“אלה, את זוכרת את המקום המדהים שדיברנו עליו? אז את הולכת לעבור אליו עכשיו. אל תפחדי. את הולכת לעבור למקום […]
פרק 1
ברגע שבו הבנתי שאלה, הבת שלי, עומדת למות קיבלתי החלטה: אני הולך להפוך את תקופת החיים שנותרה לה לחגיגה אחת גדולה.
זאת הייתה החלטה של רגע, כי עד אותו זמן התרחיש הזה, שהיא תמות ממחלת הסרטן, לא היה כלל אפשרות קיימת מבחינתנו. לא ידעתי כמה זמן נותר לה, אבל היה לי ברור שהזמן הזה יהיה הכי שמח, כיפי ונעים שיש.
כשהודיעו לנו שהסרטן שלה חזר, ידעתי שהפעם זה יסתיים אחרת והתחלתי להכין אותה למוות שלה. זאת הייתה תקופה שבה צללתי פנימה לתוך עולם חדש – קראתי מאמרים וספרים, ראיתי אין־ספור סרטונים על אנשים שחוו חוויות סף מוות, צרכתי כל פיסת מידע שיכולתי להניח עליה את ידי על המוות, על העולם שמֵעֵבֶר, מכל זווית אפשרית – רוחנית, מדעית, פסיכולוגית, למדתי עוד ועוד על המוות בשביל להכין אותה למעבר שלה.
למזלי, אלה שלי ואני חלקנו את אותו סוג הומור – הומור שחור שליווה אותנו כל חיינו, וגם בהכנות במסע לקראת מותה. עד היום אני חושב שהומור הוא דרך לא פחות ממדהימה לגשת אל החיים האלה, ובכלל אני חושב ששמחה היא המשאב הכי חשוב שיש לנו בחיים, הרבה יותר מכסף ומנכסים. אנשים שוכחים את זה לפעמים, רצים אחרי חלומות גדולים כשהדבר הכי גדול שהם יכולים להשיג נמצא כאן, טמון בשמחה שלהם.
התחלתי לבנות לאלה תמונה מוחשית של גן עדן, המקום שאליו היא עמדה לעבור. גייסתי את כל כישרון המכירות שלי, ובואו נגיד שלמכור אני יודע, ופשוט מכרתי לה את גן עדן. ולצד זה החלטתי שאין מצב שהיא תסבול ולו לרגע, גם אם זה אומר שהיא תחיה קצת פחות. הבטחתי לעצמי שהיא תחיה טוב עד הרגע האחרון. המטרה שלי הייתה שהיא תעזוב את העולם הזה שמחה ורגועה, עם חיוך, כשהיא יודעת, בדיוק כמוני, שהיא עומדת להגיע למקום הכי טוב שיש – לגן עדן.
דמיינתי לה את גן עדן כמו סיישל, עם חול לבן, ודקלים ומים בצבע העיניים שלה; מקום שעושים בו חיים משוגעים, מעשנים ג'וינטים ועושים בו אהבה חופשית. היא צחקה בלי סוף, אבל בעיקר הבינה – הבינה הכול. זאת הייתה המטרה היחידה שלי, לבנות לה תמונה מוחשית בראש של גן עדן. בגלל שלא הפסקנו לדמיין את המקום המדהים הזה, הוא הפך מוחשי גם עבורי וגם בשנייה זאת אני יכול ממש להרגיש אותו בכל תא ותא בגוף שלי. אני יודע בדיוק איך הוא נראה, איך הוא מרגיש – המקום הכי נפלא שיש.
ידעתי שכמו בחייה אני אמשיך ללוות יד ביד, לא אעזוב אותה לרגע, גם כשהיא הולכת למותה.
וכך היה.
היום אני יכול להגיד שזה אחד הדברים הכי מדהימים שעשיתי בחיים.
אלה עזבה את העולם כשהיא בת ארבע־עשרה שנים, עם חיוך על פניה, אחרי שנשמה את נשימתה האחרונה. החיוך הזה, אגב, נחרת בליבי, היה סוג של תמונת ניצחון עבורי. הרגשתי שהצלחתי. עשיתי את שלי. היא חיה בשמחה ונפטרה בשמחה, כשהיא יודעת שאנחנו אוהבים אותה ובעיקר משחררים אותה. זה הדבר שאני הכי גאה בו בעולם. הקמתי מיזמים מטורפים, חברות שגלגלו עשרות מיליונים ושום דבר לא נחווה עבורי כהצלחה כמו הידיעה שאלה עזבה את העולם עם חיוך.
