משפחת כהן היא לא משפחה טיפוסית. היא מונה חמישה אחים ואחות אחת, שמדברים, חושבים וכותבים טקסטים. בניצוחו של האח הבכור, […]
21.05.2018
בן חושב שפלג השתגע. בהתחלה הוא לא הסכים בשום אופן ‘לקחת חלק בדבר הזה — בפיגור המשפחתי הקולוסאלי הזה’, כפי שקרא לו. הוא אמר שנמאס לו כבר מהפרויקטים המטופשים האלה (הוא אמר ‘פרויקטים’, בלשון רבים, למרות שלא זכור לי שהיו עוד פרויקטים כאלה. אני חושבת שבן פשוט נמצא עכשיו במצב תמידי שבו בעיקר נמאס לו מדברים, או נמאס לו באופן כללי. חוץ מזה, מן הראוי לציין כי לבן יש נטייה ניכרת לאבחן באופן נרחב ונחרץ שיגעונות, משוגעים, חולי רוח ומחלות רוח — במשפחתנו ומחוצה לה — והוא גם הראשון שיודה בכך ש־It takes one to know one) ושהגיע הזמן שפלג ינתב את האמביציות האקדמיות ו/או האינטלקטואליות שלו לדברים מועילים יותר, מרתיחים פחות, או לפחות שלא יבקש — סליחה, ידרוש! — מאיתנו לשתף פעולה עם הטירוף היומרני הזה. ככה בן אמר.
רק רגע. פלג כאן.
ובכן, חזרתי.
חוויתי זה עתה הפרעה שגרמה לי לקטוע את שטף הדברים, וכנראה טוב שכך, כפי שהרגע הוסבר לי. זה היה כאמור פלג, שנכנס בעד הדלת הפתוחה של חדרי, הציץ מעבר לכתפי בזמן שאני כותבת, מלמל — תוך כדי שהוא מאמץ את עיניו לקרוא את האותיות שעל המסך הזה — משהו על כך שהוא רק מוודא שאני באמת מתחילה לעבוד על הפרויקט כמו שהבטחתי ולא עוסקת במשהו אחר, חשוב פחות, דחוף פחות, ואז — לאחר שסיים לאמץ את עיניו ולנסות לקרוא — הוא התחיל להטיף לי בכעס שאני מתחילה קודם כול עם בן, ושזה לחלוטין לא בסדר, שזה החלק שלי בפרויקט, לא של בן — לבן יהיה את החלק שלו, הוא עוד ידאג לכך — ואני צריכה לכתוב על עצמי, לא על בן. ‘להסתכל’ על הדברים (ככה הוא אמר) מנקודת המבט שלי, לא של בן. זה חשוב. לא סתם — ככה הוא אמר — לכל אחד יש את החלק שלו. וזה החלק שלי, לא של בן (כאן נאלצתי לקטוע אותו ולהגיד שהבנתי).
לחלק מכם זה בוודאי נשמע כאילו פלג הוא קרצייה פדגוגית ומטיפנית מהסוג הגרוע ביותר, שלא נותנת לאחים שלה מנוחה ולו לרגע — ואני לא אהיה זו שתכחיש זאת, אם זה אכן נשמע לכם ככה. יחד עם זאת, יהיה אחי הבכור קרצייה ככל שיהיה, בכל זאת אנסה לדבוק בהוראות שלו מעכשיו והלאה. כאמור, לכתוב מהזווית שלי, מנקודת המבט שלי. ובכן, אם כך, יש להתחיל בהתחלה.
פלג (להלן: ‘הקרצייה’) אמר שעדיף שנתחיל בלהציג את עצמנו, במיוחד אם החלטתי לכתוב יומן (‘יומן לא אמור להיקרא,’ אמרתי לו. ‘אבל הוא תמיד נכתב כאילו הוא כן,’ החזיר לי פלג, ‘וחוץ מזה — היומן הזה בטוח ייקרא.’ — ‘אני לא בטוחה לגבי זה,’ אמרתי לו, ‘אבל אוקיי’). הוא חשב שככה זה ראוי, ככה זה כמו שצריך. בשלב זה בן העיר שככה אולי היה צריך לעשות זאת, בדרך האקדמית היבשושית שהוא כל כך מתנגד לה פתאום — או שנדמה לו שהוא כל כך מתנגד לה — אבל האם לא כל הרעיון הוא לא להיצמד לדרך הזאת? למה פתאום אנחנו כן נצמדים אליה ומתחילים ‘כמו שצריך’?
