי את הבוקר להסתובב קצת לבד בעיר? היא שאלה את זה בשיא הנחמדות, אבל הוא פשוט ענה לה שלא, הוא מצטער. ואמר, נראה לי שהכדורים עוזרים אבל אני עוד לא מרגיש מוכן להישאר לבד עם המחשבות שלי, בטח לא בחדר המדכא הזה. היא רצתה להזכיר לו שהיתה להם המלצה על אכסניה יפהפייה בעיר, ושהוא זה שפסל אותה בגלל המחיר, ושבגלל זה הם ב’חדר המדכא הזה’, ובמקום זה היא אמרה: סבבה, אז בוא נלך לאכול גלידה, שמעתי שיש פה גלידרייה עם טעמים מיוחדים, לא רחוק מה’לובו’. ובדרך הם פגשו את הגרוש הגבוה, שבעצם היה הבן אדם הראשון חוץ מרונן שדיבר איתה עברית מתחילת הטיול. היא חשבה בהתחלה שהוא נראה כמו ויקינג, עם הגובה הזה והשיער הארוך שאסוף בקוקו, אז היא פנתה אליו באנגלית, אבל הוא ענה לה בעברית, ומשהו בזרימה איתו ובחום הפשוט שקרן ממנו רק הדגיש לה כמה הכול מסובך ותקוע עם בעלה, שישב איתם ושתק שתיקה רועמת לאורך כל השיחה. אחר כך הם ליוו את הוויקינג הישראלי — שהתברר שיש לו גם שם יפה, עומרי — הם ליוו את עומרי לאכסניה שלו, שהיתה בדיוק האכסניה המומלצת שהיא רצתה להשתכן בה, ומעבר לכתף שלו היא ראתה שבחצר הפנימית של האכסניה יש מזרקה מפכפכת, ומכל הדברים בעולם, דווקא המזרקה הזאת הרתיחה אותה וגרמה לה לקלוט בבת אחת שמתחילת הטיול היא בעצם חיה בדיקטטורה. אמנם הדיקטטור אומלל, אבל האומללות שלו היא בדיוק מה שמאפשר לו לשלוט בה, וגם מה שאיפשר לו להעיר לה — שנייה אחרי שהם התרחקו מעומרי — ש’זה פאתטי, איך מכל גבר שנכנס לרדיוס שלנו את חייבת לקבץ תשומת לב’. היא לא ענתה לו על האמירה הנבזית הזאת, ובלילה נכנסה איתו למיטה בטרנינג, כאילו כלום, ונתנה לו לחבק אותה, כאילו כלום, וחיכתה שכדורי ההרגעה שקנתה בשבילו בבית המרקחת יחסלו אותו. ואחרי שהוא נרדם היא משכה לו ממש בעדינות בזקנקן, לוודא שהוא לא מתעורר גם מזה, ורק אז החליפה לטייטס, וענדה שוב את העגילים שלה ויצאה. בהתחלה היא לא ידעה לאן היא הולכת, באמת, ורק שאפה את האוויר החופשי לריאות. אבל אז הרגליים שלה הוליכו אותה לאכסניה של עומרי. ועדיין, לא היה לה שום מושג שהביקור אצלו בחדר יתפתח כמו שהוא התפתח.

הדרך שבה מור נישקה אותי באכסניה, נזכרתי, היתה לא פחות מפתיעה מעצם הנשיקה: היא התמסרה לזה לגמרי. מה שגרם גם לי להתמסר לזה לגמרי. הפה שלה היה פשוק לרווחה וחם. חם מאוד. התנשפתי. שמעתי את עצמי מתנשף. מאז ניתוח המחיצה שעשיתי באף בזמן הצבא, שנכשל, אני נושם בעיקר מהפה. ומכיוון שהפה שלי היה עסוק מאוד נשארתי בלי אוויר. אבל איכשהו לא היה אכפת לי להתנשף לידה. אולי כי גם היא רעדה, רעד קל שעבר אלי דרך הלשון שלה, שהתפתלה סביב שלי. זאת היתה נשיקה מהסוג שתוך כדי שהיא מתרחשת הידיים מתחילות, מאליהן, לטייל על הגוף של האחר. אבל ברגע שעשיתי את זה, ברגע שהתחלתי ללטף את המותניים שלה מתחת לחולצה המשובצת, היא ניתקה ממני. בתנועה חדה. הרחיקה אותי ממנה עם היד ונתנה בי עוד מבט אחרון, קשה לפענוח. ואז ליטפה לי את הלחי עם היד המרחיקה, הפטירה, לילה טוב, ויצאה מהחדר.

בגדת פעם באורנה? מור שאלה ולחצה את ידי קלות, מחזירה אותי בבת אחת לגליל. לעכשיו.

לא.

רצית?

קצת, עם הפסיכולוגית שטיפלה בליאורי, היה בה משהו כל כך… אוהֵד, שמצאתי את עצמי מפנטז עליה בין הפגישות — רציתי לומר. ובמקום זאת אמרתי —

לקראת הסוף, כן. כדי להחזיר לה. אבל משהו… עצר אותי. לא יודע. אולי אני לא הטיפוס.

גם ‘היא’ לא. המתולתלת.

גם היא לא מה?

מהיום שהיא עם רונן היא לא נגעה בזרת של גבר אחר.

וואלה.

אבל אחרי שזה קרה, כשיצאה מהאכסניה של ה… ויקינג, וצעדה ברחובות הריקים, היא לא הרגישה אשמה. להפתעתה. להפך, היא הרגישה שבמחי נשיקה אחת היא פתרה פלונטר רציני שהעיק עליה, וכשנכנסה למיטה לצד בעלה היא חשבה שעכשיו, אחרי שהחזירה לעצמה את החירות שלה, היא יכולה לאהוב אותו מחדש. ובבוקר פתחה את כל התריסים כדי שהשמש תיכנס, ואמרה לו, קום, יוצאים לטרק. והוא אמר, איך, מה, מתי, והיא אמרה, עכשיו, מאמי. זוכר את ההליכות שהיינו עושים אחרי שאבא שלך…? הולכים והולכים עד שאתה מחייך? זוכר איך זה עזר לך? אז זה מה שאתה צריך עכשיו: להיות באוויר הפתוח. והוא התחיל להגיד, כן, אבל — ואז היא קטעה אותו והטילה למערכה את נשק יום הדין: וגם הרבה יותר זול בטרקים, רונץ’. כל יום הליכה זה חיסכון נטו של חמישים דולר!

הטרק של ‘אל דיאבלו’ מתחיל בפסגות האנדים ויורד במשך יומיים־שלושה, תלוי בקצב ההליכה, עד לקורויקו, עיירה קטנה על סף הג’ונגל. רוב הזמן השביל לא מסומן, אז הם ניווטו לפי סיפור־דרך שכתב גרמני בשם דיטר לֶמקֶה והיא הדפיסה מאתר של מטיילים: ‘מהנקודה שבה המשאית מורידה אתכם, לכו 500 מטר עד לחבית. מהחבית יוצא שביל. אם יש לכם מזל’ — והיה להם מזל — ‘תוכלו לראות משמאלכם אלפקות. אחרי האלפקות טפסו על הגדה הימנית עד שתגיעו לבקתה ריקה’. וכך הלאה. והלאה.

ביום הראשון רונן צעד מאחוריה בשתיקה. ורק בבוקר של היום השני, כשסיימו לפרק את האוהל, הוא אמר לה, זה היה רעיון טוב לצאת לטיול, והיא אמרה, אין לך מושג כמה אני שמחה שאתה אומר את זה, רונץ’. והוא אמר, לא פגשנו אפילו בן אדם אחד מאז שיצאנו לדרך, והיא שאלה, זה מוזר לך? והוא אמר, זה טוב לי.

הנוף השתנה ככל שהם התקדמו במסלול. השלג נמס למפלים קטנים, שהם ניסו לעבור מתחתם בלי להירטב, ולנחלים שוצפים, שהם חצו בעזרת גשרי חבלים. בכל פעם שהיה צריך לדלג מעל קורה חסרה או לזנק מסלע לסלע הוא הושיט לה יד, ובכל פעם היא לקחה את היד שהוצעה לה. ושניהם ידעו שבכל נגיעה כזו הם משחזרים ומאשררים את הרגע שכונן את האהבה שלהם, ב’מרפסת’ בהר חלוץ, קצת אחרי שהיא הראתה לו את הנקודה שאפשר להשקיף ממנה גם על הים התיכון וגם על הכנרת והם הסתובבו והתחילו לחזור. הם כבר יצאו אז כמעט שבועיים, אבל אף אחד מהם לא העז להיות הראשון שיעבור מדיבורים לנגיעות. למען האמת, היא כבר התחילה לחשוש שהוא לא בקטע של בנות בכלל. ואז היא מעדה. באחד הדילוגים מסלע לסלע. מעידה קלה. והוא הושיט לה יד, והיא אחזה בה ולא עזבה גם כשהגיעו לקרקע בטוחה. וככה הם הלכו כל הדרך בחזרה עד הבית שלו. כמעט שעה. ושם, מאחורי דלת החדר שלו, שהיה תלוי עליה לוח מטרה עם חיצים, הם התנשקו, והוא הפשיט אותה, ועצר כל פעם כדי לוודא איתה במבט שאפשר להמשיך, וכשהבחין בכתם הלידה הגדול בצורת אפריקה מימין לפופיק שלה, שהיא חשבה שהוא מכוער והתביישה בו עד כדי כך ששנים נמנעה מלהתקלח במלתחות, הוא ירד על ברכיו ונישק אותו ומילמל, זה כל כך יפה, את כל כך יפה.

ביום השני של הטרק התחיל לרדת גשם. מבול.

לפי סיפור־הדרך של דיטר הם היו אמורים להגיע בקרוב לכפר קטן, אז הם רצו לשם, בתרמילים מתנדנדים, כדי להספיק למצוא מחסה לפני החשכה, ודפקו על הדלת של הבקתה הראשונה שהם נתקלו בה. לאיש שפתח להם לא היו שיניים, והוא דיבר בשפה עתיקה עם הרבה עיצורים. לא ספרדית. הם ניסו להסביר לו בתנועות ידיים על הגשם ושהבגדים שלהם רטובים, והוא הינהן וסימן להם לבוא אחריו. רונן סינן אליה בעברית שזה נראה לו מסוכן, והיא אמרה לו בקול רם, עזוב, יש לו עיניים טובות. ובאמת, האיש הוביל אותם למבנה קטן במרכז הכפר הקטנטן, שיקשק בצרור מפתחות ענקי של שרתים ופתח את הדלת לכיתת בית ספר, עם כיסאות ושולחנות ולוח. בחוץ נמשך המבול, אבל עכשיו הם היו לגמרי מוגנים בתיבת־נוח שלהם. הם פרשו את שקי השינה על הבימה שיועדה למורה, וישנו כל כך טוב, שלא שמעו את הילדים נכנסים ומתקבצים סביבם. רק כשהמורה טילטלה את כתפיהם הם התעוררו, ומשהו בפרצוף הנדהם שלהם כנראה היה מצחיק, כי כל הילדים, שבעה במספר, ואיתם המורה, התגלגלו מצחוק, והצחוק שלהם היה כל כך משוחרר, שגם הם הצטרפו אליו; כלומר, היא צחקה ורונן חייך, ממש חייך מתחת לזקנקן שלו, ואחרי שהם חילקו לילדים סוכריות מהמאגר בתרמיל — סיפור־הדרך המליץ במפורש לקנות סוכריות כדי לחלק לילדים, עד כדי כך דיטר היה יסודי — הם קיפלו את שקי השינה ופינו את הכיתה והמשיכו ללכת בטבע שנצץ מטיפות גשם ומקרני שמש, ותוך כדי שרו בדואט את ‘ילדים זה שמחה’: היא בתפקיד הסולן והוא בתפקיד הכנר, מוציא את הצלילים הגבוהים מהפה שלו אבל מניע את היד כאילו היא מושכת בקשת. וכשסיימו הוא אמר, אולי כשנחזור לארץ אני אחזור להופיע, והיא אמרה, זה יהיה נפלא, וחשבה, הנה, סוף־סוף! רונן שלי, שזרה אהבה על כל פצעי הילדות שלי, שבזכותו הבנתי סוף־סוף מה זה להרגיש בבית — חזר.

אבל כשהם סיימו את המסלול וחזרו ללה פאס רונן־שלה שוב נהיה מתוח כמו תַיל. היא פינטזה על כמה ימי התאוששות — מקלחות עם מים חמים ושכיבה בערסל — אבל הוא התלונן שלה פאס מכוערת, וכל העיוורים והפיסחים ברחובות מלחיצים אותו, וזה שכל הזמן מנסים למכור לך משהו, והחדר הזה, באכסניה, מי משכיר חדר בלי חלון? והאקווריום הריק בלובי, מה הקטע? איפה המים? איפה הדגים? והוא מפחד שהמחשבות הרעות יחזרו לו, ויש איזה טיול שדיטר, אותו דיטר לֶמקֶה, ממליץ עליו — טיול אופניים דווקא, בדרך המוות, כלומר פעם היא היתה דרך המוות, אבל היום, בגלל כל האסונות שקרו שם, היא חסומה לכלי רכב, והתנועה מותרת רק לרוכבי אופניים, ודיטר כתב בבלוג שלו שהנופים אסטונישינג —

היא רצתה להגיד לו שהיא תיכננה לנוח קצת, אבל גם היא פחדה שיחזרו לו המחשבות הרעות וההתנהגויות המוזרות ולא רצתה לסכן את הקִרבה שהחלה להירקם ביניהם מחדש. אז בסופו של דבר, ובלית ברירה, היא הסכימה שיֵצאו למחרת לדרך המוות.

כמה אני מדברת — מור אמרה והניחה אצבע על השפתיים, כאילו כדי להסות את עצמה, ואז נתנה לי את המבט הזה, שאני לא בטוח שהצלחתי לתאר כמו שצריך עד עכשיו. אולי הקטע הוא שהשפלת העיניים הצנועה שמגיעה אחרי נעיצת העיניים הבוטה היא לא באמת צנועה, כי העיניים נעצרות בפתחת החולצה שלך, כאילו מפשיטות אותך —

זה בסדר, אמרתי. תמשיכי.

בכללי אני מעדיפה דווקא להקשיב, היא אמרה. ולא הורידה את המבט מהכפתור הפתוח העליון בחולצה שלי.

אני זוכר, אמרתי, מלה פאס.

זה קטע איך דברים שקורים לך כשאת… היא עצרה רגע והתחילה מחדש: כשהייתי בת שמונה היתה לי יבלת על מיתרי הקול. עשו לי ניתוח וחודש היה אסור לי לדבר. חודש רק הקשבתי.

קורס הכנה לער’ן.

בדיוק.

אבל עכשיו תמשיכי, טוב? אני מקשיב.

יש לי מין צריבה כזאת בגרון, עומרי. כאילו אם אני אמשיך בסוף… יגיע בכי.

וזה רע?

אם אני אתחיל לבכות — אני לא אפסיק. וזה לא טוב. אני חייבת להיות חזקה עכשיו.

למה היא חייבת להיות חזקה, בעצם? תהיתי. ושאלתי: את לא… זאת אומרת, לי אין בעיה להישאר כאן עד מחר, אבל את לא… צריכה לחזור מתישהו לשבעה?

צריכה — היא נאנחה אנחה קטנה, שדמתה לאנקת כאב, והרימה אלי שוב את המבט — אבל גם חייבת להוציא מתוכי את הסיפור הזה.

טוב.

או־קיי — היא לקחה אוויר, הרבה אוויר, ורק אז המשיכה — כשהיא… התעוררה, היא רצתה לצאת לאכול ארוחת בוקר, אבל אז גילתה שדלת החדר שלהם נעולה מבחוץ, ושבעלה לקח את המפתח הרזרבי, ואז — רגע, עומרי, אולי… לפני שממשיכים, צריך לספר על ה’היא’ הזאת משהו. יש לה ארבע אחיות, כולן חוץ ממנה ילדות־טובות־ירושלים, ואבא שלהן, שפחד שהיא תשפיע עליהן לרעה, היה מעניש אותה כל הזמן. אם היא חזרה מאוחר מדי מבילוי. או דיברה אליו לא יפה, לא בכבוד. ואחד העונשים המועדפים עליו היה לנעול את החדר שלה מבחוץ ולא לתת לה לצאת עד הבוקר, אפילו לא לשירותים. אז כשהיא גילתה שבעלה נעל אותה בחדר של האכסניה, כל הלילות המשפילים ההם, שבהם היא נאלצה לעשות פיפי מהחלון אל החצר של הבניין המשותף, העלו לה את הדם לראש, והיא ניסתה לפרוץ את הדלת בכוח, בדחיפות ובבעיטות, מה שלא הביא לשום תוצאה חוץ מכאבים מטריפים בכתף, אז כשהוא הגיע עם האופניים, היא כבר היתה ממש בקריזה. אולי אם הוא היה משקר לה שזה בטעות, שהוא לא התכוון לקחת את המפתח הרזרבי, היא היתה נרגעת. אבל להפך — הוא הבהיר, בטון נטול התנצלות, שלקח את המפתח כי הלך לשכור להם אופניים, ולא רצה שתלך לארוחת בוקר ותתנחמד לכל מיני אנשים.

היא שאלה אותו, אז מה, מינית את עצמך לסוהר שלי? והוא ענה, לא השארת לי ברירה.