נעים מאוד. אני גיל דבורה, ויש מצב שאני הפחד הכי גדול שלכם. אני איבדתי את אלה שלי, בתי, ואני יודע שעבור רובנו זה באמת הפחד הגדול מכולם. תסכימו איתי שלאבד ילד לא דומה לשום דבר אחר. רובנו נגיד שנעדיף למות בעצמנו, רק לא לקבור את הילד שלנו. אבל כולי תקווה שמשהו במסע הזה, שאליו אני הולך לקחת אתכם, ישנה את תפישת החיים שלכם, כמו גם את תפישת המוות שלכם, מהקצה אל הקצה. אני מבטיח לכם שמשהו בעולם שלכם ישתנה אחרי שתסיימו לקרוא את הספר הזה.
כשאני מסתכל על כל הדרך שעשיתי, אני מבין שכל תחנה בדרך שלי – כל התחנות שאקח אתכם איתי לבקר בהן – כל נקודה ונקודה, כל רגע, הובילו אותי לרגע הזה, הכינו אותי להתמודד עם המציאות הזאת. השיעורים שלמדתי העניקו לי כלים מדהימים להתמודדות עם האובדן שחוויתי, אבל מעבר לכך – שחררו אותי מהפחד האנושי הגדול מכולם: פחד מוות. אני יכול להגיד לכם בצורה הכי כנה, חשופה וחד־משמעית, היום שאני לא מפחד למות. אני חי את חיי כשאני משוחרר מפחד מוות, וזה מה שאני כָּמֵהַּ להעביר גם לכם. רק תחשבו מה יקרה לחיים שלכם כשתלמדו לחיות אותם כשאתם משוחררים מהפחד הזה.
אני יודע שעבור רובנו, בטח כאלה שגדלו בעולם המערבי, לא פשוט לדבר על מוות. אנחנו לא יודעים לדבר על מוות ובעיקר אף אחד, אף פעם, לא לימד אותנו לדבר על המוות. על אף שהמוות הוא הדבר הכי ודאי בחיים, כזה שברור לכולנו שיגיע, אנחנו מפחדים אפילו לדבר עליו. אני זוכר כשהגיעו לבקר אותנו אנשים בשבעה, הייתי מסתכל עליהם והלב שלי היה נכמר עליהם. אני עליהם, כן? כי ראיתי את המצוקה שלהם. הם גמגמו, לחשו, המילים נעלמו להם, ובצדק. אנחנו באמת לא יודעים מה להגיד. כשאנשים שהכרתי היו רואים אותי ברחוב הם מייד היו עוברים לצד השני של הכביש, רק לא להיתקל בי כי הם פשוט לא ידעו מה להגיד לי. אבל אני הייתי חוצה את הכביש אליהם, אומר להם שלום, מחבק אותם, מדבר, מחייך אליהם. את המשפט "באנו לחזק ויצאנו מחוזקים" שמעתי שוב ושוב אחרי מותה, ולא בכדי.
אז למה, בעצם? למה אנחנו לא מסוגלים לדבר על מוות? למה אנחנו יכולים לדבר על כל דבר אחר בחיים, אבל לא על אובדן?
אומנם אנחנו עוד לא מכירים, ולכן זה עלול להישמע לכם מוזר, אבל אני אוהב מאוד לדבר על המוות של אלה. אני יודע שאם מישהו היה אומר לי שכך אחשוב וכך אדבר לפני עשר שנים, נגיד, גם אני הייתי מרים גבה… אבל המסע שלי לימד אותי אחרת. אני אוהב לדבר על המוות שלה כי הוא היה חלק מהחיים הנפלאים שהיו לה, ולנו איתה. הייתה לנו זכות להיות ההורים שלה במשך ארבע־עשרה שנה, זכות אדירה. ברור שהפרידה קשה, אבל אני מרגיש שהצלחתי בתפקיד הכי משמעותי שלי כאבא, כששחררתי אותה מתוך ידיעה שהיא יודעת שהיא הולכת למקום הכי טוב שיש. אני גאה להיות אבא שחשב על הבת שלו, ולא על עצמו ועל הקושי שלו להיפרד.