הם המשיכו להתווכח אבל אני כבר לא הקשבתי כי הוויכוח הזכיר לי את אחד הוויכוחים הקודמים, על הצורה שבה אני רוצה או אמורה או צריכה (עדיין לא הבנתי מה מבין כל הפעלים האלה נכון לגבי פלג) לכתוב את החלק שלי. לפיכך, אני חושבת שכדאי שאפתח קודם כול בהסבר — ולו קצר — על הצורה.
ובכן, הצורה שבה בחרתי לכתוב את החלק שלי בפרויקט היא כאמור יומן (פלג אמר שאנחנו יכולים לבחור בכל צורה שאנחנו רוצים, שזה כל הרעיון — כלומר — להרחיב ולהעמיק את אפשרויות התוכן בכך שננקוט גישה חופשית יותר לגבי הצורה, ולא ניצמד לצורה המקובלת של כתיבת עבודת מחקר אקדמית כגון עבודה סמינריונית או עבודת תזה).
למען האמת, יומן הוא לא בדיוק הצורה הראשונה שבה בחרתי. בהתחלה הצעתי שאכתוב בלוג, שזה די אותו דבר, אבל עם אופי חופשי יותר, וכולל גם טוקבקים, מן הסתם, מאחר שזה מתפרסם ברשת בפורמט של פוסטים עם אפשרות לתגובות ולדיונים שיתפתחו משם, וגם אותם ניתן יהיה לכלול בפרק שלי בפרויקט.
לא חשבתי שהצעתי משהו חריג, חתרני או ‘צעיר’ במיוחד. אפילו ממש לא. אלוהים יודע שבתקופתנו ישנן אפשרויות ‘צעירות’ יותר מבלוג, שלא נדע. והאמת היא שאכן יומן זה ‘יותר אני‘ מאשר בלוג, אבל בכל זאת, פלג כל כך הפליג (חה־חה) בשבחי החופש האינטלקטואלי והצורני, שחשבתי שאולי כן כדאי שזה יתפרסם קודם בצורת בלוג, ככה שהמנחה שלו לא יהיה הראשון מחוץ למשפחה שיקרא את זה (אם כי סביר להניח שכן, כי מי בכלל יקרא את זה מרצונו החופשי, אפילו בצורת בלוג, פומבי ככל שיהיה?) כי זה כבר יופיע באינטרנט ורק לאחר מכן יועבר לפורמט של הפרויקט המודפס והכרוך.
עד שיום אחד דיברתי עם בן על זה. ישבנו שנינו בחדר שלו — אני על המיטה, מדפדפת בספר ציורים של אדוארד הופר שהיה מונח שם ושנראה כי מאוד העסיק אותו לאחרונה (לאחרונה — כלומר — בתקופת החיבוטים האמנותיים, או מה שהם לא יהיו, שהוא כה שקוע בהם), והוא על הכיסא מול המחשב שלו, מנסה להשמיע את השיר ‘212’ של אזליה בנקס במהירויות שונות (בעיקר איטית, איטית מאוד ורגילה) באמצעות הנגן של יוטיוב, תוך שהוא מפנה את תשומת לבי מדי פעם לאחד הקטעים הספציפיים בשיר. הצעתי לפתע, תוך כדי דפדוף אקראי בספר, שאכתוב, אולי, כאילו, בלוג.
מיד לאחר שאמרתי זאת, הוא לחץ על pause, כנראה, אולי אפילו על stop (עד כדי כך זה הרגיש דרמטי), השיר הפסיק לנגן והוא הסתובב אליי בכיסאו והביט בי כאילו הרגע אמרתי שאולי אני אצטרף לנוער ההיטלראי.
‘בלוג?’ הוא אמר, ‘את תכתבי פאקינג בלוג?’
‘רק הצעתי שאולי, כן. למה?’ שאלתי.
‘קרן, את לא תכתבי שום בלוג. בבקשה אל תכתבי שום בלוג.’
‘למה לא? מה הבעיה עם זה? פלג אמר ש–’
‘הוא אמר, אבל הוא לא התכוון לדברים כאלה!’
‘איזה דברים?’
‘את יודעת, חדשים‘ — הוא עיווה את פניו בגועל — ‘ניו־מדיה וכל זה. דברים שהם לא הקטע שלנו. דברים שאנחנו מתנגדים להם.’
‘מי זה ‘אנחנו’?’
‘אנחנו, אנחנו.’ — הוא עצר לרגע ואז המשיך: ‘אני במיוחד, אבל גם את, אני מאמין.’
