גרפיטי

זאת היתה שעת ערב מוקדמת אבל השמים היו מוארים באור בהיר כל כך, כאילו היום הזה עוד רחוק מלהסתיים.

הבניין ההוא ניצב שם, בשולי שטח לא בנוי, משקיף על כביש מהיר. מבנה בטון מיושן, בנוי בצורת האות ר’.

בודד ובולט — כמו שלט חוצות או פסל סביבתי ומאוד־מאוד צבעוני — הבניין הולבש חליפת גרפיטי הדוקה שעטפה כל פינה, כל חזית, כל קיר. אפילו כמה חלונות. גם כשנדמה שלא נותרה עוד פיסת בטון נקייה —

למשל לעין פקוחה, או לגולגולת כזאת, אימתנית, שמתוכה מתפתלים נחשים צהובים, גם לחץ צר או לסימן קריאה מודגש, אפילו לציור אחד קטן, קטנטן —

גם שם המשיכו לצוץ הציורים, הכתובות, ההתזות והריסוסים.

האישה, אֶלי, התגוררה בבניין רק חודשים ספורים אבל הכירה את היצירות, במיוחד את אלה שצוירו על החזית המזרחית של הבניין, משמאל לחלון המטבח שלה. היא לא התעניינה במיוחד באומנות רחוב. או באומנות בכלל. ובניגוד לרוב דיירי הבניין, היא לא היתה אומנית. אבל את הציורים האלה למדה היטב. היא בילתה ימים שלמים מול החלון. פתחה אותו גם כשירד גשם. גם כשהיו רוחות, מצליפות. והם תמיד היו שם. סובבים אותה. קליידוסקופיים. כאוטיים. חצופים. בוטים.

גם באותה שעת ערב מוקדמת, עם השמים האלה, המוארים באופן לא רגיל, אֶלי ניצבה מול החלון הפתוח. הציורים היבהבו מול עיניה כשאצבעותיה לפתו את אדן החלון, וגופה — כמו כף מאזניים — נטה קדימה. כפות רגליה ודאי כבר נתלו מעל הרצפה, ואז, כאילו מישהו הניח עליה עוד משקולת אחרונה, גופה נשמט החוצה.

מרגע שגופה ניתק מחלון המטבח בקומה הרביעית, האוויר עירסל אותה. נשמע לא נורמלי, לגמרי לא הגיוני, אבל ככה בדיוק זה היה — הריק נשא אותה על כפיו כאילו לכמה רגעים טובים התבטל כוח המשיכה והיא ריחפה — ידיה כלפי השמים, ישבנה כלפי האדמה — כמו עלה שניתק מצמרתו של עץ, נישא על גבי הרוח ונושר בנחת מטה.

בדרכה הספיקה לחלוף על פני: גולגולת ירוקה־זרחנית (שתפסה קומה שלמה), מאוּרוֹת עיניה זדוניות וקרניים מבעיתות מתעקלות מתוך בורות אוזניה, שדונית סגולה עם אוזניים משוננות ושדיים מתפרצים מתוך חזיית בגד ים, שרכנה בין שני חלונות, אחר כך ליד המילה שמישהו ריסס באותיות מעוגלות ושמנמנות כמו בלוני הליום. ולבסוף — גולשת כמעט עד לארץ, בגובה שתי קומות — על פני כף יד פתוחה ומעוגלת כעלי כותרת, שרוססה בטכניקה מדויקת כל כך, עד שנראה כאילו האצבעות הבשרניות ומלאות החיים היו מוכנות ומזומנות לאחוז בה. באישה. באֶלי. לאסוף אותה. להציל אותה, אולי.

אבל לא.

אולי האוויר ניעור לפתע, אולי הריק התחרט והחליט להקיא אותה מתוכו — גופה נזרק — חלף במהירות על פני כף היד האפורה והוטח על הארץ.

כל זכר לנפילה הפלאית נמחק כלא היה.

מצאו אותה כך, ראשה נוטה נטייה חדה לשמאל, שקוע בחציו בקערת מים מלוכלכת שהושארה לחתולי הרחוב, רגליה מקופלות תחתיה, כפות ידיה קמוצות. מרחוק התמזג מראה גופה השבור עם צבעיה העזים של הצמחייה הפראית המרוססת שכיסתה את הקיר מאחוריה.

השוטרים שהגיעו לשם לא ידעו אם קפצה או איבדה שיווי משקל. הם חיפשו רמז — מכתב או אולי סמרטוט. ולא מצאו דבר. לא שם ולא בדירה שלה.

גם השכנים לא ידעו לתת תשובות. הם לא הכירו אותה, את אֶלי.

הצוות הרפואי העניק לה טיפול מציל חיים בשטח, והבהיל אותה לבית החולים.

מאחור נותרה נעל. ימין. הראשונה שהתנתקה מגופה, והראשונה שפגעה בקרקע. וגם הטלפון הנייד שנפל איתה והתגלגל אל פתח ניקוז סמוך ונסתר מעיני השוטרים.