מגלת המצבות

יש לי מה שניתן לכנות עבודה מוזרה: אני מוצאת אנשים מתים. אני יכולה לחוש את מקום קבורתו של כל אדם ולחלוק עמו את רגעי חייו האחרונים. מנקודת מבטי אני מספקת שירות, אבל אני רגילה לכך שרוב האנשים מתייחסים אלי כמו לעלוקה מוצצת דם… הרפר ואחיה החורג טוליבר יודעים איך להיכנס מהר לעיר, לקבל תשלום ולצאת, כי לאנשים ששוכרים את הרפר יש הרגל משונה לא להתעניין באמת במה שהיא מגלה להם. ממבט ראשון לא נראתה העיירה הציורית סרנה שונה. הרפר מתבקשת למצוא נערה נעדרת, אך היא מיד מגלה שהנערה מתה. אך סודות מותה וסודות העיירה כה עמוקים עד שאפילו היכולת המיוחדת של הרפר לא יכולה לחשוף אותם. נוכח העוינות הגוברת סביבם רוצים השניים לעזוב בהקדם האפשרי, אבל אז אישה נוספת נרצחת, והרוצח עדיין לא אמר את המילה האחרונה… שרלין האריס כתבה עשרות ספרי מתח ואימה שהיו לרבי מכר. בעברית ראו אור ספריה "מת עד הלילה" ו"מתים חיים בדאלאס".

מקט: 4-317-21

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

יש לי מה שניתן לכנות עבודה מוזרה: אני מוצאת אנשים מתים. אני יכולה לחוש את מקום קבורתו של כל אדם […]

---

פרק 1

השריף לא רצה בי שם. זה גרם לי לתהות מי יזם למצוא אותי ולבקש ממני לבוא לסרנה. זה חייב להיות אחד האזרחים שעמדו במגושם במשרדו – כולם היו לבושים היטב ובריאי גוף, מסוג האנשים שללא ספק רגילים להטיל את מרותם על הסביבה. העברתי מבטי מאחד לשני. לשריף, הארווי ברנסקום, היו פנים אדומים ומחורצים עם שפם לבן שחצה אותם ושיער לבן קצוץ. גילו היה חמישים וחמש לפחות, כנראה יותר. ברנסקום ישב במדי החקי שלו על כיסא מסתובב מאחורי השולחן. על פניו עטה הבעת גועל. הגבר שניצב לימין ברנסקום היה צעיר בעשר שנים לפחות, הרבה יותר רזה, בעל גון עור כהה יותר וכן פנים צרים ומגולחים למשעי. שמו היה פול אדוארדס, והוא היה עורך דין.

האישה שעמה התווכח, שהייתה צעירה ממנו ובעלת שיער בלונדיני צבוע, הייתה סיביל טיג. היא הייתה אלמנה, והחקירה של אחי העלתה שהיא ירשה חלק גדול מסרנה. לצדה ניצב אדם נוסף, טרנס וייל, שהיה בעל פנים עגולים, שיער מקליש חסר צבע, משקפי מתכת ואחד מתגי השם הנדבקים האלה. הוא בדיוק הגיע מאירוע ציבורי בעירייה, אמר כשנכנס פנימה. על התג היה רשום, "היי, אני טרי, ראש העיר".

מאחר שראש העיר והשריף כה התנגדו לנוכחותי, הנחתי שאדוארדס או טיג זימנו אותי. העברתי את מבטי מהאחד לשנייה. טיג, החלטתי. שיכלתי את רגליי ושקעתי בכיסא הלא נוח. נדנדתי את רגלי החופשייה והבטתי בחרטום נעל העור השחורה מתקרב יותר ויותר לשולחן של השריף. הם הטיחו זה בזה האשמות כאילו כלל לא הייתי בחדר. תהיתי אם טוליבר יכול לשמוע אותם מחדר ההמתנה.

"אולי תמשיכו עם זה בזמן שאנחנו הולכים למלון?" שיסעתי אותם.

הם השתתקו ולטשו בי מבט.

"אני חושב שקיבלנו רושם מוטעה," אמר ברנסקום. בקולו הייתה נימה אדיבה, אך ארשת פניו הביעה שאט נפש. ידיו היו שלובות מעל שולחנו.