עכשיו, כשהיא מספרת את זה, ועוד בגוף שלישי, ברור לה שזה הרגע שבו היתה צריכה להבין שהוא מעורער לגמרי ולהתנהג בהתאם; כלומר, להתחיל לשמור על עצמה, אולי לערב מישהו מבחוץ, אולי להטיס אותו לאשפוז בארץ ובטח לא להמשיך להתנצח איתו, אבל באותו רגע היא היתה מחופרת עמוק בתוך הקריזה שלה, ולא היתה לה שום יכולת להתבונן מהצד, ויותר מכול, היא רצתה להחזיר לו, להכאיב לו, לתת לו סטירה מילולית שתחזיר אותו להיות רונן־שלה, ובגלל זה היא סיפרה לו על הפגישה הלילית עם הוויקינג הגרוש בלה פאס. סיפרה לו, הלכתי. סיפרה לו, אחרי שנרדמתָ. סיפרה לו, נשיקה. סיפרה לו גם דברים שלא קרו. ואז — והיא מעולם לא פגעה בזבוב, ולא ידעה שיש בה את זה, אבל כשהיא ראתה שהסטירה המילולית לא עוזרת בכלום, לא מזיזה לו בכלל — היא התחילה לתת לו אגרופים לחזה. אתה רואה? אגרוף. זה מה שקורה כשאתה סוגר אותי! אגרוף. זה הכול בגללך! אגרוף. אתה דחפת אותי לזה!

אל תסתכל עלי ככה, עומרי.

מור משכה את האצבעות שלה בבת אחת מתוך האצבעות שלי.

איך ככה?

כאילו עשיתי טעות נוראית שסיפרתי לו עלינו. ברור שעשיתי טעות נוראית.

נשרים החלו לחוג מעלינו. או מעל נבלה בלתי נראית. מור הביטה בהם. ואני הבטתי בה ושמתי לב, לראשונה, לכמה חוטים כסופים, לא לגילה, שנשזרו בתלתלים שלה.

נכון שבסרטים — היא נפנתה אלי — כשאישה נותנת לגבר אגרופים בחזה הוא תמיד מחבק אותה חזק עד שהיא נרגעת?

נכון.

אז במציאות זה אחרת.

מה היה במציאות?

רונן רק הרחיק או… אותה ממנו, וחייך חיוך מר, ואמר, ידעתי, והיא אמרה, אבָל, והוא אמר, אימא שלי תמיד אמרה שאת חתולת רחוב, אחת שתלך עם כל מי שייתן לה קערת חלב, והיא אמרה, אני יכולה לענות לך אבל אני לא ארד לרמה הזאת, והוא התיישב על המיטה ותחב את כפות הידיים מתחת לירכיים שלו כאילו הוא מנסה להשתלט עליהן לפני שאי אפשר יהיה להשתלט עליהן, ואמר — בכעס, לא בתחינה — את לא מבינה שאני לא יכול לחיות בלעדייך? והיא התיישבה קרוב אליו ואמרה, אתה לא צריך לחיות בלעדי. אני מצטערת, רונץ’, אני מצטערת שהלכתי אליו. והוא חייך חיוך מר ממר, ולא נגע בה, והסתכל על שני זוגות האופניים שהביא איתו ועכשיו ניצבו במרכז החדר, ואמר, שילמתי עליהם מלא, והיא חשבה, זה מה שמעניין אותו עכשיו? ואמרה, אז יאללה, בוא ניסע, והוא… הוא אמר, בלי התלהבות, בסדר. אבל בתנאי אחד. והיא אמרה, אני מקשיבה. והוא אמר, הטלפון שלך — אצלי. שלא תתכתבי עם העומרי הזה מאחורי הגב שלי. והיא אמרה, אין לי אפילו את המספר שלו. והוא חשק שפתיים ואמר, זה התנאי שלי. והיא — מרוב רצון לכפר — שלפה את הטלפון שלה מהכיס והושיטה לו ואמרה: קח. וקיוותה שזה ירגיע אותו.

אבל מרגע שיצאו לדרך המוות הוא שוב התקפד בתוך עצמו, וכמעט לא דיבר איתה, ושמר ממנה מרחק גם ברכיבה, תמיד שניים־שלושה דיוושים לפניה. היא חיכתה שהעלבון יעבור לו, וחשבה שזה שהוא בכל זאת רצה לצאת לטיול זה סימן טוב, ולא אמרה מילה על זה שהדרך צרה בקטע מפחיד ושאין מעקה בטיחות ושהיא משתדלת להסתכל רק קדימה ושמאלה כדי לא להסתכל ימינה לוואדי העמוק, ולא החליפה אפילו מבט, אפילו ניד ראש, עם רוכבים אחרים שחלפו על פניהם, ובזה לעצמה שככה היא נכנעת לדיקטטורה, ומצד שני היתה שבויה בתקווה שעדיין אפשר להציל את ירח הדבש שלהם מנפילה לתהום. לא היה לה מושג שאצלו כבר התחילה להתגבש החלטה אחרת. הוא הפך לזר גמור בשבילה. ואפילו כשחלפו על פני הצלבים הקטנים שניטעו באדמה לזכר אנשים שמתו בדרך הזאת — כל צלב כזה הקפיא את דמה וגרם לה לרכוב לאט יותר — הוא לא אמר כלום. נותר סגור בפניה עד הסוף של הריצ’רץ’, כמו שק השינה שלו.

בלילות, באוהל, שריר הרגל היה נתפס לה לפעמים מרוב מאמץ וקור. הוא רכב מהר, ובהפסקות הספורות היה שותק אליה ומסתכל על כל דבר חוץ ממנה, ואחרי דקה־שתיים היה אומר, יאללה, מיציתי, ועולה מיד על האופניים, והיא היתה צריכה להתאמץ כדי להדביק את הקצב, כדי לא לתת לו להיבלע בערפל — כמעט כל הזמן היה ערפל — אבל היא לא רצתה לבקש ממנו להאט, כדי לא לעורר איזה שד, וגם כי קיוותה שככה, ברכיבה זועמת, מזיעה, כל הכעס שלו יֵצא דרך הנקבוביות, ואז אולי הוא יוכל לסלוח לה על השטות שעשתה, ועל השטויות שהמציאה שעשתה, כן, בשלב הזה היא עוד האמינה שיש סיכוי שהכול ישוב על מקומו, והזכירה לעצמה כל הזמן את מה שהוויקינג אמר לה בחדר שלו, שטיול זה מצב קיצון, שיש אנשים שזה מוציא מהם את הטוב ויש אנשים ש — זוכר שאמרת לי את זה?

בטח.

ופתאום היא נזכרה בחופשה היחידה שלהם בשנים האחרונות, באכזיב, אחרי התואר הראשון, ואיך מההתחלה רונן התלונן על המחיר המוגזם לעומת התמורה הדלה, והיה לו חם מדי, ואחר כך קר מדי, וכל הזמן גרגרי־חול־מדי, ובארוחת הערב, שאליה התכנסו כל האורחים, היא פיטפטה עם אנשים והוא הוציא ספר על הימים האחרונים של היטלר בבונקר וקרא בו, בלי להעביר דף אפילו פעם אחת, ובאיזשהו שלב רכן ואמר לה, יאללה, מיציתי, אבל את יכולה להישאר לפלרטט כאן עם מי שבא לך, ובדרך לבקתה הלך חצי מטר לפניה, וכשהיא שאלה למה הוא הולך כל כך מהר, הוא לא ענה, וכשהגיעו לבקתה נתן בעיטה לדלת, במקום לפתוח אותה, והטיל את עצמו על המזרן, מותש, למרות שלא עשה כלום כל היום, וסובב אליה את הגב, ונרדם נורא מהר, ודיבר מתוך שינה, משפטים קטועים, כמו שעשה בשבעה של אבא שלו —

נשמע רע —

לא כל הזוגות חייבים להתאים טיולית, היא אמרה לעצמה, לא כל הזוגות חייבים להתאים טיולית. אנחנו רק צריכים לשרוד את דרך המוות, ואז לחזור הביתה, ולא לטייל יותר יחד אף פעם.

דאגתי לך אחרי שהלכת ממני באמצע הלילה, את יודעת?

באמת?

התעוררתי בבוקר וחיפשתי אתכם בכל האכסניות בלה פאס. היתה לי תחושה… לא טובה.

איזה חמוד, היא אמרה.

האינטונציה שלה הרגיזה אותי. ‘איזה ח־מוד’. מה ח־מוד? מה, אני ילד קטן? אז לא סיפרתי לה שבסוף יצאתי בעקבותיהם. ובמקום זה עודדתי אותה, בניד ראש קל, להמשיך לדבר.

היא המשיכה. כל כולה נתונה בתוך ההתרחשות.

היא היתה מתעוררת בלילות באוהל כשכאב חד של שריר שנתפס מפלח אותה, אבל לא צועקת, כדי לא להעיר את בעלה, ולא יוצאת מהאוהל כדי לעשות פיפי, אפילו שהתחשק לה, כדי שחס וחלילה הוא לא יתעורר בדיוק אז ויחשוב שהיא שוב הלכה למישהו אחר, ועכשיו שהיא מספרת את זה היא מבינה כמה בשלב הזה הכול כבר היה מעוות וחסר תקנה, אפילו מהנופים של הטיול היא לא נהנתה — הם היו שם, בקעו מדי פעם מתוך הערפל, הרי האנדים עם הפסגות הלבנות, החוט הכסוף, המתפתל, של נהר היונגאס, השיחים הפראיים, העננים הנמוכים, מפלי המים שצונחים על הדרך עצמה — הם היו שם אבל לא הותירו בה שום חותם, כמו ציור במוזיאון שאת רואה שהוא יפה, אבל הוא לא מפעיל אצלך כלום, ובכל זאת, בגלל האהבה שעוד נותרה בה כלפיו, ובגלל תחושת ה’מה עשיתי, מה פתאום התנשקתי עם גבר אחר בירח הדבש שלי’, שבכל זאת ניצתה בה, וגרמה לה להרגיש שאולי היא באמת שרלילה, כמו שהוא טען, או מופקרת, כמו שאבא שלה תמיד אמר — היא משכה את עצמה מתוך שק השינה כל בוקר, וארזה הכול בתרמיל כל בוקר, ועלתה על האופניים כל בוקר, ודיוושה שניים־שלושה מטרים מאחוריו, כל היום, ומדי פעם, כשהיו חייבים להאט בגלל מפולת סלעים שחסמה את הדרך, גם ניסתה לזרוק לו פיתיונות של מילים, אולי אחד מהם יתפוס:

קצת מזכיר את שער הגיא פה, לא?

ראית את הגל־עד קודם, עם השמות בעברית? אני חושבת שקראתי על התאונה שלהם באתר של ‘למטייל’. שמונה חבר’ה. ג’יפ.

וגם שירים היא ניסתה. פיזמה. אולי הוא יצטרף אליה עם הכינור־בכאילו שלו. או סתם יפזם איתה. ועברה דקה, עוד דקה, עוד דקה, עד אשר שמע חוזה את הדפיקה, מי בתשיעי בכל נובמבר, בלי ברכה בלי שם או רמז, את מלאך לבן בתוך חלום, את השושנה שלא אגזום, ילדים קטנים, ילדים גדולים, כולנו ילדים של החיים —

עד שהתייאשה. כמה אפשר לדבר ולשיר בלי שיענו לך? ובלי להרגיש שאת מטומטמת?

אבא שלה היה מעניש אותה בשתיקות. לפעמים הן נמשכו יום. לפעמים, אם הוא מצא סיגריות בילקוט שלה, יומיים. ופעם, אחרי שנודע לו על הרומן שלה עם המורֶה לתיאטרון, זה נמשך חודש שלם. היא היתה פונה אליו והוא היה פשוט מתעלם. לא עונה. ואם הוא היה צריך לבקש ממנה משהו, נגיד שתעביר את הפלפל בארוחה, הוא היה מבקש מאחותה אלישבע שתבקש ממנה. נכון שאין משפיל מזה?

נכון.

תודה שעניתָ.

בבקשה.

תמיד תענה לי, עומרי. מבטיח?

מבטיח.

מצא חן בעיני שהיא אמרה ‘תמיד’. ‘תמיד’ זה אומר שיש לנו עתיד. ופתאום היה לי פלאש־פורוורד, ראיתי אותנו בעוד כמה חודשים, עומדים אחד ליד השני, עמידה נינוחה כזו, של זוג, ב’בארבי’. בהופעה של ‘כנסיית השכל’. והפעימה של הבס מרעידה את הרצפה שמתחתינו.

את החלק האחרון של דרך המוות — מור המשיכה לספר — הם העבירו בשתיקה גמורה, כבדה. ציוצי ציפורים, למשל, יכולים להיות הצליל הכי נפלא, אבל גם הכי מבאס, אם הם רק מדגישים את הדממה. ועוד היא זוכרת את צליל השרשרת של האופניים שלו, שחרקה קצת, וצליל הבלימה שלה, בירידות, וצליל העפר שנמעך מתחת לגלגלים, שלו, שלה, וזמזום היתושים, ליד האוזן, מעל הגבות.

הם התחילו את הרכיבה בהרים שליד לה פאס, בגובה של חמשת אלפים מטר, וירדו, קילומטר אחרי קילומטר, אל הג’ונגל־המלא־עקיצות. גם מזג האוויר התחלף כמעט בבת אחת מקר ויבש לטרופי ומזיע, והתחיל לרדת גשם, כמו עכשיו, טיפות ערפל קטנות, כאלה שלא יגרמו לך להפסיק לרכוב, אבל כן הופכות את השוליים לרטובים. צריך להבין, בדרך המוות אין שום דבר שמפריד בין הרוכבים לתהום, רק שוליים דקים, שאם הם לחים, הם מתפוררים ונעלמים לך מתחת לגלגלים.

הם רכבו מהר, בתוך הערפל. על פי ההנחיות של דיטר, המחסה הקרוב היה אמור להיות במרחק שמונה קילומטרים, והם קיוו להגיע אליו לפני שהערב ירד ויהפוך את הנסיעה למסוכנת אפילו יותר.

הם רכבו במרכז דרך העפר. הוא רכב חמישה־שישה מטרים לפניה. ואז סטה קצת, ימינה.

היא אמרה לו, תיזהר, רונץ’, אל תיסע קרוב לשוליים.

והוא לא ענה. ובמקום להתרחק מהשוליים — נצמד אליהם.

אז היא צעקה, אתה משוגע. מה אתה עושה? —

זאת אומרת, נדמה לה שזה מה שצעקה, הכול קרה כל כך מהר, שהיא לא סגורה על המילים המדויקות, המילים המדויקות נבלעו בערפל —

כן, אני משוגע! הוא צעק. והגביר את קצב הדיווש.

די, רונץ’ — גם היא הגבירה את הקצב, ועכשיו כבר הדביקה אותו. היא יכלה לשמוע את הנשימות המהירות שלו ולראות את הזיעה נוצצת על הרקה שלו.

הגשם התגבר, הצליף להם בפנים והרטיב את המילים שיצאו לה מהפה.

רונץ’, בבקשה, אל תיסע על השוליים —

מה אכפת לך בכלל —

מה זאת אומרת. אני אוהבת אותך —

את לא —

אני כן. די, רונץ’, בבקשה. זה מסוכן ככה. דיטר כתב בפירוש שלפני עיקולים חייבים להיצמד לסלעים —

אז מה —

אתה תחליק!

אז אני אחליק!

אני מתחננת, תתרחק מהשוליים!

הירידה התלולה לקראת העיקול החלה. היה שם שיפוע של כמעט תשעים מעלות. לחצתי על בלם היד כדי לעצור — אבל רונן המשיך לטוס קדימה. הטיתי את הכידון שלי שמאלה, כדי להיצמד לסלעים, אבל רונן נשאר באמצע השביל. רציתי… לצעוק, אבל לא יצא לי קול. בשניות האחרונות קפאתי, אתה מבין? לא עשיתי כלום. עצרתי וראיתי איך זה קורה. כמו שמסתכלים על סרט. הוא המשיך לנסוע ישר ומהר, כאילו אין עיקול ואין ערפל, וכשהגיע לעיקול הפנה את הכידון שלו ימינה בתנועה חדה כזאת, מכוונת, והטה את ה… הוא פשוט הטה את האופניים שלו אל התהום.

אחר כך, כשחשדות עלו, וסימני שאלה התעקלו, שיחזרתי את התיאור הזה של מור והתחלתי לפקפק בו: אם היה כזה ערפל, ואם רונן פרץ קדימה בזמן שהיא נעצרה, איך היא הצליחה לראות בצורה כל כך חדה מה קרה בכלל? ולמה רונן היה צריך להטות את הכידון לתהום? הרי אם היה שם עיקול חד — מספיק לנסוע ישר. ואיך לעזאזל — עם כל הכבוד לתרגיל שגנבתי מהטיפול הזוגי — היא מסוגלת לספר לי דבר כזה בגוף שלישי, כאילו זה סיפור, ולעבור לדבר על עצמה רק בסוף?

היא הניחה עלי את ראשה. קודם התלתלים שלה נגעו לי בכתף, ואז הלחי. הופתעתי מזה לא פחות משהופתעתי מהנשיקה בלה פאס. צריך להרגיש קרוב מאוד למישהו כדי להרשות לעצמך להניח עליו ראש, כדי להודות בפניו ובפני עצמך שהחיים גדולים עליך וכבר אין לך כוחות להתמודד איתם.

שתקנו ארוכות.

הריח שלה נשב אלי. בלה פאס בקושי הספקתי לקלוט אותו, רק זכרתי שהוא נעים. עכשיו היה לי זמן לקחת לריאות: ניחוח דק של לימונית מהשיער שלה, וניחוח עבה של עוגיות חמאה שנאפו זה עתה מהצוואר שלה, וניחוח חדש, שלא היה לה בלה פאס. אולי של פחד.

