1.
אני נסחף ובגדול

תשמעו, לא בחרתי ללמוד ב־י’ב.

קיוויתי שאבא שלי יוכל לכתוב לי פתק:

מי שלא תהיו יקרים,

בבקשה תחסכו מפרסי ג’קסון עוד לימודים ופשוט תנו לו את תעודת סיום התיכון.

בתודה,

פוסידון

נראה לי שהרווחתי את זה ביושר, בהתחשב בזה שאני נלחם באלים ובמפלצות מאז גיל שתים־עשרה. הצלתי את העולם… כמה זה, שלוש פעמים? ארבע? כבר הפסקתי לספור. אתם לא צריכים לדעת את הפרטים. אני לא בטוח שבשלב הזה אני זוכר אותם בעצמי.

אולי אתם חושבים לעצמכם, וואו! אתה בן של אל יווני! איזה כיף!

אבל בכנות? רוב הזמן זה ממש גרוע להיות חצוי. כל מי שאומר לכם אחרת רק מנסה לגייס אתכם למסע חיפושים.

וככה מצאתי את עצמי גורר רגליים במסדרון בבוקר הראשון שלי בתיכון חדש — שוב — אחרי שפיספסתי את כל י’א בגלל קסם שגרם לי לאבד את הזיכרון (אל תשאלו). ספרי הלימוד שלי נפלו לי מהידיים, ולא היה לי מושג באיזו כיתה מתקיים שיעור ספרות של השעה השלישית. שיעורי המתמטיקה והביולוגיה כבר הספיקו להמס לי את המוח. לא הייתי בטוח שאשרוד עד סוף היום.

בדיוק אז בקע קול מצרצר ממערכת הכריזה: ‘פרסי ג’קסון, נא לגשת למשרד היועצת.‘

לפחות אף אחד מהתלמידים עדיין לא הכיר אותי. אף אחד לא הסתכל עלי וצחק. אז פשוט הסתובבתי כאילו הכול כרגיל והלכתי בנחת בחזרה בכיוון אגף המנהלה.

‘תיכון אחר’ נמצא בבניין בקווינס, שפעם היה בית ספר יסודי. בגלל זה השולחנות בגודל שמתאים לילדים קטנים ואין לוקרים, אז אין ברירה אלא לסחוב הכול מכיתה לכיתה. בכל מסדרון ראיתי תזכורות עליזות לילדוּת ששכנה שם פעם — מריחות של צבעי אצבעות על הקירות, מדבקות חד־קרן מתקלפות על מטפי הכיבוי, ופה שם ריח רפאים של שוקו ולחמנייה.

‘תיכון אחר’ מקבל את כל מי שחייב לסיים תיכון איכשהו. זה לא משנה אם השתחררת ממוסד לעבריינים צעירים או שיש לך לקויות למידה קשות, או שאתה במקרה חצוי עם מזל ממש גרוע. זה גם בית הספר היחיד בעיר ניו יורק שהיה מוכן לקבל אותי לכיתה י’ב ולעזור לי להשלים את כל החומר שהפסדתי ב־י’א.

הצד החיובי הוא שיש לבית הספר נבחרת שחייה ובריכה אולימפית (אין לי מושג למה), אז האבא החורג שלי, פול בּלוֹפיס, חשב שהוא יכול להתאים לי. הבטחתי לו שאנסה.

הבטחתי את זה גם לחברה שלי אנבת’. התוכנית היתה שאספיק לסיים את הלימודים בזמן כדי שנוכל להירשם לאוניברסיטה יחד. לא רציתי לאכזב אותה. לא הצלחתי להירדם בלילות מהמחשבה שהיא תעבור לקליפורניה בלעדי…

מצאתי את משרד היועצת במה שהיה פעם חדר האחות של בית הספר. הסקתי את זה על סמך ציור קיר של צפרדע סגולה עצובה עם מדחום בפה.

‘מר ג’קסון! בוא, תיכנס!’

היועצת עקפה את השולחן שלה כדי ללחוץ את ידי. ואז היא קלטה שאני סוחב שלוש טונות ספרים.

‘אה, שים אותם איפה שתרצה,’ היא אמרה. ‘בוא, שב!’

היא סימנה על כיסא פלסטיק כחול שהיה נמוך מדי בשבילי בערך בשלושים סנטימטר. כשהתיישבתי, מצאתי את עצמי בגובה צנצנת סוכריות הגומי שעל השולחן שלה.

‘אז ככה!’ היועצת הסתכלה עלי בפנים קורנות מהכיסא שלה, שהיה בגודל נורמלי ונראה נוח מאוד. העיניים שלה צפו מאחורי עדשות משקפיים עבות. השיער שלה היה מסולסל בשורות של גלים שהזכירו קצת צדפות. ‘איך אתה מסתדר?’