"איזה רושם מוטעה?" שפשפתי את עיניי. בדיוק הגעתי מזירה אחרת והייתי עייפה.

"טרי פה הוליך אותנו שולל לגבי היכולות שלך."

אמרתי מהם נואש. "בסדר, אתם תחליטו, בזמן שאני אתפוס תנומה קלה," אמרתי. קמתי על רגליי בתחושה שאני זקנה כמו הגבעות, ולפחות הרבה יותר זקנה מגילי האמיתי, עשרים וארבע. "עבודה נוספת ממתינה לי באשדון. אני יכולה לצאת לשם מוקדם בבוקר. אנחנו בכל זאת נחייב אתכם בדמי הנסיעה. נסענו לפה מטלסה. שאלו את אחי מה הסכום."

מבלי להמתין לתגובה יצאתי מהמשרד של הארווי ברנסקום וצעדתי לאורך מסדרון ומבעד לדלת לאזור הקבלה. התעלמתי מהפקידה מאחורי השולחן, אף על פי שהביטה בי בסקרנות. אין ספק שטוליבר היה מטרה לסקרנות זהה עד שמשכתי אותה לעברי.

טוליבר זרק את הירחון העתיק שבו דפדף. הוא התרומם מכיסא העור המזויף. טוליבר בן עשרים ושבע. השפם שלו אדמדם, אך שיערו שחור כשלי.

"מוכן?" שאלתי. הוא שם לב שאני עצבנית והביט בי כשגבותיו מורמות בשאלה. טוליבר גבוה בעשרה סנטימטר לפחות מהמטר שישים ושבע שלי. נענעתי בראשי לאות שאספר לו אחר כך מה קרה. הוא החזיק את דלת הזכוכית פתוחה עבורי ויצאנו אל הלילה הקריר. הקור חדר לעצמותיי. המושב במליבו היה מותאם לרגליים שלי כי אני זו שנהגה בדרך לכאן, ולכן שבתי והחלקתי אל מאחורי ההגה.

תחנת המשטרה ניצבה מצדה האחד של כיכר העיר, מול בית המשפט, שניצב במרכז. בית המשפט היה בניין אימתני שנבנה בשנות העשרים, מסוג ההיכלים בעלי תקרות השיש הגבוהות שאי אפשר לחמם או לקרר לפי הדרישות המודרניות, אך הם מרשימים בכל אופן. החצר של הבניין הישן הייתה מטופחת להפליא, אפילו עכשיו, בזמן השלכת. מכוניות התיירים עדיין חנו במקומות החניה הטובים של כיכר העיר. בתקופה זו של השנה ביקרו בסרנה בעיקר אנשים בגיל העמידה עד גיל זקנה, עם נעלי גומי ומעילי רוח. הם צעדו באיטיות ובזהירות, והתקשו עם אבני השפה. בדרך כלל הם נהגו בדיוק באותו אופן.

היינו צריכים להקיף פעמיים את הכיכר לפני שהצלחתי להיכנס לנתיב הנכון מזרחה לעבר המלון. הייתה לי תחושה שכל הדרכים בסרנה מובילות לכיכר. החנויות בכיכר ומסביבה היו החלק המגונדר של העיר, שנועד להיראות לעיני הציבור. אפילו הרמזורים היו ציוריים – פסי מתכת עקומים שנצבעו בירוק עמום ועוטרו בסלסולים ובעלים. המדרכות היו חלקות ונגישות לכיסאות גלגלים, והיו המון פחי אשפה שהוסוו להפליא כבתים קטנים וחמודים. לכל חלונות הראווה בכיכר היה עיצוב דומה: חזית מעץ עם שלטים בסגנון שרווח לפני מאה שנה עם אותיות עתיקות: הגלידרייה של דודה האטי, הפאב של ג'ב, המכולת של ג'וניור בנקס, הממתקים של אנני. מחוץ לכל חנות ניצב ספסל עץ כבד. הבחנתי בכמה מהחנוונים מבעד לחלונות הראווה הבוהקים; כולם לבשו בגדים זהים מאותו סגנון בן מאה שנה.

השעה כבר הייתה אחרי חמש כשיצאנו סוף סוף מהכיכר. בשלהי אוקטובר, ביום מעונן, השמים כבר היו אפלים כמעט לחלוטין.