הטפטוף כמעט פסק, ורק טיפות ספורות, כאלה שנושרות מעלים באיחור, עוד נישאו אלינו עם הרוח.

הייתי אמור להיות מזועזע עד עמקי נשמתי מהסיפור שלה. או לחלופין, לחשוד עד עמקי חשדנותי בפרטים שלא הסתדרו בו.

וזה לא שלא הייתי מזועזע, וזה לא שלא חשדתי, אבל באותם רגעים צמח בתוכי רגש אחר, עז הרבה יותר.

שמש הססנית הפציעה מבין העננים, כבר קרובה לים, כמעט נושקת לו — ועדיין לא.

אני כל הזמן אוכלת את עצמי, עומרי, היא אמרה. בגוף ראשון. בקול מרוסק. הראש שלה עדיין היה מונח על הכתף שלי. הירך שלה היתה צמודה לירך שלי.

אבל מה כבר היית יכולה…? התחלתי לומר.

אתה יודע, היא קטעה אותי, כשרונן היה יוצא שבת מהצבא, הייתי באה לאסוף אותו מהתחנה, ושנייה לפני שהיינו מתחבקים הוא היה מוציא את משקפי השמש שלו, שהיו תפוסים בחולצה, כדי שלא יפריעו לנו בצוּמוּד, ככה קראנו, בפלשתינית, לדיבוק הזה, שהיה נמשך עד שחרדת הנטישה הקטנה שמתחבאת בתוך כל געגוע היתה נרגעת אצל שנינו. אתה מבין? אולי אם הייתי תופסת אותו ככה, בכוח, בימים הראשונים של ירח הדבש, וכופה עליו צומוד — הוא היה נרגע. ואולי אם לא הייתי מדברת עם המדריך בסאלאר, ואולי אם לא היינו מגיעים לבוליביה בכלל, ואולי אם לא הייתי הולכת אליך באמצע הלילה, ואולי אם לא הייתי מסכימה לצאת לטיול אופניים בדרך המוות —

אי אפשר לדעת, מור. כל ה’אולי’ האלה —

היה לי סיפור־דרך, עומרי. ידעתי לאן אני הולכת בחיים. וידעתי שאני לא לבד בדרך הזאת. עכשיו אני אבודה לגמרי. אין לי מושג מה לעשות.

נראה לי ש — כרכתי יד זהירה סביב הכתף שלה — זה כל הרעיון של שבעה, לא? לדחות את כל השאלות האלה לאחר כך.

היא נצמדה אלי, לסמן שהחיבוק רצוי לה.

ועדיין לא הייתי בטוח שזה בסדר, מה שקורה כאן. וחשבתי לעצמי: למה דיברת על השבעה, אידיוט, עוד רגע היא תיזכר ותתנער ותחזור לשם ויותר לא תראה אותה.

הגופים שלנו, לעומת זאת, השתלבו זה בזה בלי מאמץ ובלי היסוס.

הנשרים חגו למקום אחר.

שוב התנגן לי בראש השיר ההוא של ‘כנסיית השכל’. ניסיתי לגרש אותו, אבל לגרש שיר מהראש זה חסר סיכוי כמו לעצור התאהבות.

‘את הכי אבודה כשאת יודעת

מה את רוצה

גם אני כזה’.

לא בא לי לחזור לשבעה, היא אמרה אחרי שתיקה ארוכה.

למה?

המשפחה שלו… לא סיפרתי להם את האמת. אמרתי שהיתה תאונה, שהוא רכב קרוב לשוליים ופשוט החליק, ועכשיו נראה לי שהם חושדים, ו…

אבל למה ש —

הם כל הזמן בודקים אם אני מספיק אבֵלה. אם אני מתנהגת כמו שמצופה מאלמנה. אבל נגמרו לי הדמעות בטיסה, נראה לי. עליתי למטוס מפורקת לגמרי אחרי ארבעה ימים בלי שינה — ועדיין לא הצלחתי להירדם. אז שתיתי קוניאק בכוסות פלסטיק ובכיתי. כנראה שבאיזשהו שלב ממש איבדתי את זה, כי אנשים קראו לדיילת.

וואלה.

היא הגיעה ושאלה מה קרה, ואם אני צריכה משהו, והציעה שארגיע קצת עם האלכוהול. אז סיפרתי לה מה קרה. והעיניים שלה נפערו, והיא התיישבה במושב הפנוי לידי והניחה את היד שלה על היד שלי וביקשה לשמוע קצת על רונן. אז סיפרתי לה. על הפתקים שהוא היה משאיר לי על המקרר. ואיך פעם כשהייתי חולה הוא ניגן לי ברהמס, קונצרט פרטי לקהל של אישה אחת, שמחאה כפיים עם כפות הרגליים בסוף כל קטע, כי היה לה קשה להזיז את שאר הגוף. ואיך בחתונה, כשהוא ראה שאני עומדת בצד והמשפחה שלי לא ניגשת אפילו, הוא בא וכרך את הזרועות שלו סביבי ואמר לי, את לא לבד, מור. דיברתי ובכיתי ובכיתי ודיברתי, ובסוף גם הדיילת התחילה לבכות והעבירה אותי לביזנס והביאה לי עוד קוניאק.

יפה מצדה.

גם על זה היה לאחים שלו מה להגיד, אתה יודע? בדרך מהשדה תעופה, אח שלו שואל אותי, תגידי, גיסתנו, את שיכורה?

אבל… למה בעצם לא סיפרת להם את האמת?

הם לא היו מאמינים לי. הקמצנות, השתלטנות, הטירוף — זה לא רונן. כל השבועיים האלה זה היה כאילו הוא שחקן גרוע בהצגה במתנ’ס, שכל רפליקה שלו מזכירה לך שזאת רק הצגה. הם פשוט לא היו מאמינים לי אם הייתי אומרת להם שהוא הפיל את עצמו בכוונה לתהום. הם היו מדמיינים דברים יותר גרועים.

רציתי לשאול, מה זה ‘דברים יותר גרועים’? אבל לא הספקתי.

אתה מאמין לי, נכון? היא שאלה והרימה את הראש מהכתף שלי ותלתה בי מבט של ילדה בבית יתומים בזמן סיור של הורים־קניינים שצריכים להחליט איזה מהילדים לקחת.

כן, אמרתי. ניסיתי להישמע נטול ספקות.

אתה שומע רק את הצד שלי, אז קל לך להאמין, היא אמרה וחייכה.

חייכתי אליה בחזרה.

היא שלחה יד ללחי שלי והתחילה ללטף אותה. שלחתי אליה יד ולכדתי בין האצבעות תלתל אחד, שהיה רך יותר משדמיינתי, וליפפתי אותו חזור ולפף, לאט —

ואז רכנתי לעברה: לא כי החלטתי, כי איזה חבל נסתר משך אותי אליה. ממש חזק.

זאת היתה נשיקה רכה יותר מהנשיקה בלה פאס. ואיטית יותר.

הידיים שלי ליטפו את העורף שלה, והידיים שלה ליטפו את העורף שלי, ואז את הזרועות שלי, ואז את החזה שלי, ולאט־לאט נכנסו לי מתחת לחולצה.

הכול היה ענוג מאוד בהתחלה. כמעט נוגה. הרגשתי איך משהו בה עדיין נזהר. עדיין מהסס אם זה אפשרי כאן, על הסלע. או אם היא רוצה בכלל. וגם אני, לא הייתי לגמרי סגור על מה אני רוצה. או יכול. אז השבתי לזהירות שלה בעדינות משלי. אבל לאט־לאט, ככל שהנגיעות שלה הנעימו, והדרימו, הגוף שלי התעורר משנת החורף הארוכה שלו, ואחרי שהיא העבירה את הרגל שלה מעלי והתיישבה עלי הוא נדלק לגמרי. וגם הקולות בראש שלי שהזהירו, מה אתה עושה, יא משוגע, היא אלמנה, בעלה התאבד באמצע ירח הדבש שלהם, ואתם בחוץ, מישהו עוד יכול לראות אתכם — כל הקולות האלה הושתקו זמנית.

אורנה ואני כמעט לא שכבנו בשנים האחרונות. וגם כשכן, עם הזמן יותר ויותר אפשרויות מגע נחסמו בפני. פה לא נעים לה. שם מכאיב לה. זה כבר לא מתאים לה לעשות. לא ככה. ולא בבטן. ולא עם האצבע. ולא עם הלשון. הסקס איתה היה כמו ללכת בשדה מוקשים. העיקר לא לטעות.

ועם מור, על הסלע השטוח, מרגע שנלחץ אצל שנינו מתג ההתמסרות, זה היה כמו בדואט טוב, דואט גופים, שבו הכול מתאים וקולח בטבעיות שלא אמורה להיות, שאין סיכוי שתהיה בין גבר ואישה שבקושי מכירים, דואט שבו כל נגיעה רצויה, שבו מרגישים ששני הצדדים ממש צריכים את המגע הזה. כמעט נואשים אליו. אבל זה לא גורם להם להיות אנוכיים אחד עם השני, אלא להפך, נדיבים. שבו הקצב לא צפוי. מתחלף. שבו אפשר לפתל תלתל שלה סביב האצבע שלך שניות ארוכות, משתהות, ואז בתנועה מהירה לחפון את כל התלתלים. שבו צוחקים פתאום, כי זיז של סלע נתקע במקום הלא נכון. ושוב צוחקים, כי עכוז החליק לתוך שלולית. שבו יש חדוות גילוי של יבשות חדשות, הנה, כתם הלידה בצורה של אפריקה, וככה זה מרגיש להצמיד שפתיים לפטמה שלה, והאצבעות שלה אולי נראות עדינות אבל שורטות חזק, ממש חזק, עד זוב חזק —

שבו פתאום, בעין הסערה, בכל זאת עוצרים לרגע ומסתכלים סביב, בבהלה של מה לעזאזל אנחנו עושים. היא אמורה לשבת שבעה בכלל. מישהו יכול לתהות לאן היא נעלמה. לבוא לכאן לחפש אותה. ואולי ליתר ביטחון כדאי ל —

ואז נצמדים שוב. בטן עירומה לבטן עירומה. צוואר לצוואר. לחי ללחי. שואבים אומץ זה מזה, לרגע ארוך. לפני ששוב נטרפים אחד על השני בנשיקות ובנשיכות. ומורידים את פיסות הבד האחרונות שעוד מפרידות —

שבו האישה כל כך רטובה כשהגבר נכנס אליה, שאי אפשר לקרוא לזה חדירה. אולי: התמזגות.

שבו מרגע מסוים אין מילים יותר, רק הברות.

ובכל זאת, אני נזכר, היא אמרה כמה מילים, ממש לפני השיא —

אל תיבהל.

מה? ממה?

כשאני גומרת זה נשמע. כאילו. שאני. נחנקת.

ולמרות שהתריעה, כשזה הגיע, כשהיא הגיעה, החרחורים האלה לא נשמעו טוב בכלל, והעיניים שלה התהפכו בתוך השמורות, ואז היו כמה שניות שהרגישו כמו צפירה. היא הפסיקה לגמרי לנשום, לא יצא ממנה אוויר ולא נכנס. ופחדתי שזהו, חלאס, איבדתי אותה, ונחרדתי — תמונה רדפה תמונה — איך אני מלביש אותה מחדש וגורר את הגופה לבית של רונן? מי לעזאזל מכניס גופה לשבעה? איך יגיבו האורחים? ומה בדיוק אני אגיד לשוטרים שישאלו ממה היא מתה? ‘מאורגזמה’?

ואז היא פקחה עיניים, לאט —

ואמרה: הי. ואמרה: תודה.

את חיה? שאלתי.

כן, היא אמרה, תודה.

מה תודה? מחיתי. תתפשטי.

מצטערת, היא נאנחה ופרשה ידיים לצדדים כמו ישו על הצלב, אני שומרת נגיעה.

מה את אומרת.

מה שאתה שומע.

את דתל’שית?

סוג של, היא אמרה. ונראתה לי פתאום עצובה נורא.

הכול טוב? וידאתי שוב.

אתה יודע, היא אמרה. בעלי מת.

סליחה, אמרתי, לא התכוונתי —

זה בסדר, הייתי… צריכה את זה, היא אמרה.

שמחתי לעמוד לשירותך, אמרתי. ונישקתי את הכתף השנהבית שלה.

מה איתך? היא אמרה. אתה לא רוצה לגמור היום? קר קצת. ואני תכף צריכה לחזור לשבעה.

צעדנו בחזרה לאנדרטה. השביל, שהיה קצת בוצי בהלוך, הפך עכשיו לבוצי לגמרי, ומור זרקה פתאום מבטים לצדדים, כאילו היא חוששת שמישהו עוקב אחרינו. לא הבנתי למה החשש ניעור בה רק עכשיו, אבל לא רציתי להגיד כלום. הרגשתי את השריטות שהיא חרטה לי בגב, וחלפה בי מחשבה שטוב שיש לי הוכחה שכל זה באמת קרה. כי מה הסיכוי. ואז הרגשתי את כף היד שלה מגששת אחרי כף היד שלי, ופרשתי אצבעות כדי לקבל אותה והמשכנו ללכת. קרובים. יד ביד. וחשבתי שהקצב שלנו מתאים בול. שאנחנו הולכים טוב יחד.

את יודעת, אמרתי, יצאתי אחריכם. לדרך המוות.

מה?!

ניסיתי להשיג אתכם.

אבל… איך?

כשיצאת מהחדר שלי בלילה היית כל כך… פחדתי שיקרה לך משהו. והאמת שגם… רציתי לראות אותך עוד פעם. אז הסתובבתי בכל העיר. מאכסניה לאכסניה. את לא מאמינה כמה אכסניות יש בעיר הזאת. לקח לי מלא זמן למצוא את זאת שהייתם רשומים בה. הסניורה בקבלה אמרה שיצאתם לטיול, ואז חזרתם, ושוב עזבתם על הבוקר, וקיטרה שהשארתם אחריכם קילומבו.

קילומבו?

בלגן. היא אמרה שהיא שמעה צעקות מהחדר שלכם, אבל היא לא מתערבת בחיים של האורחים שלה. ואחר כך, כשהיא נכנסה לסדר, הכול היה הפוך והמראה באמבטיה היתה על הרצפה. שבורה לחתיכות. רק אתם האִיסראֵלִיאֶס מתנהגים ככה, היא אמרה.

איזה בושות.

התנצלתי בשם העם היושב בציון ושאלתי אותה לאן היא חושבת שנסעתם. והיא אמרה שלפי האופניים נראה לה שלדרך היונגאס. אמרתי לה שלא שמעתי על הדרך הזאת. והיא אמרה שהגרינגוס קוראים לדרך היונגאס דרך המוות. ואז כבר ממש נלחצתי. טסתי משם למרכז העיר, שכרתי אופני הרים ויצאתי לדרך.

רגע — היא עצרה בבת אחת — עד איפה בדיוק רכבת?

היה איזה מחסום של המשטרה, שיקרתי לה. אחרי המפל הגדול? לא נתנו לרוכבים לעבור. אז הייתי חייב לעשות אחורה פנה ולחזור ללה פאס. וזהו. יומיים אחר כך כבר טסתי לארץ.

וואלה, היא אמרה. ונשפה הרבה אוויר החוצה. ושתקה שתיקה של מעכלת־מידע־חדש. ולבסוף הוסיפה בטון אחר, העיקר הכוונה.

כשהגענו למכונית היא פשטה את המעיל שלי והושיטה לי.

תודה, היא אמרה.

בכיף, אמרתי.

פתרתָ לי פלונטר רציני, היא אמרה ונתנה בי מבט פשוט וחם, כזה שכבר לא מנסה לפתות או להרשים.

אני אשמח להיות פותר הפלונטרים הקבוע שלך, אמרתי.

כן, הא? היא אמרה בטון מריר שלא שמעתי אצלה קודם.

את רוצה שאבוא לבקר שוב השבוע? בחמישי יש לי סדנה בצפון.

עדיף שלא, היא פסקה. זה יעורר שאלות.

או־קיי. אז… מה? נדבר אחרי השבעה?

כן.

לאיזה מספר להתקשר?

עוד אין לי… הטלפון שלי נפל… עם רונן.

וואלה. אז לאן…?

אני אמצא אותךָ.

טוב. אפשר לחבק אותך?

לא כאן.

אז תדמייני שאני מחבק אותך.

או־קיי, היא אמרה וחייכה רפות, תדמיין גם אתה. ואחר כך עלתה על האופניים שלה.

חיכיתי. כבר התנעתי, אבל עוד לא זזתי. חיכיתי לראות אם היא תסובב את הראש לאחור. רציתי לזכות עוד פעם אחת במבט הפשוט והחם. היא לא סובבה את הראש. ועדיין, גם אחרי שנעלמה מעבר לעיקול, לא זזתי. לא יודע למה. אולי משהו בתוכי ניבא. ואולי סתם, נאחזתי.

בכל אופן, אחרי שתי דקות, גג שלוש, האופניים שלה הופיעו שוב. היא רכבה בחזרה אלי במהירות של ירידה, למרות שזאת היתה עלייה, וכשהגיעה למכונית השליכה את האופניים על המדרכה ונכנסה למושב שליד הנהג.

סע, היא אמרה לי. מתנשמת. סמוקה.

מה קרה?

אני לא מסוגלת לחזור לשם.

מה? למה? מה קרה?

אתה מוכן לנסוע?

התנעתי. ונסעתי לפי ההוראות שלה, פנייה אחרי פנייה, החוצה מהיישוב.