‘אני לא מתנגדת לבלוגים. זה לא שהצעתי שאכתוב פוסטים בפייסבוק או אפרסם סטוריז באינסטגרם. אמרתי בלוג. אתה יודע, זה כמעט תקשורת מסורתית במונחים של היום.’
‘די, אני לא יכול. אני לא יכול!’ בן הושיט יד עצבנית ומהירה לעבר השיער שלו, כאילו הוא מתכוון למרוט אותו מרוב ייאוש (פה התחלתי לחשוב שעם כל החיבוטים האמנותיים שלו, בין אמנות פלסטית לכתיבה לתקליטנוּת לקולנוע — אולי הוא דווקא ימצא את מקומו בתיאטרון, עם המחוות הדרמטיות שלו. אבל הפעם לא הצעתי לו זאת).
‘מה אתה לא יכול?’ צחקתי.
‘עם כל החרא הזה! זה כל מה שכל כך מגעיל בדור שלכם, בדור שלנו, כלומר — בדור הנוכחי. כלומר — איכס!’ ואז הוא פתח בנאום קצר (יחסית) על התקופה הנוראית שאנחנו נמצאים בה. הוא חשב — הוא יודע — שאני מעל כל זה — מעל כל הרדידות, הוולגריוּת, האנאלפביתיוּת, ההשטחה, הסחת הדעת האווילית והמטורללת שהיא האינטרנט, וגם מעל כל הגועליוּת האקסהיביציוניסטית הזאת שבכתיבת פוסט, בכתיבת סטטוס, בכתיבת בלוג… (הוא שוב העווה את פניו). נדמה לי שהוא בדיוק התחיל להגיד משהו כמו: ‘אף אחד — בטח שלא כל אדם פוטנציאלי ברשת — לא צריך לקרוא את כל המחשבות שלך על כל נושא שבעולם…’ כשהתחלתי לחשוב לעצמי האם בעברית השימוש במילים ‘אף אחד’ ו’לא צריך’ ביחד הוא לא שלילה כפולה, ועל כן לא תקין תחבירית. התהייה הזאת לא הספיקה אפילו להתנסח במחשבתי בשלמותה בטרם הבנתי שהוא צודק, למען השם, אני באמת לא צריכה שכל הרשת תיחשף לכל המחשבות המפלצתיות שלי על כל נושא שבעולם. מן הראוי שאחסוך ממשתמשי הרשת דברים מסוג זה (כמו נוירוטיוּת לשונית חנונית מאין כמותה, בלתי חיננית בעליל). אמרתי לבן שאני חושבת שבלוג ויומן הם בכלל לא דברים שונים (הרי בלוג מוגדר כ’יומן רשת’, לא?), והוא התחיל לצעוק עליי שה’רשת’ היא בדיוק הבעיה כאן — היא מייצגת בעיניו (למרות שהוא לא אמר ‘בעיניי‘, הוא פשוט אמר ‘מייצגת‘) את כל מה שרע בכתיבה העכשווית — את העילגוּת, המיידיוּת, הדמוקרטיזציה החולנית, הטמטום, הוולגריזציה של המילה הכתובה, ההשטחה של הפילוסופיה, הביטול של הנשגב, השמרנות הקנאית במסווה של חדשנות פרועה כביכול, וכן הלאה וכדומה וכגון אלו — עד שפשוט אמרתי לו שאוקיי, בסדר, אני לא אכתוב בלוג. אני אכתוב יומן.
אם כן, כך סוכם וכך יהיה — אני כותבת יומן. הפרק שלי בפרויקט של פלג יהיה בצורת יומן. פלג אישר (‘ברור, תעשי מה שאת רוצה’) ובן אישר (‘כל עוד זה לא בלוג מזדיין’) ואת כל האחרים (אנחנו שישה אחים — אני הכי צעירה) לא שאלתי, אבל אני מניחה שעמדותיהם ינועו על הסקאלה שבין אדישות מוחלטת לבין אישור.
ובכן, אז כרגע אני מסיימת את היום הראשון של כתיבת היומן. החיסרון ביומן, כמו גם היתרון — הוא שמי שיקרא בו יֵדע עליי רק מה שאני רוצה שידעו עליי, וייאלץ להסתפק בכנותי המשוערת בתור הוכחה לאמיתותם של דבריי. אבל אני מניחה שהדבר נכון לגבי כל טקסט — אקדמי או מדעי ככל שיהיה — במידה מסוימת. פלג לא בדיוק הסכים איתי כשאמרתי לו את זה, אבל ניחא. נדמה לי שזה מספיק ליום אחד.
אין עדיין תגובות