סרנה הייתה מקום מכוער ברגע שעוזבים את האזור של התיירים סביב בית המשפט. חנויות כמו האומנות הכפרית של קרל פינו מקום לצרכים אזרחיים חשובים יותר כמו בנק פירסט נשיונל ומכשירי החשמל של ריינולדס. ככל שהתרחקנו בנסיעה מהכיכר ברחובות הצדדים האלה, כך הבחנתי בתדירות גבוהה יותר ויותר בחלונות ראווה ריקים, ואף בכמה מנופצים. התנועה הייתה דלילה עד מאוד. זה היה החלק הפרטי של סרנה, שנועד למקומיים. עונת התיירים תסתיים, אמר ראש העיר, בתום השלכת; סרנה עמדה לגלגל את שטיחיה – ואת הכנסת האורחים שלה – לחודשי החורף.

בזבוז הזמן והדלק העלה את חמתי. אך עדיין לא איבדתי תקווה, וכשחשתי במשיכה שאין לטעות בה כשעצרנו בתמרור עצור במרחק חמישה גושי בניינים מזרחית מהכיכר, הייתי כמעט מאושרת. זה הגיע משמאלי, במרחק שישה מטרים בערך.

"קרוב?" שאל טוליבר כשהבחין בתנועה הפתאומית של ראשי. אני תמיד מסתכלת, גם כשאין כל דרך שאראה משהו בעיני גופי.

"מאוד." חלפנו על פני בית קברות, אך לא חשתי בגופה שזה עתה נחנטה, שהייתה רומזת על בית לוויות. התחושה הייתה טרייה מדי, המשיכה חזקה מדי.

הם רוצים להתגלות, אתם יודעים.

במקום להמשיך ישר בדרך המובילה למלון, פניתי שמאלה בעקבות ה"ריח" הנפשי. עצרתי במגרש החניה של תחנת דלק קטנה. ראשי שב ונמשך לכיוון הקול שקרא לי מהחצר המוזנחת בצדו השני של הכביש. אני אומרת "ריח" ו"קול", אך מה שמושך אותי אינו צלול כפי שמילים אלה רומזות.

חזית של בניין ניצבה כשלושה מטרים משפת החצר. על פי השלט החרוך והמתנדנד, היה זה בעבר משכנה של מכבסת אברקלין, אך על פי מצב הבניין נראה שאברקלין עלתה באש לפני כמה שנים.

"בחורבה, שם," אמרתי לטוליבר.

"את רוצה שאני אבדוק?"

"לא. אני אתקשר לברנסקום כשאני אגיע לחדר." הענקנו זה לזו חיוכים קצרים. אין כמו דוגמה מוחשית להפגנת כוונותיי הטובות. טוליבר אישר את דבריי בניד ראש.

המשכנו לנסוע עד המלון והשתכנו בחדרינו הנפרדים ללא הפרעה. אנחנו צריכים הפסקה זה מזו לאחר שבילינו את כל היום ביחד; זו הסיבה לחדרים הנפרדים, לא הצניעות.

החדר שלי היה זהה לכל החדרים האחרים שבהם ישנתי לאורך השנים האחרונות. כיסוי המיטה היה ירוק, עבה וחלק, ומעל המיטה נתלתה תמונה של גשר אי שם באירופה. מלבד שני פרטים מזהים אלה, הייתי יכולה להיות בה במידה בכל חדר במלון זול באמריקה. לפחות היה לו ריח נקי. הוצאתי את תיק האיפור והתרופות שלי והנחתי אותו בחדר האמבטיה הקטן. לאחר מכן התיישבתי על המיטה ורכנתי להביט בהוראות הדהויות על הטלפון העתיק. לאחר שחיפשתי את המספר הנכון בספר הטלפונים של המחוז הקטן, התקשרתי לתחנת המשטרה וביקשתי לשוחח עם השריף. קולו של ברנסקום נשמע מן העבר השני תוך פחות מדקה, והוא ללא ספק לא שמח לשמוע ממני שנית. הוא שב וטען שהציגו אותי באור שגוי – כאילו זה היה קשור אלי – אך אני קטעתי את דבריו.