ליכסנתי אליה מבט. הפנים שלה השתנו. והפכו דרוכות. קשוחות. היא נשכה את השפתיים. ואפילו הלחיים התפוחות הרכות שלה נמשכו פנימה, לתוך עצמן. מבליטות את העצמות. יוצרות זוויתיות חדה ולא יפה שלא היתה שם קודם.

לאן? שאלתי כשהגענו סוף־סוף לכביש הראשי.

אם הייתי יודעת הייתי אומרת לך, היא ענתה בטון לא נעים. גס.

עצרתי בצד הדרך. הנחתי לה יד על הירך. להרגיע.

היא הסירה אותה באחת ואמרה, אתה מפריע לי לחשוב.

החזרתי את היד להגה וחשבתי: למה היא מדברת אלי ככה. וחשבתי: אני עוד יכול להספיק לראות את ליאורי אם אני חותך עכשיו.

או־קיי — התקבלה אצל מור החלטה שקטה — סע ישר, קח שמאלה בצומת. אחרי שתיים־שלוש דקות תראה מימין דרך עפר.

רק עכשיו, בדיעבד, אני קולט כמה סימנים מעוררי חשד היו לאורך הדרך. אבל זאת בדיוק הבעיה עם סימנים כאלה: אתה תמיד רואה אותם רק בדיעבד.

למשל, האופן שבו חברת נעוריה — זאת שבמהלך הנסיעה היא תיארה כ’הצלה שלי בתיכון’, ‘היחידה בשכבה שהבינה את ההומור שלי’ ו’היחידה חוץ ממני בכל העיר ששמעה רדיו־הד’ — קיבלה את פנינו.

כשהגענו לבית הבוץ של החברה כבר היה חושך. גם הבית היה חשוך, חוץ מכמה נרות שדלקו בחלונות. אחר כך הבנתי שהיישוב כולו לא מחובר לחשמל, וגם לא לטלפון ולוויי־פיי. בקטע אידיאולוגי.

דפקנו על דלת העץ. בחורה צעירה, בערך בגילה של מור, פתחה לנו — ופערה עיניים. כאילו מור חזרה מן המתים.

מור צהלה לקראתה, אבל הבחורה לא צהלה בחזרה. הן התחבקו בפתח, אבל היה ברור שהחברה רוצה לקצר את החיבוק.

‘הו, אופליה,’ מור קראה, עדיין אוחזת במותניה, ‘מה שלום כבודה בתום ימים רבים כל כך?’

גבר מאיר עיניים בשרוואל לבן הגיח מהמטבח עם תינוקת בזרועותיו. אהובתי, למה את לא מזמינה אותם להיכנס? אנחנו בדיוק מתיישבים לארוחת ערב.

את לא אמורה לשבת שבעה עכשיו? זאת אומרת, אני… משתתפת בצערך… התכוונתי להגיע מחר, אופליה אמרה ונסוגה צעד לאחור.

הייתי חייבת להתאוורר קצת, מור אמרה ופסעה פנימה. את זוכרת את המשפחה של רונן, איזה כבדים הם.

זה עומרי, היא הציגה אותי סוף־סוף. הוא טייל איתנו בבוליביה. זאת גילי, החברה הכי טובה שלי מאז ש… היינו אופליה והמלט בהצגה של התיאטרון הקהילתי לנוער. וזה… בעלה. תזכיר לי איך קוראים לך?

אושר, אמר הבחור והחווה בידו על שולחן נמוך שסביבו פוזרו כריות.

אכלנו ארוחת ערב. כל מיני דברים בריאים כאלה. סלט ירוק. חומוס שמרגישים בו את הגרגרים. סלק. פריכיות. אוכל שאורנה אהבה ואני לא סבלתי.

מור לא הפסיקה להתפעל מהאוכל ולשאול שאלות סקרניות. שאחריהן בא קשב עמוק. מתמסר.

אושר ענה בהתלהבות: הם בנו את הבית בעצמם. הלידה היתה טבעית. חיים ללא צריכה. תאגידים שדורסים את האדם הקטן.

מור הינהנה בהבנה ושיתפה את כולנו בשיחה שקיבלה מאדם במצוקה בתקופה שעבדה בער’ן: גבר שפוטר ממפעל פרי גליל והתבייש לספר את זה לאשתו. הוא היה יוצא כל בוקר ‘לעבודה’, עם תיק והכול, ומתחבא ביער ביריה עד הערב.

הסתכלתי עליה מדברת. היא ידעה לספר סיפור. הפאוזות. תנועות הידיים. אבל היה גם איזה אקורד נוגה מתחת לכל מה שאמרה. חשבתי: מה אתה רוצה? בעלה נהרג לה מול העיניים לפני כמה ימים. וחשבתי גם, התנועה הזאת, של הנפת התלתלים מצד לצד, נורא יפה. וגם: היא תסתדר מעולה עם ליאורי. ליאורי תעוף עליה. וחשבתי גם: מה תסתדר עם ליאורי, תרגיע.

בקושי דיברתי במהלך הארוחה.

גם גילי בקושי הוציאה מילה, ובחנה את מור במבט שלא יכולתי להכריע אם הוא מלא שנאה או מלא אהבה.

מאוחר יותר, בלילה, קיבלתי את התשובה.

אושר אירגן לנו מזרנים וכלי מיטה בסלון. מור נרדמה בשניות. אף פעם לא ראיתי את תווי הפנים שלה שלווים, בעצם. הם תמיד הציגו איזו מימיקה: קשובה. מפתה. מהרהרת. ממוקדת מטרה. לגמרי יכולתי לדמיין אותה מחוללת דרמות בתיאטרון הקהילתי לנוער.

אבל עכשיו היא ישנה. תלתל סורר נח על לחייה. החזרתי אותו למקומו מאחורי האוזן. ‘את הכי יפה כשאת שיכורה, לא מבדילה בין טוב לרע’ — התנגנה לי בראש שוב השורה מהשיר של ‘כנסיית השכל’. נצמדתי אליה. בדרך כלל אומרים: הרגשתי את חום גופה. אבל האמת שהרגשתי את קור גופה. ונזכרתי שקודם, על הסלע, היא אמרה שקר לה מבפנים. וחשבתי: בעלה מת. וחשבתי: מה היא עושה איתי פה במקום לשבת שבעה. וחשבתי: מי אמר שחייבים רק לשבת שבעה. אפשר גם להסתובב שבעה. או לנסוע שבעה. והשחלתי את זרועותי בין זרועותיה והצמדתי אותה אלי. אבל לא הצלחתי להירדם ככה, אז לקחתי את הטלפון ועשיתי מה שאני תמיד עושה כדי להירגע: קורא הודעות ישנות שליאורי שלחה לי מהטלפון של אורנה. הרבה אימוג’ים של לבבות. מעט מילים.

ואז שמעתי את הקול של גילי.

בהתחלה הצלחתי לקלוט רק את הטון. ומשהו בו גרם לי לקרב את הגוף אל הקיר. ולהטות אוזן.

מסתבר שקירות בוץ לא מבודדים הכי טוב.

זה לא נראה לך מוזר?… גילי אמרה. כן, זאת היא… שסיפרתי לך, נו… איך מתאים לה להופיע פה עם גבר בזמן שהיא… זה בדיוק הסטייל שלה… חתולת רחוב… קודם המורֶה לתיאטרון… ואז אני… ואז היא ראתה את רונן מנגן בכינור בדשא בפסטיבל עכו… בעלה, נו, זה שנהרג בבוליביה… ומאותו רגע לא… כמו אוויר היא התייחסה אלי… ועכשיו פתאום אני ‘החברה הכי טובה שלה’… אני אומרת לך שמשהו פה… זה לא נראה לך מוזר שבעלה מת והיא אפילו לא… אל תגיד לי שגם עליך הקסם שלה… אל תתחנף… יכול להיות… אז מה?… בכל זאת יש פה משהו לא נורמלי… ועוד עם מישהו. נו, אז?… חמלה? מה קשור חמלה…? אין מצב… מחר בבוקר היא עפה מפה.

אני לא זוכר חלומות בדרך כלל. וגם לחלום שחלמתי בבית הבוץ בטח היו עוד חלקים. בַּחלק שאני זוכר, ליאורי הלכה לי לאיבוד ביער שדמה ליער שבפאתי המושב שגדלתי בו. היא קראה לי: אבא! אבא! ואני רכבתי על חד־אופן כאילו אני רוכב על חד־אופן שנים, וניסיתי לזהות לפי הקול איפה לעזאזל הילדה בתוך הערפל הכבד שהתיישב על היער, כשברקע אימא שלי, כלומר, הקול של אימא שלי, מזהיר באיטלקית שוב ושוב, ‘סי ראקולייה קואלו קה סי סמינה.’ דאגתי לליאור בחלום. מאוד. אבל באיזשהו שלב הקול של אימא שלי התפייד והערפל עצמו התחיל לעטוף אותי. ללחלח אותי. ללטף אותי ברכות. והיה קשה לא להתמסר ללטיפות שלו. כלומר של מור. כלומר, התעוררתי ללטיפות מציאותיות של מור, שהניעה את היד שלה מתחת לחולצה שלי, על הגב, בעדינות אין קץ, כאילו היא יודעת ששם שמורים הזיכרונות הלא טובים שלי ורוצה לרפא אותם בליטופים, ורק אחרי דקות ארוכות, סבלניות, היא הפשילה את החולצה שלי. באיטיות. ואז הפכה אותי על הגב. ונישקה אותי בחזה. ולמטה מזה. ולמטה גם מזה.

אורנה היתה יורדת לי רק בימי הולדת וימי נישואים. ורק אם הייתי מבקש במפורש. ותמיד, כמה שניות לפני שעמדתי לגמור, הייתי צריך לזכור להזיז את הראש שלה הצידה. שחס וחלילה.

גם את הראש של מור ניסיתי להזיז.

אני גומר, הרמתי קצת את השמיכה והכרזתי בלחש, והיא עדיין לא הזיזה את הראש.

וככה, בגיל שלושים ותשע, ביישוב שלא מופיע בגוגל מַאפְּס, כשקרני שמש ראשונות חדרו בעד התריסים, ידעתי לראשונה את העונג הקיצוני הזה. שגובל בכאב.

וכשפקחתי את העיניים אמרתי: תודה.

והרמתי את השמיכה ושאלתי: מה איתךְ? את רוצָה ש…

והיא זחלה כלפי מעלה מתחת לשמיכה עד שהתלתלים שלה בקעו החוצה, ונשכבה לצדי מלוא גופה ואמרה: לא כאן.

ואחרי שתיקה קצרה הפנתה את ראשה אלי והסתכלה לי בעיניים ואמרה: אינתה עוֹמרי. ושלחה אצבע ללטף את קצות החיוך שלי. ושאלה: למה אתה כל כך טוב אלי?

ועניתי את האמת: כי את ממש מוצאת בעיני, מור.

והיא נאנחה אנחה שהיה בה גם צער, והניחה את הראש שלה על החזה שלי, ונשמנו יחד כמה דקות, בלי לדבר, והייתי כל כך אסיר תודה ומפויס, שסיפרתי לה על השיחה ששמעתי דרך הקיר כאנקדוטה משעשעת.

אותה זה שיעשע קצת פחות.

בוא, היא קמה מהמזרן בתנועה חדה, ופסקה: זזים.

אבל —

היא עוד יכולה להתקשר לאחים של רונן.

את יכולה להסביר לי מה את כל כך —

שאלות אחר כך, עומרי.

הרכב שלי לא התניע.

התחלתי להגיד למור שמאז הגירושים לא היה לי זמן ללכת למוסך, לעשות טיפול —

אבל באמצע ההסבר היא יצאה מהרכב ופתחה את מכסה המנוע.

והתכופפה.

וסימנה לי עם היד להתניע שוב.

ואחר כך חזרה למושב שלה, חגרה חגורת בטיחות ואמרה לי, סע.

אימא שלי היתה מזכירה במוסך, היא ענתה לשאלה שלא נשאלה. הייתי אצלה בכל החופשים.

עכשיו תסבירי לי מה קורה, דרשתי כשעלינו שוב על הכביש הסלול. נורית אזהרה נדלקה בלוח השעונים. הדלק הלך ואזל.

קודם קפה, היא אמרה.

מה קפה?

לא היה לי זמן אפילו לצחצח שיניים אחרי… אחריך, היא אמרה וליכסנה אלי מבט של שותפים לדבר עבירה. חוץ מזה, אני צריכה לחשוב לאן נוסעים.

נזכרתי איך אחרי שאורנה אמרה לי — בטון חף מאשמה שהטריף אותי — מה בדיוק ציפית שיקרה, עומרי? ואחרי שריסקתי לה בתגובה את הלפ־טופ, נסעתי לאימא שלי, ולמרות שהגעתי באמצע הלילה היא לא שאלה שאלות ופתחה לי את הספה הנפתחת ומתחה עליה סדין —

אז שאלתי את מור: מה עם המשפחה שלך? הם מהאזור?

כן, היא ענתה, מרירות בקולה, אבל הם לא אופציה.

אפשר לשאול לָמָ —

בגדול, הם די מחרימים אותי.

למה?

סיפור ארוך, היא אמרה. ואחרי השתהות קצרה הוסיפה, אתה מכיר את זה שהעובד שחושף את השחיתויות בארגון הוא זה שבסוף מפוטר?

כן.

אז משהו כזה.

זאת אומרת ש —

עזוב, אין לי כוח להיכנס לזה עכשיו.

סובבתי אליה חצי גוף.

היא קירבה אגרוף לפה ונשכה אחת מהאצבעות שלה, ופתאום יכולתי לדמיין אותה בתור ילדה. ממש ראיתי את התמונה. מתולתלת כזאת. עם מבט מתריס. אוחזת סוכרייה על מקל.

אם יהיה לך פעם כוח להיכנס לזה, אמרתי, אני בעניין.

תודה, היא אמרה, ונתנה בי את המבט הפשוט והחם.

אז מה דעתך לבוא אלי, לדירה שלי, הצעתי. בלי לשקול.

אני לא בטוחה שזה רעיון טוב, היא אמרה. הבת שלך לא שם?

היא תגיע רק בסוף השבוע. עכשיו היא אצל אימא שלה.

וואלה.

מה שכן — הזהרתי — אני מסדר ומנקה לפני שהיא מגיעה, שיהיה לה נעים, אבל כרגע… די… קילומבו אצלי. עוד לא הספקתי להרכיב את הרהיטים מאיקאה. זאת אומרת, לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות את זה. ויש כלים לא שטופים בכיור… את יודעת, גבר שגר לבד. אבל אם זה לא מפריע לך —

ממש לא מפריע, היא אמרה. אבל הטון שלה רימז שהיא עדיין חוככת בדעתה.

עדיף שאני אשאר באוטו, היא אמרה כשעצרנו באלונית.

במקום לשאול אותה ‘למה?’ שאלתי ‘כמה סוכר?’ ורק אחרי שהקפה היה מוכן, תוך כדי שהושטתי את הכסף לקופאי, זה הבזיק בי: השארתי את המפתחות בסוויץ’.

ליכסנתי מבט לרכב — וקלטתי אותה שולחת רגל, ואז עוד רגל, ועוברת למושב הנהג.

חטפתי את הקפה מהדלפק והתחלתי לרוץ.

הקפה השפריץ לי על החולצה תוך כדי ריצה. וקיללתי. רצתי וקיללתי. והספקתי לפתוח את הדלת ולהיכנס למושב שליד הנהג לפני שהיא התניעה.

מה נהיה? שאלתי. בטון הכי מדוד שלי.

וחשבתי לעצמי: חתולת רחוב.

היא שתקה ארוכות והשפילה עיניים לאולסטאר.

הקפה שלה עוד היה בידיים שלי. השארתי אותו אצלי. בכוונה.

ריסנתי דחף עז לתת לה סטירה. ואז להגיד לה שתעוף לי מהאוטו.

לבסוף היא הרימה אלי מבט פגיע ואמרה: סליחה, עומרי. אני מצטערת. זה לא היה לעניין.

המילים נעתקו מפי מרוב פליאה.

בכל השנים שלי עם אורנה היא לא ביקשה ממני סליחה אפילו פעם אחת. ‘לא טובה בזה,’ הכריזה כשהתחלנו לצאת. ומאז — כל נושא הסליחות ביחסים היה באחריותי הבלעדית. והנה, מתברר שאפשר גם אחרת.

הינהנתי. והשתדלתי שההנהון שלי ייראה קשוח ככל האפשר ולא יסגיר את זה שה’סליחה’ הזאת הוציאה לי את הרוח ממפרשי הכעס.

עזרת לי המון, מור המשיכה, אבל אני באמת חושבת שעדיף שמכאן אני אמשיך לבד.

נראה לך? הנחתי את הקפה בתושבת ושילבתי ידיים על החזה.

אין לך מושג במה אתה מסתבך, עומרי.

אולי אני רוצה להסתבך?

למה שתרצה ל —

יצאתי מהקצב לגמרי מאז שהתגרשתי, מור. בימים אני על אוטומט. בלילות אני הולך לראות כדורגל בפיצוצייה עם כל הפועלים הרומנים. לא מסוגל להישאר בבית. הסאונד של הטלוויזיה בסלון שאין בו אישה וילדה… מהדהד מדי.

אני יכולה להבין.

