סבא מציל את הגבעה

הבית החכם השתגע

סבא פאסי פתח את הדלת, וכרגיל, נשאר לעמוד בפתח.

‘נעשה את זה קצר,’ הוא אמר, ‘מונית מחכה לי למטה עם מנוע פועל. איפה יואביק שלנו? ישנו? מוכן?’

בטח שהייתי גם ישנו וגם מוכן! היום, ערב ט’ו בשבט, הוא יום הולדת שמונה שלי, וזאת הפעם הראשונה שההורים מרשים לי לישון אצל סבא בבית הבוץ שלו על הגבעה.

‘אָה־הָה אוֹ־הוֹ!’ הוא קרא לי בעליזות מהדלת.

‘או־הו אה־הה!’ עניתי ורצתי לחבק אותו.

‘יופי שבאת,’ אמרה אמא, ‘תכף אזרוק מילה לקומקום הממוחשב שירתיח לנו מים לתה או לקפה.’

‘בבקשה, אל תגידי לקומקום שלך אף מילה,’ עצר אותה סבא פאסי, ‘את מכירה את הרגישות שלי. כל המחשבים האלה גורמים למוח שלי להבהב ולכאוב.’

‘אתה חייב להתרגל,’ אמרה אמא, ‘בקרוב יהיו בתים ממוחשבים כאלה בכל מקום.’

‘לא רוצה להתרגל,’ ענה סבא, ‘בקרוב תגלו שבית הבוץ שלי הוא הבית החכם האמיתי.’

באותו רגע נכנס גם אבא לסלון.

‘איזה אורח מכובד!’ צחק, ‘נו, כבר הראית לאיש המערות את הבית החכם שלנו?’

‘הוא מעז להגיד שבית הבוץ שהוא חי בו חכם יותר,’ אמרה אמא.

המונית השמיעה שתי צפירות להזכיר שהיא עדיין מחכה.

‘קדימה! בואי נעשה לו הדגמה זריזה, שיראה עד כמה הוא טועה,’ התלהב אבא.

אמא ואבא הסתובבו בחדר כמו מאלפי חיות בקרקס.

‘אור – דָלוּק! כָּבוי!’ אמא הצביעה על הנברשת. האור בסלון נדלק וכבה.

‘מזגן – קרר! חמם!’ פקד אבא בתנועה של מאלף נמרים. המזגן קירר וחימם.

‘טלוויזיה – ערוצים: 6… 11… 6!’ הצליפה אמא בשוט דמיוני, והטלוויזיה זיפזפה בין סרט טבע למבזק חדשות ובחזרה.

‘די…’ ביקש סבא, ותפס את המצח.

רק עכשיו שמתי לב לניצוצות האור שיצאו מאוזניו.

‘תריס – עֲלֵה!’ קרא אבא בתנועה של קוסם, אבל הקסם לא הצליח.

‘מספיק. הבנתי,’ מלמל סבא והעיניים שלו הבהבו בסגול. ‘עומס הקרינה של המחשבים חזק מדי. המוח שלי מגיב ועלול לגרום לכם לקצר.’

‘תריס – עֲלֵה, אל תעשה בושות…’ הידיים של אבא סימנו למעלה־למעלה כמו מנצח מקהלה.

‘תריס – עלה!’ צעקה גם אמא בכעס. התריס לא זז.

אמא חלצה כפכף וזרקה אותו בכוח על התריס. התריס העקשן לא זז. ‘אם אפילו הכפכף לא עוזר, סימן שצריך להזמין טכנאי,’ התנצלה.

‘שתדע, אפילו הורדת המים בשירותים ממוחשבת,’ אמר אבא.

‘הנה, תקשיב,’ אמרה אמא, ‘שירותים – פלששש! אתה שומע את המים?’

‘אני לא שומע כלום!’ אמר סבא ושם ידיים על האוזניים. בטח לא שמענו כלום בגלל הצפירות של נהג המונית.

‘די לצפור! הם כבר יוצאים!’ קרא אבא.

אמא נתנה לי מהר תרמיל. לפי המישוש, ידעתי שיש בו תרסיס דוחה יתושים.

‘מזל טוב, יואביק בן השמונה שלנו,’ היא נשקה לי ומייד מחקה באגודל את סימן השפתון.

‘מזל טוב, יואביק,’ אבא נישק אותי קצר ולעניין ושלח מבט כועס לכיוון התריס.

שנייה אחרי שיצאנו, שמענו איך אבא ואמא ממשיכים לדבר אל התריס. ‘עלה, תריס מטופש!’ זעם אבא.

‘עלה ורד כבר, תריס מעצבן!’ התרתחה אמא. לפי המכה ששמענו, כנראה זרקה עליו את הכפכף השני. סבא ואני התאפקנו שלא לצחוק.

‘מחשבים מקפיצים לי את הפיוזים,’ אמר סבא, ‘נקווה שלא גרמתי לקצר קשה מדי.’

אחזנו יד ביד ודילגנו במדרגות בקריאות ‘אה־הה או־הו! או־הו אה־הה!’

רגע לפני שנכנסנו למונית, הסתכלנו ביחד אחורה. מה שראינו היה מצחיק מאוד – הבית החכם השתגע. התריסים החשמליים עלו וירדו בלי הפסקה. אורות נדלקו וכבו, הטלוויזיה צרחה והחליפה תחנות בקולי קולות.

‘זה היה צפוי,’ חייך סבא פאסי, ‘אל תדאג, אבא ינתק את המפסק הראשי והכול יירגע.’