"חשבתי שתרצה לדעת שגופת גבר ששמו אולי צ'ס, או צ'סטר, נמצאת במכבסה השרופה ברחוב פלורידה, כחמישה גושי בניינים מהכיכר."

"מה?" דממה ארוכה השתררה בזמן שהארווי ברנסקום שקל את דבריי. "דריל צ'סווד? הוא בבית של הבת שלו. הם בנו לו חדר בשנה שעברה כשהתחיל לשכוח איפה הוא גר. איך את מעזה לומר כזה דבר?" הוא באמת נשמע נעלב.

"זה מה שאני עושה," אמרתי והנחתי בעדינות את השפופרת.

הפעם זה יהיה בחינם.

השתרעתי על כיסוי המיטה הירוק והחלק ושילבתי את ידיי על הצלעות. לא הייתי צריכה להיות מדיום כדי לחזות מה עתיד לקרות עכשיו. השריף יתקשר לבת של צ'סווד. היא תלך לבדוק ותגלה שאביה לא בחדרו. השריף כנראה ייסע לזירה בעצמו, מאחר שיתבייש לשלוח אחד מפקודיו למשימה. הוא ימצא את הגופה של דריל צ'סווד.

הזקן מת מסיבות טבעיות – שבץ מוחי, חשבתי.

זה תמיד היה מרענן למצוא מישהו שלא נרצח.

למחרת בבוקר, כשטוליבר ואני נכנסנו לבית הקפה ("אוכל כפרי משובח") שלמרבה הנוחות היה צמוד למלון, כל הקבוצה הייתה שם, חבויה בתא פרטי קטן. מאחר שדלת התא הייתה פתוחה, הם לא יכלו להחמיץ את כניסתנו. הצלחות המלוכלכות על השולחן לפניהם, שני הכיסאות הריקים וקנקן הקפה העידו שציפו לבואנו. טוליבר מרפק אותי והחלפנו מבטים.

שמחתי שהיה לי זמן להתאפר. בדרך כלל אני לא טורחת לעשות זאת לפני הקפה.

לא היה טעם לבחור שולחן אחר. נכנסתי מבעד לדלת התא, כשטוליבר בעקבותיי והעיתון שקניתי מהמכונה תחוב תחת זרועי. בחדר הצפוף ניצב שולחן עגול גדול. כל הבוחשים בקדרת סרנה ישבו סביב השולחן ולטשו בנו מבט. ניסיתי להיזכר אם הסתרקתי הבוקר. טוליבר היה מעיר לי אם הייתה לי תסרוקת-מיטה, אמרתי לעצמי. יש לי שיער קצר. יש לו הרבה נפח, והוא מתולתל, אז אם אני מניחה לו לצמוח עלי להתמודד עם שיח שחור. לטוליבר יש מזל; השיער שלו ישר והוא מניח לו לצמוח עד שהוא יכול לקשור אותו מאחורי ראשו. ואז נמאס לו ממנו והוא מקצר אותו. עכשיו הוא היה קצר.

"שריף," אמרתי במנוד ראש. "מר אדוארדס, מיס טיג, מר וייל. מה שלומכם הבוקר?" התיישבתי על הכיסא שטוליבר משך עבורי. זו הייתה מחוות נימוס לתצוגה בלבד. הוא מאמין שככל שיפגין אלי יותר כבוד בציבור, כך ירגיש הציבור שאני ראויה לכבוד הזה. לפעמים זה עובד כך.

לפני שפתח השריף בדבריו כבר לגמתי מספל הקפה שהמלצרית מזגה עבורי. קרעתי את מבטי מהעיתון שעדיין היה מקופל ליד הצלחת שלי. אני ממש אוהבת לקרוא את העיתון בזמן שתיית הקפה.

"הוא היה שם," אמר הארווי ברנסקום בכבדות. פניו של הגבר התבגרו בן לילה בעשר שנים, וזיפים לבנים עיטרו את לחייו.

"אתה מתכוון למר צ'סווד." הזמנתי מהמלצרית צלחת פירות ויוגורט והיא חשבה שזו בחירה משונה. טוליבר קיבל פרנץ' טוסט ובייקון ומבט פלרטטני. הוא מת על מלצריות.

"כן," אמר השריף. "מר צ'סווד. דריל צ'סווד. הוא היה חבר טוב של אבי." הוא הדגיש את מילותיו, כאילו העובדה שאמרתי לו איפה הגופה של הזקן מטילה עלי את האחריות למותו.