האמת שאת לא יכולה. את לא יכולה להבין מה זה שמתקשרים אליך מהבית ספר של הילדה שלך ואומרים שהיא בוכה מהבוקר, ואתה שואל את המזכירה, למה? ויש שתיקה כזאת על הקו כי ברור לשניכם למה. ואין לך מושג, מור, מה זה לשמוע את הילדה שלך שואלת אותך פעמיים ביום, ‘אתה בטוח תמות לפני, אבא?’ ולהבין שבגללך היא תפחד כל החיים שיעזבו אותה. ואין לך מושג מה זה לקום בבוקר וללכת לחדר שלה כדי להעיר אותה בנשיקות וגירודים בגב ולגלות שהיא לא שם, כי לפי ההסכם המזדיין זה לא היום שלה אצלך.

זה באמת נשמע —

ואין לי כוח לכלום. מהקונסרבטוריון השעו אותי כי תפסתי קריזה על תלמיד שענה לטלפון באמצע חזרה של הרכב, וזרקתי עליו מקל תיפוף. לסדנאות שאני בעצמי פיתחתי אין לי זין. ואני מכריח את עצמי להגיע אליהן ולאולפני הקלטות רק כי צריך לשלם שכר דירה. והפעמיים היחידות בחצי שנה שהיה לי חשק למשהו, מור, שהרגשתי את הלב שלי פועם, היו כשבאת לחדר שלי בבוליביה וכשראיתי אותך מדוושת לאנדרטה.

או־קיי.

אז אל תגידי לי פתאום שאת רוצה להמשיך לבד ו… אל תעשי לי קטעים כאלה יותר. לא מתאים.

בסדר.

שתקנו כמה רגעים. היא המשיכה להשפיל מבט לאולסטאר. שלפתי את הקפה שלה מהתושבת ולגמתי ממנו — ונכוויתי ברותחין. סיננתי, כוסאמק, וראיתי שהיא לא בטוחה אם זה מכוון לקפה או אליה. ורציתי להגיד לה, גם וגם. וכשמכונית החליקה לחניה שמימיננו עם זוג הורים מלפנים ועם שני ילדים וכלב במושב האחורי, אמרתי, טוב, יאללה. בואי נמלא דלק. ניסע לדירה שלי. ובדרך תסבירי לי במה בדיוק אני מסתבך, כי נראה לי שזכותי לדעת, לא?

גם עכשיו, כשאני משחזר, אני לא סגור אם כל הסצנה בתחנת הדלק היתה תמרון מבוים שנועד לתת לי את האשליה שאני בשליטה, שאני מחליט (הרי היא היתה יכולה לעבור למושב הנהג בזמן שחיכיתי לקפה ופשוט לנסוע, היה לה מספיק זמן), או שהיא באמת ניסתה, בפעם האחרונה, למנוע ממני להידרדר איתה לתהום.

בדרך כלל אני נוסע בכביש שש מאה שלושים קמ’ש, מאה ארבעים. אחרי הגירושים היו לילות שהייתי נכנס למכונית, עולה על כביש שש ודופק גם מאה חמישים. שמישהו ינסה לעצור אותי.

עכשיו נסעתי על שמונים גג, בגלל הערפל שהיה כבד כמו בחלום.

נזכרתי פתאום איך פעם, בדרך חזרה מחופשה משפחתית בצפון, ליאור שאלה אותנו מה זה ערפל. אורנה נהגה כדי לתת לי לנוח, וברדיו בדיוק השמיעו את וֶור אִיז מַיי מיינד של הפיקסיז, אז הנחתי יד אחת על הירך שלה, כדי שתדע שגם אני נזכר בימי שישי בבוקר בדירה בטשרניחובסקי, וביד השנייה עשיתי את מה שהורים במאה העשרים ואחת עושים כשהם לא יודעים מה לענות לילד שלהם ולא רוצים להתפדח: בדקתי בגוגל. ואחרי שהקראתי לליאורי תרגום סימולטני לילדים של הערך ‘ערפל’ בוויקיפדיה, היא נשכה שפתיים, כמו תמיד כשהיא מהרהרת, ושאלה, אז בעצם ערפל זה ענן שנפל?

כמה דקות אחרי שעלינו על כביש שש מור התחילה לדבר.

בגוף ראשון.

חשבתי לעצמי: גוף ראשון, זה אומר שעברתי איזה מבחן.

לא הייתי מסוגלת לחזור לשבעה, היא אמרה, כי האחים שלו עמדו מחוץ לבית. עם הידיים משולבות על החזה — ככה. כמו איזה שני מאפיונרים. וחיכו לי.

אבל למה ש —

אתמול, ממש לפני שבאת, הם הראו לי מיילים שרונן שלח להם מבוליביה.

הוא שלח להם מיילים?

גם אני לא האמנתי בהתחלה. מתי הוא הספיק? הם אמרו לי, שבי, בטון מצווה כזה, מאיים. ופתחו את זה במחשב ונעמדו משני הצדדים שלי, כמו סוהרים, בזמן שקראתי. כאילו מנסים לוודא שאני לא אברח אחרי שאראה מה כתוב שם.

מלחיץ.

זה היה כמו לראות פורנו.

פורנו?

פורנו של הנפש. כל הבפנוכו שלו היה חשוף במיילים האלה. כל הפרנויה.

ממה הוא פחד?

לא דברים רציונליים. הכדורי הרגעה שהוא ביקש ממני לקנות בשבילו? הוא חשב שקניתי לו במקומם כדורים אחרים ושאני מסממת אותו בכוונה. וכל גבר שהחלפתי איתו מילה בטיול, לא רק אתה, נראה לו כמו שותף פוטנציאלי לאיזו מזימה מתוחכמת שנועדה לגזול ממנו משהו.

פסיכי.

ואתה יודע מה מוזר? כשהוא הטיל עלי עוצר בזמן הטיול, לא הייתי מסוגלת לחמול עליו. מול הגבלות והשפלות — אני קודם כול מתקוממת. אבל ככל שהמשכתי לקרוא, קלטתי שהוא ידע שמשהו לא טוב קורה לו ושבמו ידיו הוא הורס ירח דבש עם אישה שהוא אוהב — ופשוט לא הצליח לעצור את זה או לבקש עזרה.

וואלה.

ואז התחלתי לבכות. תכלס, מאז שנחַתִּי, הייתי די מנותקת, די ריחפתי מעל ומתחת לדברים — נראה לי שכשאתה מאבד מישהו נפערת בך מין תהום, ואולי אתה קצת מפחד להסתכל לתוכה — ודווקא שם, מול המחשב, כששני האחים שלו נושפים עלי את ה… עוינות שלהם משני הצדדים, קלטתי: זהו, כבר אי אפשר לתקן, כבר לא יהיה לי רונן. לא יהיו לי פתקים שמודבקים על צנצנת הקפה, כל בוקר פתק אחר שמתחיל במילים ‘אני אוהב’ וממשיך בדברים קטנים: אני אוהב שאת שותה את הקפה שלך בשלוק אחד כאילו שזה מיץ, אני אוהב שאת חוזרת הביתה דקה אחרי שיצאת כדי לקחת דברים ששכחת, אני אוהב שאת מעבירה תחנות ברדיו כי אולי באחת מהן יהיה השיר שאת מחכה לו — זה בסדר שאני מדברת עליו, עומרי?

זה מוזר שבקושי דיברת עליו עד עכשיו, חשבתי. ואמרתי: ברור.

תודה, מור אמרה.

ו… טבעי שבכית מהמיילים שלו, הוספתי.

הם נתנו לי לבכות חצי דקה, דקה גג, ואז דרשו לדעת — באיזשהו שלב אחד מהם הכניס אגרוף בשולחן — מה יש לי להגיד על מה שרונן כתב. על ההאשמות שלו. אז הסתכלתי להם בעיניים ואמרתי ששום דבר לא נכון. לא סיממתי אותו. לא נעלתי אותו בחדר באכסניה. זה הוא שנעל אותי. ולא בגדתי בו במהלך הטיול.

ומה עם זה שהתנשקת איתי באכסניה? רציתי לומר. אבל לא רציתי להישמע כמו האחים של רונן, אז במקום זה שאלתי אם בסוף הם הניחו לה.

כאילו כן, מור אמרה. אבל במקביל הם מפעילים לחץ על הרשויות בבוליביה שיאשרו למומחה מטעמם לבדוק מחדש את תוצאות הנתיחה.

איך את יודעת?

תגיד, מה זה הדיסק הזה? למה יש תמונה שלך על העטיפה?

זה דיסק של Camouflage. זה הרכב שניגנתי בו. אבל —

וואלה? יש לך הרכב?

היה.

תשים רגע. אני חייבת… להירגע קצת.

הצלילים הפותחים של הקטע הראשון נשמעו ברכב והיא נשענה לאחור במושב ועצמה עיניים.

התופים נכנסו וחשבתי לעצמי: איך שומעים שזה הוקלט לפני הפרידה. עכשיו אני פָּרוּם מדי בשביל לנגן ככה.

הבטתי במור. השפתיים שלה נפשקו קלות תוך כדי הקשבה. כאילו היא רוצה גם ללגום את הצלילים, לטעום אותם.

אורנה אף פעם לא התמסרה ככה למוזיקה, חשבתי. לא היתה פעם אחת שהשמעתי לה משהו חדש שלי והיא לא עשתה מיליון דברים תוך כדי. עילעלה במגזין. בישלה קינואה. בדקה הודעות בנייד.

בשלב מסוים, כשהקטע הפך לסוער יותר, מור התחילה לנגן עם האצבעות על קלידים דמיוניים, קצת מעל הברך שלה. והאצבעות שלה היו בול, אבל בול, בקצב.

כשהקטע הסתיים היא פקחה עיניים ואמרה, וואו, עומרי, זה אתה על הפרקאשן? איזה יופי. ונתנה בי מבט טרי, והוסיפה, אתה ממש מוכשר, הא?

אני כותב את זה עכשיו ולא מבין — איך לא שאלתי יותר על הנתיחה? על למה היא כל כך לחוצה מזה שהאחים של רונן רוצים חוות דעת שנייה, אם כל מה שעלול להתגלות כתוצאה ממנה זה שרונן התאבד?

ואיך לא תהיתי למה — אם האחים של רונן חושדים בה שהיא בגדה בו בירח הדבש — היא בוחרת להסתובב דווקא איתי? מה, אין לה אף אחד אחר בעולם שהיא יכולה להישען עליו? מה עם כל החברות שהיו סביבה בשבעה? מה עם המשפחה שלה? איזה שחיתויות היא כבר חשפה שהם היו צריכים לפטר אותה?

אולי אנחנו לא שואלים שאלות שאנחנו מפחדים לדעת את התשובות עליהן. ואולי הסיבה יותר פשוטה: אני לא חוקר ואין לי אינסטינקטים של חוקר. אני בסך הכול גבר שהלך שבי אחרי אישה שלחצה לו על כל כפתורי ההפעלה. ככה זה, כשלוחצים לבן אדם על הכפתורים הנכונים הוא יכול להשתגע, ליפול לתהום, להפוך שותף לפשע.

שמענו עוד כמה קטעים מהדיסק של Camouflage. מדי פעם מור אמרה: איזה יופי. או: וואו. רוב ההתפעלויות באו אחרי סולואים של נגן כלי ההקשה.

כשהקטע האחרון הסתיים, היא פקחה עיניים ואמרה: תסביר לי רק דבר אחד.

חשבתי שהיא רוצה לשאול למה הטרקים בדיסק כל כך ארוכים.

איך אשתך התגרשה ממך? היא שאלה וחייכה אלי.

צחקתי.

אני רצינית, היא הפנתה אלי חיוך. אתה מוכשר. חתיך. זיון מעולה. מה נסגר איתה?

השארתי יד אחת על ההגה ושלחתי יד שנייה ללטף לה את הלחי.

הפקק בכביש החוף התקדם לאיטו. הערפל היה כל כך סמיך שבקושי ראיתי את המכונית שלפני. רק פס האזהרה הצהוב הבליח מדי פעם מימין.

תגיד, איך נהיית מתופף בכלל? היא שאלה.

מגיל קטן הייתי מפזר מחבתות וסירים על הרצפה במטבח ומתופף עליהם עם כפות, סיפרתי לה.

אני יכולה לדמיין, היא אמרה. זאת אומרת, אני ממש יכולה לדמיין אותך בתור ילד.

גם אני אותך, אמרתי. ושוב עלתה לנגד עיני אותה תמונה. תלתלים. מבט מתריס. סוכרייה על מקל.

בכל מקרה, המשכתי, אחרי שאבא שלי חתך מאיתנו, אימא שלי קנתה לי מערכת תופים, שמה אותה בחדר שלי ואמרה, אם אתה כבר עושה משהו, תעשה אותו כמו שצריך.

מה זאת אומרת אבא שלך ‘חתך’? מור שאלה, וחשבתי, עם אורנה לקח לי שלושה חודשים כדי להרגיש מספיק נוח לספר על אבא שלי, והנה, עם מור —

הוא נעלם, אמרתי. התפוגג. עשה קאט אנד פייסט מהחיים שלנו לחיים אחרים. השאיר אחריו זוג מגפי עור שהייתי מריח לפעמים כדי… להיות בטוח שהוא היה קיים.

וזהו?

כמעט. הוא השאיר גם חובות. נושים היו דופקים לנו על הדלת ואומרים שהם ‘חברים של אבא’, אבל אימא שלי אמרה לי לא לפתוח להם.

וואלה, עכשיו אני מבינה.

מה את מבינה?

הרבה דברים, היא אמרה. הרבה דברים. ובמקום לפרט התחילה ללטף אותי בעורף. בדיוק בנקודת הנחמה שיש לי שם. כאילו מישהו הדליף לה איפה היא ממוקמת.

הדיסק של Camouflage התחיל להתנגן שוב. מההתחלה. עכשיו, אחרי שמוֹר קראה לי ‘מוכשר’, נשמעתי לעצמי באמת… די מוכשר. ובפעם הראשונה מאז הפרידה נדלק בי גם חשק להקים מחדש את ההרכב שלנו. או להקים הרכב חדש לגמרי. ולא רק לנגן בהקלטות של אחרים. למה לא, בעצם? מי יעצור אותי? אני מוכשר. אני זיון מעולה.

שלחתי שוב יד ללחי שלה, והפעם היא הטתה את הראש והשעינה אותו על כף היד שלי.

הלוואי שיכולנו לנסוע לנצח, היא אמרה בניגון של השיר של סיוון שביט, וחצתה את עמק ההנד־ברקס ונתנה לי נשיקה־נשיכה בצוואר ושאלה בקול של חניכה בטיול צופים — מתי מגיעים?

וייז מתזמן חמש־עשרה דקות, הודעתי. ודמיינתי איך כשניכנס אצמיד אותה לקיר בכוח ואאזוק את פרקי הידיים שלה ביד אחת, וביד השנייה אוריד לה את המכנסיים במשיכה אחת חזקה — ואז, בשיא העדינות, ארד לה.

ממש לא דמיינתי שכעבור חמש־עשרה דקות מישהו אחר יאזוק את פרקי הידיים שלה. ושלי.

בלילה שבו עליתי על המיילים של אורנה והמזיין שלה, לקחתי את המחשב שלה, הרמתי אותו באוויר וריסקתי אותו על הרצפה. מול העיניים שלה. היא צעקה: אתה דפוק? אני מתקשרת למשטרה! אבל אמרתי לה שאם היא מתקשרת למשטרה, אני מתקשר לאשתו של המזיין שלה.

ככה שלא היה לי שום ניסיון מוקדם באינטראקציה עם כוחות הביטחון.

הם חיכו ברכבים אזרחיים מתחת לדירה שלי, וכשהתקרבנו לכניסה הם סגרו עלינו מכל הכיוונים. לא היה טעם לנסות לברוח. הם שמו אזיקים על מור. ואז, להפתעתי, גם עלי.

מור עוד הספיקה לשלוח אלי מבט אחרון, של ארנבת שנלכדה באור.

ואז כל אחד מאיתנו הוכנס לרכב אחר.

היה גם רגע מגוחך: כנראה מלמדים אותם בקורס שצריך לכופף בכוח את הראש של העצור לפני שהוא מוכנס למכונית, להכניע אותו עוד לפני שהקרב מתחיל. אבל עם הגובה שלי זה לא הלך להם, גם לא בניסיון השלישי, והם נאלצו לבקש ממני בנימוס להיכנס לרכב. תוך כדי נסיעה שאלתי: באיזו עילה אתם עוצרים אותי? והשוטר שישב לצדי הניח לי יד על הכתף, לחץ אותה בכוח ואמר בנימה כמעט ידידותית: סתום את הפה.

גם המבט של הארנבת היה מזויף? אני תוהה עכשיו. תצוגת משחק של בוגרת התיאטרון הקהילתי? חלק מתוכנית מתוחכמת שנועדה להוליך אותנו היישר לזרועות השוטרים, דווקא מתחת לבניין שלי, כדי שיחשבו שהיא ואני שותפים למשהו?

לא סגור על זה. גם אחרי שאני יודע את מה שאני יודע, אני מעדיף לחשוב עלינו כעל שני אנשים שנקלעו לסיטואציה שגדולה עליהם בכמה מידות מאשר כעל בוני וקלייד.

קצין המודיעין שאל אותי אם יש לי אויבים בכלא. מילמלתי שלא, מה פתאום.

העובדת הסוציאלית אמרה לי שוב ושוב, תהיה חזק. ולא פירטה איך.

אחר כך הכניסו אותי למעצר, ובמשך יממה אף גורם רשמי לא דיבר איתי. תופפתי על הקירות בכפות ידיים חשופות כדי לא להתחרפן.

פעם אחת הוציאו אותי לבדיקות. צילמו אותי מכל הכיוונים. לקחו דגימת דם ואז דגימת שתן. והחזירו אותי לתא. פעמיים הכניסו אנשים אחרים לתא. והוציאו אותם כעבור זמן. שלוש פעמים הכניסו אוכל. לא אכיל. פעם אחת היה אפילו קינוח: מעדן וניל.