ושוב, אני יודע שהדברים שאני אומר יכולים להישמע לכם מוזרים והזויים ואולי אפילו לעורר בכם התנגדות. זה בסדר. לא פעם שמעתי התנגדות לתפישת העולם שלי, אבל אחרי שרגע נושמים, מחייכים, מקשיבים, אותם אנשים שהרימו גבה או התנגדו לשמע הדברים שאמרתי פתאום מבינים משהו אחר. אפשר לראות את זה על הפנים שלהם, כמו משהו נדלק בהן. לא פעם זולגת להם דמעה של התרגשות, כמו אסימון שנופל והם מבינים בדיוק, אבל בדיוק למה אני מתכוון ורק מבקשים לשמוע עוד…
בתור הורה שאיבד את הילדה שלו אני יודע שלא פעם הסביבה דורשת מאיתנו להתנהג בצורה מסוימת, מצפים מאיתנו להתנהגות מסוימת, שנהיה עצובים, שניראה כאלה, אבל זה בדיוק הפוך מהמקום שבו אנחנו רוצים להיות, למעלה מזאת, אין שום סיבה שנעניש את עצמנו פעמיים – הרי גם איבדנו ילד, אז שנאבד גם את עצמנו? למי זה יעזור?
כיום, כשאני מלווה לא מעט משפחות שמתמודדות עם אובדן, בעיקר כאלה שאיבדו את ילדיהן, אני מראה להן בדיוק את הנקודה הזאת. הבחירה היא או להיכבות – למות בעודנו חיים, או להדליק את האור ולחזור לחיות את החיים האלה במלוא הכוח, כפי שאנחנו ראויים. זאת הבחירה האמיתית שלנו והיא קיימת. ואפשרית.
מעולם לא דמיינתי שאהפוך למטפל, אפילו לא בחלומותיי הפרועים ביותר. מעולם לא דמיינתי שאחווה משבר קיצוני כל כך, כשאלה תמות בגיל ארבע־עשרה בלבד, אבל זה המסע שלי וליקום היו כנראה תוכניות אחרות בשבילי. כשהסכמתי להתמסר פגשתי לראשונה בחיי את הייעוד שלי. זה גם היה הרגע שבו החלטתי לכתוב את הספר הזה, כי הבנתי מה המסע שלי יכול לעשות לאנשים. כשאנחנו מבינים את המהות האמיתית של המוות, קורה משהו לא פחות ממדהים: אנחנו מבינים גם את המהות האמיתית של החיים. אנחנו יכולים להבין או לפחות להתחיל לשאול את השאלות הנכונות – למה באנו לפה? מה התכלית של כל הדבר הזה ואיך אנחנו רוצים לחיות את ההזדמנות הנדירה הזאת שקיבלנו, את פעימת החיים הזאת.
אל תיבהלו, הספר הזה הוא לא ספר על מוות, למרות שכולי תקווה שאחרי שתקראו אותו גם אתם תבינו שאין ממה להיבהל… הספר הזה הוא ספר מסע, שיחשוף בפניכם דרך אחרת להסתכל על החיים, כמו הצצה למאחורי הקלעים של המציאות, דלת קטנה שתיפתח בפניכם ותיקח אתכם לעבר עולם לא נודע, עולם מרתק ומפעים, שלאחריו לא תוכלו להסתכל שוב על המציאות שלכם באותה דרך.
מכם אני לא מבקש דבר, רק לבוא פתוחים. תקראו מהלב, לא רק דרך העיניים. אני מבטיח לכם שמשהו עמוק בדרך החיים שלכם ישתנה.
אני גיל, וזה הסיפור שלי, וגם הסיפור של אלה שלי, שבירכה אותי בזכות להיות אבא שלה. כל מה שקרה לי בחיים בעקבות המוות שלה – וכל מה שיקרה לכם בחיים בעקבות המוות שלה – הם לגמרי בזכותה.
אין עדיין תגובות