הפרשה שהסעירה את יאשי הייתה "התאהבותה של יוליה, בחורה יהודייה, בסטודנט שחור, גוי, מאפריקה שנשלח להשלים את לימודיו באוניברסיטת יאשי". […]
הקדמה: האוצרות של אבא
ספר זה מוקדש לעשרות אלפי הילדים ובני הנוער שעלו לארץ מרומניה, כולל טרנסילבניה, בשנות ה־60 המוקדמות של המאה הקודמת, עם שמחה גדולה בלב, הערצת המדינה וערכיה וביטחון מוחלט בטוב ובצדק שלנו כלפי עצמנו ומול כל העולם. עלינו לארץ עם הורים מלאי תקווה, צמאים לתחושת קבלה וכבוד, כי כולנו הגענו סוף־סוף למקום שהוא הבית שלנו.
עשר שנות ילדות חייתי בעיר המנומנמת יאשי שבצפון רומניה. באותה תקופה נתפסה המציאות כברורה, מובנת וודאית. כשהמחשבות נודדות אל המקום הכביכול שקט ההוא, עולות בי תחושות של רוגע, שלווה וביטחון. כילדה ביאשי חוויתי אירועים מלחיצים, מעוררי חרדה ומתח, אך היו מי שידעו להעניק תחושה שהכול בשליטה, שאני מוגנת, שאני חלק ממשהו ושאוהבים ומכבדים אותי מאוד. אני מודעת למגמת האידיאליזציה בתהליך ההיזכרות. עם זאת, גם כיום, בעיתות שפל ובנסיבות מסוימות, הכרבולית החמה והמגינה משם מנתבת את דרכה אליי, עוטפת ומרגיעה.
את הסיפור שלי מלווים אחדים מהסיפורים שאבא כתב על יאשי.
לאבא היו שלושה אוצרות. האוצר הראשון היה אימא שלי ושל אחותי. כשפגש אותה לראשונה אמר עליה: “minunata, היא מקסימה“; האוצר השני הוא אחותי ואני; האוצר השלישי נסתר ממני. הוא היה חבוי שנים רבות, והתוודעתי אליו רק עשרות שנים אחרי שנִגְלה לעולם – זהו כישרונו של אבא לצייר בעזרת מילים. מילותיו ציירו אירועים, מצבים, דמויות וקשרים אנושיים ברגישות ובדייקנות.
הוא כתב על היהודים הרבים שנטעו שורשים ביאשי, על דרך חייהם, על אמונתם בתנועה הציונית ועל אירועים בלתי נסלחים שעברו עליהם בתקופת השואה.
במשך מאות שנים הייתה העיר יאשי מרכז תוסס ליהודים שגרו בה וליהודי מולדובה. יאשי הייתה עשירה במוסדות דת, חינוך ותרבות ייעודיים ליהודים, ואלה נהרו אליה במשך שנים רבות למרות הפרעות מצד הגויים. היהודים התבססו בעיר באמצעות פיתוח המסחר ועיסוק במגוון מקצועות חיוניים שהביאו קִדְמה ואיכות חיים לכלל התושבים. בתחילת המאה הקודמת, המאה ה־20, התבססה התנועה הציונית בעיר, בין היתר בזכות תנועת “מכבי“, שמשכה אליה צעירים יהודים רבים, בהם אבי וחלק מאחיו. המכבים האמינו בפעילות המפתחת את החוסן הגופני והנפשי, כדי שבבוא היום המיוחל יעלו לארץ ישראל חזקים ומוכנים לאתגרים המצפים להם. ארגון ספורט יהודי בשם “הכוח“ התמזג עם תנועת “מכבי“, והם התמקדו בפיתוח גוף חזק גם במסגרות בתי הספר היהודיים שבעיר. התנועה פיתחה פעילויות רבות, בהן תזמורת כלי נשיפה שצעדה ברחובות יאשי בגאווה ובהתלהבות.
האוכלוסייה היהודית הייתה הטרוגנית במנהגיה. חלק מהם שמרו על מנהגי הדת בהקפדה יתרה, ואחרים אימצו לעצמם חיים מודרניים: בילוי באופרות, בקונצרטים ובתיאטרון, התגייסות לצבא, לימודי השכלה גבוהה ומקצועות אקדמיים, גם לבנות למרות הנומרוס קלאוזוס (הגבלת מספר היהודים שהתקבלו ללימודים אקדמיים), וכל זאת תוך שמירה על החגים היהודיים ועל המסורת.
החיים האלה נקטעו באכזריות. החל מ־28 ביוני 1941, בתוך שלושה ימים, נרצחו חמישה־עשר אלף מיהודי יאשי בפוגרום שהתרחש בחצר המשטרה וברכבות המוות שהסתובבו במולדובה מספר ימים עד שכמעט כל מי שהיה עליהן נחנק בייסורים קשים.
אבי היה אז בן עשרים ותשע. הוא ואביו הזקן הצליחו לברוח מחצר המשטרה ביאשי בזכות מפקד משטרת הרובע השלישי בעיר, רובע שבו היו כמה רחובות יהודיים: סוקולה, ניקולינה ופודול רושו (Socola, Nicolina, Podul Rosu). כבעלי מעדנייה ביאשי היו סבי ואבי משלמים לקצין משטרה זה דמי חסות קבועים, עוד לפני הפוגרום. הקצין זיהה אותם ואִפְשר להם לצאת מחצר המשטרה שהפכה למלכודת מוות ליהודים שהובאו אליה.
לא ידעתי על הפוגרום ביאשי עד שעלינו לארץ בשנת 1964. רק אז, כשהמורה שרה ביקשה מכל תלמיד להביא סיפור שואה של אבא או של אימא, סיפר אבא על האירוע בקווים כלליים כדי לא לצער אותי יותר מדי.
שנים אחר כך תיאר אבי במילים שלו את מה שהיה, בסיפורו: “29 ביוני 1941: בחצר המוות“.
השורדים לאחר הפוגרום התנחמו ברעיון המפעל הציוני ובתקווה שתפחה והתעצמה עם ההכרזה על הקמת מדינת היהודים, מדינת ישראל, שבה לעולם לא יקרה עוד כדבר הזה. כמה טוב שאבי ובני דורו לא ראו את הפוגרום ב־7 באוקטובר 2023, שקרה במדינת היהודים. לוּ ראו היו מתים משברון לב.
אין עדיין תגובות