התא עצמו לא היה כמו שרואים בסדרות טלוויזיה. הוא היה הרבה יותר מדכא. חלון סורגים קטן שדרכו נכנס אור דלוח. מיטת קומתיים. מזרן בעובי של מזרן יוגה. אסלה עם מושב שבור. מקלחת שהיא חור בקיר. ריח של סיגריות כל הזמן. קרקושי מפתחות כל הזמן. דלתות ברזל שנפתחות ונטרקות כל הזמן, במקצב שנדמה כמעט קבוע, ומטריף את דעתך.

החרימו לי את הטלפון אז לא יכולתי לקרוא הודעות ישנות מליאורי כדי להירגע. במקום, ניסיתי לספור את הכבשים על פיג’מת הכבשים שלה. לדמיין אותה לובשת אותה — ולספור את הכבשים. ונזכרתי איך היא היתה מזדחלת למיטה שלנו בשבת בבוקר, ולמרות שהגוף הקטן שלה הפריד ביני לבין אורנה, התחושה היתה שהוא דווקא מחבר בינינו, ופתאום נתקפתי געגוע מוזר לאורנה, לא לאורנה של עכשיו, לאורנה של פעם, ששמחה בי. ולתחושה הזאת, שאין לי לאן למהר כי כל עולמי איתי במיטה.

גם חדר החקירות לא היה דומה למה שמראים בטלוויזיה. לא היתה נורה חשופה ולא היה שולחן מצופה פורמייקה. רק קלסרים. עשרות קלסרים.

החוקר נתן לי בקבוק סודה קטן וכוס פלסטיק (מכל הדברים, דווקא סודה? חשבתי. מה אני, אבא שלי?), ובזמן ששתיתי הוא בישר לי את החדשות. קודם את הרעות. ואז את העוד יותר רעות.

המשטרה בבוליביה אישרה לחוקר מטעם המשפחה לעבור מחדש על תצלומי הגופה ועל תוצאות הנתיחה. כנראה שהבוליביאנים חיפפו את הפענוח. או שגופה שהושחתה עד כדי כך דורשת פענוח של מישהו שמתמחה בזה. בכל אופן, בבדיקה החוזרת המומחה מצא סימני מאבק מובהקים ומינונים חריגים של תרופות — שמעלים את האפשרות שהמוות של רונן אמירוב לא נגרם מתאונה, כפי שאלמנתו טענה בחקירה שלה בבוליביה. במיילים שהוא שלח למשפחה שלו הוא מספר על רומן שהתפתח במהלך ירח הדבש בין אשתו לבין גבר ישראלי בשם עומרי, ומביע חשש שאשתו ואותו עומרי מתכננים להרוג אותו, להציג את המוות כתאונה וליהנות מכספי ביטוח החיים שהוא רכש לפני הנסיעה. יש לנו תצלומים שמתעדים אותך, עומרי, בסיטואציה אינטימית עם מור אמירוב, בזמן השבעה, אמר לי החוקר. כמו כן נסעתם יחד לדירה שלך, גם זה בזמן השבעה. והכי חשוב: ביומיים האחרונים חקרנו את מור. היא מכחישה שהיה פה רצח מתוכנן מראש, אבל מוכנה להודות שהיה מאבק פיזי בינה לבין בעלה בדרך המוות, ושאתה היית עד לו. מאבק שבסופו הוא נפל לתהום. מבחינת תאריך החזרה שלך לארץ, זה בהחלט אפשרי. ואני חייב לומר שהעובדה ש… מור אמירוב ואתה קיימתם יחסי מין בזמן שהיא היתה אמורה להיות שקועה באבל על מות בעלה, מעלה חשד סביר שככה חגגתם את הצלחת הקנוניה שלכם.

שתקתי. בדרך כלל אומרים ‘שתקתי בתדהמה’. אבל תדהמה זה לא בדיוק מה שהרגשתי. יותר ריקנות. ריקנות של אצטדיון כדורגל אחרי שהמשחק נגמר בהפסד וכל האוהדים הלכו הביתה והשאירו אחריהם רק קליפות גרעינים.

מה יש לך לומר על כל זה? תבע החוקר לדעת.

שנראה לי שאני צריך עורך דין, השבתי.

מכל הדברים בעולם, הדבר הראשון שחשבתי עליו אחרי שהחוקר יצא מהחדר זה איך אני מסביר לליאורי שהיא לא יכולה לבוא אלי לסוף שבוע.

יש לה פרצוף כזה שהיא עושה ממש לפני שהיא בוכה. פרצוף הטרום־בכי. התכרכמות קורעת לב שמתחילה בשפתיים ומושכת את האף ומכווצת את העיניים.

ואם היא תשמע שאבא שלה נעצר, אם מישהי מהחברות שלה בכיתה תשמע על זה בחדשות, הרי גם ככה, מאז הפרידה —

כך שהטלפון הראשון שעשיתי לא היה לעורך דין, אלא לאורנה. בזמן ההמתנה הופיעה על צג הטלפון שלי תמונה של שלושתנו — שעדיין לא הצלחתי להביא את עצמי להחליף — מטיול אופניים באגמון החולה. נראים כמו משפחה נורמלית. מחייכים. שמחים.

אורנה ענתה אחרי יותר מדי צלצולים.

אמרתי לה: הסתבכתי. אמרתי לה: סיוע לרצח. אמרתי לה: בבוליביה. אמרתי לה: ברור שאני לא אשם. אמרתי לה: אני אצא מזה בסוף, אבל בינתיים יש לי שתי בקשות.

מהצד השני של הקו נשמעה דממה.

את שם? שאלתי.

כן, אורנה אמרה. אני פשוט בהלם.

האמת שגם אני, אמרתי.

מה רצית לבקש? היא שאלה. ובקול שלה יכולתי לשמוע הכול: קוצר רוח ואכזבה ודאגה אמיתית וגם איזה גוון של… איזה מזל שאני כבר לא עם הלוזר הזה.

תמציאי לליאורי איזה סיפור. תגידי לה שאני חולה. אל תגידי מעצר. בואי נגן עליה מכל החרא הזה כל עוד אפשר.

או־קיי, אורנה אמרה.

ובקשה שנייה, תתקשרי לעורך דין שלך. ותשאלי אם יש לו המלצה על מישהו מהתחום הפלילי.

ליאורי היתה הסיבה האמיתית שלא המשכתי לעקוב אחרי מור ובעלה בדרך המוות.

השגתי אותם אחרי יום. שכרתי את אופני ההרים הכי שווים בלה פאס ורכבתי כמו משוגע. אני לא בשיא הכושר מאז הפרידה, אז אחרי כמה שעות כבר כאבו לי השרירים. אבל לא עצרתי לנוח אפילו לרגע. תידלקתי את המוטיבציה שלי בעזרת תמונות שהרצתי בראש: השתיקה המוזרה של הרונן הזה בדרך לגלידרייה. המבט שמוֹר שלחה אלי תוך כדי שהם ליוו אותי לאכסניה שלי, מבט שבדיעבד נדמה לי שאותת מצוקה. הצעקות שהסניורה שמעה מהחדר שלהם. הזכוכיות על הרצפה. משהו לא בסדר עם השניים האלה — האצתי את קצב הדיווש — אחרת למה שהיא תבוא אליך לחדר באמצע הלילה? ולמה שהיא תשתנק כשתגיד לה שטיול הוא מצב קיצון?

הם היו במרחק של עיקול אחד ממני כשראיתי אותם בפעם הראשונה.

הוא רכב כמה מטרים לפניה.

לא תיכננתי מה אעשה כשאשיג אותם. ובאיחור מסוים עלה על דעתי שלא בטוח שזה רעיון כל כך טוב לחבור לזוג בירח דבש יום אחרי שנישקתי את הכלה. לך תדע אם היא סיפרה לו. לך תדע איך הוא יגיב.

אז רק עקבתי אחריהם, לראות שהכול בסדר עם מור, ממרחק שלא חשף אותי אבל איפשר לי למהר ולגונן עליה אם היא תצטרך הגנה.

כשהחשכה ירדה והם עצרו להקים אוהל, גם אני עצרתי, הסתובבתי, נסעתי כמה מאות מטרים אחורה ותקעתי שם יתד.

בלילה, אני זוכר, חלמתי על שער הגיא. שאני במושב האחורי של מכונית שמישהו נוהג בה מהר מדי בירידות של שער הגיא — אולי אבא שלי — ואני מבקש שייסע לאט יותר בסיבובים כדי שלא ניפול לתהום.

קמתי לפני הזריחה, כדי שהם לא יקומו לפני, וחיכיתי שהם יתעוררו. ולמרות החלום המשכתי לרכוב. ולשמור מרחק מהם.

בדרך המוות יש באמת צלבים כאלה, בשוליים, לזכר אנשים שנהרגו בה לאורך השנים. ובכל פעם שחלפתי על פני אחד כזה אמרתי לעצמי שאני דפוק. שאין שום היגיון במה שאני עושה. ומצד שני, חשבתי, חמש־עשרה שנה, מאז שהתחתנת עם אישה הגיונית, אתה מתנהג בהיגיון. אולי הגיע הזמן שתתנהג פעם אחת לא בהיגיון.

ביום השלישי הראות נהייתה ממש גרועה בגלל הערפל. ניסיתי להתקרב אליהם עוד קצת, לרכוב טיפה יותר מהר, אבל הדרך היתה תחוחה לגמרי, ובאחד העיקולים איבדתי את שיווי המשקל, החלקתי עם האופניים ונפלתי. ממש עפתי מהאופניים.

תפסתי אחד מהצלבים־לזכר־הנופלים ומשכתי את עצמי למעלה. אי אפשר להגיד שכמעט הדרדרתי לתהום, או שהרגליים שלי היטלטלו בין שמים לארץ, אבל היה משהו בנפילה הזאת, קרוב לשוליים — ואולי זה היה הצלב הקטן שאחזתי בו, והשם שהיה חרוט בו — שגרמו ללב שלי לדפוק חזק עוד הרבה זמן אחרי שהרמתי את האופניים וייצבתי אותם. כעסתי על עצמי: מה אתה עושה, יא אידיוט? יש לך ילדה. והבטחת לה שאתה לא עושה דברים מסוכנים. ממי יותר אכפת לך, מהילדה שלך או מבחורה שהתנשקת איתה פעם אחת?

עליתי על האופניים, סובבתי אותם והתחלתי לחזור. לא בגלל מחסום של משטרה, כמו שסיפרתי למור כדי לא לספר לה את האמת. פשוט רציתי לחיות.

רכבתי בזהירות. בקושי ראיתי משהו בערפל. ובקושי ראיתי את הבחור שירד מולי.

שנינו בלמנו ממש ברגע האחרון, כידון מול כידון.

הוא קילל אותי באיטלקית. סטרונצו. כל הצד של אימא שלי במשפחה איטלקים, אז עניתי לו: ואפאנקולו.

הוא צחק. וככה, במקום להרוג אחד את השני, פאולו ואני התחלנו לדבר.

אמרתי לו שבערפל כזה להמשיך לרכוב בירידה זה להתאבד.

הוא אמר שלא מתאים לו למות, כי עוד מעט יוצא לאור הספר הראשון שלו.

אמרתי שלא מתאים לי למות, כי יש לי ילדה בת שבע שרצה אלי בכל פעם שאני בא לאסוף אותה מהצהרון.

התחלנו לרכוב יחד חזרה ללה פאס. לאט. בלילה ישנו על הדרך, באוהל הסיירים שלו. סיפרתי לו על מור ועל הביקור המפתיע שלה אצלי בחדר ועל הנשיקה בסופו, ועל זה שאיכשהו, למרות שאנחנו בקושי מכירים, ממש אכפת לי ממנה.

ופאולו הקשיב ואמר, אני הייתי תופס את בעלה, זורק אותו לתהום ושוכב איתה, אבל אל תקשיב לי, אני איטלקי חמום מוח. ואחר כך אמר: תקשיב, זה סיפור לא רע. אכפת לך אם פעם אני אכתוב אותו?

אז בעצם יש לך אליבי? עורך הדין שלי שאל והחליק את היד שלו במורד העניבה.

תיאורטית כן, עניתי. אם נצליח לאתר את הפאולו הזה.

אתה יודע את שם המשפחה שלו?

לא.

עורך הדין עיקם את שפתיו בהסתייגות. כאילו הוא בז לי. כאילו זה שאני לא יודע את שם המשפחה של האיטלקי הזה מוכיח סופית שאני אפס. רציתי להעיף לו אגרוף, לבן זונה. ממש הרגשתי איך הזעם נאגר בי לקראת התפרצות. אבל לא יכולתי. כי הייתי צריך את העזרה שלו. אז פרשתי את האגרוף לכף יד פתוחה ואצבעות ואמרתי:

מה שכן, הוא סיפר לי כמה דברים על עצמו.

או־קיי, עורך הדין אמר. ננסה לעבוד עם זה. אבל קודם יש פה מכתב בשבילך.

מכתב?

העורך דין של החֲברה שלך העביר אותו. אין לי מושג איך היא הצליחה לשכנע אותו להעביר אליך מכתב. בעיקרון יכולים לשלול לו את הרישיון על דבר כזה. תגיד, איך היא נראית, המוריה הזאת, שיש לה כזאת השפעה על גברים?

מור.

בתעודת זהות היא מוריה, מתברר. לא ידעת שהיא ממשפחה דתית?

היא זרקה על זה משהו, האמת. אבל הבנתי שאין לה ממש קשר איתם.

טוב, ברור שאין לה קשר איתם.

מה זאת אומרת? למה ברור?

ממה שהבנתי, כשהיא היתה בת שבע־עשרה, היא התלוננה במשטרה שאבא שלה מכה אותה ואת האחיות שלה, מכות רצח. על בסיס קבוע. אבל כל המשפחה — האחיות, האימא — כולן התייצבו לצד האבא. והכחישו. טענו שהיא המציאה הכול.

וואלה, אמרתי. ועיכלתי: אז לזה היא התכוונה כשהיא דיברה על ‘עובד שחושף שחיתויות’.

אז מה, היא כוסית־על, הא? עורך הדין התעקש.

לא ממש, אמרתי, והתעצבנתי שהוא מדבר עליה ככה. וחשבתי, אבל יש לה מבט כזה, שבשניות הראשונות ננעץ בך וגורם לך לרצות להצמיד אותה לאיזה קיר, ובשניות הבאות מושפל בביישנות של בת מדרשה וגורם לך לרצות לגונן עליה לעד מכל מי שירצה להצמיד אותה לאיזה קיר.

הי צוק איתן,

אני כותבת לך כי אין לי ברירה אלא לקחת את הסיכון הזה.

אני כותבת לך כי החיים שלי קרסו עלי, ואני קבורה תחת ההריסות, והסדק היחיד שיכולה להיכנס דרכו תקווה הוא אתה.

תיכננתי להקים עמותה אחרי ירח הדבש, אתה יודע? רציתי לקרוא לה ‘סיפור דרך’. הרעיון שלי היה שהמתנדבים בעמותה יֵצאו לטיולי אחד־על־אחד עם אנשים במשבר, ופשוט יקשיבו להם. כמו ער’ן — אבל תוך כדי תנועה.

עכשיו נראה שהטיול היחיד שאצא אליו בשנים הקרובות הוא בין החומות של נווה תרצה.

עורך הדין שלי אומר שהעונש על הריגת אדם — גם אם זה בתגובה להתגרות מצדו — יכול להגיע לעשרים שנה.

הוא אומר שיש יותר מדי דברים שעובדים לרעתי.

הרישום הפלילי שאני גוררת איתי בהחלט לא מועיל (כשהמורה שלי לתיאטרון גמר איתי באס־אם־מס קניתי גלון של דלק וניסיתי להעלות באש את הפורד פייסטה שלו. לא גאה בזה אבל גם לא מתחרטת).

וכשמצרפים לזה את הקטע של הביטוח חיים, וחתיכות הדי־אן־איי שלי מתחת לציפורניים של רונן, והמיילים שהוא שלח למשפחה שלו — זה לא נראה טוב. והדבר היחיד שיכול לעזור לי בבית המשפט, ככה עורך הדין אומר, הוא עדות שתפריך באופן חד־משמעי את הטענות נגדי.

אני כותבת לך למרות שרוב הסיכויים שכרגע אתה חושב שאני בת זונה מניפולטיבית. רוב הסיכויים שאתה משחזר את מה שקרה מרגע שהגעת לשבעה וחושב שטמנתי לך מלכודת ושהכול תוכנן מראש ובוצע בקפדנות כדי לסבך אותך.

אני לגמרי מבינה אם זה מה שאתה מספר לעצמך. יש לך סיבות טובות לעשות את זה. אבל אני רוצה לספר לך סיפור אחר. גם אם הסיכוי שאתה מעוניין לשמוע אותו קטן. גם אם הסיכוי שתאמין לו אפסי. ואני רוצה לספר לך אותו, כי הוא, בפשטות, האמת.

והאמת היא שהתאהבתי בך קשות, עומרי. לא תיכננתי שזה יקרה. זה לא משהו שכלה שיוצאת לירח דבש מתכננת שיקרה. אבל זה מה שקרה. וזה חזק ממני. זה היה חזק ממני מהרגע הראשון שהתיישבתי על המיטה בחדר שלך באכסניה, כאילו איזה חבל נסתר מושך אותי אליך ואני לא יכולה להתנגד.

בגלל זה ברחתי מהשבעה כדי לפגוש אותך (משוגעת).