"אנו משתתפים בצערך," אמר טוליבר מתוך הרגל. הנהנתי והנחתי לדממה להתפשט. באותה מחוות נימוס הציע טוליבר למלא את ספל הקפה שלי, אך הרמתי את ידי להראות לו כמה היא יציבה הבוקר. לקחתי לגימה עמוקה נוספת ומילאתי את הספל בחזרה. נגעתי בספל של טוליבר כשואלת אם הוא רוצה עוד, אך הוא נענע בראשו.

התקשיתי לפתוח את העיתון שהנחתי לפניי תחת מבטן הבוחן של כל העיניים האלה. הייתי צריכה לחכות שהברברים האלה יגיעו להחלטה על משהו שכבר הסכימו לעשות. הייתי אופטימית כשראיתי שהם מחכים לנו, אך האופטימיות הזו גוועה במהירות.

הסרנאיטים (סרנאינים?) החליפו הרבה מבטים רומזים. פול אדוארדס רכן קדימה למסור את תוצאות הדיון הזה. הוא היה גבר נאה, והוא היה רגיל להיות מרכז תשומת הלב.

"איך מר צ'סווד מת?" שאל, כאילו הייתה זו שאלת בונוס.

"שבץ מוחי." אלוהים, האנשים האלה. העפתי מבט עורג בעיתון שלי.

אדוארדס נשען אחורה כאילו חבטתי בפניו. מבטים רומזים נוספים נשלחו מעבר לשולחן. הפרי שלי הגיע – פרוסות מלון שהיו קשות וחסרות טעם, אננס מקופסה, בננה בקליפה וחופן ענבים. טוב, אנחנו בכל זאת בסתיו. התחלנו לאכול ברגע שטוליבר קיבל את הטוסט והחביתה שלו.

"צר לנו על ההיסוס שלנו אתמול בלילה," אמרה סיביל טיג. "בעיקר מפני שפירשת זאת שאנו נסוגים מההסכם."

"כן, ככה זה נראה לי. טוליבר?"

"גם לי זה נראה כך," אמר בכובד ראש. לטוליבר יש לחיים מצולקות מפצעונים, עיניים כהות וקול עמוק ומהדהד. כל מה שהוא אומר נשמע חשוב.

"אני מניחה שפשוט קיבלתי רגליים קרות." היא ניסתה להישמע מתנצלת ומקסימה בו זמנית, אבל זה לא השפיע עלי. "כשטרי אמר לי מה הוא שמע עלייך, והארווי הסכים ליצור אתך קשר, לא היה לנו מושג לאן אנחנו נכנסים. בחיים שלי לא שכרתי מישהי כמוך."

"אין עוד מישהי כמו הרפר," אמר טוליבר ביובש. הוא הרים את מבטו מצלחתו לפגוש בעיניהם.

הוא גרם לסיביל טיג לאבד את הכיוון. היא נאלצה לעצור ולהתעשת. "אני בטוחה שאתה צודק," אמרה בהתחסדות. "מיס קונלי, בואי נחזור לעבודה שקיווינו שתעשי."

"קודם כל," אמר טוליבר וטפח על שפמו במפית, "מי משלם להרפר?"

הם הביטו בו כאילו היה זה מונח בלתי מוכר.

"אין ספק שאתם נציגי העירייה, אף שאיני בטוח מה התפקיד של מר אדוארדס. מיס טיג, את משלמת להרפר מכיסך או שהעירייה מממנת את זה?"

"אני משלמת למיס קונלי," אמרה סיביל טיג. קולה היה הרבה פחות בוטח לאחר הזכרת עניין הכסף. "פול הוא עורך הדין שלי. הארווי הוא אחי." כנראה שלטרי וייל לא היה קשר אליה. "עכשיו תני לי להגיד לך מה אני רוצה שתעשי." סיביל פגשה בעיניי.

השפלתי מבטי לצלחת בזמן שהפרדתי את הענבים. "את רוצה שאחפש אדם נעדר," אמרתי ביובש. "כמו תמיד." הם תמיד מעדיפים שאומרים "אדם נעדר" במקומם המונח המדויק יותר "גוויה נעדרת".