‘הכיסא קצת נמוך.’

‘התכוונתי בבית הספר באופן כללי.’

‘טוב, היו לי רק שני שיעורים עד עכשיו —’

‘התחלת להגיש מועמדויות לאוניברסיטאות?’

‘רק הגעתי לפה.’

‘בדיוק! אתה כבר בפיגור!’

העפתי מבט בצפרדע הסגולה, שנראתה אומללה בדיוק כמו שהרגשתי. ‘תראי, מיז —’

‘תקרא לי אֶוּדוֹרָה,’ היא אמרה בעליזות. ‘עכשיו, בוא נראה איזה עלונים יש לנו.’

היא חיטטה במגירת השולחן שלה. ‘המכון הפוליטכני. אוניברסיטת בוסטון. אוניברסיטת ניו יורק. אוניברסיטת אריזונה. אוניברסיטת מה שמם. לא, לא, לא.’

רציתי לעצור אותה. הראש שלי התחיל לכאוב. הפרעת הקשב שלי תיזזה לי מתחת לעור כמו כדור ביליארד. לא הייתי מסוגל לחשוב על אוניברסיטאות היום.

‘היועצת, אני באמת מעריך את העזרה,’ אמרתי. ‘אבל האמת שכבר יש לי תוכנית. אם אני רק אצליח לעבור בשלום את השנה הזאת —’

‘כן, אוניברסיטת רומא החדשה,’ היא אמרה, והמשיכה לחטט במגירת השולחן שלה. ‘אבל אני לא חושבת שליועצת בת־התמותה יש עלון שלהם.’

האוזניים שלי התפוקקו. הגרון שלי התמלא טעם מי מלח. ‘היועצת בת־התמותה?’

היד שלי נדדה לעבר כיס הג’ינס, שבו החזקתי את כלי הנשק החביב עלי: עט קטלני. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאצטרך להתגונן מפני התקפה בבית הספר. תופתעו לשמוע כמה מורים, אנשי מנהלה ועובדי בית ספר אחרים הם מפלצות בתחפושת. טוב, האמת שאולי לא תופתעו.

‘מי את?’ שאלתי.

היא הזדקפה וחייכה. ‘אמרתי לך. אני אֶוּדוֹרָה.’

בחנתי אותה בקצת יותר תשומת לב. השיער המסולסל שלה באמת הורכב משורות של צדפות. השמלה שלה ניצנצה כמו מדוזה.

לערפול יש השפעות מוזרות. אפילו חצויים, שנתקלים בדברים על־טבעיים כל הזמן, צריכים להתרכז כדי שהמבט שלהם יחדור את המחסום בין העולם האנושי לאלוהי. אם אתה לא נלחם בזה אקטיבית, הערפול ידביק אשליה על כל דבר שתראה: עוגים ייראו כמו הולכי רגל רגילים, ודרקון ענקי ייראה כמו רכבת תחתית (ומניסיון, ממש מביך לנסות לעלות על דרקון כשהוא נכנס בדהרה אל תחנת שדרות אסטוריה).

‘מה עשית ליועצת הרגילה?’ שאלתי.

אודורה נופפה בידה בביטול. ‘אה, אל תדאג לה. היא לא יכלה לעזור לך עם רומא החדשה. בגלל זה אני כאן!’

משהו בנימת הקול שלה גרם לי להרגיש… לא בדיוק רגוע, אבל לפחות לא מאוים באופן אישי. אולי היא טרפה רק יועצות אחרות.

היה בנוכחות שלה גם משהו מוכר — עקצוץ של מלח בנחיריים, לחץ על האוזניים כאילו אנחנו נמצאים עמוק מתחת לפני הים. נזכרתי שנתקלתי במישהי כמוה בגיל שתים־עשרה, על קרקעית נהר המיסיסיפי.

‘את אחת מרוחות הים,’ אמרתי. ‘נֶרֶאידה.’

אודורה צחקה. ‘מן הסתם, פרסי. חשבת שאני דְריאָדָה?’

‘אז… אבא שלי שלח אותך?’

היא הרימה גבה, כאילו מתחילה לחשוש שאני קצת איטי. משום־מה אני נתקל בהבעה הזאת הרבה.

‘כן, חומד. פוסידון. אבא שלך? הבוס שלי? אני מצטערת שאני לא מצליחה למצוא את העלון, אבל אני יודעת שתצטרך לעמוד בכל הדרישות האנושיות כדי להתקבל לאוניברסיטת רומא החדשה: ציוני בחינות, תעודות רשמיות והערכה פסיכו־חינוכית עדכנית. עם כל אלה לא תהיה בעיה.’