בגלל זה שכבתי איתך על הסלע (משוגעת לגמרי, אבל היה שווה את זה).

בגלל זה סובבתי את האופניים ולא חזרתי לשבעה (עדיין לא הייתי מסוגלת להיפרד ממך).

בגלל זה רציתי להשאיר אותך בתחנת דלק ולהמשיך לבד (הבנתי שאתה הולך להסתבך בגללי).

בגלל זה הסכמתי למצוא מקלט אצלך בדירה (שיערתי שהמשטרה תגיע אלינו, אבל רציתי עוד פעם אחת להרגיש אותך).

ובעצם־בעצם, בגלל זה גם —

בתוך תוכי קיוויתי שתבוא לשבעה, אתה יודע? שאיכשהו ייוודע לך על רונן. אבל גם פחדתי שתבוא, ובכל מקרה חשבתי שאין סיכוי, ומה פתאום, וכשנכנסת לחדר העבודה, עם ההתכופפות הקטנה הזאת כדי שהראש שלך לא יפגע במשקוף, רציתי לזנק אליך ולחבק אותך, אבל לא יכולתי, הרי אני האלמנה. וקלטתי שאתה מתאכזב מזה שאני לא מתייחסת אליך. שלא תחשוב שלא ראיתי איך אתה ממולל את החולצה באצבעות, וקושר את השרוכים שלך למרות שהם קשורים, ומתיר את הקוקו שלך ושוב אוסף את השיער וטומן את הראש שלך באלבום החתונה של רונן ושלי, כאילו הוא באמת מרתק אותך. זה היה שובה לב (אני לא משתמשת ב’מקסים‘, כדי שלא תגער בי בתוך הראש שלי: אני לא מקסים!). אין מה לעשות, מבוכה נראית טוב על גבוהים. מה שכן, עם כל המבוכה, לא נטשת, התעקשת, נשארת לשבת, יציב, עם הכתפיים הרחבות האלה, וכל זה משך בי את סיב התחושה שהיתה לי בחדר שלך בלה פאס, שבחיים אחרים אתה ואני היינו יכולים —

אז התחלתי, תוך כדי שדיברתי עם הקולגות שלי מער’ן שהעמידו פנים שהן חברות שלי, לתכנן את הפגישה שלנו על הסלע השטוח —

העניין הוא כזה, עומרי: היתה עוד סיבה שהזדרזתי לעזוב את לה פאס, חוץ מהתקווה שזה יעשה טוב לרונן.

רציתי להימלט ממך.

חולשה קלה, כמו בהתחלה של שפעת, תוקפת אותי כשאני מתאהבת. זה ככה גם אצלך, או שלהפך? כשאתה מתאהב אתה נהיה מחודד יותר?

ידעתי שאם נישאר בעיר, אמצא את עצמי חומקת מדי לילה לאכסניה שלך.

אמרתי לעצמי, מה בסך הכול היה ביני לבינך? שתי שיחות ונשיקה. לא משהו שאמור לערער אותי ככה. לא משהו שאי אפשר להשאיר מאחור. אבל לא הצלחתי להשאיר מאחור את המגע של הידיים החמות שלך כשהכנסת אותן מתחת לחולצה שלי כשהתנשקנו, ולא הצלחתי להשאיר מאחור את התחושה של להימתח עד קצות האצבעות בשביל נשיקה, ולא הצלחתי להשאיר מאחור את זה שהרגשתי שייכת בתוך הזרועות שלך, ולא הצלחתי להשאיר מאחור את איך שהרגשתי כשדיברנו: לא שרלילה, לא מטומטמת, חכמה, מצחיקה, מיוחדת. אתה מבין? לא יצאת לי מהראש, המשכתי לחלום עליך — כן, כבר אז — אפילו בלילה שרונן ואני ישנו בכיתת בית הספר בזמן שבחוץ שטף מבול —

זה היה כאילו התפצלתי לשתי מוֹריות: אחת עשתה באמת את כל מה שסיפרתי לך בגוף שלישי על הסלע: שרה שירים, ניסתה לפתות, ניסתה למחול, ניסתה הכול בשביל לשמור על שלום בית ולהציל את הנישואים שלה.

והשנייה — המבישה, שלא סיפרתי לך עליה — כבר התחילה לרוקן את הלב שלה כדי שיהיה בו מקום לאהבה חדשה.

וככל שרונן שתק אלי יותר, והתנכר אלי יותר, והשפיל אותי יותר, המחשבות עליך תפסו נפח גדול יותר. ולדמיין אותנו יחד נהיה הדבר שאני עושה כדי לא להיעלב ממנו. כדי לא להרגיש עלובה.

לא האמנתי שהדמיונות שלי יהפכו למציאות כל כך מהר. ממש לא. גם כשרונן הטיח אותי בכוח במראה אחרי שנתתי לו אגרופים בחזה (לא סיפרתי לך הכול, עומרי, מביש להיות ילדה מוטחת שהופכת להיות אישה מוטחת), וגם כשהוא שיחק עם האולר שלו בבוקר של הנפילה וסובב את הלהב הגדול לכיוון שלי ואמר, ‘לא יודע מה אני אעשה אם תעזבי אותי’ — לא פחדתי שזה יידרדר מעבר לזה. חשבתי שאני יודעת מה הגבולות של רונן ומה הגבולות שאחרי הגבולות. ושבכלל, לקרוא אנשים זה כוח־העל שלי.

ורק כשהוא התחיל לרכוב קרוב לשוליים של דרך המוות בכוונה, בתוך הערפל, ולצעוק שכן, הוא משוגע, הוא משוגע —

רק אז הבנתי שיש גם שני רונן: רונן־של־הבית, שאני יודעת לנבא מה הוא יעשה, ורונן־של־הטיול, שהוא איש אחר לגמרי —

ורק אז צעקתי, תוך כדי דיווש, אני אוהבת אותך, רונץ’, אני לא אעזוב אותך בחיים, תיזהר, תפסיק לנסוע ככה, בבקשה, תפסיק לנסוע ככה — אבל הוא לא סובב את הראש שלו לכיוון שלי, ולא ענה, ודיווש חזק יותר, ולא התרחק מהשוליים, אלא להפך, לקח עוד קצת ימינה, ממש קרוב לאיפה שהשוליים התחילו להתפורר, והגלגלים שלו התחילו להעיף בוץ לכל הכיוונים —

אז התקרבתי אליו תוך כדי רכיבה. בהסטה עדינה של הכידון. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות, לתפוס בקפוצ’ון שלו, למשוך אותו בכוח למרכז הדרך, להפיל אותו, אחר כך לתת לו אגרוף שיגרום לו לאבד את ההכרה, ואז לקשור אותו לאיזה עץ, עם המנעול של האופניים, ולהזעיק עזרה, משטרה, אמבולנס, מישהו שיוכל למנוע ממנו לפגוע בעצמו עד שהוא יאושפז —

אבל לרונן־של־הטיול היתה תוכנית אחרת, מסתבר, כי ברגע שהתקרבתי אליו הוא תפס אותי בשרוול ומשך חזק לכיוונו —

אולי רצה להפיל אותי איתו לתהום, אולי רק להבהיל — איך יכולתי לדעת? הכול קרה באינסטינקטים של עשיריות שנייה —

ניערתי אותו ממני בתנועה חדה: כף יד אחת שלי נשארה לייצב את הכידון, וכף היד הפנויה נכנסה מתחת לכף היד התופסת שלו, ואז עלתה בבת אחת, בכוח, ושיחררה את השרוול שלי מהאחיזה שלו, וזה גרם לו לאבד לשנייה את שיווי המשקל —

אבל רוב הסיכויים שהוא לא היה נופל אלמלא מור השנייה, המבישה, הפלילית, היתה מוסיפה גם דחיפה מכריעה, בכוונה תחילה, של החזה שלו, בכף היד הפנויה.

אחרי הנפילה השתרר שקט מוחלט.

אני זוכרת שירדתי מהאופניים כדי להסתכל לתהום אבל חטפתי סחרחורת והלכתי צעד אחורה. אני זוכרת שהאופניים שלי קרסו כי לא השענתי אותם על כלום. אני זוכרת שהלכתי עד לקצה העיקול, לראות אם מישהו היה עד למה שהתרחש, אבל הדבר היחיד שם היה להקת ציפורים. וגם היא התרחקה. אני זוכרת שניסיתי שוב להתקרב לתהום. ושוב הסתחררתי. והתיישבתי על האדמה הרטובה. וחיפשתי את הטלפון שלי בכיס כדי להזעיק עזרה, ואז נזכרתי ששיט, הוא אצלו. בתרמיל שנפל איתו לתהום.

הגשם המשיך לרדת והאדמה שמתחתי הפכה להיות כל כך בוצית, שהרגשתי שאני מתחילה לשקוע בה.

ולא היה אכפת לי לשקוע בה.

ידעתי שאני אמורה להיות פעלתנית. לקום ולעשות ולמצות כל סיכוי. אבל במשך דקות ארוכות לא הצלחתי לעשות כלום. חוץ מלבוסס בבוץ.

לא היו לי מחשבות. לא מחשבות ממוקדות בכל אופן.

רק תחושה עמוקה, תהומית ממש, של היות־אחת־בעולם.

כאילו שהאנושות כולה נכחדה ונותרתי רק אני.

או להפך: שמעתה והלאה אנדוד כמו קין בעולם, אות על מצחי, לא ראויה לבוא בין בני האדם.

אני לא חושבת שאי־פעם הרגשתי כל כך לבד כמו ברגעים האלה, אחרי שרונן נפל.

ומצד שני, זה שלא היה שם אף אחד חוץ ממני, איפשר לי לבחור אחר כך איזו גרסה של מה שקרה אני רוצה לספר.

אתה מבין עכשיו למה נלחצתי כשהאחים שלו איימו לפתוח מחדש את החקירה לאור מה שהיה כתוב במיילים שלו? ולמה לא רציתי לערב אותך?

הלוואי שהסיפור של ירח הדבש הזה היה על בעל שירד מהפסים ואישה שעשתה הכול בשביל להכיל ולהציל, ופשוט לא הצליחה. ככה ניסיתי לספר את זה לך (ולעצמי) על הסלע מאחורי האנדרטה.

אבל זאת לא האמת. זוגיות זה ג’ונגל, כמו שאמרת. והאמת היא שהפצע שלו פתח את הפצע שלי שפתח את הפצע הקדמון שלו שפתח את הפצע הקדמון שלי. עד שעשיתי את מה שעשיתי.

אני מפקידה בידיך את הסוד האפל שלי (גם לך יש כזה?). אני לא מטומטמת. אני יודעת שתוכל להשתמש במכתב הזה בבית המשפט כראיה שמפלילה אותי. ואני מתפללת שלא תעשה את זה. ושאולי־אולי תסכים לעשות משהו אחר. יכול להיות שאתה בכלל לא רוצה לשמוע ממני מילה אחרי שקראת את מה שכתבתי כאן, ובכל זאת, בשביל הסיכוי הקטן שכן, ובגלל שעורך הדין שלי אומר שהשאלה היא לא מה קרה באמת, אלא איזה צד יצליח לספר את הסיפור היותר משכנע בבית המשפט, הנה הסיפור שחשבתי עליו:

יצאת אחרינו לדרך המוות כי היית מוטרד מההתנהגות המוזרה של רונן בגלידרייה. וממה שהסניורה באכסניה סיפרה לך. השגת אותנו בדיוק כשרונן התחרפן סופית. ראית אותנו נאבקים. היית עד לזה שהוא זה שניסה למשוך אותי לתהום ואני זו שהתגוננה. בציפורניים. וראית מקרוב איך נאלצתי לשחרר את הזרוע שלו ממני כדי לא ליפול. מה שגרם לו ליפול. אני כמובן אספר בדיוק את אותה גרסה. עורך הדין שלי אומר שאם נהיה מתואמים בפרטים הקטנים יש סיכוי לא רע לשכנע את השופט שהיה פה מקרה של הגנה עצמית. ואתה הרי מכיר את רוב הפרטים הקטנים מהסיפור שסיפרתי לך על הסלע בגוף שלישי.

מה אתה אומר?

ברור לי שזו בקשה גדולה. ושאם תסכים לה, אתה לוקח על עצמך סיכון. אבל גם אני לוקחת סיכון די פסיכי כשאני מעבירה אליך את המכתב הזה. ואני עושה את זה מתוך תקווה שאולי גם אתה מרגיש כמוני:

שאהבה היא לא משהו שאפשר לתכנן. שהיא ניצתת לפעמים בנסיבות שנדמות בלתי אפשריות. ושאם נתכחש למה שיכול להיות בינינו, עומרי, זה יהיה לברוח מגורל.

היה לי איזה רגע, אינתה עומרי. במכונית שלך. נדמה לי שזה היה קצת אחרי שסיפרת לי על אבא שלך. פתאום היה לי חיזיון כזה: שנינו יוצאים להליכה לפנות ערב (יש ברמת גן איזה גן שאפשר לשמוע בו ציוץ של ציפורים?), הצעדים שלך גדולים ואיטיים, ושלי קטנים ומהירים, אז זה מתאים, ואני מספרת לך שהיום, במסגרת העבודה שלי ב’סיפור דרך’, טיילתי בנחל יבנאל עם אלמנה צעירה, ופתאום, בזמן שהיא דיברה על בעלה המת, כאבתי את רונן, ממש חזק, ואתה מניח לי יד מבינה על הכתף ולא נבהל שאני מדברת עליו, ואחר כך מספר לי על הטלפון שקיבלת מקרלוס סנטנה, שנגן כלי ההקשה שלו חולה, והוא מבקש שתחליף אותו בהופעה בפארק הירקון, או על סדנה חדשה שפיתחת לצוותים של חברות הייטק, והיא כל כך מצליחה, ש’אתה חושש שנהיה עשירים’ —

דמיינתי אותך אומר את זה. ואותי צוחקת. דמיינתי אותנו שמחים יחד.

שלך, מור

 

נו, מה היא כותבת? שאל עורך הדין שלי ותופף עם האצבעות שלו על השולחן במקצב של שלושה־רבעים.

שתקתי כמה רגעים.

הסיכון שמוֹר לקחה הימם אותי.

היה לי ברור שהיא מפקידה את גורלה בידי באופן כמעט מופקר — גם כדי לגרום לי להפקיד את גורלי בידיה. הטקטיקה היתה שקופה. ובכל זאת היא פעלה עלי.

הרגשתי את זה בגוף. מין גל כזה של פליאה וחמלה ורצון להציל אותה, ששטף לי את בית החזה ומשם התפשט לכל קצות הגוף, עד לתנוכי האוזניים אפילו.

חיכיתי שהגל יחלוף.

ואז סיפרתי לעורך הדין על ההצעה של מור. בקווים כלליים.

הוא בלע את המילים הקשות שרצה לומר עליה — יכולתי ממש לראות אותן יורדות בגרון שלו — ואמר:

אתה לא באמת מתכוון לשקול את זה, נכון?

שתקתי.

אתה צוחק עלי? הוא שאל באי־אמון.

שתקתי.

תקשיב לי טוב עכשיו, הוא אמר. אתה מקשיב? כעורך הדין שלך, אני חייב להזהיר אותך שברגע שאתה מודה שהיית איתם שם, הכול יכול לקרות.

הינהנתי.

כולל זה שתואשם בעדות שקר במקרה הטוב, ובסיוע לרצח במקרה הרע.

הינהנתי.

כולל זה שהבחורה הזאת, ש… איך נאמר, היא לא בדיוק אימא תרזה, תתהפך עליך בעדות שלה ותאשים אותך שאתה היית זה שדחף את בעלה לתהום.

הינהנתי.

או־קיי, עורך הדין נאנח והרים את גבותיו בייאוש. לא משנה מה תחליט לעשות, חשוב שנמצא את הפאולו הזה.

מתברר שיש לא מעט סופרים איטלקים שעונים לשם פאולו. פאולו ג’ורדאנו. פאולו פאגאני. ואפילו פאולו די פאולו.

אבל הפאולו שהיינו זקוקים לו עדיין לא פירסם ספר, רק עמד לפרסם בקרוב.

מה עוד ידעתי עליו?

שהוא גדל ליד אגם קומו. עבר לטורינו כדי ללמוד כתיבה. בְּסְקוֹלה משהו. היתה לו חברה. שעזבה אותו אחרי שהוא תיאר את אימא שלה באופן לא מחמיא באיזה סיפור. והיה טיפש מספיק בשביל לתת לה לקרוא. אה, והיתה לו גם טרגדיה רצינית במשפחה. עכשיו נזכרתי. מתישהו במהלך הלילה הוא אמר שכל הישראלים שהוא פגש בדרום אמריקה הם בטיול אחרי צבא. ואני לא נראה לו אחרי צבא בכלל וגם הזכרתי ש… יש לי ילדה? אמרתי לו שאני בטיול אחרי גירושים. והוא שתק לאות הערכה ואז אמר, גירושים זה חרא. אבל לפחות זה יותר טוב מלהיות דיס־הונסט. אמרתי לו שאני לא יודע מה יותר טוב, אני עדיין מעכל. ועדיין מפחד שזה ישרוט את הילדה שלי לכל החיים. ‘ישרוט את הילדה שלך לכל החיים?’ הוא אמר בלגלוג שרימז שהמאצ’טה שלו גדולה יותר. ושתק קצת. ואז סיפר לי שכשהוא היה בן שבע, אימא שלו גילתה לתדהמתה שלאבא שלו יש עוד משפחה. בקאפרי. עוד אישה, עוד ילדים. הוא היה נוסע לקאפרי בתדירות גבוהה מאוד לעסקים. אבל אף אחד לא חשד. הנוכל הצליח לקיים חיים מקבילים במשך עשור. ואם לא היה מומצא הטלפון החכם, כנראה שזה היה ממשיך לעבוד לו. אחרי שהיא גילתה את ההודעות שהוא שלח לאישה האחרת שלו, אימא של פאולו דיברה עם האחים שלה מסיציליה, ולילה אחד הם באו, תפסו את האבא, לקחו אותו לאיזה יער וחתכו אותו במסור חשמלי לשניים בקו המותניים. חצי אחד הם זרקו לאגם קומו, ואת החצי עם הראש הם הכניסו לקופסה גדולה ושלחו בפדקס למשפחה השנייה שלו בקאפרי.

בטח על זה הספר שלו, שיער עורך הדין. השתתפתי פעם בסדנת כתיבה, והמנחה אמר לנו שבספרי ביכורים כותבים משחררים את הסיפור הכי חזק שרץ אצלם במשפחה, ובגלל זה המבחן האמיתי של כל סופר הוא הספר השני.

אחלה. אבל… איך כל זה עוזר לנו?

אמרת שהמשפחה של אימא שלך איטלקים? היא בעצמה מדברת איטלקית? אז שתשב על הטלפון מחר ותתקשר לכל הוצאות הספרים באיטליה ותברר באיזו מהן עומד לצאת בקרוב ספר שבעלילה שלו יש גבר שחותכים אותו לשניים במסור. או להפך.

להפך?

אישה שחותכים אותה לשניים, נגיד. המנחה בסדנה אמר שאם אנחנו מפחדים שהאנשים האמיתיים שעליהם אנחנו מבססים את הסיפור ייפגעו, או יותר גרוע, יתבעו לנו את הצורה, רצוי לעשות טרנספורמציות.

השתיקה של אימא שלי אחרי ששטחתי בפניה את הבקשה שלי היתה מלאת הבעה.

יכולתי ממש לשמוע את כל הדברים שהיא היתה רוצה לומר.

למשל: ‘איך בחור נבון כמוך מסתבך בצורה כל כך מטומטמת?’ או: ‘היית חייב לרשת ממני דווקא את הנטייה לבחור בני זוג בעייתיים?’ וכמובן — הקלאסיקה של כל הזמנים, שראשיתה בימים שהנושים של אבא שלי היו דופקים על הדלת — ‘סי ראקולייה קואלו קה סי סמינה’, שזה, בתרגום חופשי, ‘אתה קוצר את מה שאתה זורע’.

אבל היא לא אמרה את כל זה —

במקום זה, היא כתבה את כל הפרטים שהכתבתי לה בפנקס האדום הנצחי שלה, ואיתרה את פאולו אקוֹרדי בתוך פחות מארבעים ושמונה שעות.

היא תפסה אותו במיטה. התקף חרדה של לפני־יציאת־ספר־ראשון. אבל הוא זכר אותי והסכים לשלוח לפקס של עורך הדין שלי עדות מפורטת, חתומה על ידי נוטריון, שלפיה ביום שרונן אמירוב נפל לתהום בדרך המוות הייתי איתו, ולכן בלתי אפשרי שהייתי מעורב בנפילה.

טוב, עורך הדין תופף באצבעות על השולחן במקצב של שבע שמיניות. יש לנו אליבי מוצק למדי. מכאן והלאה זה לשיקול דעתך. אם אתה מסוגל בכלל… להפעיל שיקול דעת בכל מה שקשור לבחורה הזאת. בכל אופן, עמדתי ברורה לך, נכון?

הינהנתי.

אל תגיד לי שאתה באמת מתלבט.

לא הינהנתי.

או־קיי — הוא נשף הרבה אוויר של תסכול — גם אם תחליט לעשות שטות גדולה, שלא לומר שטות קולוסאלית, ולשקר בבית המשפט בשבילה, כדאי שנהיה קודם סגורים על האמת.

קח, הוא הוציא מחברת ספיראלה מהתיק שלו וצירף לה עט פיילוט שחור. תכתוב את כל האירועים. בדיוק כמו שהם התרחשו. אחד אחרי השני.

אז כתבתי, לילה שלם. בלי לעצור. ובבוקר קראתי הכול, מההתחלה.

לפעמים נראָה לי שהגבר שמתואר בפנקס הוא פתי גמור. ולפעמים נראָה לי שהוא מתעורר לחיים אחרי שנים של תרדמת, ולא מוכן, בצדק, לוותר על זה.

לפעמים הייתי בטוח שמוֹר באמת הלכה אחרי הלב שלה לכל אורך הדרך. ולפעמים הייתי בטוח שהיא הפאם פאטאל מלה פאס. שהיא ביימה הכול, או כמעט הכול, מראש.

ולא לקחה בחשבון רק דבר אחד.

העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: אלה שיש להם ילדים. ואלה שאין להם.

ורק מישהי שאין לה ילדים יכולה לבקש ממישהו שיש לו לסכן את עצמו ככה בשבילה.

ליאורי — אמרתי לעצמי לפני שעורך הדין נכנס לתא המעצר כדי לשמוע מה החלטתי — היא סיפור־הדרך שלי עכשיו. אני לא אדפוק נפקדות כמו שאבא שלי עשה. אני אתעקש להיות נוכח לגמרי בחיים של הילדה שלי. ולאהוב אותה עד שתגיע לחוף מבטחים. אני אדאג שהרגישות שלה לא תהיה משהו שאנשים ינצלו. ואף פעם, אבל אף פעם, אני לא אתן לה סיבה להתבייש בי.

האליבי שלי התקבל. שוחררתי מהמעצר. את המכתב שמוֹר כתבה לי קרעתי לחתיכות קטנטנות. למרות שהיא ניסתה למשוך אותי אחריה לתהום, לא רציתי ולא ניסיתי לנקום בה. אני כנראה באמת לא הטיפוס. בעדות שלי בבית המשפט ניסיתי לצייר אותה באופן הכי חיובי שיכולתי, ולהמעיט ככל האפשר בחשיבות הקשר בינינו ובהשפעתו על האירועים בבוליביה. לא ברור כמה זה עזר. המיילים של רונן, שהובאו במלואם בפני השופטים, חזו באופן מצמרר את מה שעמד לקרות בדרך המוות. עדויות של אנשים שהכירו אותו, ניגנו איתו, למדו איתו, תמכו בטענה ש’הוא לא היה מסוגל לפגוע בזבוב’ ובוודאי לא במור, שאחריה היה כרוך. תוצאות הנתיחה לא איפשרו לקבוע בוודאות מי משניהם היה זה שניסה להגן על עצמו ברגעים המכריעים, על סף התהום. עם זאת, ההגנה לא הצליחה לתת הסבר משכנע לסרטון מצלמת האבטחה של בית המרקחת שהראה את מור רוכשת כדור הרגעה אחר, חזק הרבה יותר מזה שרונן ציין במיילים שלו שביקש ממנה לרכוש. ולתקלה בבלמים של האופניים של רונן, שנראתה כמו חבלה שמישהי שבילתה את כל החופשות שלה במוסך מסוגלת לעשות.

מור הורשעה בהריגה. ונשלחה לעשר שנות מאסר.

במאמץ רב ובתיאום הדוק — שהזכיר לי איך פעם היינו מסונכרנים — הצלחנו, אורנה ואני, להסתיר את כל הפרשה הזאת מליאורי. או לפחות היה נדמה לי שהצלחנו. לילה אחד, לפני שנרדמה, היא בישרה לי שהיא לא רוצה למות. אמרתי לה שאני שמח לשמוע. והיא הסבירה לי ברצינות מוחלטת שהיא ביקרה בעולם המתים ולא כיף שם בכלל. אפשר לשאול איך הגעת לשם? שאלתי בזהירות. והיא ענתה מיד, בדרך המוות! והסבירה, כאילו מדובר בידע נפוץ, נכנסים למנהרה כזו וכשיוצאים ממנה אתה כבר שם.

שם?

בעולם שלהם, אבא. של המתים.

בשבועות הראשונים אחרי מתן גזר הדין היו בתקשורת כמה דיווחים על פרשת ‘ירח המוות’, וכשהייתי עושה מדי פעם גוגל על השם של מור (‘מדי פעם’? על מי אני עובד. שלוש פעמים ביום, כמו תפילה), הם היו מופיעים, ומתחתם כתבה שעשו לפני כמה שנים על המוקד החדש לנוער בער’ן. היא מצולמת שם אומרת, ‘אני מנסה להגיע בשיחה לרגע שבו הבדידות שלי פוגשת את הבדידות שלהם. אני חייבת להתחבר לנערה הבודדה שהייתי כדי שאוכל לעזור להם.’ וגם: ‘מי שגדל במשפחה מאושרת, לא מבין עד כמה משפחה יכולה לאמלל.’

מתחת לכתבה על ער’ן היתה כתבה ישנה על ההצגה ‘המלט’, באתר החדשות המקומיות של מעלות תרשיחא. זאת היתה בעצם ביקורת — שם המבקר לא צוין — על הצגה שהעלה התיאטרון הקהילתי לנוער. המבקר האנונימי חשב שעם כל הכבוד לניסיון להיות מקורי, לא יכול להיות שהמלט יהיה בחורה עם תלתלים, שהרי זה מוציא דברים מהקשרם, ואם שייקספיר היה יודע על החוכא ואיטלולא שעשו ממנו במעלות תרשיחא — ככה נכתב — הוא היה מתהפך בקברו. מתחת לטקסט היתה תמונה שבה היה אפשר לראות על הבמה, במטושטש, את מור מניפה משהו שנראה כמו חרב.

באיזשהו שלב הפסקתי לגגל אותה. בניסיון לשכוח אותה.

יצאתי עם בחורות, אפילו שכבתי עם כמה מהן. אבל תמיד הסתכלתי על עצמי מהצד תוך כדי. ותמיד התלבשתי מהר מאוד אחרי. וזה רק גרם לי להבין כמה הבועה שמוֹר הצליחה לייצר סביבנו כשהיינו יחד היתה נדירה. ברגעים הראשונים של הבוקר, לפני שהערוּת השתלטה, וברגעים האחרונים של הלילה, לפני שהשינה אילחשה, היא היתה מופיעה על המרקע הפנימי שלי, בבגדים של אסירה, מפתלת תלתל בזרת ושואלת בסקרנות: ‘מה שלומך?’

חשבתי לעצמי שזה לא חייב להיות או־או. או שמוֹר פאם פאטאל או שהיא מוכת גורל. או שמצאתי חן בעיניה באמת או שהיא השתמשה בי. טובים ורעים מוחלטים יש רק בסרטים הוליוודיים. אנשים אמיתיים הם גם וגם. ולכן יכול להיות שהיא גם התאהבה בי באמת בלה פאס וגם ניסתה לנצל אותי כדי לא להיכנס לכלא. ואין סתירה בין זה ששיקרה לי לא מעט לבין זה שהיה בינינו מגנט של אמת.

חשבתי על זה שבעיניים של אורנה, במיוחד בשנים האחרונות, ראיתי כל הזמן מה אני לא. ובעיניים של מור — ראיתי מה אני כן. והרי אדם נהיה, עם הזמן, מה שרואים בו.

חזרתי ללמד בקונסרבטוריון בסופו של דבר. הקמתי הרכב חדש. התחלתי להריץ סדנאות פתוחות על גג ששכרתי בפלורנטין.

ובסך הכול, כמה זמן בילינו יחד? שעה של דבש בלה פאס. ועוד יממה של דבש בגליל.

שוב ושוב נזכרתי איך היא הניחה את הראש על הכתף שלי, ואמרתי לעצמי, בחורה שעושה דבר כזה כורתת איתך ברית. ואתה, אתה הלכת והפרת אותה. ואולי מרוב זהירות הפסדת אהבה שמגיעה רק פעם בחיים.

לא סיפרתי על המחשבות האלה לאף אחד. כמו שבשבעה כולם מנסים לנחם את האבלים בדיוק באותו משפט, ‘שלא תדעו עוד צער’, ככה לאימא שלי, לאחותי ולכל החברים שלי היתה בדיוק אותה דעה על מור, ‘שומר נפשו ירחק’.

ובכל זאת, הייתי הולך ברחוב ומדמיין אותה כל הזמן.

מדמיין שהיא יוצאת לחופשה מהכלא ואני פוגש אותה לגמרי במקרה.

מדמיין עד הפרטים הכי קטנים בתסריט: מה היא תלבש. מכנסיים צמודים וחולצה רכה. השיער — לא אסוף, פזור. השערות הכסופות — כסופות. ההליכה קלילה, מדלגת, כמו בלה פאס. העגילים הגדולים קופצים איתה. החיוך שלה כשהיא מבחינה בי מתקדם לעברה. שמח. המבט שלה כשהיא כבר קרובה אלי. תמים, כמו של בת מדרשה.

אבל אני לא קונה את התמימות הזאת. לא ולא. ולפני שהיא מספיקה לחבק אותי או להגיד לי, ‘הי, צוק איתן, מה שלומך?’ או כל דבר אחר שיפרק את ההגנות שלי — אני נותן ללחי היפה שלה סטירה. לא חזקה. לא בשביל להכאיב. אבל סטירה. שמגיעה לה על זה שהיא ניסתה לסבך אותי. והיא ממששת את המקום של המכה. לא מופתעת. לא נעלבת. לא זועמת. ואומרת בקול צונן, אתה רואה, עומרי, גם אתה כזה. וככה הזיכרון האחרון שנשאר לי ממנה הוא זיכרון מכוער, והרבה יותר קל להמשיך הלאה עם זיכרון כזה מאשר עם הראש שלה מונח על הכתפיים שלי והפה שלה אומר, אני אבודה לגמרי, עומרי.

או מאשר עם הפתק שקיבלתי ממנה, בדיוק שנה אחרי שנכנסה לכלא.

לא היה שֵם בצד האחורי של המעטפה החומה שהפקידה הושיטה לי, וגם כשזיהיתי, תוך כדי מישוש, מה מחכה לי בתוכה — לא הבנתי שזה ממנה.

חשבתי שזאת מתנה מאחד מתלמידי העבר שלי שרוצה להשוויץ בדיסק החדש שלו.

אז פתחתי את המעטפה רק בדירה.

בפנים היה ‘רוץ ילד’ של ‘כנסיית השכל’. בלי עטיפת מתנה.

ובגב הדיסק, במרקר צהוב, סומן שיר מס’ 11, ‘Let Love In‘.

שמונה נקישות על תוף פותחות את השיר. נקישות איטיות, שבטיות כאלה, שאפשר לדמיין שהן חלק מאיזה טקס קדום. ואז נכנסת הגיטרה האקוסטית בפריטה תמימה, שיכולה לגרום לך לחשוב, אם אתה לא מכיר את הלהקה, שמדובר בשיר רגוע, אבל כעבור כמה שניות פורץ הקול של הסולן, שתמיד נשמע כאילו הוא בוקע היישר מתוך צלקת בגרון שלו.

‘את הכי יפה כשאת שיכורה

לא מבדילה בין טוב לרע

גם היופי לא

את הכי אבודה כשאת יודעת מה את רוצה

גם אני כזה

גם אני הלכתי למדבר

להרוג את השטן

וחזרנו יחד,

חברים

לֶט לַאב אִין, לט לאב אין, לט לאב אין, לט לאב אין.’

 

לא שמתי לב לפתק הקטן שנתחב בין הדיסק למעטפה. הוא נשר על הרצפה, ורק כשהשיר נגמר וקמתי לכבות את המערכת, ראיתי אותו.

פתק פשוט, משרדי, צהוב, ועליו שלוש מילים בלבד.

אל תחכה לי.

לא הבנתי איך לעזאזל היא ידעה. הרי השיר הזה התנגן אצלי בראש בזמן שהיינו יחד, ולא אמרתי לה על זה מילה. אני סגור במאה אחוז שלא אמרתי. אז מה הסיכוי?

חיפשתי את השיר ביוטיוב, קיוויתי למצוא קצה חוט, ומצאתי רק קליפ דל־הפקה. הסולן עומד בשדה מצהיב. ברקע עיר שמזוויות מסוימות נראית כמו עיירת פיתוח ומזוויות אחרות כמו תל אביב. הוא מתקרב למצלמה ומטיח בה את המשפט הראשון, ‘את הכי יפה כשאת שיכורה,’ ואז מתרחק, כאילו נבהל ממה שאמר, ושוב מתקרב למצלמה, כאילו רוצה לתקן, להוסיף פרט מכריע, ומטיח את המשפט השני, ומדי פעם בין המשפטים שלו יש קאטים קצרים לבחורה בביקיני שנמצאת מתחת למים, צוללת, מתהפכת, רוב הזמן מטושטשת במכוון. ב־1:56 דקות היא פוקחת עיניים, ומיישירה למצלמה מבט פגיע. ואז היא נעלמת לבלי שוב, ובדקה שנותרה עד סוף הקליפ הסולן ממשיך להתקרב ולהתרחק, לתת אמון ולחשוד, עד שממש לקראת הסוף הוא נושא את ראשו וזועק למעלה, לשמים:

לֶט לַאב אִין, לט לאב אין, לט לאב אין, לט לאב אין

שוב ושוב צפיתי בקליפ, ושוב ושוב ליוותה אותי תחושה מתסכלת שמוֹר הצפינה בו איזה מסר עבורי. איזו אמת שמאחורי האמת שחומקת ממני.

ושמי שמבקשת ‘אל תחכה לי’ בעצם יודעת שיחכו לה. מחוץ לשערי הכלא. ביום השחרור. כשבמערכת של המכונית כבר מוכן הדיסק. רק צריך ללחוץ על פּלְֵיי.