‘לא?’ היתה לי הרגשה שאחרי כל מה שעברתי, אולי מוקדם מדי לדעת לגבי הדרישה האחרונה ההיא.

‘אבל תצטרך לעמוד גם בכמה, אה, דרישות כניסה מיוחדות.’

טעם המלח בפה שלי התחזק. ‘איזה דרישות מיוחדות?’

‘מישהו דיבר איתך על מכתבי המלצה אלוהיים?’ נראה שהיא ממש מקווה שהתשובה שלי תהיה חיובית.

‘לא,’ אמרתי.

היא התעסקה בצנצנת הסוכריות שלה. ‘אני מבינה. בסדר. אתה תצטרך שלושה מכתבי המלצה. משלושה אלים שונים. אבל אני בטוחה שחצוי מוכשר כמוך —’

‘מה?‘

אודורה התכווצה. ‘או שנוכל לבדוק כמה אפשרויות גיבוי. לימודים במכללה יכולים להיות מאוד מהנים!’

‘את צוחקת?’

הפנים של הנראידה התחילו להירטב. פלגים של מי מלח זלגו משְׂער הצדפות שלה.

היה לי לא נעים שהתעצבנתי. זאת לא היתה אשמתה. ידעתי שאבא שלי הורה לה לעזור לי. אבל אלה לא חדשות מהסוג שרוצים לקבל על הבוקר. או בכלל.

התאמצתי לשלוט בנשימה שלי. ‘מצטער. פשוט… אני חייב להתקבל לרומא החדשה. עזרתי לאלים הרבה במהלך השנים. אני לא יכול, כאילו, לבקש מהם המלצות באימייל…?’

הגבות של אודורה התכווצו. מי ים נטפו עכשיו מהשמלה שלה. שלולית מלוחה התחילה להתפשט על פני המרצפות הירוקות והלכה והתקרבה אל ספרי הלימוד שלי.

נאנחתי. ‘אוי. אני אצטרך לצאת למסעות חיפושים חדשים, נכון?’

‘טוב, חומד, תהליך קבלה לאוניברסיטה הוא תמיד מאתגר, אבל אני אעזור לך —’

‘מה את אומרת על זה?’ שאלתי. ‘אם אבא שלי באמת רוצה לעזור, אולי עדיף שהוא יסביר לי את זה בעצמו במקום לשלוח אותך לכאן לבשר לי את החדשות הרעות.’

‘אה. טוב, זה יהיה, אממ —’

‘לא אופייני לו,’ אישרתי.

משהו זימזם בין התלתלים (הצדפדפים?) של אודורה, והיא קפצה בבהלה. תהיתי אם נתקע לה שם צלופח חשמלי, אבל היא רק שלפה את אחת הצדפות. ‘תסלח לי רגע. אני חייבת לענות.’

היא הצמידה את הצדפה לאוזן. ‘הלו? אה, כן, אדוני! אני — כן, אני מבינה. כמובן. מיד.’

היא הניחה את הצדפה על השולחן ובהתה בה, כאילו חוששת שהיא עלולה לצלצל שוב.

‘אבא?’ ניחשתי.

אודורה ניסתה לחייך. שלולית מי המלח המשיכה להתפשט על פני רצפת המשרד. הספרים שלי נרטבו, והמים התחילו לחלחל מבעד לנעליים שלי.

‘הוא חושב שאולי אתה צודק,’ אמרה אודורה. ‘הוא יסביר לך את זה אישית.’

היא אמרה ‘אישית’ כמו שרוב המורים היו אומרים ‘בבוחן פתע’.

ניסיתי להתנהג כאילו הכול טוב וניצחתי הרגע בוויכוח, אבל האמת שלא דיברתי עם אבא כבר… כבר כמה זמן. בדרך כלל הוא הביא אותי לארמון התת־מימי שלו רק כשעמדה לפרוץ מלחמה. די קיוויתי שהוא ייתן לי איזה שבוע ככה להתרגל לבית הספר לפני שיזמן אותי.

‘אה, יופי. אז… אני יכול לחזור לכיתה?’

‘אה, לא, חומד. הוא מתכוון עכשיו.’

מים געשו סביב כפות הרגליים שלי במערבולת. המרצפות התחילו להיסדק ולהתפרק.

‘אבל אל תדאג,’ הבטיחה לי אודורה. ‘אנחנו עוד נתראה!’

הרצפה נשמטה מתחת לכיסא שלי, וצללתי אל המערבולת הגועשת ברעם קולני של הורדת מים.